שלמי נדרים/נדרים/לה/ב
שלמי נדרים 
נדרים לה ב
ע"ב בר"נ ד"ה קיני זבין כו' לפי שכל אלו מביאין שתי תורים קראם כן, צ"ל קן:
ע"ב בר"נ ד"ה ומלמדו מדרש דמצות לאו ליהנות נתנו עכ"ל בטורי אבן ר"ה (דף כ"ח) הקשה ממשנה דכאן על רב יהודא דאמר שם דאם תקע בשופר של שלמים לא יצא משום דסבר מצות ליהנות ניתנו ממתניתין דכאן דמוכח דמצות לאו ליהנות ניתנו ומתחלה רצה לתרץ דלרב יהודא הטעם דמלמדו מדרש כיון דאסור ליטול שכר לימוד והכל חייבים ללמד בחנם אין זה נהנה מחברו במה שמלמדו בחנם. דאם לא ילמדנו זה המדיר ילמדנו אחר בחנם ואח"כ דחה זה דהא גבי הזאה נמי אסור ליטול שכר עבור הזאה ואפ"ה נקיט רבא טעם ההיתר דמזה עליו בימות הגשמים משום דמצות לל"נ הא לא"ה אסור ולא אמרינן כיון שאסור ליקח שכר מהזאה אם לא יזה זה ימצא אחר שיזה עליו בחנם כו' וסיים שם, והא דק"ל מפ' ד' דנדרים יתבאר שם עכ"ל ולא זכינו לאורו ושיחתו בכאן. והנה הדיחוי שדחה הגאון חוזר ונראה כי כן כתוב הטעם בשיטה מקובצת וז"ל ומלמדו מדרש שאם לא ילמדנו ימצא אחרים שילמדהו בחנם ואע"ג שמהנהו במה שמלמדו כל ישראל ערבים זב"ז ובשכר אסור ללמד תורה שבע"פ דמה אני בחנם כו' ומה שהקשה בעל ט"א מדנקיט רבא טעם ההיתר גבי הזאה משום דמצות לל"נ הא לא"ה אסור ל"ק כ"כ על ר"י דרבא נקיט הטעם אליבא דנפשי' דס"ל מצות לל"נ ואה"נ דגם טעמא אחרינא איכא בלא זה וע' בשעה"מ הל' שופר פ"א שעמד ג"כ על קושית הטורי אבן ותירץ דרב יהודא דסבר מצות ליהנות ניתנו יפרש דהיינו טעמא דמלמדו מדרש דסתם מודר מחברו אין דעתו על דבר מצוה ע"ש:
שם ד"ה אלא מחוסרי כפרה שאני כו' ומדר' יוחנן דאמר הכל צריכים דעת לא מיפשטא בעיין לומר דשלוחי דידן נינהו כו' עכ"ל אין כוונת הר"ן להקשות אמאי לא פשיט האיבעי' מדר' יוחנן דזה אינו דהא כבר כתב הר"ן לעיל דבעי למיפשט ממשנה או ברייתא אלא כוונתו דלא תיקשי אפשיטותא דפשטינן מדר"ה דשלוחי דשמיא הוו מחמת מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחא משווינן ומדר' יוחנן איכא למיפשט איפכא דשלוחי דידן הוו דהא הכל צריכין דעת בעלים כו' וע"ז קאמר הר"ן דמדר"י ליכא למיפשט איפכא. דאיכא למימר דרחמנא שווינהו לכהני שלוחין כל היכי דאיכא דעת בעלים ובחדושי הרשב"א תמצא הדברים ערוכים וכתובים כסדרן. דמתחלה מתרץ כן דבעי למיפשט ממשנה או ברייתא ואח"כ מסיק כתירוץ הר"ן וכתב שזה נראה לו עיקר דאי לא תיקשי הלכתא אהלכתא דקיי"ל הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה וקיי"ל דשלוחי דרחמנא הן וכדפשיט רב הונא בקדושין עכ"ל והר"ן שנה לן בלשון קצרה וע' בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ח שהקשה אמאי לא פשיט הך איבעיא מברייתא פ"ק דחולין (דף י"ג:) איש איש מלמד שהנכרים נודרין נדרים ונדבות כישראל ואי ס"ד דכהני שלוחי דידן הוו הא אין שליחות לנכרי וע"כ דשלוחי דשמיא הוו ותירץ דלגבי נכרים פשיטא לן דשלוחי דשמיא הוו ולא מיבעי' להש"ס אלא לגבי ישראל דבני שליחות הוו אם הם לגבי ישראל שלוחי דידן או ג"כ שלוחי דשמיא וכה"ג כתב הריטב"א לחלק ומתרץ הא דלא פשיט הבעיא מהא דאמר רב הונא מסברא מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח משווינן וכתב דהא דפשיטא לרב הונא דשלוחי דשמיא הוו היינו לענין קרבנות שמקריבין הכהנים בעד ישראלים אבל האיבעי' הוא בקרבנות שמקריבים בעד כהנים דאינהו ג"כ מצי למיעבד ומצי משווי שליח ולהכי הם שלוחי דידהו או לא דגם אצל כהנים הוו שלוחי דשמיא והא דאתינן למיפשט בעיין ממתניתין דתנן ומקריב עליו קיני זבין בדין הוא דהוי מצי למידחי דמיירי בקרבנות ישראל אלא משום דסתמא קתני משמע לי' אפי' בכהן ע"ש] ובתשובת גבעת שאול סי' ק"ט תירץ ע"פ סברת הר"ן דממשנה או מברייתא בעי למיפשט והך דינא דמקבלים נו"נ מנכרים הגם דמפורש בברייתא. מ"מ עדיין צריכין לידע הך כללא דאין שליחות לכותי ודבר זה אינו מפורש בברייתא ובמשנה. רק הוא מימרא דר' ינאי בקדושין (דף מ"א:) דיליף מדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב וכיון דדבר זה אינו מפורש לא במשנה ולא בברייתא רק ממימרא דאמורא לא בעי למיפשט מיני' עכ"ל וק"ל על דבריו דהא עיקר הדין דאין שליחות לכותי מפורש במשנה גיטין (דף כ"ג.) הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו ונכרי ורק ר' ינאי הוא דחדש למילף הך דינא מקרא דגם אתם מה אתם ב"ב כו' אבל עיקר הדין דכותי אינו בר שליחות מפורש במשנה הנ"ל וע' תרומות פ"ג מ"ט וע' בתשובת חתם סופר חלק יו"ד סי' רצ"ו בסופו מ"ש ליישב קו' הפנים מאירות:
בפי' הרא"ש ד"ה הכל צריכין דעת כו' חוץ ממחוסרי כפרה כו' והכהן מקריבו אע"פ שאינו יודע שהוא של קטן עכ"ל צריך ישוב למה אינו מפרש כפשוטו כמו שפירשו התוס' והר"ן דקטן לאו בר דעת הוא וכן במפרש ד"ה על בניו ובנותיו הקטנים כו' שכתב שם וכשם שמביא קרבן עליהם אע"פ שאין להם דעת [ויש שם איזה שבושים וט"ס] ומצאתי אח"כ בס' קרן אורה שעמד על דברי המפרש בסגנון אחר וזה לשונו ולא הבנתי לשונו ז"ל דמשמע דהכהן א"צ לידע של מי הוא וז"א דהא הכהן צריך להקריב לשם בעליו וצריך להודיע להכהן של מי הוא הקרבן ודעת בעלים הוא דילפינן דלא צריך עכ"ל ולענ"ד הכהן א"צ לידע של מי הוא רק יקרב לשם מי שהוא בעליו שיעלה לו לקרבן וראי' מהא דאי' בקדושין (דף נ"ה.) בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים לעולות והביאו הר"ן לקמן בדף הסמוך אע"ג שהכהן המקריב אינו יודע של מי הוא ואמנם משם הקשו דמשמע דא"צ גם דעת בעלים ותירצו כיון שנאבד דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב יקריב וא"כ אם איתא דהכהן צריך לידע הקרבן של מי הוא איך יכול הכהן להקריב אלא ודאי דהכהן מקריב לשם מי שהוא בעליו וכן בזבחים (ד' ע"א:) נתערבו קדשים מין במינו ופרש"י אלא שבעליהם מחולקים זה יקרב לשם מי שהוא בעליו וזה יקרב לשם מי שהוא בעליו. ורק היכי שהכהן טועה ומקריב קרבן ראובן לשם שמעון זה מקרי שינוי בעלים. אבל היכי דמספקא ליה של מי הוא הקרבן יקריב לשם מי שהוא בעליו ובכוונת הרא"ש נראה לפרש שמ"ש והכהן מקריב אע"פ שאינו יודע כוונתו ג"כ אע"פ שבעליו אינו יודע פי' שמחוסר לו ידיעה ומפרש שהוא של קטן פי' מפני שהוא של קטן וקטן אין לו דעת וגם ידיעתו לא מקרי ידיעה וכפי' הר"ן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |