שלמי נדרים/נדרים/לה/א
שלמי נדרים 
נדרים לה א
ד' לה בר"נ ד"ה למעול נותן כו' ומכאן תשובה להרמב"ם ז"ל כו' במחנה אפרים הל' נדרים סי' ל"ה ובהלכות שלוחין סי' ט' כתב דאינו קושי' כלל דנהי דאסור להנותן להאכילו מ"מ לא מצינו מעילה בדבר המותר לו וכ"כ כאן הרא"ש בפירושו דלא מצינו מעילה בדבר המותר לאדם ושם בהל' שלוחין כתב שכדברי הרמב"ם נראה לו להכריע מההיא דתנן בפ' בתרא (דף פ"ח) המדיר הנאה לחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות צריך להתנות ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ואם לא התנה כן אסור ליתן לבתו ולפי סברת הר"ן ז"ל דאין האוסר עובר כלל אמאי צריך להתנות יתן לה בסתם וחתנו לא יהנה בהם אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אם לא התנה אסור ליתן דכיון דיד אשה כיד בעלה כשנותן לבתו קנה הבעל ונמצא זה מהנה לחתנו ולפ"ז דוקא אם הוא הדיר לחתנו אבל אם חתנו נדר מחותנו הנאה יכול ליתן לבתו בסתם וא"צ להתנות דאיהו היינו החותן לא עביד איסורא דהוא לא הדיר ואע"ג דממילא קנאם הבעל חשוב הנאה הבאה לאדם בע"כ ועוד דאיסורא לא ניחא ליה דליקני שיעבור על בל יחל וכדאיתא בפ' השואל (דף
צ"ט.) עכ"ל וע' בט"ז סי' רכ"ג ס"ק ג' שכבר העיר הפרישה ג"כ ע"ז ומה שהשיג הט"ז שם עליו במה שיצא לחלק הדרישה ופרישה בין אם חמיו מדירו או שהוא הדיר עצמו מחמיו וכתב עליו דלא דק לפי מה שביאר המחנה אפרים שכתבנו למעלה דברי הדרישה דרושים הם לכל חפציהם:
ד"ה איתבי' וכו' השאילני פרתך הקנויה צ"ל הפנויה וכן הגי' ברמב"ן ובנ"י שם כתב שהיה סבור שהיא פנויה וא"ל קונם עליך פרתי זו אם אני קניתי אלא פרה זו כלומר שאינה פנוי' כדקאמרת. והשואל השיב לו קונם נכסי עליך אם יש לך פרה אלא זו ל"ג לי:
שם בסוף העמוד ירושלמי נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא דין זה השמיטו הרמב"ם והש"ע קבעו בסי' רכ"א להלכה גבי דין דהאומר הנאת מאכלך עלי המבואר בגמ' לעיל (לג:) והא דהר"ן קבע דין זה בכאן משום דבירושלמי רצה למיפשט האי דינא מתחלה מהאי ברייתא דלעיל דקתני קונם ככר זו הקדש ואכלה בין הוא או חברו מעל כו' לא אמר אלא אכלו הא לחמם את ידו מותר ודחי לה דמיירי באומר לא אוכלנו ולא אטעמנו לא אסרו עליו אלא לאכילה עד כדון צריכה נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו פי' אבל אם לא הזכיר לשון אכילה אלא נדר מן הככר סתם צריכה פי' צריך עיון ולכן קבע הר"ן דין זה כאן והנה כפי שמפרשים רבותינו האחרונים ז"ל הספק הוא במי שנדר מן הככר סתם אם אוסר עליו הנאה כזו שהוא שלא כדרך הנאתו ופסק בש"ע לחומרא כיון דהוא בעיא דלא איפשיטא בירושלמי לכן תמה ע"ז בעל מחנה אפרים הל' נדרים סי' כ"ז מהא דאמרינן בערובין (דף) הנודר מן הככר מערבין לו בה ופרש"י ז"ל שם דלא מסיק אדעתיה לאסור אלא כדרך הנאתו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ערובין וע' מג"א סי' שפ"ו סק"י כתב ג"כ דמסתמא אין דעת הנודר רק על דרך הנאתו וע' חדושי הגרע"א בסי' רכ"א שתמה עליו ממה דפסקינן באומר הנאת מאכלך עלי שאסור ללעוס חטים וליתן ע"ג מכתו והא מבואר במג"א סי' תס"ו דלעיסת חטים ע"ג מכתו הוי שלא כדה"נ ובס' יד שאול כתב דהא דאמרינן דלעיסת חטים ע"ג מכתו הוי שלכדה"נ הוא באם אנו דנין מתורת אכילה שפיר אמרינן דלעיסת חטים אינו חשוב אכילה אבל באומר הנאת מאכלך עלי שלא יהנה מגוף המאכל שלא ע"י אכילה זה הוא באמת הנאה גמורה כדרך הנאתו וע' ברא"ש שפירש כן דרפואה למכה היא והנאת מאכלך משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה ע"ש. וע' בתוס' חדושי הגרע"א על המשניות פ"ה אות מ"ג שכתב דרבא דפשיט לעיל דככרי עליך אסור בנתנה לו דאי לא ככרי עליך לאפוקי מאי אינו סובר דיהיה אסור לחמם בו ידיו. דאי לא תימא הכי אזיל ליה ההוכחה שלו דאולי אינו אסור אלא עד שהככר שלו ברשותו ולאסור עליו שלא יחמם בו ידיו ואינו מוכרח כ"כ מזה דרבא יפלוג ע"ז רק דלא מסתבר ליה לומר דאסרו משום זה דהא בידו למנעו ושלא להניחו לחמם בו ידיו כמו באכילה דא"צ לאסרו דהא בע"כ לא יקח וע' בס' קרן אורה דהא דקאמר רבא גבי ככרי דאסור ליתן במתנה משום דאי לא"ה למה אמר ככרי הרי בעוד שהככר אצלו א"צ לאסרו עליו לא יתן לו ובע"כ לא יקח ממנו דל"ד בככרי הוא דקאמר הכי אלא דבכל מילי מסתברא דכשאסר נכסיו על חברו אסרן גם ליתן לו במתנה ובזה יתיישב הא דמקשי ליה מהשאילני פרתך כו' השאילני קרדומך כו' דהתם ליכא הוכחה דכוונתו לאסור עליו במתנה דיכול להיות דכוונתו לאסור עליו בשאלה אלא ודאי דרבא סבר בכל מילי שאסרן עליו הכונה בודאי לכלול בזה הנתינה לו במתנה וע' בגליון הש"ס בחידושי הגרע"א שעמד באמת ע"ז דל"ק מהשאילני פרתך עיי"ש ואם נימא דרבא סובר ג"כ בככר דאסור לחמם בו ידיו. א"כ גם בככר ליכא הוכחה מוכחת דרצונו לאסור עליו במתנה ואפ"ה סבר רבא מסברא דבודאי דעתו לאסור עליו גם במתנה א"כ שפיר קשה מהא דהשאילני פרתך כו':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |