שלמי נדרים/נדרים/לג/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שלמי נדרים TriangleArrow-Left.png נדרים TriangleArrow-Left.png לג TriangleArrow-Left.png ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
פירוש הרא"ש
ר"ן
שיטה מקובצת
חי' הלכות מהרש"א
בית מאיר
חתם סופר
קרן אורה
רש"ש
שלמי נדרים
גליוני הש"ס
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


ע"ב גמ' רבא אמר אפי' תימא דברי הכל וגבי מודר הנאה דיהיב ע"מ שלא לפרוע בס' יד שאול סי' רכ"א כתב שהקשה קושיא נפלאה לשיטת הרא"ש הובא בסמ"ע סי' ס"ז ס"ק נ"ג. דהא דשביעית אינה משמטת אלא בסופה לא אמרו אלא רק לענין שאם הלוה משלם מעצמו יכול לקבל ממנו אבל אין ביד המלוה לתבוע חובו מהלוה כל שנה שביעית ואין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה ששית ע"ש א"כ למה לא משני הש"ס דמתניתין דקתני ופורע את חובו מיירי דקאי בשנה השביעית שנת השמיטה דהמלוה אינו יכול לתובעו לדעת הרא"ש וזה יהיה תירוץ יותר מרווח דהא על שינוייא דרבא קאמר הגמ' דמש"ה לא אמר רב הושעי' כרבא גזרה שלא לפרוע משום לפרוע וזה לא שייך גבי שמיטה דהכל יודעין דשמיטה משמטת וגם לפי הגירסא בכתובות דמשני התם דמש"ה לא אמר כרבא נהי דהנאה לית ליה כיסופא מי לית ליה זה שייך בע"מ שלא לפרוע דאיכא כיסופא דמיכסף מיניה שלא פרע מה שאין כן בשמיטה דהתורה השמיטתו מאי כיסופא אית ליה:

ולפענ"ד הקושיא הזאת לא נפלאת היא ולא רחוקה ליישבה לא מיבעי' לפי הגירסא בכתובות דמשני התם נהי דהנאה לית ליה כיסופא מי לית ליה בודאי גם בשנת השמיטה נהי דאין המלוה יכול לנגשו ולתבעו לשיטת הרא"ש:

אבל על הלוה מצוה לפרוע חובו ואם הלוה מחזיר לו הלואתו אין המלוה צריך לומר משמט אני ועיין בגיטין (דף לז:) ותלי ליה עד דאמר אעפ"כ ע' פרש"י שם ותלי ליה על עץ אם גברה ידו עד דאמר לו אעפ"כ הן אמת שהרא"ש שם לא פירש כן אלא ותלי ליה יהא עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר לו כך וכך עכ"פ המצוה של פריעת חוב עדיין מוטל על הלוה לכן בודאי אית ליה להלוה כיסופא מיניה בעת שפוגע את המלוה ועדיין לא פרע לו ואם איש אחר פורע עבורו החוב שלו אית ליה הנאה דמציל אותו מכסופא ואמרינן שם בגמ' גבי אבא בר מרתא דהוה מסיק בי רבה זוזי והביאם לרבה ורבה אמר לו משמט אני ואבא בר מרתא לא אמר אעפ"כ עד דאמר לו אביי שיאמר כן וא"ל רבה לא הוה ביה דעתא בההיא צורבא מרבנן מעיקרא א"כ בודאי בשנה השביעית עצמה דטפי עדיף לשיטת הרא"ש דהמלוה אינו צריך לומר ג"כ משמט אני דאם הלוה אינו מתעורר מעצמו דאית ליה כיסופא מהמלוה ואם איש אחר פורע עבורו חובו מצילו מן הכסופא ואית ליה הנאה מיניה וכל זה לפי הגירסא שבכתובות אלא אפילו לפי מה שתירצו כאן בנדרים דלהכי לא משני רב הושעיא כרבא דאוקי לה דיהיב ע"מ שלא לפרוע מטעם גזרה שלא לפרוע משום לפרוע אין לומר כמ"ש הרב הנ"ל דלישני בחוב שבשנת השביעית שהוא שמיטה דאין המלוה יכול לתבוע את הלוה ומשום דבזה ל"ש לגזור שלא לפרוע משום לפרוע דהכל יודעין שהשמיטה משמטת דהא עדיין איכא למגזר גזרה חוב דהלוואה אטו חוב דהקפת חנות דהקפת חנות אינו משמטת כמבואר במשנה ריש שביעית ובח"מ סי' ס"ז סעי' י"ד. ע"כ איכא למיגזר חוב דהלוואה אם נתיר למדיר לפרוע עבור המודר יפרע ג"כ עבורו חוב דהקפת חנות וגם פשט לשון המשנה ופורע את חובו סתמא קתני ולא קתני ופורע את הלוואתו וכן בשינויא דרבא קאמר דיהיב ע"מ שלא לפרוע ולא קאמר דלוה ע"מ שלא לפרוע וע' בחדושי הרשב"א שעמד על דקדוק הלשון שאמר דיהיב כו' אלמא דמתניתין מתיר לו לפרוע עבורו כל מין חוב שלו וביותר לפי מ"ש הרדב"ז הביאו בק"נ שם דבהלוואה שלוה בשנה השביעית עצמה גם הרא"ש מודה דיכול המלוה לתבוע חובו עד יום אחרון של שמיטה ודוקא במלוה שנעשה קודם שנה השביעית א"י לתובעו בשנת השביעית דפשיטא דשייך עדיין לגזור אם נתיר להמדיר לפרוע חוב המודר של קודם שנת הז' יפרע גם הלוואה של המודר מה שלוה בשנה השביעית ומהנה אותו ומעתה לא נפלאת היא הקו' כ"כ:

בר"נ ד"ה גזרה שלא לפרוע כו' והאי עמד אחד ופרנס את אשתו כו' כתב הרשב"א דדוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעל כו' עד ואינם מחוורים לדעתי דנהי דהני מוכחי דהמהנה את חברו סתם לאו לשם מתנה קא מיכוון כו'. מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית כו' ולא מסיק אדעתי' שנתחייבה היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו כו' כו' עכ"ל בס' אבני מלואים לאה"ע סי' ע' סעי' ח' יישב דברי הרשב"א דאע"ג דאדעתא דבעל יהיב מ"מ דרך הלוואה נתן היינו שהאשה מתחייבת בשעבוד הגוף ונכסי הבעל משתעבד מדר' נתן. והתנאי היה שלא יגבה מנכסיו כלל. וכאלו עשתה אפותיקי לשעבודא דבעל וע' בחדושי הרשב"א לקמן (דף מז:) גם בס' מח"א בסוף הספר בחדושיו על הרמב"ם כתב על דברי הר"ן. דבריו קשים. דנהי דאין לאשה נכסים יפרע מן הבעל מדר"נ כו' יעויי"ש:

שם ד"ה פרוטה דרב יוסף לא שכיח שיבוא עני לשאול ממנו באותו שעה כו' ומיהו כיון דאפשר דאתי ומתהני מינה ש"ש הוא כו' עכ"ל. במשל"מ הקשה פסקי הרמב"ם אהדדי דכאן פסק כמ"ד פרוטה דר"י ל"ש ובפ"ג מהל' גזילה פסק דשומר אבדה הוי ש"ש ע"ש מה שתירץ ולפי מ"ש הר"ן לפנינו לק"מ וצ"ע שלא זכרו כלל ומצאתי אח"כ שכן תמה ע"ז בס' ק"א:

בפי' הרא"ש ד"ה מידעם דנפשי' קא מיהדר ליה מצוה בעלמא קא עביד ולא מהני ליה מידי עכ"ל וכן הוא לשון הגמ' בכתובות (ק"ח.) ומחזיר לו אבדתו נמי מצוה קא עביד ע"ש ולכאורה אמאי צריך להטעם דמצוה קא עביד ולא סגי במה דקאמר הכא בגמ' דמידעם דנפשי' קא מיהדר ליה ולא קא יהיב ליה מידי וראיתי בריטב"א שעם הלכות הרמב"ן ז"ל ביאר הדבר היטב וז"ל מידעם דנפשיה קא מיהדר ליה משלו הוא נהנה ואי משום דטרח האי במאי דאהדרי' לנפשיה עביד משום מצוה דיליה ושליחא ואגירא דרחמנא הוא כאלו פרעו אחד מן השוק כדי שיחזיר לזה שהוא מותר עכ"ל שמענו מדבריו ז"ל שיש כאן שני דברים א' עצם האבדה שמשיב לו ב' טרחת המחזיר להשיב לו האבדה ולאספה אל תוך ביתו וע"ז אמר על עצם השבת אבדה מידעם דנפשי' מיהדר לי' ועל טרחתו של המחזיר הוא שלוחא דרחמנא לעשות המצוה וברמב"ם פ"ז מהל' נדרים הלכה א' נקיט רק הטעם דמצוה קא עביד דכולל לשניהם על עצם האבדה ועל טרחת החזרה ובש"מ לכתובות כתב בשם תלמידי הר"י ז"ל על המחזיר מוטל המצוה וחוב עליו לקיימה ולא ניחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מיתהני ודוקא להחזיר אבדה הוא מותר אבל לתת לו צדקה אסור הואיל ואם ירצה יכול לתת לאחרים ולקיים המצוה עמהם ע"כ וע' לקמן (דף ל"ט:) בר"ן ד"ה והיכי דנכסי מבקר אסורין על החולה נכנס לבקרו עומד משום דמחוייב לעשות בחנם ומצוה דיליה קא עביד ואידך ממילא קא מיתהני כו' וה"מ בכה"ג דהנאה ממילא הוא אבל היכי דיהיב ליה מידי כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד ולא גרמא בעלמא הוא אסור כו' עיי"ש. ובזה יתבאר היטב הא דנצרך לב' הסברות גבי השבת אבדה מידעם דנפשי' קא יהיב ליה ומצוה קא עביד



שולי הגליון


Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף