שלמי נדרים/נדרים/לד/ב
שלמי נדרים 
נדרים לד ב
ע"ב בהמפרש ד"ה ככר של הפקר כו' אלא רבותא קמ"ל דמצי זכי בהפקר לחלה קדושה עילוי' נטלה ע"מ לאוכלה דכיון שהחזיק בה קנאה ואם אכלה כו' מלשונו זה משמע שההקדש שהקדיש היה קודם שזכה בה ובדבור שאחר זה כתב דקודם לכן לא יכול להקדיש אלא שהקדיש. אחר שנטלה. והדברים סותרים. ע"כ הגיה הב"ח שמ"ש רש"י בדבור שאח"ז שייך לעיל וכצ"ל דכיון שהחזיק בו קנאה ואח"כ הקדישה. דקודם לכן לא יכול להקדיש ולפני בעל ס' קרן אורה לא הי' לפניו הגהת הב"ח כי לא נדפסו בזמנו לכן עמד בתימה. וע' בתוס' ד"ה ואמר ככר זו כו' דמתחלה רצו לפרש שההקדש היה קודם שנטלה ואע"פ שלא אמר לכשאזכה בה אפ"ה כי זכה בה הוי הקדש הואיל ודעתו לזכות בה והקשו אח"כ והא אין אדם מקדיש דשלב"ל ול"ד לאומר הרי פרתי (ותי' פסח ט"ס) קדושה לאחר שלשים יום דהוי קדושה התם בידו להקדיש מיד. אבל הכא לאו בידו להקדיש מיד {{ממ|ויש להעיר אמאי לא נימא דבידו לזכות מההפקר ולהקדיש דהא הככר לפניו הוא ואף לפירושם דהככר אינו עומד בד' אמות שלו מ"מ בידו הוא להגביהו ולזכות בה וכל שבידו אינו מקרי דשלב"ל וע' תוס' יבמות צ"ג ד"ה מייתי כנתא דפירי כו'] ולכן פירשו התוס' אח"כ שנטלה וזכה בה ואח"כ הקדישה ואח"כ אכלה ובס' קרן אורה כתב תרי תמיהא חדא אמאי מעל כיון דאחר הנטילה הקדישה א"כ בהנטילה עדיין לא הי' הקדש ולא מעל בהנטילה שנית מה שפירש נטלה לאוכלה מעל היינו אם אכלה אינו מובן דא"כ דבנטילה לחוד לא מעל למה הוזכרה הנטילה כלל ע"ש ונראה לי דחדא בחברתה מתורצת דלהכי הוצרך לפרש אם אכלה כיון דלפירושו ההקדש הי' אחר הנטילה לא מעל עדיין בהנטילה אא"כ אכלה אח"כ.. והא דקשי' א"כ למה הוזכר הנטילה כלל יתיישב ע"פ מ"ש המחבר הנ"ל בעצמו בפירושו דאם נטלה לאכלה רצה לזכות בה בכולה ולהקדיש אח"כ מה שיזכה וכשהקדישה אח"כ הקדיש כולה ואם אכלה אח"כ מעל לפי כולה ואם כשנטלה היה להורישה לבניו א"כ הזכי' שלו היה ג"כ רק לפי טוה"נ שיהיה לו בה מעל לפי טוה"נ כשימסרנה לבניו. אבל בהנטילה לחוד לא מעל עדיין. כי ההקדש לא היה רק אחר שנטלה וקנאה וההקדש הי' לפי הזכות שכיון לזכות בה כנלע"ד ליישב קצת דברי המפרש:
בר"נ ד"ה אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר כו' להכי נקט לה בככר של הפקר שהיתה עומדת לו תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום כו' ומקדיש זה לא זכה בו מעולם כו' הכא שאני דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי דעתיה דלהקדש ניחא לי' דליקני כו' עכ"ל רבים מקשים ע"ז מהא דאיתא בחולין (ד' קלט.) דפריך התם בגמ' על הא דתנן שילוח הקן נוהג בחולין אבל לא במוקדשין ופריך הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה לי' קן בתוך ביתו ואקדשי'. מי מחייב כי יקרא פרט למזומן אלא דחזא קן בעלמא ואקדשי' ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כו' ע"ש ולדברי הר"ן קשה אמאי לא אוקי בכה"ג דחזי קן בתוך ד' אמות שלו ואמר קן זה הקדש דגלי דעתי' דלהקדש ניחא ליה דליקני ולדידיה לא ניחא ליה דליקני וקתני במתניתין דאינו חייב בשילוח האם משום דאינו נוהג במוקדשים ולכאורה היה אפשר לומר דהתם בחולין יליף לה מקרא דאינו נוהג במוקדשים משום דכתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר וע"ש בתוס' דמתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא נהנים ולא מועילים (פי' וא"כ לא הוי אלא איסורא דרבנן אבל מה"ת אינו אסור וא"כ לא שייך לומר דממעט הקרא לזה) ולפ"ז לא מצי למינקט דמיירי בהקדש כה"ג דחזי קן בתוך ד' אמותיו ואמר קן זה הקדש דלהקדש ניחא ליה דליקני ולדידי' לא ניחא ליה דליקני דהא קנין דד' אמות הוא ג"כ רק מדרבנן דהם תיקנו קנין ד' אמות. ול"ש דאתי קרא למעוטי מוקדשין דכה"ג בקנין שהוא דרבנן אבל כד מעיינינן בה לא א"ש. דהא אמרינן בסוגיין דמעל אם לפי כולה אם לפי טוה"נ שבה והגם דמצינו בדרבנן ג"כ לשון מעילה עיין במעילה (ד' ב':) ובתוס' שם ד"ה ומי איכא מעילה כו' אמנם אמרינן שם ומה איכא בין מעילה דאורייתא לדרבנן דאורייתא משלם חומש דרבנן לא וכאן פי' הרא"ש בד"ה נטלה לאכלה כו' ומשלם אותה ואת חומשה אלמא דמפרש דהוי מעילה מדאורייתא לשלם ג"כ חומש אמנם יש לחלק ולומר בין אם עצם איסור המעילה הוי מדרבנן בין כאן שהדרבנן הוא מצד הקנין שהם תיקנו אותו שיזכה בקנין כזה ותלוי באשלי רברבי אם ע"י קנין דרבנן יחשב לדאורייתא ונזכר בכמה מקומות מחלוקת הראשונים בזה והנה בעיקר הקושיא כבר דבר מזה בארוכה בס' קהלת יעקב להגאון מהרי"ט אלגזי באות זיין בפלפול עצום וגם הגאון מוהרי"ש מלבוב כתב מזה בס' שואל ומשיב מהדורא תנינא סי' נ"ד עיי"ש ובתשובת בית אפרים חי"ד סי' ס"ו:
שם ד"ה בעי מיניה ר' חייא בר אבין מרבא כו' וכ"ת תפשוט מההיא דפ' השותפין לאיסורא מדקתני מכרן לאחר מותר משמע הא מכרן למודר אסור איכא למימר כו' עכ"ל במחנה אפרים הל' נדרים סי' ל"א בהג"ה כתב שם דאין ראיה משם משום דמתניתין נקיט ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח ובשדך שאני לוקח פירושו אם אקחנו ושם ודאי אם מכרו לו אסור מש"ה נקיט אם מכרו לאחר מותר עכ"ל אכן בחדושי הרשב"א פ' השותפין ביאר הראיה היטב דאמאי ערבינהו ותני ביתך שאני נכנס בהדי שדך שאני לוקח אם איתא דבביתך שאני נכנס מותר אפי' מכרן לו ובשדך שאני לוקח אסור לו עד שיהא יד אחר באמצע. אמאי ערבינהו ותנינהו יחד אלא ודאי דגם בביתך שאני נכנס אסור למכור לו. וכ"כ שם בן המחבר הנ"ל ואם כוונת הר"ן כאן ג"כ כן אלא שקיצר במובן הדיחוי שדחה הר"ן הראיה דאיכא למימר משום דבעי למיתני סיפא ביתך זה שאני נכנס שדך זה שאני לוקח דאסור גם אם מכרן לאחר מש"ה נקיט הרישא נמי לאחר ולאו דוקא דה"ה לו קשה קצת דמשום איידי דסיפא לא ה"ל למיערב ברישא דינייהו דל"ד להדדי ואיכא למיטעי וע"ל (דף מ"ז.) בר"ן ד"ה מת או מכרן לאחר כתב וה"ה דאם נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאחר לאשמועינן דדוקא מכרן לאחר אבל מכרן לו אסור והרשב"א כאן כתב לדחות הראיה דלא מצינן למיפשט מהתם. די"ל דאוסר עצמו בככרו של חברו שאני וע' בס' המקנה בחי' בקונטרס אחרון סי' כ"ח ד"ה אשה שנדרה כו' מ"ש שם ועוד נראה דאפי' במתנה יש להסתפק כו':
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |