אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/לה

יום שלישי ה' כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף לה

מתי ניתנה המשנה להיכתב?

ביאור הר"ן שאף שבכתיבה אין הפרש קבלה היתה בידם על אופן הקריאה

בגמרא במסכת נדרים (לד:) בעא מיניה רב חייא בר אבין מרבא, 'ככרי עליך' ונתנה לו במתנה מהו? 'ככרי' אמר לו, כי איתיה ברשותיה הוא דאסור [- אבל עתה שנתנה לו במתנה אינו אסור עוד עליו], או דלמא 'עליך' אמר ליה - עילויה שויתיה הקדש [- ואף אחר שנתן לו עדיין יהיה הככר אסור עליו]. אמר ליה, פשיטא דאע"ג דיהבה ליה במתנה אסור.

על פשיטותו של רבא, לפיה פשוט הדבר שהאוסר את 'ככרו' על חברו, כוונתו לאוסרו עליו אף באופן שיתנו לו במתנה, תמהה הגמרא (לה.) מברייתא: איתיביה, אמר לו השאילני פרתך, אמר קונם... נכסי עליך אם יש לי פרה אלא זו... ונמצא שיש לו. בחייו - אסור, מת או שנתנה לו במתנה - הרי זה מותר, ע"כ. הרי להדיא שמאחר ואסר המדיר את 'נכסיו' על המודר - כוונתו שרק בעוד הנכסים 'שלו' יהיה המודר אסור בהם, ולכן אם 'נתנה לו במתנה - הרי זה מותר'.

הגמרא דוחה את הראיה: אמר רב אחא בריה דרב איקא, שניתנה לו על ידי אחר [- ובאופן כזה גם לדעת רבא אין כל איסור, וכל דבריו של רבא הם רק באופן שהמדיר נותן למודר את החפץ באופן ישיר]. רב אשי מוסיף ומדקדק כיישובו של רב אחא בריה דרב איקא מגוף דברי הברייתא: דיקא נמי דקתני 'שניתנה לו' ולא קתני 'שנתנה לו'. דהיינו שמכך שנקטה הברייתא לשון 'שניתנה' ולא 'שנתנה' משמע שאיננו עוסקים בנתינה ישירה בין המודר למדיר, שכן אופן זה אכן אסור וכדברי רבא, אלא עוסקים אנו באופן שהחפץ 'ניתן' למודר, וזאת באמצעות אדם אחר, כגון שמכר הבעלים את הפרה לאחר והוא נותנה ליד המודר.

על דיוקה של הגמרא מדקתני 'שניתנה' ולא 'שנתנה', עומד הר"ן על אתר: כלומר, שכך היתה קבלה בידם לקרות 'נתנו' בחיריק, אף על פי שאין בכתיבה שום הפרש, ע"כ. דהיינו שהר"ן מעיר שעל אף שהגמרא נוקטת לשון 'קתני' אין פירושו של דבר, שכתיבת התיבה התקבלה בתוספת יו"ד, שכן תיבה זו נכתבת לעולם בכתיב חסר, ואם כן אין בכתיבה שום הפרש בין 'ניתנה' ל'נתנה', והחילוק היחיד הוא בקריאה. אלא כוונת הגמרא שכך היתה קבלה בידם לגבי אופן קריאת התיבה, שיש לקרותה בחיריק 'ניתנה' ולא 'נתנה'.

יישוב התוספות והתוספות רא"ש בביאור דיוק הגמרא מלשון 'נישאו' ולא 'נשאו'

רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס מציין שכיוצא בזה נמצא בכתובות (ב:). שם דנה הגמרא בנוגע לדין המבואר במשנה בכתובות (נז.) שאם הגיע זמן הנישואין ולא כנס הארוס את ארוסתו, אזי אוכלת היא משלו ואף מותרת לאכול בתרומה. ודנה הגמרא האם דין זה הוא גם באופן שלא כנסה מחמת אונס, והגמרא דנה באופנים שונים של אונס, כגון שחלתה האשה או שפרסה נדה וכיו"ב. ומביאה הגמרא ראיה לנידון זה מלשון המשנה 'הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה', והנה מכך שנקטה המשנה 'לא נישאו' ולא כתבה 'לא נשאו', משמע שהעיכוב בא מצד האשה ולא מחמת הבעל, ואם מעכבת האשה בודאי שאינה יכולה לאכול משלו, אלא על כרחך - מסיקה הגמרא - שהמשנה עוסקת באופן שנאנסה האשה, שחלתה או פרסה נדה, ואף שהעיכוב שלה, כיון שאנוסה היא אוכלת בתרומה.

גם על דקדוק הגמרא בכתובות, מדלא קתני 'נישאו' אלא 'נשאו', כתבו התוספות (ד"ה לא נשא) כדברי הר"ן בנדרים: מקובלין היו כך לקרות 'לא נישאו'.

מדברי התוספות הרא"ש אנו למדים על הקושיא בה נתקשו התוספות, אף שאינה מפורשת בדבריהם, וזה לשונו: יש מקשים, מנא ידעינן דלא קתני נשאו, ד'לא נישאו' נמי נכתב בלא יו"ד, אם כן מצינן למיקרי 'לא נישאו' כמו 'לא נשאו'... ולי נראה, דאינו קשה, שהרי לא היה להם כתובה תורה שבעל פה וגורסין על פי הקבלה, והיה ידוע להם היאך קבלו הקריאה.

והמהדיר (הו' מוה"ק) כתב על יישוב התוספות: כעין זה כתבו תוספות. אמנם המדקדק בדברי התוספות ימצא שלא זו בלבד שלא כתבו כיישוב התוספות רא"ש, רק עוד יש לתמוה על דבריהם מדוע לא פירשו בפשטות כדברי התוספות הרא"ש, ולמה הוצרכו להוסיף ש'מקובלים היו כך', הלא כיון שכל תורתם נשנית בעל פה, הלא פשיטא שכשם שיש מסורת על הכתב כשניתנה תורה שבע"פ ליכתב, כך יש מסורת על הקריאה כבר בזמן שלא ניתנה ליכתב והיתה עוברת מרב לתלמיד. ואמנם אפשר להעמיס כן גם בדברי התוספות, ש'מקובלין היו כך לקרות' כי כל תורתם היתה בעל פה וממילא היתה בידם מסורת על הקריאה, אך בפשטות לא משמע כן בדבריהם.

וכך גם יש להעיר על דברי הר"ן שנדחק לפרש 'שכך היתה קבלה בידם לקרות נתנו, אע"פ שאין בכתיבה שום הפרש', שמלשונו נראה להדיא שהוקשה לו שהרי אין הפרש בכתיבה וכיצד דקדקה הגמרא את דבריה, והוא פלא, שהרי לא היתה כתיבה בזמנם, ואם כן פשיטא שהדקדוק הוא מצורת הקריאה וכמו שכתב התוספות רא"ש. ואף אם לזה גופא נתכוון הר"ן, הרי שהיה לו לנקוט את עיקר החידוש שגם בתורה שבעל פה היתה מסורת של דרך קריאה, ואילו הר"ן מדגיש את דבריו ביחס לכתיבה - שאף שבכתיבה אין הפרש צ"ל שבקריאה היה הפרש, ואם באותו הזמן לא היתה כלל תורה שבע"פ כתובה, הרי שאין משמעות כלל למה שבכתיבה אין הפרש בין הדברים.

דעת הרמב"ם שרבי סידר את המשניות ואף כתבם בספר והפיצם בישראל

והנה הרמב"ם בהקדמתו לספרו הי"ד החזקה, כתב וזה לשונו: רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה ועד רבינו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה, אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שיהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון בשמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהן בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש.

והוא [- רבינו הקדוש] קיבץ כל השמועות וכל הדינין וכל הביאורין והפירושין ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין של כל דור ודור בכל התורה כולה, וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו ברבים, ונגלה לכל ישראל, וכתבוהו כולם' ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.

ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, וממלכת הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות - חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח. וישב כל ימיו, הוא ובית דינו, ולמד המשנה ברבים, עכ"ל הרמב"ם בהקדמתו.

ובגמרא בתמורה (תמורה יד:) דרשו חז"ל: כתוב אחד אומר (שמות לד כז) "כתוב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר (שם) "כי על פי הדברים האלה" - לומר לך, דברים שעל פה אי אתה רשאין לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. ועוד אמרו בגמרא שם: רבי יוחנן וריש לקיש מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי, "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט קכו), אמרי, מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל.

הרמב"ם לומד שדרשה זו היא שעמדה מאחורי החלטתו של רבי לחבר 'חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח", כך שבמקביל לעצם סידור המשניות בידי רבי, הוא אף כתבם והפיצם בישראל, משום 'עת לעשות להשם הפרו תורתך'.

תמיהת רבי יצחק בונאן על דברי התוספות הרא"ש ש'לא היתה להם כתובה תורה שבעל פה'

לאור דברי הרמב"ם תמה רבי יצחק בונאן זצ"ל, מחכמי תוניס, בספרו 'אהלי יצחק' (כתובות שם) על דברי התוספות רא"ש. כיצד אומר הרא"ש ש"לא היה להם כתובה תורה שבעל פה וגורסין על פי הקבלה", הלא בזמן האמוראים כבר היתה המשנה כתובה, עוד מימות רבי. ולדברי הרמב"ם יבואר היטב מדוע מיאנו התוספות והר"ן לפרש שמקובלים היו לקרות כך, כי מאחר וכבר מימות רבי נכתב המשנה, הרי בזמן האמוראים לא היה בידם אלא משנה כתובה ובה כתוב 'נשאו' או 'נתנה', ועל כן תמהים התוספות והר"ן מנין ידעו חכמים שיש לקרותה ב'חיריק', ויישבו שאף שהיתה התורה שבעל פה כתובה בידם - מכל מקום 'מקובלים היו לקרות כך'.

האהלי יצחק מיישב, שבאמת גם הרא"ש אין כוונתו שבזמן האמוראים היו לומדים המשניות בעל פה, ולא היתה המשנה סדורה. אלא ודאי מימות רבי כשסידר המשנה, אף קבעה בכתב. וכוונת הרא"ש על הזמן שקודם רבי, שהרי נודע ומפורסם שהמשניות שכינס רבי, ועכ"פ חלקם, הם משניות קדומות שרבי רק סידרם וכנסם. ועל זה כתב התורא"ש שמאחר וקודם זמנו של רבי לא היתה המשנה כתובה, ממילא היתה בידם מסורת לקריאת המשנה - ומסורת זו היתה ידועה גם בזמן האמוראים, אף שכבר נכתבה המשנה, וממנה ידעו חז"ל שיש לקרוא בחיריק 'ניתנה' ו'נישאו'. ולפי דבריו כיוונו הרא"ש והתוספות לדבר אחד, אלא שהרא"ש הוסיף ביאור מנין היו מקובלים בדבר זה.

חידוש החקרי לב בדעת רש"י שהש"ס נכתב רק בדורות האחרונים

והנה רבי רפאל יוסף חזן זצ"ל בעל 'חקרי לב' כתב בתשובותיו (או"ח ח"א סימן יב) בפשטות שרבי לא התיר כלל לכתוב תורה שבעל פה, כי אם שסידר בעל פה סדר זה. והוכיח כן ממה שמצאנו בכמה מקומות שסידר רבי משנה אחרונה, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ואילו היתה המשנה ספר כתוב, היה לרבי לעשות מהדורא בתרא ולגנוז הראשונה, ומכך שלא עשה כן מוכח שבאמת לא חיבר רבי המשנה בכתב רק סידרה בעל פה, וכיון שלימדה לכמה תלמידים לא היה בידו לקבצם ולומר להם שחזר בו, ולכן הוסיף ושנה משנה אחרונה, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומו.

והוסיף להוכיח כן מענין 'חסורי מחסרא', או מה שמצאנו בכמה מקומות 'תני הכי', ולכאורה אם כתב רבי הכל בספר - ניתי ספר וניחזי כיצד כתב רבי, אלא על כרחך שהכל לא היה אלא בעל פה. [ואמנם מה שהעיר מ'חסורי מחסרא', הארנו במק"א בביאור ענין זה, ובפשטות רבי הוא שחיסר משנתו ולא שנשתכח נוסח המשנה, וא"כ לא קשה מידי].

ובגמרא במסכת בבא מציעא (לג.) אמרו: תנו רבנן, העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה. במשנה - מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא - אין לך מדה גדול מזו. ופירש רש"י: מידה, היא קצת. ואינה מידה, שהמשנה וגמרא יפים ממנה - מפני שתלויין בגירסא ומשתכחים, שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות אחרונים לכתבו, עכ"ל.

מדברי רש"י אלו מצא החקרי לב סיוע לדעתו, שהרי מפורש בדברי רש"י שאפילו הגמרא לא ניתנה להיכתב ורק דורות אחרונים התחילו לכתבו. ובלשונו של החקרי לב: מבואר מדבריו, דגם הש"ס שסידר רב אשי, לא סידרו בכתב כי אם בעל פה, ובדורות סמוך לזמן רש"י התחילו לכתוב. ואם כן כל שכן במשניות דרבי. ומכח הראיות הנזכרות לעיל ועוד, תמה החקרי לב על דברי הרמב"ם בהקדמתו, שנקט בפשטות שרבי הוא שכתב המשניות ולא רק שסידרם בעל פה.

תמיהות החיד"א על החקרי לב וראיותיו מעדויות הרמב"ם, רב שרירא גאון ורבי שמואל הנגיד

ובספר פתח עינים לחיד"א (ב"מ שם) הביא דברי החקרי לב, וציין שכבר קדמו בכל דבריו בספר עץ החיים למהר"י חאגיז (הקדמה לדרכי המשנה). ואמנם על עיקר דבריהם תמה החיד"א רבות. תחילה, במה שכתב שהש"ס לא נכתב עד סמוך לזמן רש"י, והוא פלא, שהרי רש"י נפטר בשנת ד' אלפים תתס"ה, והיה בדורו של הרי"ף, זמן רב אחרי הגאונים. והגאונים הלא חיברו וכתבו כמה חיבורים בדינים ובפירוש התלמוד למאות. ואיך אפשר לומר שהש"ס לא נכתב עד אותו הזמן. והחיד"א מציין שבגירסת רש"י שלפניו נכתב 'התחילו דורותינו לכתבו', אך הוא מעיר כי 'אין להאמין כל הנמצא כתוב', ובודאי נפלה טעות סופר ברש"י. ואכן ברש"י הנדפס בעין יעקב [וכן נמצא בש"ס דידן] נכתב 'התחילו דורות אחרונים לכתבו'.

עוד זאת, נמצא בדברי הרמב"ם (מלוה פט"ו) שמעיד על גמרא ישנה כתובה על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה. והנה בחשבון זמנו של רש"י, וחשבון חמש מאות שנה קודם לכן, תמצא שהגמרא הזאת שבאה ליד הרמב"ם נכתבה כק"ס שנה אחר חתימת התלמוד. הרי שהרמב"ם מעיד על גמרא שנכתבה בסוף זמן רבנן סבוראי, והאיך אפשר לומר שיחלוק רש"י במציאות, בדבר שהרמב"ם מעיד שבא לפניו. ובודאי גם רש"י ידע מגמרות אלו.

ובאגרת רב שרירא גאון הנדפסת בספר יוחסין (דפוס אמשטרדם, פא:) כתב אף הוא שרבי כתב המשנה. וכ"כ רבינו שמואל הנגיד [שהיה קודם אף להרי"ף] במבוא התלמוד, שרבי כתב את המשנה למען תעמוד ימים רבים פן תשכב מלב הקוראים. וא"כ נמצא שרב שרירא גאון ורבינו שמואל הנגיד, שהם מקמאי דקמאי, מעידים כי רבינו הקדוש כתב את המשניות, הפך דעתו של החקרי לב.

בקונטרס 'כונן לחקר' (נדפס בסוף חקרי לב יו"ד ח"ב) השב החקרי לב והשיב לכל טענות החיד"א על דבריו. ועכ"פ נמצינו למדים שנחלקו האחרונים, ושמא אף הראשונים - רש"י והרמב"ם - האם רבי כתב המשניות בספר או שרק סידרם אך עדיין לא נתינו ליכתב.

ביאור האחרונים שהתוספות הר"ן והרא"ש נחלקו במחלוקת רש"י והרמב"ם

על פי זה כתבו האחרונים לבאר את מחלוקת התוספות הר"ן והרא"ש הנזכרת. שכן הרא"ש נקט בפשטות שבזמן האמוראים עדיין לא היתה המשנה כתובה - ורבי רק סידר את המשניות אך לא כתבם, ולכן ביאר בפשטות שדקדוק ש'נישאו' בחיריק קתני מכח קבלתם באופן קריאת המשניות. משא"כ התוספות והר"ן סברי כדעת הרמב"ם שרבי סידר את המשניות ואף כתבם בספר, ולכן הוצרכו לבאר שמכל מקום היתה בידם קבלה על אופן קריאת המשניות כולם או עכ"פ משניות אלו [ואפשר שבאמת קבלתם זו היתה מכח הקבלה הראשונה שהיתה קודם כתיבת המשניות, וכפי שביאר רבי יצחק בונאן].