שלמי נדרים/נדרים/לג/א
שלמי נדרים 
נדרים לג א
דף לג וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור התוס' במגילה (דף ח.) ד"ה אלא כו' כתבו דמקום שמשכירין בפרוטה אסור אפי' במודר מאכל דאותה פרוטה ראוי' לקנות ממנה מאכל אבל כלים שעושים בהם אוכל נפש אפי' בפחות מש"פ כיון דהוי אוכל נפש עכ"ל. והטורי אבן שם כתב ואיני יודע מנא להו דבמקום שמשכירין אינו אסור אלא דוקא בשוה פרוטה אבל אם השכירות אינו ש"פ דמותר הא אפי' אם אינו ש"פ הנאה המביאה לידי מאכל הוא דהא ראוי לקנות מאכל כל שהוא בהאי פחות מש"פ נמי ופירש משום דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף יב.) המקדיש ידי עבדו אותו העבד לוה ואוכל עושה ופורע ופריך עושה ופורע קמא קמא קדיש ליה ומשני לה בפחות פחות מש"פ ופירשו התוס' בשם ר"י דה"ט שאין בדעתו של מקדיש שיחול ההקדש על פחות מש"פ וה"נ יש לומר שאין בדעתו של נודר שיחול על פחות מש"פ עכ"ל ויש להעיר ע"ז מהא דאי' בשבועות (דף כב) א"ר פפא מחלוקת (דר"ע ורבנן באומר שבועה שלא אוכל ואכל כ"ש) בשבועות אבל בקונמות ד"ה בכל שהוא ומשמע שם אפי' בפחות מש"פ הן אמת שהתוס' שם הקשו וז"ל תימה דחמיר קונם מהקדש ואיהו גופיה לא אסר אלא משום דהוה כהקדש:
והקדש בעי שוה פרוטה ובחדושי הר"ן שם תירץ דלקרבן בעינן שיעורא ולא למלקות ורב פפא למלקות קאמר וא"ל דהא רבינא הוא דקאמר שם כי קאמר ר"פ למלקות מכלל דמעיקרא הוה סבר דר"פ גם לקרבן קאמר כו' עי"ש מ"ש גם בזה ליישב עכ"פ מסוגיא הנ"ל משמע דלמלקות לא בעינן ש"פ ומכש"כ לאיסורא גרידא ולא אמרינן שאין בדעתו של נודר על פחות מש"פ (וע"ל ס"ח א' בר"ן ד"ה וא"א מקליש קליש):
והנה הטורי אבן שם הקשה עוד על דברי התוס' דשם במה שסיימו אבל כלים שעושים בהם א"נ אסור אפי' בפחות מש"פ אמאי כיון דאין דעתו של נודר על פחות מש"פ אינו אסור אלא אם יש בהנאתו ש"פ ודעתו ז"ל מסכמת דמודר הנאה דעתו נמי על פחות מש"פ וראייתו מירושלמי הביאו הר"ן לקמן סוף (דף לה.) נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ולא איפשיטא והא הנאת חימום אין בו ש"פ ש"מ דשאר הנאה גמורה אפי' פחות מש"פ נמי אסור דדעת הנודר אפילו על פחות מש"פ וע' ברמב"ם פ"א מהל' נדרים הלכה ה' וז"ל האוסר על עצמו מין ממיני מאכל כו' ואכל מהן כל שהוא לוקה מן התורה שנאמר לא יחל דברו שאין לנדרים שיעור ואולי יש לומר דלהכי לא העיר הגאון בעל טורי אבן מהא דשבועות הנ"ל דיש לומר דהא דאמרינן שם דבקונמות כ"ש דכ"ז הוא אם אסר על עצמו דבר שהוא שלו וכיון דלא מדכיר שמא דאכילה הוי בכ"ש וכמפרש דמי ע"ש בגמ' אבל במי שנודר שלא יהנה מחברו מה דהוי פחות מש"פ אינו נקרא של חברו ואינו נהנה משל חברו דפחות מש"פ לא קפדי אינשי ואין שם הבעלים נקרא עליו ואיהו לא אסר ע"ע אלא מה דהוי דחברי' וגם זה צ"ע דהא אמרינן בסנהדרין נהי דבתר הכי מחיל צערא בשעתי' מי לא אית ליה ואסור לגזול משל חברו אפי' פחות מש"פ כדין חצי שיעור שבכל איסורי תורה דאסור מה"ת ואין לוקין עליו וע"ל (דף לד:) בתוס' ד"ה היתה לפניו ככר של הפקר כו' שכתבו דבקונמות בכל דהו איכא איסור הנאה עי"ש:
בר"נ ד"ה דאמר הנאת מאכלך עלי כו' וקרי ליה מאכלך משום דבגרמת הנאה שלו הוא מתוקן כו' אפשר דהר"ן מפרש כפי' התוס' דהמודר הוא לועס החטין והחטין הם אפי' של המדיר ולהכי קרי ליה מאכלך מחמת שמכניס בפיו ולועס ומתקן אותם שיהיו ראויים להניח על מכתו כדתנן בפסחים לא ילעוס אדם חטים ויתן ע"ג מכתו ומצאתי בס' תוספת דרבנן להגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל אות א' ביאר כוונת התוס' וזה לשונו הוקשה להם דאם הכונה לומר דהנאת מאכלך דקאמר הוא לאסור עליו בהנאה (כאשר פירש הר"ן) [מזה משמע דמפרש בכוונת הר"ן כוונה אחרת ולא כמו שכתבתי למעלה] א"כ אמאי נקיט אופן הנאה זו דלעיסת חטים דהוי הנאה שלא כדרך הנאתן דמסתמא לא מיתסר עליה מידי דהוי כהקדש דכתבו התוס' בפסחים בפ' כל שעה (דף כו.) ד"ה שאני היכל כו' דהקדש אע"ג דלא כתיבה ביה אכילה שרי שלא כדה"נ משום דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה דבעינן כדרך הנאתו לכן ס"ל דודאי לאסור עצמו בהנאה א"א לומר כיון דאומר בלשון מאכלך ולא אמר כל פירותיך עלי ע"כ לא אסר עצמו כ"א מאכילה. אלא כוונתו לאסור עצמו הנאה ממה שיאכל חברו וילעוס והנאת מאכלך דקאמר הכי קאמר הנאת לעיסתך עלי וכיון דסתם מאכל אחר לעיסה לא חזי לכלום כיון דנמאס וכדאמרינן בכתובות (דף ל.) ע"כ לא משכחת לה אופן הנאה בדרך הנאתה כ"א להניח ע"ג מכתו דהוי שלא כדה"נ וכיון דלא משכחת לה הנאה כדרכה ה"ל כמפרש ובמפרש שאוסר עצמו אפילו שלא כדה"נ אסור עליו וע' בהר"ן בההיא דישיבת סוכה עלי כו' ע"ש עכ"ל בעל תוספת דרבנן:
שם ד"ה ואימא שלא ילעוס חטים ויתן ע"ג מכתו "דהנאת מאכל" לא משמע אלא שלא יהנה מגוף המאכל עצמו ולאסור אפי' הנאת המאכל אמר הנאת מאכלך כו' כפי הנוסח שלפנינו אין לו מובן ונראה דבמקום דהנאת מאכל צריך להיות דהנודר ממאכל לא משמע אלא שלא יהנה מגוף המאכל כו' וכן נראים הדברים להדיא ממ"ש הר"ן בד"ה אמר רבא כו' והכי הוי פסקא דמילתא "דאי נדר ממאכל" אינו אסור אלא באכילה לבד כו' אמר הנאת מאכלך כו' ואסור ללעוס חטים כו':
תוס' ד"ה מאן תנא אמר רבא ר"א היא וא"ת תנן חדא זימנא כו' וי"ל דמכח הך דהכא מדקדק לעיל דאתי כר"א דאי לאו האי הוה מוקמינן ליה בחצר וכ"ע פי' ואתי אפי' כרבנן ולכך מדקדק הכא מסיפא פי' דהכא ליכא לאוקמי בחצר דא"כ ה"ל מקום שמשכירין וכמ"ש לעיל סוף דף הקודם ד"ה מני ר"א היא ע"ש:
בפי' הרא"ש ד"ה אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כו' פורע חובו נמי אינו חייב לשלם לו ואי מחיל לו לא נמצא מהנהו כצ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |