שער המלך/אישות/כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ אישות כג

יג

איש

ואשה שהיו ביניהם שדוכין כו'. כתב ה"ה וז"ל בפרק הנושא אמר רב גידל כו' וכתב רבינו שה"ה איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכ"ש הוא מדין האב כו' והוא תימה שהרי בירושלמי אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירושלמי מ"מ לא היה לו לומר דכ"ש הוא מדין האב גם מ"ש דכן נתבאר מן הגמרא ונראה שכונתו היתה למ"ש פרק הנושא דפריך התם אר"ל מדתנן הנושא את האשה נזון את בתה מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכמ"ש מרן ז"ל נראה דאין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכתב לה וכמ"ש בירושל' דגבי בעל בעינן כתב ואדרבא לישנא דתלמודא מוכח טפי לפ"ז דקאמר בשטרי פסיקתא דמשמע דבעינן כתיבה אלא דאפי' לא כתב לה בלשון חייב אני לך מהני מטעמא דרב גידל דאי באמירה בעלמא מהני למאי אצטריך לומר בשטרי פסיקתא ושטרי מאן דכר שמיה ובפשיטות הי"ל לומר לא כדרב גידל ומן האמור בזה אתה תחזה שמ"ש הגאונים והר"ן ז"ל ר"פ אע"פ דבירוש' קאמר דאפי' אחר נשואין קונה באמירה לאו דוקא אלא לאפוקי דלא בעינן קנין שלדעת הירוש' אפי' בשעת קדושין ונשואין כתב דוקא בעינן והנראה אצלי שרבינו וכל הפוסקים ז"ל דחו להא דירוש' מכח מאי דפריך התם לרב אשי דאמר לא נתנו ליכתב ממתניתין דהפקחין היו כותבין ולפירוש רבינו והרי"ף ורוב המפרשים היינו לומר דמדהזכיר כתיבה ש"מ בעינן כתיבה ואי ס"ל כהירושלמי דגבי בעל אינו מזכה אלא בכתב מאי קושיא הא גבי פקחין ודאי צריך כתיבה לכ"ע וכן נמי ממאי דפריך ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין והוצרך לאוקומא בשטרי אירוסין ממש ואם איתא אמאי לא מוקי לה בשטרי פסיקתא דבעל ואשתו דהתם אינו קונה אלא כתיבה ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת ב' אלא מבואר דס"ל לתלמודא דידן דאין חילוק בין אב לבתו בין איש לאשתו כנ"ל: גם מ"ש עוד ה"ה וז"ל ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפ' זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא דקנה הבעל לא הבינותי דבריו שהרי אפי' נימא דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן שפיר דתשב עד שתלבין ראשה מאחר ששניהם הסכימו על כך וזה מבואר שהרי ליישב מתניתין דהפוסק לחתנו הוצרכו לאוקומא כשלא קדשו מיד לדעת רשב"ם או בנשואין ב' לדעת ר"ת הרי דאע"ג דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן דתשב עד שתלבין ראשה והיאך הביא ראיה ממנה ה"ה ז"ל לומר דקנה והנראה דס"ל לה"ה שלא כדעת התוספות דמתניתין דקתני תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא באופן דקנה בדברים כגון שקדשו מיד ובנשוא' משום דכיון דמן הדין קנה וחייב ליתן לו משום הכי תשב עד שתלבין ראשה דאדעתא דהכי נתרצה בדבר אבל אם הוא באופן דלא קנה לכ"ע לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה דכיון דלא עשו קנין ביניהם איכא למימר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ומצי למימר משטה הייתי בך ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב נת"מ למ"ש רי"ו שדעת הרמ"ה כדעת רבינו דכל שלא היה לו מעות בשעת הפסיקה לא מהני הא דרב גידל והק' עליו שמדברי הרא"ש שהביא בשמו משמע איפכא שכ' שהרמ"ה תי' דהפוסק מעות לחתנו מיירי בשאין לו מעות לפרוע ואם היה דעתו כדעת רבינו טפי מהכי הוה ל"ל דאפי' יש לו מעות לפרוע אם לא היו לו אז בשעת הפסיקה לא קנה ובהכי הוה מתוקמא שפיר ההיא דהפוסק מעות לחתנו יע"ש ולפי מ"ש י"ל דס"ל להרמ"ה דמתניתין לא מצי מתוקמא בשלא היו לו מעות בשעת הפסיקה משום דכיון דלא קנה לא אמרינן בכי הא תשב עד שתלבין ראשה וכדעת ה"ה ז"ל: ואולם אכתי דברי ה"ה ז"ל קשים אצלי דמאי ראיה מההיא דהפוסק דהא איכא לאוקמא בשקנו מידו וכדאוקימנא לה למתניתין ר"פ הנושא וליכא למימר שכוונתו ממה שלא ביאר רבינו שם דבעי קנין דלהא לא הוצרכנו דודאי כיון שרבינו ז"ל סובר דאפי' בבעל קנה בדברים ומש"ה לא כתב דבעי קנין אבל אעיקר דינא דרבי' מאי ראיה מההיא מתניתין דהפוסק מעות לחתנו וצ"ע:

יד

במה

ד"א כשפסק כו' ובנשואין ראשונים כו'. כ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ט ע"ב ד"ה הן הן דברים כו' והן דברי הירוש' הביאוהו הרי"ף והתוספות ז"ל פ' שני דייני גזירות וכתב הריב"ש בתשובה סימן שמ"ה שאפשר שלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא דוקא באב הפוסק ע"י בנו ובתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנישואין ב' ודקדק כן מדברי רבינו שבדין י"ג כתב איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וא"ל כמה את מכנסת לי כו' ואמרה לו כמה אתה נותן לי כו' וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כו' ובדין י"ד כתב בד"א דפסק האב לבתו כו' ובנשואין א' כו' ומדלא כתב סתמא בד"א בנשואין ראשונים דאז הוה קאי אתרי בבי דלעיל מיניה בפסיקת האיש והאשה ובפסיקת האב לבנו ולבתו והוצרך לפרש בד"א דפסק האב משמע שדעתו דחתן הפוסק לעצמו אפי' בנישואין שניים אלו דבריו יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דצ"ג ע"ד שתמה עליו דאיך כ' דעל זה נזכר בירוש' אדרבא דברי הירושלמי אינו אלא בחתן הפוסק לעצמו דהכי איתא התם תנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כו' ותני עלה ובלבד מן הנישואין א' כו' והא מתניתין בחתן הפוסק לעצמו מיירי כדקתני ע"מ שאזון את בתך ואעפ"כ העמידוה בנשואין א' דוקא יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיהא על הריב"ש ז"ל איך הביא ראיה לסתור מהירוש' והנראה ודאי שמ"ש הריב"ש שעל זה נזכר בירוש' לא היתה כונתו אלא עמ"ש בירושלמי בפרק אע"פ ששם הובא הא דתני עלה ובלבד מן הנישואין הא' אדינא דאב הפוסק לבנו ולבתו כאשר יראה הרואה ומ"מ אכתי צריכין אנו למודעי מה יענה למ"ש בירושלמי גבי ההיא דהפקחין דאפי' בחתן הפוסק לעצמו בעינן נישואין א' ונראה לע"ד דע"כ לא כתב הריב"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפי' בנשואין ב' מהני אלא דוקא בפוסק מתנה לעצמה משום חביבותא דאית ליה בגוה גמר ומקני לה וכנדון שלו וכן נמי מה שדקדק מדברי רבינו נמי בכה"ג מיירי כמ"ש ואמר לה כמה את מכנסת לי כו' כמה אתה נותן לי כו' וכך מדוקדקים דברי מרן כ"מ יע"ש אמנם בחתן המחייב לזון את בת אשתו אזיל ומודה הריב"ש ז"ל דבנשואין ב' לא מהני דכל כי האי ודאי לא אמרינן דמשום חביבותא דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בתה אלא דוקא בנשואין א' דאיכא רוב שמחה טפי ובהדרגות חתן המתחייב לבתו הדר דינא כדין האב הפוסק לבנו זה הנראה אצלי אמת ויציב בדעת הריב"ש ומכלל האמור אתה תחזה שמ"ש הרב בית שמואל סי' נ"א ס"ק להביא ראיה לדינו של הריב"ש ממתניתין דפרק הנושא אשה לזון את בתה דמשמע התם דבאלמון שנשא אלמנה מיירי כדקתני מתו בנותיהן נזונות כו' יע"ש לא דק כלל שהרי בירושלמי אוקמוה להו בנשואין ראשונים ומה שדקדק ממתניתין ליתא כלל דבנותיהן דקתני מתניתין בבנות שהיו לו ממנה קאמר וזה פשוט: ועוד נראה שיש להכריח דינו של הריב"ש ז"ל דבחתן הפוסק לאשתו אפי' נשואין ב' מהני מההיא דפרכינן בפרק הנושא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ממתניתין דקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ומשנינן דהתם בשקנו מידו ופרכינן ומאי פסק' ומשני איהי דהוה בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא הוה בשעת קנין לא מהני בתו קנין וסדר פריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה והדרה ופרש"י וז"ל כגון דגירשה והחזירה וכתב לה תנאים הללו ואפי' הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חרי כו' יע"ש: והשתא קשה טובא דלפי מ"ש הירוש' דמתני' דהפקחין מיירי דוקא בנשואין ראשונים אבל בב' אינו קונה בדברים עד שקנו מידו אם כן מאי האי דפריך למאי דמוקי לה בשקנו מידו מאי פסקה ומי לא עסקינן דהואי בשעת קנין כגון דגירשה כו' דמשמע בהדיא דאי מוקמינן למתניתין בשלא קנו מידו אתיא מתני' סתמא אפילו בגירשה והחזירה והלא כל שגירשה והחזירה הו"ל נשואין ב' ולכ"ע לא מהני עד דאיכא קנין אלא ודאי משמע דתלמודא דידן פליג אירוש' וס"ל דאפי' בנשואין ב' מהני ומ"מ גבי האב הפוסק לבנו פסק רבינו כהירוש' משום דבהא לא אשכחן דפליג תלמודא דידן על הירושלמי דאיכא למימר דדוקא בחתן הפוסק הוא דס"ל לתלמודא דידן דאין לחלק אבל באב הפוסק מודה דדוקא בנשואין א' ומה מאד מדוקדקין דברי רבינו ז"ל שבדין הנושא את האשה לזון את בתה כתב בסתם ולא חילק בין נשואין ראשונים לב' כמו שחלקו בירוש' ולומר שסמך עמ"ש באב הפוסק לבנו זה דוחק כי מאחר שהירוש' הוצרכו לאשמועי' לה נמי בדין הנושא את האשה משמע דחדא מחברתא לא נפיק משום דהוה מצינן לומר דפסיקת חתן אלימא טפי א"כ ה"נ הי"ל לרבינו להביא דין זה נמי גבי הנושא את האשה לזון את בתה ואולם כפי מ"ש דבריו ז"ל מצודקים דבההיא ודאי לא פסקינן כהירושלמי משום דתלמודא דידן פליג עלה כמ"ש וכבר עלה על דעתי ליישב ולומר דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי דע"כ לא אמרו בירושלמי דבנשואין ב' בעינן קנין אלא דוקא באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר אשתו ראשונה חשיבא טפי כנשואין ראשונים ע"ד מה שאמרו נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונ' ומ"מ זה דוחק דאם כן נ"מ לענין דינא גבי האב הפוסק לבנו דאם הוא בנשואין ב' כגון שגירש' והחזיר' קני באמירה וכל כי האי לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר כן ותו דכיון דטעמא דמילתא משום דאיכא רוב שמחה טפי ומש"ה גמר ומקני בדבורא בעלמא במחזיר גרושתו מיסתברא ודאי דלא חשיבא שמחה טפי מאלמון שנשא אלמנה כיון דאגידא ביה מעיקרו ולבו גס בה וזכר לדבר קרא כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ושמח את אשתו דדרשינן מינה חדשה שהיא חדשה לו ואפי' אלמנה פרט למחזיר גרושתו יע"ש:
עוד כתב הרב הנז' שמדברי התוס' והרא"ש נראה שיש להוכיח הפך דברי הריב"ש שמה שהקש' עלה דהך מילתא דרב גידל ממתני' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ואמאי כיון שקונה הוא באמיר' יוציא ממנו בב"ד מה שפסק ותי' דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב"ש אכתי לא מתרצה בהכי ברייתא דקתני התם לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה לעצמ' כו' אדמון אומר כסבור אני כו' ואם איתא דאפילו בנשואין ב' כשפסקה היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר כסבורה אני כו' כיון שהיא חייבת לפרוע ויכול להוציא ממנה בב"ד מה שפסקה לו אלא עכ"ל דאף לגבי דידה בנשואין ב' לא קנה אלו דבריו יעיין שם: ולע"ד נראה שיש ליישב כי הנה התוס' ז"ל פ"ב דייני גזירות ד"ה תשב תי' לקו' הלזו דמתניתין מיירי בשאין לו לאב לפרוע וחזרו והקשו על זה דלא משמע לרבי' לפרש בשאין לו לאב מדבעי למימר בגמרא דכופין לאב ותי' כתי' ר"ת דמתני' מיירי בנשואין ב' יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דאברייתא ל"ק להו מידי משום דבפשיטות איכא לאוקמא בשאין לה ליתן מה שפסק' אמנם אמתני' קשיא להו שפיר דמשמע התם בגמ' דמתניתין מיירי כשיש לו מדבעי למימר כופין דס"ל דאמתני' קאי וכמ"ש בד"ה הפוסק ואהא הוצרכו לאוקמא בנשואין ב' ולעולם דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דגבי דידה אפילו בנשואין ב' מהני כמ"ש הריב"ש והדבר מוכרח מתלמודא דידן כמ"ש לעיל גם מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל דכן מבואר מדברי המרדכי פ' נערה דמ"ז ע"א אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז"ל ה"ה באמיר' בעלמא ורש"י ז"ל פי' דהא דנקט כתב משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לב' מש"ה נקט מילתא פסיקתא ע"כ וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ"ז כתב דמילתא פסיקתא קתני ואפילו בנשואין ב' דלא קנו באמירה הפך דעת הריב"ש יע"ש אחר המחיל' שותיה דמר לא ידענא שהרי ההיא דכתב לה מבואר הוא דבאב הפוסק לבנו מיירי וכמו שכתב רש"י ז"ל וז"ל פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה יע"ש והדבר מוכרח מעצמו סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב"ש יתד הוא שלא תמוט ויש לו סמוכה מתלמודא דידן וכמ"ש לעיל וכן ראוי להורות הלכה למעשה ודלא כהרב נ"מ כנ"ל עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בכונת הירושלמי הללו אי בעינן דוקא שיהא נשואין ראשונים דידיה שתהיה אשתו ראשונה וגם ראשונים דידה שיהיה בעלה הראשון כמ"ש בירוש' עלה ודכוות' המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו והתם ודאי נישואין אי דידיה ודידה בעינן א"ד לא בעינן הני נישואין ראשונים אלא לגבי פוסק וכל דלגבי פוסק הו"ל נישואין ראשונים אף דלגבי דידה הו"ל נישואין ב' גמר ומקנה את"ד ע"ש ובעיני יפלא מה מקום להסתפק בזה שהרי בההיא דהפקחין דקתני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים קאמר עלה ודכוותא המשיא אשה לבנו כו' וגבי פקחין מבואר הוא דלא בעינן שיהיו נשואין ראשונים דידיה ודידה שהרי בפוסק לזון את בתה מיירי דהיינו אלמנה וא"כ עכ"ל דדכוותא המשיא אשה לבנו דקאמר עלה בירושלמי לא בעינן דומיא דהתם ממש דהכא עיקרא דמילתא תליא גבי פוסק ואם כן ה"נ גבי האב הפוסק לבנו נמי דינא הכי וכן ראיתי להרב בית שמואל ז"ל סימן הנז' ס"ק שכתב כן בפשיטות יע"ש והוא פשוט: כתב הריב"ש סימן הנז' דהא דרב גידל ה"ה בשע' נשואין אע"פ שקדשה כבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרוב' טפי דרב גידל נקט קידושין לחוד לרבותא כו' יע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל פרק נערה דמ"ז ד"ה כתב לה וז"ל ואע"ג דבפ' הנושא קאמר גבי כמה אתה נותן לבנך כו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דמחתנו אהדדי י"ל דה"פ בההיא הנאה שיבואו לידי חיתון נשואין לבסוף גמרי ומקני אף בשעת אירוסין ע"כ הרי משמע דבשעת נישואין איכא איקרובי טפי משעת קידושין וכן ראיתי למוהר"ב ז"ל בליקוטיו ר"פ אע"פ וז"ל כתב הרא"ש יש מן הגאונים שכתבו שאין התוספות צריך קנין דכי היכי דקי"ל דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין ה"ה בשעת נשואין מה"ט גופה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר הנשואין הוא קונה באמירה ופירש הטעם שרוצה הוא ליתן במה שלא תחוזר בה עכ"ד וכן נרא' דעת רש"י שם במ"ק ע"ש וכתב הרב נת"מ ז"ל דצ"ח ע"ג שמדברי המרדכי ז"ל נראה שחולק על זה ממ"ש בפרק הנושא גבי ההיא דמשה בר מצרי דפריך והא ערב דכתובה לא משתעבד ומשני קבלן הוה אבל מה"ט דכמה אתה נותן כו' לא פריך מידי וז"ל דלא קבל עליו מקמי קדושין אבל מקמי נשואין לא רצתה לינשא עד שנעש' אביו ערב ע"כ הרי שאע"פ שבשעת נשואין נעשה אביו ערב אפי' הכי לא מהני כיון שלא קבל עליו קודם קדושין שאין לומר שכונת המרדכי לומר שלא היה בשעת נישואין שא"כ למה הוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין אפילו ת"ל דעדיין לא קדש כיון שלא היה בשעת נשואין וקדושין את"ד וכן ראיתי להד"מ ז"ל שכתב שהמרדכי חולק אהריב"ש ז"ל ואולם ק"ל לפ"ז ממ"ש המרדכי פ' נערה גבי ההיא דכתב לה פירות ה"ה אם לא כתב דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכ"ש כו' כ' והשתא אי ס"ל להמרדכי דבשעת נישואין לא מהני הא דרב גידל בפשיטות הי"ל לומר דדוקא כתב כיון דברייתא מיירי בכתב מן הנישואין כמ"ש סמוך ונראה משם ר"ת וליכא למימר דלפרש"י ז"ל דמפרש לה בכותב מן האירוסין הוא דק"ל דכל כי האי הי"ל לפרש ולהקשות לפי' רש"י ולא למסתם סתומי בתחילת דבריו ולהביא אח"כ פלוגתא דרש"י ודר"ת כאלו אינו תלוי במחלוקת זה כלל ולכן נראה שאף דעת המרדכי כדעת הריב"ש ז"ל ומ"ש בההיא דמשה בר עצרי מיירי בשלא היה בשעת נישואין אלא קודם נשואין וכמ"ש הרב נת"מ ומה שהוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין ולא כתב דאפילו קבל קודם קידושין כיון שלא היה בשעת קידושין הוא משום דהמרדכי ז"ל נראה דלא סבירא לי' כסברת רשב"ם ז"ל שכתב דבעינן עמדו וקדשו מיד וכדמשמע ממ"ש בראש דבריו שאחר שכתב תי' רשב"ם דמתניתין דהפוסק לחתנו מיירי כשלא קדש מיד כתב ונראה לי ולרבינו ברוך די"ל דהתם דלא קנה כו' מיירי בשאין לו מה ליתן כו' יע"ש אלא דס"ל להמרדכי דאפי' להחולקים על רשב"ם ז"ל וס"ל דאפילו קדש אח"כ מהני היינו דוקא בשהתנה קודם קדושין דהתם ודאי איכא למימר דאדעתא דהכי קדש כיון שכבר גלה דעתו מקודם משא"כ בשקדשה בלתי תנאי ואחר קדושין וקודם שעת נשואין התנו ביניהם דהתם ודאי כל שלא התנו כן בשעת נשואין לא מהני שהרי רגלים לדבר דמתרצה הוא אפי' בלא מוהר ומתן מדלא התנה כן בשעת קידושין והילכך כל שלא התנה כן בשעת נשואין איכא למימר דלא איכפת ליה כנ"ל ודו"ק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.