אילת השחר/נדרים/לה/א
ר"ן ד"ה למעול נותן. הר"ן הוכיח נגד הרמב"ם שכתב המדיר את חבירו והאכילו לוקה משום לא יחל דברו וכו'. יש לעיין בשיטת הרמב"ם דהמדיר לוקה, הא לגבי המדיר אין הנאה, א"כ משמע דס"ל כהר"ן לעיל (ט"ז ע"ב) דשייך לאסור גם נגיעה, ולגבי המדיר הוי כנגיעה ואסור ליחל דיבורו כזה, ויש לדחות דחל דיבור לאסור הנאה אפילו שזה על איש אחר, אבל איסור שאינו תלוי כלל בהנאה אפשר דלא שייך.
והנה ביו"ד (סי' רכ"א סעיף ד') מבואר דאם מת המודר מותר להביא לו ארון ותכריכים, וכתב הט"ז וכן הביא בבאר הגולה תוספתא שהביא הרא"ש דאין הנאה למתים, ובגליון מהרש"א הקשה דתיפו"ל דבמתים חפשי כמבואר בנדה (דף ס"א), ולשיטת הרמב"ם א"ש דהמדיר עובר, א"כ אע"ג דאין המת מוזהר דהוא חפשי מן המצות, מ"מ המדיר מוזהר, ע"ז קאמר כיון דהאיסור הוא להנותו ואין הנאה למתים. שו"ר שבאור שמח (פ"ה מנדרים) כבר הביא ראי' זו להרמב"ם. אמנם העירוני דאפילו להרמב"ם מ"מ כל האיסור הוא לההנות משום דלהנהנה יש איסור, ומסתבר דאם יאסור נכסיו על בהמה, לא יחול שום דין ויכול אח"כ להאכיל לבהמה מנכסיו, וא"כ גם למת דלא שייך לאסור עליו דבמתים חפשי, א"כ אפי' אם הי' שייך הנאה למתים לא הי' אסור לההנות להמת, ואולי כיון דנאסר בחייו הי' שייך שיהי' הנדר גם כשמת וצ"ע.
ר"ן ד"ה למעול מקבל. ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש אפשר דאפי' בטעות מעל שאני הכא דהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה. משמע דמספק"ל להר"ן אם תמיד במוציא מרשות הקדש מעל דוקא אם לזה שנתן את המעות ידע והתכוין לזכות, אע"פ שנמצא דהוא גורם למעות הקדש להוציא, מ"מ כיון שהמוציא שוגג המוציא מעל, אלא דכ' דאפי' אם התם המוציא מעל אפילו אם לזה שנתן לא ידע שזה של הקדש, מ"מ הא חבירו הוציאה לא איכפת לן מה שהזוכה טעה, ובטעם הדבר כתב הרא"ש דהמוציא שעשה מעשה לקיחה לכן חייב אפי' בטעות. וצ"ל דאע"ג דהזוכה לא הי' רוצה לזכות, מלבד מה שהוא לא התכוין להוציא, מ"מ מעל המוציא משום דהמוציא מעל על מעשה ההוצאה, אפי' שלגבי הזוכה הוא טעות, אבל אין הזוכה יכול למעול כיון שזוכה בטעות ואילו ידע לא הי' רוצה לזכות.
אלא דצע"ק דזה טעם מספיק למה שהמוציא ימעול אע"ג דלגבי המקבל שלקח הימנו הי' טעות, אבל איך המקבל יזכה אח"כ הדבר שהי' לפני זה הקדש, הא מסתמא לא ניחא לי', ואיך זוכה כשאינו רוצה.
יש מעילה בקונמות. במשנה למלך (פ"ד מהל' מעילה) נסתפק אם זה רק באוסר עליו סתם דאז אסור באכילה ובהנאה לכן חייב אם נהנה מעילה, אבל באוסר עליו רק באכילה לא מעל כיון דאין האיסור ההנאה אלא האכילה, או דגם כה"ג מעל, ומסיק דמועל, וכן הכריע בקרן אורה כאן דגם באסר עצמו באכילה מעל.
והנה בדיני התורה כשאסרה בהנאה פשוט דהאיסור בעצם הוא ההנאה ולא המעשה, אלא דכיון דלא יצוייר העבירה אא"כ עשה מעשה, לכן החיוב מצטייר כשעשה דבר שעי"ז נהנה.
והנה במה שהאדם אוסר עצמו בנדר, יש לפרש דהאיסור הוא הנאה, והמעשה שעושה כדי ליהנות הוא התנאי שאז עובר ההנאה, אבל עצם האיסור הוא ההנאה, או דאין בכח אדם לאסור הנאה אלא דיכול לאסור עצמו עשיית דבר באופן שעי"ז יהנה, ונמצא דעיקר האיסור הוא המעשה. והנה בר"ן לעיל (דף ט"ז ע"ב) כתב דגם באוסר זריקת צרור לים או נגיעת הדבר חל איסור ליגע או לזרוק לים. וא"כ יש לעיין אם שייך שהנדר אוסר עצם ההנאה בתנאי מעשה וגם מעשה לחוד, דלכאורה אין לנו לחדש שחידשה תורה שני סוגי איסור, וכיון דגם נגיעה אסור, א"כ אפשר דכל מה שחל איסור ע"י נדר הוא רק עשיית דבר, אלא דסתם נדר אין כונתו לאסור נגיעת הדבר אא"כ יצא מזה הנאה, אבל כשיוצא הנאה אין עיקר האיסור ההנאה אלא המעשה שעשה בהדבר בתנאי שיהי' לו הנאה ממנה.
ואם נימא כן צ"ע למה שייך דין מעילה, דמעילה מצינו אם עצם האיסור הוא ההנאה, ולא אם האיסור נגיעת דבר בתנאי שיצא מזה הנאה, וא"כ למה שייך מעילה, ונצטרך לומר שנתחדש בתורה שני סוגי איסור שחל ע"י דיבורו, או איסור הנאה שאז זה עיקר האיסור, והאפשרות שיעבור ע"ז הוא בתנאי של עשייתו בידיו, וגם ענין עשייה מצד עצמו כגון נגיעת איסור, וזה חידוש דמנלן זה. ומלבד דצ"ע לפי"ז כל דין מעילה איך שייך בקונמות, צ"ע עוד למה ימעול באוסר עצמו באכילה, דאז בודאי אין האיסור עצם ההנאה אלא הנאה ע"י מעשה אכילה, ולא דמי לכל אוכל דבר הקדש דמועל, דהתם באמת האיסור הוא תמיד הנאה שבהדבר ולא האכילה, אבל כאן דשייך איסור בלי הנאה, כגון נגיעה או זריקה, א"כ גם באכילה אינו מוכרח שעובר מחמת שנהנה, אלא דמעשה של בליעת האוכל הוא דאסר ולא ההנאה, וע"ז לא מצינו מעילה בהקדש.
לכן יש לומר דבנדרים ושבועות דכתיב כל היוצא מפיו יעשה, נתחדש דין דהאיסור לפי מה שאומר, ואין כאן שני סוגי איסור, אלא דהאיסור הוא תמיד דבר אחד, היינו מה שאמר, ואם אמר שאוסר נגיעה אז האיסור הוא נגיעה, ואם אומר דאוסר באכילה חל איסור ממש על האכילה, לא על הורדת אוכל למעיו אלא על מה שזה שם אכילה, ותחת שם אכילה ע"כ כרוך מצד ההנאה שבזה, ובאוסר סתם, אז האיסור על הנאה ולא עשייה באבריו בתנאי הנאה, ולכן שייך מעילה.
ועי' בתוס' בשבועות (דף כ' ע"ב ד"ה דכי לא נדר), ומבואר דשיטת רש"י דקונמות חל אאיסורין, ובר"ן (לעיל דף י"ח) ביאר משום דבנדרים כיון דמתווסף איסור חפצא חל אאיסור גברא, ובשו"ת אבני מילואים (סי' י"ב) הקשה דהא הקדש הוי ודאי איסור חפצא ומ"מ אמרינן בכריתות (דף י"ד) דמה דחל הקדש אאיסור חלב הוא רק משום מיגו דאתוסף איסוה"נ [ובתוס' חולין דף ק"א, וכן בשבועות דף כ"ד ע"ב ד"ה יש אוכל, ביארו דהוי כולל, אלא דאיסוה"נ משוי לי' חמור דצריך שיהי' גם חמור], וכן בכריתות (דף כ"ג) אמרינן דגלי קרא דבקדשים אחע"א ולולא זה לא הי' חל, הרי דבאיסור חפצא על איסור גברא ג"כ אין אחע"א.
ובקהלות יעקב (סי' י"ח) ביאר דעל הר"ן לא קשה, דאפשר דס"ל דרק שבועה מקרי איסור גברא ולא כל איסורין שבתורה, וכן ס"ל להרשב"א להדיא, וכ"כ הגרעק"א (ביו"ד סי' רט"ו) דהר"ן סובר דרק על שבועה חל, אלא דעיקר הקושיא מהריטב"א דכתב כאן, דכל איסורי תורה איסור גברא נינהו ונדרים איסור חפצא, ולדבריו קשה.
והנה הריטב"א בשבועות (דף כ"ב ע"ב) כתב דבין שבועה חל על נדרים ובין נדר חל על שבועה, משום דהא איסור חפצא והאי איסור גברא. ומשמע דאינו משום דאיתוסף משהו, דזה שייך בחפצא על גברא, אבל בגברא על חפצא אין שייך לומר דאיתוסף, דהא ודאי גם באיסור חפצא סוף סוף יש איסור אגברא, אלא דביאור דבריו נראה, דהנה צ"ע במאי דמקשינן בשבועות (בדף כ"ג ע"ב) בנשבע שלא לאכול נבילות דאיך חל הא מושבע מהר סיני הוא, ולכאורה למה לא יחול, הא ודאי דאם אין האיסור אותו ענין כלל כגון בהוצאה על אכילה, אע"פ שבשעת אכילה נתקיים איסור ההוצאה, מ"מ לא שייך בזה דאאחע"א, כמו שהאריך כבר בספר אפיקי ים (סי' ל"ד עיי"ש באות ט'), וא"כ למה אין שבועה חל על איסור נבילה, דהא בשבועה אין האיסור מחמת אכילה אלא דבר צדדי שעובר על שבועתו, שזה כולל כל מה שעובר על מה שנשבע, וכן נראה דעובר על כיבוד אב לא שייך לומר אין איסור חל על איסור, כיון דזה סוג איסור שעובר על דברי האב ולא האכילה היא האיסור, וצ"ל דבנשבע יש דין דחל כמו דיבורו, וכיון דאסר עצמו באכילה הוי באמת איסור אכילה, ואם הי' אומר שאסור שירד למעיו אוכל זה, לא יהי' שייך לומר דאין אחע"א, כיון דאין זה אותו סוג איסור כלל.
ולפי הנ"ל דלהריטב"א דכל איסורין שבתורה הוי איסור גברא ורק בנדר הוי איסור חפצא, היינו משום דס"ל דכיון דהתורה חידשה ככל היוצא מפיו יעשה, דבנדרים ושבועות חל כמו שאומר, ולכן בשבועה שאוסר עצמו חל דין על עצמו, ובנדרים דאוסר את החפצא חל באמת דין איסור על החפצא, משא"כ בכל איסורין אע"פ שהחפץ אסור, מ"מ אין זה דין על החפץ אלא על האדם, ורק בנדרים שהתורה חידשה שמה שאומר כן יחול, וכיון שאומר על החפצא אז איסורו ע"כ כמו שאמר, וממילא הוא מוכרח להיות נקרא איסור חפצא.
וכן נראה לפרש שיטת התוס' בשבועות (דף כ"ה בד"ה מה שאין כן), דס"ל דשבועה חל בין על הגברא בין בחפצא, דבאומר דאוסר חפצא חל איסורא אחפצא ויועיל לבטל המצוה, הרי דס"ל דאינו רק משום יד אלא דחל ממש אחפצא, ואם נפרש דחפצא היינו רק קדושה, וכי איזה קדושה יש בשבועה, וע"כ כיון דהתורה אמרה שיהי' כדבריו, ואם אומר איסור על החפצא חל דין איסור אחפצא.
והנה לפי"ז בהקדש נהי דקדוש, מ"מ גם קדושה הוי איסור ככל איסורי תורה, וכיון שאין הוא האוסר במפורש, שוב הו"ל ככל דברים שחל עליהם איסור התורה, ומאי נפק"מ אם חל ע"י דיבורו או ע"י אופן אחר כל שאינו אומר מפורש לאסור החפצא, ובהקדש אינו משום שאוסר החפצא אלא מחמת דין קדושה שחל ע"ז, וגם זה איסור גברא, וכ"כ הריטב"א בשבועות (דף כ"ב ע"ב) דבנזיר ג"כ הוי איסור גברא מה"ט דאין הוא אוסר עצמו מפורש אלא דמחמת דיבורו חל איסור [ועי' בקהלו"י שבועות סי' כ' דכ' דבהקדש מקרי איסור הבא מאליו, אמנם לדברינו אפי' אם זה איסור הבא ע"י עצמו, מ"מ זה איסור ככל איסורי תורה ולא איסור חפצא].
והנה לפי"ז שפיר חל שבועה על נדר, דבנדר דאין איסורו אלא דין בהחפצא ושבועה הוא מחמת שאוסר עצמו, נהי דשתיהם מתקיימים ע"י מעשה האכילה, הו"ל כהוצאה שמתקיימת ביחד עם האכילה, וכן בנדר על שבועה, ולכן נמי יחול נדר על איסור לדבריו, ורק שבועה לא יחול אאיסורין כיון דשניהם הם אותו סוג איסור אגברא.
והנה בשבועות (בדף כ"א ע"ב וכן בדף כ"ב) אמרינן דבמפרש חצי שיעור חל איסור אפחות מכשיעור משום דהוי כברי'. ואינו מובן דמה צריך לזה, הא לא גרע מנשבע שאזרוק חפץ, ולהנ"ל נפק"מ דחל דין איסור אכילה דאילו לא הוי כברי' למחשבי' חשיבות כשיעור רק הי' איסור כמו שלא אזרוק, אז לא הי' דינו מחמת איסור אכילה, [ויהי' נפק"מ כמו בנשבע על נמלה שלא יאכלנה, דנהי דהוי ברי' לגבי איסור שרץ, אבל לגבי שבועה הא אין דינה כברי', לפי מש"כ התוס' בחולין דף צ"ו דברי' היינו רק אם זה שם האיסור, אבל לגבי שבועה הא אין האיסור הנמלה, אלא מה שנשבע, ולגבי זה הא אין לה חשיבות דברי', ונמצא דהוי כנשבע שלא אזרוק והי' צריך לחול על איסור אכילה דשרץ, כיון דזה אינו כאיסור אכילה אלא כאיסור שמזדמן בשעת אכילה, אבל כעת דאמרינן דמפרש הוי כברי' והוי כאחשבי' הוי שבועה על אכילה ואין אחע"א].
והנה הריטב"א בשבועות (בדף כ"ב ע"א) בהא דאמרינן קונמות כיון דלא אדכר שמא דאכילה כמפרש דמי, כתב דיש גורסין כברי' דמי, ולרווחא דמילתא נקט לי' משום דאמרינן לעיל במפרש דינא כברי' דהא אחשבי' לדיבורי', משמע דלא הוקשה לי' על הא דאמרינן בשבועה כברי' אלא בקונמות, ולהנ"ל ניחא דבשבועה שפיר איכא נפקותא דהוי כברי' דחשוב איסור אכילה, אבל בקונם דבין כך הוי נדר, ואין השם איסור אכילה, אלא איסור שנתנה לו התורה כח לאסור החפצא, ומה נפק"מ אם זה ברי' או לא [ולענין לחול אאיסורין בין כך יחול], לזה כתב דלרווחא דמילתא נקט לי'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |