אילת השחר/נדרים/לד/ב
היתה לפניו ככר של הפקר וכו' נטלה לאכלה. בר"ן ביאר דדוקא ככר הפקר דאילו ככר שלו שהקדיש הו"ל כגזבר כיון דזה כל הזמן ברשותו ובזה שנטלה לאכלה לא הוציא מרשות הקודם דגם עכשיו כשזה בידו הוי ברשותו והו"ל כגזבר דאם נטל לזכות לעצמו לא מעל דגם מעיקרא ברשותו הי' דידו יד הקדש היא, והגרעק"א (במערכה ה' ס"ק י') ביאר דהר"ן ותוס' בכמה דוכתי ס"ל דלגזבר דין מיוחד דרשותו כרשות הקדש ולכן לא מקרי הוצאה כשנטלה לאכלה, משא"כ סתם אנשים מועלין אפילו כשנוטלים בחשבם שזה שלהם. וצ"ע דהא במה דמצינו דגבאי צדקה הוי יד עניים, וכן הגזבר יד הקדש, דלכן מהני ידו לזכות להקדש או לעניים, היינו דכשרוצה לזכות להקדש או לעניים הוי ידו כיד הקדש או העניים, אבל מה שרוצה לקחת לעצמו הא ודאי ידו הוא יד לעצמו, וא"כ הא יש הוצאה, דקודם זה הי' בידו שזה הי' משמש להקדש וכעת לוקח לעצמו, דנהי דידו הוא משמש להקדש, אבל אין ידו שרוצה לעצמו יד ההקדש, ובודאי כשרוצה לזכות בדבר לעצמו זוכה ולא אמרינן דבהכרח זה של הקדש, וכיון דלהר"ן אע"ג דלא מתכוין לקנות דהא חשב שזה שלו, מ"מ כיון דאילו לא הי' גזבר הי' בזה מעשה הוצאה, א"כ גם כשהוא גזבר למה אין בזה הוצאה ליד של עצמו.
ואולי יש לומר דכמו בחצר השותפין אינן קונין זה מזה דלא נפיק מרשות חבירו כיון שנשאר לו עדיין יד, ה"נ נשאר לו דין יד כשהקדיש, וכן גזבר שלוקח לעצמו כיון שגם קודם הי' לו דין יד לגבי שאר דברים.
בא"ד. בר"ן ביאר דקנה להקדש בד' אמות וכדין המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו. ובקרן אורה הקשה דהיכן מצינו דתקנו לו ד' אמות בשביל חבירו. והנה מבואר בשו"ת הגרעק"א (סי' רכ"א) בתשובת הג"ר שלמה איגר, דהר"ן ועוד ראשונים פליגי בקנין ד' אמות דמהני להתגרש, דלהר"ן הוא מחמת דנתנו לו את הקרקע דממילא הוא חצירו, ויש מהראשונים דפירשו דתיקנו לו לקנות את הדבר, ובגט מהני מחמת דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני'.
ואף דלא לכל הדברים תיקנו ד' אמות, ויש דס"ל דלא תיקנו רק במציאה או בגט אבל לא בשאר דברים, ובגניבה מבואר בתוס' ב"מ (דף י' ע"א) דלא תיקנו לגנב שיקנה בד' אמות, מ"מ חזינן דבגט תיקנו לא רק שהאשה תזכה הגט בד' אמותיה אלא גם אם הגט בד' אמותיו הוא קונה, ולכן אם היא באה במקום שהוא עמד אינה זוכה בהגט כיון שהוא הקדים, ולכאורה הא אינו זוכה, ולו לא שייך הטעם של התקנה דהיינו משום עיגונא, ולמה תיקנו לו הד' אמות, משמע דעל מה שתיקנו נתנו זכויות מלאות בין להאשה בין להבעל, וכן להטעם דקנה דהוי חצירו אז הוי גם חצר של הבעל, וא"כ אין תימא אם לגבי כל זכויות שנוגע לגבי זכיית המציאה דינו כחצירו, ולכן יזכה גם בד' אמות עבור חבירו וה"ה להקדש.
ובפרט לשיטת ר"ת בב"מ (דף י' ע"א) דגם לגבי דין תחומין נחשבת המציאה כרגלי זה שהגביה עבור חבירו אע"פ שהמגביה לא זכה לעצמו, מ"מ גם זכיה זאת הוי כאילו הוא זכה והחפץ נמשך אחר דינו לתחומין, נמצא דהוי קצת כאילו הוא זוכה לעצמו, ובודאי שייך לומר דזה נכלל בדין קנין ד' אמות.
עוד הקשה בקרן אורה דאיך יזכה עבור הקדש, דזכי' מטעם שליחות והיכן מצינו שליחות להקדש. הנה בקצוה"ח (סי' ר') הביא בשם התוי"ט בפשיטות דיש שליחות להקדש, מהא דבעי בגמ' אם כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא נינהו, הרי דשייך שליחות להקדש, והדברים תמוהים דמה ראי', דהתם הא זה גזה"כ דיקריבו קרבנות, ומה דקרי לי' שלוחי דרחמנא היינו דאינו שלוחי דידן אבל אין לזה גדר שליחות, וע"כ אינו גדר שליחות, דהא גדר שליחות דמה שהשליח עושה הוי כאילו המשלח עשה, ואיך שייך לומר דהוי כאילו הקב"ה עשה את ההקרבה, וא"כ אינו כלל ענין שליחות, אמנם מצינו גם סוג שליחות אחר, כגון הא דב"מ (ע"א ע"ב) דצריך שלוחו של בעל הממון, ואע"ג דכשבעל הממון מזכה אין לומר כאילו הוא זכה בשביל השני, דהא אין אדם יכול לזכות ממונו שלו עבור חבירו, וע"כ דיש עוד ענין שליחות, וסוג שליחות כזה הי' שייך לדון בכהנים, אבל גם זה מנ"ל דבכהנים העבודה שעושין הוא ממש בגדרי שליחות דכל התורה.
אלא דמ"מ אפשר לקיים דברי התוי"ט, וכדמשמע כן מהר"ן דשייך שליחות, והיינו דאם נרצה למעט גם שליחות כזה, היינו דאפילו שלח לעשות עבורו לא מתייחס אליו, בודאי לא שייך מיעוט כזה לגבוה, דאם יש ציווי שיעשה, בודאי מתייחס לגבוה עבודתם, ולא כאילו הקב"ה הקריב, אלא דמהני להתייחס העבודה, וכיון דלא שייך למעט גבוה מדין שליחות, היכא דיהי' מינוי וציווי לעשות עבורו ממילא שייך גם זכיה עבור הקדש.
להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה. הנה כיון שחשב שזה שלו ואינו גזבר כמש"כ הר"ן כיון דלא זכה בה מעולם, דלכן מקרי הוצאה כשנטלה לאכלה, אע"ג דלפי טעותו לא חשב להוציא מרשות הקודם, מ"מ עצם הדבר שלוקח ובדעתו לאכלה מחמת שזה שלו מקרי הוצאה, א"כ גם כשנטלה להורישה הא דעתו הי' שזה שלו ורוצה שבניו יירשו, דאי זה לא שלו הא לא יירשו, נמצא דדעתו ליקח לעצמו כדי שבניו יירשוה, ולמה לא הוי בזה הוצאה כיון דל"צ שיכוין בפירוש להוציא מרשות הקדש, וכמש"כ הגרעק"א (במערכה ה' ס"ק י') דשיטת הר"ן הוא דאי"צ דוקא לכוין להוציא מרשות לרשות אחר, א"כ כשנטלה להוריש דבזה כונתו שזה שלו, למה לא הוי הוצאה, ואם משום איזה סברא זה לא מקרי הוצאה, א"כ כשנטלה להורישה הא אין כאן שום פעולה ממשית, אלא כאילו לקח מאיזה מקום והניח הדבר במקום אחר, ואיזה ענין הוצאה יש כאן שיהי' שייך למעול כנגד טובת הנאה, ודוחק לומר דאין זה מעילה מדין מוציא מרשות הקדש, אלא כיון דנהנה שבניו יחזיקו לו טובה עפ"י מחשבתו שחושב להטיב להם וצע"ק.
ודברי הרא"ש תמוהים ביותר דכתב בנטלה להורישה לבניו לא מעל כנגד כולה דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, ואפי' אם קנה חבירו כאן לא ניחא להו לקנות איסורא, ואינו מובן מה זה שייך להמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, דהא כדי להוריש ע"כ צריך שיהי' דוקא שלו כדי שיירשו, ומה שייך לידון מכח המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.
ר"ן ד"ה אמר רבא. דכיון דאמר ככר זה הקדש גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידי' לא ניחא ליה, וגילוי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגיא התם. כוונתו למה שאמרו שם דגלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני, בד' אמות לא ניחא ליה דליקניה, ולהר"ן צ"ל דאע"ג דהתם לא כל האמוראים מסכימים לסברא זו, מ"מ רבא ס"ל כסברא הזאת. ולכאורה מה צריך ראיה, דבשלמא התם זה חידוש דאע"ג דרוצה לקנות מ"מ יש גילוי דעת דאינו רוצה בד' אמות, אבל כאן שרוצה לזכות להקדש, וכן כל מגביה מציאה לחבירו, הא פשוט דלמ"ד קנה חבירו מהני לחבירו ולא לעצמו.
ואפשר דשאני קנין ד' אמות כשמתכוין לחבירו מכל מגביה, דכל מגביה הקנין הוא בשעת הגבהה, ואז כשמגביה או שזוכה לעצמו או לחבירו, דאז זוכה לחבירו, אבל קנין ד' אמות כיון דמהני אע"ג דלא אמר אקני, הרי דא"צ כונה, א"כ אף דאמר הרי זו הקדש, תמיד מקדים כניסתו קרוב להחפץ בד' אמות לפני אמירתו הרי זה הקדש, נמצא דכבר זכה קודם שהקדיש, וכשהקדיש הקדיש ככר שלו, ע"ז מביא ראיה דגילוי דעת כזה מגלה שלא קנה לעצמו הככר בד' אמות, דהא התם כשנפל הא ג"כ לפני שנפל היה יכול לזכות, ומה שנפל אח"כ הרי זה כנופל אחרי שכבר זכה, וע"כ דבזה שנופל מהני גילוי דעתו שאף פעם לא קנה, וה"נ כאן.
רא"ש ד"ה נטלה לאכלה. ובעי למיהדר ביה מעל דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. לדבריו מיירי דידע שהקדיש אלא דנטל לאוכלה בחושבו דיוכל למיהדר, ולכן מעל, דגם שוגג כזה מקרי שוגג לענין מעילה דטעה בדין וחשב שיכול לחזור, ולכאורה הא דלא פירש כפשוטו ששכח ולא ידע שזה של הקדש, דא"כ למה הוצרך לומר דהקדיש, דהי' יכול לומר מי שנטל ככר הקדש לאכול, אבל לפי מש"כ בשם הר"א ממיץ דהחידוש דרך אגב דיכול להקדיש ככר הפקר כשבידו לזכות, א"כ אין צורך לזה.
תוד"ה היתה. דהקשו אי מיירי בהקדש מה זה שייך כאן, ותירצו דמיירי בקונמות, וחזרו והקשו דלמה באמת נקט קונמות ולמה לא נקט דין זה בהקדש, ותירצו דלמעול בטובת הנאה פחות מפרוטה זה רק בקונמות. וצ"ע דהא גם הקדש אסור אפי' בפחות מפרוטה כמו דאמרינן בב"מ (דף נ"ה) לרבות פחות משו"פ להישבון, ומ"מ שיעור ממון לגבי מעילה הוא פרוטה, ולמה בקונמות זה אחרת, וכבר עמד בזה בקרן אורה. והי' משמע דדין מעילה בהקדש הוא מחמת דלקח דבר של הקדש, ואפי' בקדושת הגוף מ"מ הוא הקדש, משא"כ בקונמות דדין שלו הוא רק דין איסור, אז דין מעילתו מחמת דעבר איסור, וכיון דהאיסור בכל דהו לכן גם דין מעילה בכל דהו, אלא דמ"מ צע"ק מנ"ל כלל דשייך דין מעילה בקונמות, וע"כ משום דדינו כהקדש, ואיך נוכל ללמוד דיהי' דינו שונה מבהקדש שימעול מחמת איסור אפי' על מה שלא נהנה שיעור ממון, ולסברא זאת אפי' אם יחול איסור נדר בלי שיתפיס, כגון לשיטת הר"ן בריש המסכת דבדבר זה אסור עלי הוי עיקר הנדר, מ"מ אפשר דימעול כיון דאין המעילה בקונמות מדין הקדש אלא דעל איסור כזה יש דין מעילה.
ככרי עליך ונתנה לו במתנה וכו'. ומסקנא דאסור. והנה יש לעיין אם יקח ויכוין לא ליהנות בזה, אלא דיזרוק ויאבד זה, אם גם באופן זה מקרי נהנה ואסור, או דהאיסור רק כשלוקח ודעתו ליהנות ולהשתמש בזה.
ומדברי הר"ן לקמן (דף ל"ה) דהק' מהא דקאמר בגמ' בככרי עליך ונתנה לו במתנה מאן מעל, למעול נותן הא לא אסירא לי', והקשה על הרמב"ם דהמדיר עובר בבל יחל למה לא אסירא לי', ועיין במפרשים לעיל (דף ט"ו) דדחו דהרמב"ם יודה דמעילה אין להמדיר, וצ"ל במאי דקאמר הא לא אסירא לי', היינו אין איסור כדי למעול, אבל לכאורה אי עצם הלקיחה אינו אסור עדיין, אלא מה שמכוין ליהנות אח"כ, א"כ המדיר הא לא ההנהו, דרק מפני שהמודר חושב ליהנות מזה הוא דעובר, ונהי דהמדיר כה"ג עובר משום לפני עור, אבל א"א לומר דהוא ההנהו, וההנהו הי' שייך כגון דאסר ליהנות ממימיו והלך המדיר והרחיצו או דהכניסו לתוך בית הבליעה אוכל, אבל מה שנתן לו אפשרות ליהנות לא מקרי דההנהו, אבל אם נאמר דאפילו אם רק לוקח המתנה אפי' אם אין בדעתו ליהנות כלל עובר, א"ש דמקרי דהמדיר מהנהו, כיון דאינו תלוי כלל במה דמחשבתו בשעת לקיחת הדבר.
לאפוקי דאי אזמני' עלה. מבואר דאז אינו זוכה להיות שלו. ויש לעיין באוכל בשר קודש דמעל, ופשוט דחייב כפי שיווי הבשר, והא מבואר בב"ק (דף קי"ב) דבהניח להם פרה שאולה וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול דמצו לומר לא היינו קונים בשר, ורק בזול אמרינן דודאי ניחא להו, א"כ גם במועל ולא ידע שזה של הקדש וחושב שזה שלו, לא ימעול אלא כפי שני שליש הדמים כמו שם, ולהתוס' בפסחים (דף כ"ט) דס"ל דתמיד כשאוכל ע"כ שזה שלו, נמצא דיש לחייב לא רק משם ההנאה אלא משום דמוציאו לרשות עצמו, ואע"ג דבזה שהגביהו אינו מוציאו בחושבו שזה שלו כמש"כ התוס' ב"מ (דף צ"ו ע"ב), מ"מ בכה"ג מקרי שהכניסו להיות שלו, אבל לפי מש"כ הר"ן [ועיין במש"כ ריש הגוזל ומאכיל] דזה אוכל משל המזמין, הרי דאינו מוכרח לומר דאוכל משל עצמו, א"כ למה יתחייב מעילה כפי שיווי הדבר.
ויש לעיין בדבר שאין בו פגם דמ"מ כשנהנה חייב, אם זה משום דאמדינן לדעתו דהי' מוכן ליתן כסף להשתמש בהכלי, או דבכל גווני חייב, ויש לעיין בברכת שמואל (ב"ק סי' י"ד).
ר"ן ד"ה בעא מיני'. זו שהיא עכשיו ככרי אסורה עליך לעולם. מבואר דאדם יכול לאסור חפציו אפי' על אחרי שכבר לא יהי' שלו, וכן מבואר להדיא בגמ' לקמן (דף מ"ב), וע"כ דמה דאדם יכול לאסור א"צ שבשעת האיסור יהי' בעל החפץ, אלא דאדם אוסר חפצו אפילו על זמן שאינו שלו.
רא"ש ד"ה לאפוקי דאי גנבה מגנב. הקשה דאי לא נתייאש הרי בודאי אסורה לו ואי נתייאש הוי כמו נתנה לאחר. יש להעיר מכאן על הנתיה"מ (סי' רס"ב סק"ג) וגם הקצוה"ח (בסי' ת"ו) דכתבו דיאוש אינו עושה דיצאה מרשות הבעלים אלא דאפשר לזכות, דא"כ איך זה דומה לנתנה לאחר, דבשלמא אם זה יצא מהבעלים נמצא דכשזוכה אינו זוכה כבר מהבעלים, אבל להנתיבות צ"ע [שו"ר שכבר עמדו בזה האחרונים], וכן מבואר לקמן (דף מ"ג) דלר' יוסי דעד שלא זכה בה אדם יכול המפקיר לחזור בו אסור להמודר לזכות בההפקר, אע"ג דהי' אפשר לכל אדם לזכות בו כ"ז שלא חזר בו.
רא"ש ד"ה אמר לי' לאפוקי [בסוף העמוד]. שאסור להזמינו עליו שמיד כשהזמינו עליו הוא נהנה במה שהוא מכבדו ורוצה להאכילו. הנה להרמב"ם דפסק דהמדיר עובר אם מאכיל להמודר א"ש במה דאסור, אבל להר"ן (לעיל דף ט"ו, ולקמן דף ל"ה) דס"ל דאין המדיר עובר, צ"ל דהאיסור הוא להמודר או משום לפני עור או דעובר בלא תאכילום כמשנ"ת בדברינו במקו"א.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |