אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/לג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום ראשון ג' כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף לג[עריכה]

הנאת מודר הנאה שלא כדרך הנאתו[עריכה]

נידון האחרונים בדין הנאה שלא כדרך באוסר הנאה

בגמרא במסכת פסחים (כד:): אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן. למעוטי מאי, אמר רב שימי בר אשי, למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור. איכא דאמרי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי מאי, אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור [- חלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות ולא לרפואה], וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור.

דין זה הכולל בתוכו את 'כל איסורין שבתורה', דנו בו הראשונים והאחרונים בנוגע למספר איסורים ומצוות, האם אף בהם נכון כלל זה. ביניהם: עבודה זרה (נידון התוספות מובא במל"מ דלהלן), מעילה (משנה למלך יסוה"ת פ"ה ה"ח), מצוות עשה של אכילה כגון אכילת מצה וכיו"ב (משנה למלך שם) ועוד.

גם בנוגע לדיני נדרים, דנו האחרונים בדבר הנאה שלא כדרך אם אסורה היא בכלל שאר ההנאות או לא. והיינו באדם שאסר הנאה על חבירו, האם אסור להנות מחברו גם שלא כדרך הנאתו, או שמא כשם שאינו לוקה על שאר איסורים כשעובר עליהם שלא כדרך הנאתן, הוא הדין שלא ילקה משום בל יחל כשעובר על נדרו בדרך זו.


דין הנודר מ'מאכל', 'הנאת מאכל' ו'הנאה המביאה לידי מאכל'

והנה המשנה בנדרים, בראשית פרק 'אין בין המודר', פרק רביעי במסכת (לב:), מעמידה את החילוק שבין 'מודר הנאה' מחבירו ל'מודר מאכל', ואומרת המשנה כי 'אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהם אוכל נפש'. והגמרא (לג.) תמהה מפני מה ייאסר עליו השימוש בכלים שעושים בהם אוכל נפש, והלא לא הדירו אלא מ'מאכל' וכלים אלו אינם דבר 'מאכל'.

על קושיא זו משיב רבי שמעון בן לקיש: באומר 'הנאת מאכלך עלי'. שמנוסח זה משמע שכוונתו לאסור גם דברים המביאים לידי הנאת מאכל, ובכלל זה גם כלים שעושים בהם אוכל נפש. אלא שהגמרא דוחה ביאורו, שכן עדיין יש לומר שמה שהוסיף והכליל בנדרו 'הנאת מאכל' ולא רק 'מאכל' ממש, הוא כדי לאסור על עצמו 'שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו' - אך עדיין אין ראיה שכל דבר המביא לידי הנאת מאכל בכלל האיסור. ומסיקה הגמרא: אמר רבא, באומר 'הנאה המביאה לידי מאכל עלי'.

עכ"פ מבואר בגמרא שאדם האוסר הנאה מחברו, וניסח את איסורו בלשון זו, שאוסר 'הנאת מאכלו' - הרי הוא אסור ללעוס חיטים ליתנם על גבי מכתו. וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סימן רכא ס"א).

ובאומר 'הנאה המביאה לידי מאכל עלי' - כתב הר"ן שיש מי שסובר שבכה"ג נאסר גם בלעיסת חיטים על גבי מכתו וגם בכלים שעושים בהם אוכל נפש. אך הר"ן משיג על דבריו, כי בכלל 'הנאה המביאה לידי מאכל' לא משמע כלל 'הנחת חיטים על גבי מכתו', ולכן מכריע הר"ן שבאופן זה לא ייאסר עליו דבר זה. וכך פסק השו"ע שם: אמר 'הנאה המביאה לידי מאכלי עלי' אסור לאכול משלו, ומותר ללעוס חיטים וליתן על גבי מכתו, ואסור ליהנות בכל דבר... אם יש בו שייכות מאכל, כגון נפה וכברה וכו'.


הוכחת רבי עקיבא איגר מאיסור לעיסת חיטים לאיסור הנאה שלא כדרך

מפסק השו"ע האוסר לעיסת חיטים באומר 'הנאת מאכלך עלי', מוכיח רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשו"ע (ס"א), שהנודר מאיזה דבר בסתם, דאסור אף שלא כדרך הנאתו. והיינו משום שלעיסת חיטים אינה 'דרך ההנאה' מחיטים, ואעפ"כ נאסרת במודר הנאה.

מתוך כך תמה רע"א על דעת המגן אברהם, כאשר מחד נוקט המג"א (סימן תסו סק"ב) שלעיסת חיטים על גבי מכה הרי הם 'שלא כדרך הנאתו', ומאידך נקט בפשיטות (סימן שפו סק"י) שדעת הנודר מסתמא אינה אלא על דרך הנאתו.


תליית התוספת דרבנן לנידון זה בספק המשנה למלך לענין מעילה שלא כדרך

ובתוספת דרבנן להגרי"י אלגאזי זצ"ל (אות הא' סימן לט) חקר אף הוא בהא דקיימא לן דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתם, אי הך דינא נמי איתא לענין נדרים, ואם אסר על עצמו הנאת ככר זה בקונם מותר לו להנות ממנו שלא כדרך הנאתו, וכגון שיניח מככר זו על מכתו, שאין זו דרך הנאה כיון שככר עשוי לאכילה ולא לרפואה. או שאף באופן זה אסור.

וכתב לתלות את דינו בדין מעילה, שכן קיימא לן ש'יש מעילה בקונמות', כפי שפסק הרמב"ם (מעילה פ"ד ה"י). וכיון שנסתפק המשנה למלך אם הנהנה מן ההקדש שלא כדרך הנאתו מעל, והעלה שמדברי התוספות בפסחים (כו. ד"ה שאני) מבואר שאין מעילה בהקדש שלא כדרך הנאתו, אם כן הוא הדין קונמות, שמסתמא לא אסור אלא כהקדש.

ואמנם מדגיש התוספת דרבנן שאם פירש בשעת נדרו שאוסר על עצמו אפילו שלא כדרך הנאתו, ודאי שבכהאי גוונא נאסר עליו, אך כל שלא פירש אלא אסר הנאתו עליו בסתמא, מסתמא אין כוונתו לאסור יותר מהקדש.

וראיה לדבר מביא התוספת דרבנן מדברי הר"ן (טז:) לגבי איסור 'זריקת צרור לים' בנדרים, שחילק הר"ן בין המקרים וכתב, שאם אמר להדיא 'קונם זריקת צרור עלי' - אסור אפילו שאין בזריקתו הנאה, אבל אם אמר בסתמא 'קונם צרור עלי' אזי מסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד. והוסיף שם הר"ן כראיה לדבר "דהא מקדיש בהמתו אסורה, ואפ"ה אינה אסורה אלא בהנאה, הכי נמי איסור סתם - אכילה והנאה במשמע". מעתה, מסיק הגריי"א, הוא הדין לבנידון דידן באיסור שלא כדרך הנאתו, כשם שלענין מעילה הכריע המל"מ שאינו עובר שלא כדרך הנאתו, הוא הדין לענין קונם סתם שאין כוונתו לאסור עליו הנאה שלא כדרך הנאתו.


תמיהת התוספת דרבנן מדוע לא נקטה הגמרא אופני הנאה אחרים כסיכת שמן ומאכל לבהמה

ומכל מקום מוסיף התוספת דרבנן ותמה מכח סוגיית הגמרא בנדרים הנזכרת, וכהערת רע"א, אשר נראה להדיא שהאומר 'הנאת מאכלך עלי' אסור בלעיסת חיטים והנחתם על גבי מכתו, והרי האומר 'הנאת מאכלך עלי' אמנם אסר על עצמו גם הנאה ולא רק אכילה, אך מנין לנו לחדש שאפילו הנאה שלא כדרך הרי היא בכלל.

אמנם, מבאר התוספת דרבנן, מעיון עמוק יותר בסוגיא נמצא שלא זו בלבד שאין להקשות על הדברים מכח המבואר בסוגיא, אלא עוד יש להביא ראיה מסוגיא זו עצמה לנידונינו.

דהנה יש להבין, מדוע הוצרך הש"ס - ברצונו לבאר ש'הנאת מאכלך עלי' לא באה לרבות כלים שעושה בהם אוכל נפש - לפרט שכוונת המדיר באומרו 'הנאת מאכלך עלי' ללעיסת חיטים לצורך הנחתם על גבי מכה, ולא פירש סתם שכוונתו לאסור 'הנאת המאכל', דהיינו שאם היה אומר 'מאכלך עלי' לא היה נאסר אלא באכילתו, וכיון שאמר 'הנאת מאכלך עלי' כוונתו לאסור על עצמו גם את הנאת המאכל.

וכי הוצרך בעל המימרא לבאר לנו מציאות הנאה ממאכל, שאינה אכילה, הלא משנה מפורשת היא במסכת נדרים (לח:) שהמודר הנאה מחברו לא יזון את בהמתו, שמהנהו בכך שמעלה בדמים, ואם כן יכולה היתה הגמרא להביא דוגמא זו גם לענין מודר הנאה ממאכל, שאינו יכול להאכיל מאכל זה לבהמתו. וכן בשמן שיהיה אסור לסוך ולהדליק בו, ועוד.


חידוש הגרי"י אלגאזי שהאוסר דבר מאכל בסתמא כוונתו אף לאיסור הנאה

אמנם נראה כי שתי הקושיות מתורצות האחת בחברתה, וזאת אם נניח שהש"ס סובר שכאשר אדם נודר בסתם מחפץ כלשהו או אפילו מדבר מאכל, הרי שבסתמא כוונתו לאסור עליו את החפץ כהקדש - בין באכילה ובין בהנאה. ואם כן אילו היה אומר 'קונם מאכלך עלי' כבר היה נאסר גם בהנאה ממנו, ולא היה צריך לומר 'קונם הנאת מאכלך עלי' - ולכן רצתה הגמרא ללמוד שכשמוסיף ואומר כן, על כרחך שבא לאסור על עצמו גם דבר הגורם לאכילה. ועל כך דוחה הגמרא, שאינו כן, אלא אפשר שבא להוסיף על עצמו באומרו כן גם 'איסור לעיסת חיטים והנחתם על גבי מכתו'.

הנה מבואר אם כן שבלא תוספת זו - לו היה אומר רק 'קונם מאכלך עלי' - היו מתרבים כל מיני הנאות, אך מכל מקום לא היתה מתרבית הנאת לעיסת חיטים והנחתם על גבי מכתו, ומדוע? אין זאת אלא משום שהגמרא נוקטת בפשטות שאדם הנודר הנאה מדבר אינו נודר אלא כדרך הנאתו, ורק מחמת שהוסיף ואמר 'קונם הנאת מאכלך' אנו מחדשים שכוונתו גם לאסור הנאה שלא כדרך.

ואמנם לפי זה נמצא שאילו יאמר אדם 'קונם מאכלך עלי' יהיה אסור בכל הנאות המאכל ולא רק באכילה, ואילו בר"ן מפורש: אלא הכי הוי פסקא דמילתא, דאי נדר ממאכל - אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר. ואעפ"כ הוסיף הר"ן וכתב: אמר הנאת מאכלך עלי - אסור באכילה ואסור ללעוס חיטים על גבי מכתו. ואם כן לדעת הר"ן שרק באומר 'הנאת מאכלך עלי' מתרבות שאר ההנאות לאיסור, חזרה הקושיא למקומה מדוע נקטה הגמרא דוקא הנאה זו ולא שאר הנאות מדבר מאכל, וכמו שהקשנו לעיל.


דעת התוספות שאוסר על עצמו 'הנאת לעיסת חבירו'

והנה התוספות (נדרים שם) פירשו באופן מחודש את המבואר בגמרא שהאומר 'הנאת מאכלך עלי' כוונתו לאסור 'שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו', וזה לשונם: 'אימא שלא ילעוס חיטין, משום הנאת מאכל לעיסתך, ואפילו מחיטין של מדיר עצמו'. מבוארת דעתם שהם פירשו את כוונת הגמרא שאינו נהנה מהחיטים של מי שהדיר את עצמו מנכסיו, כי אם שאסור לו להנות מהנאת ה'לעיסה' של המודר, ואפילו אם לועס עבורו את חיטיו שלו.

וביאר הגרי"י אלגאזי, שהוקשה לתוספות קושיא זו, שאם אכן כוונת הגמרא לרבות 'הנאת מאכל' כפשוטה, לאסור גם הנאה מהמאכל ולא רק אכילתו, אם כן מדוע נקט בעל הש"ס דוקא אופן הנאה זו של לעיסת חיטים שהיא הנאה שלא כדרך הנאתו, והלא יש כמה מיני מציאות של הנאה שיוכל היה למנות. ובפרט שאדרבה הנאה זו שאינה כדרך מן הסתם אינה אסורה, שכן קונמות דומיא דהקדשות שאף בהם הכריע המל"מ שאין בהם איסור שלא כדרך.

ולכך ביארו התוספות שבאמת אין לאסור עליו הנאת המאכל, וזאת משום שבאומרו לשון 'מאכלך' נראה שכוונתו להדגיש שאינו חפץ לאסור על עצמו אלא אכילה - ולולי כן היה לו לאסור עצמו 'מן הפירות'. ולכן פירש שכוונתו באומרו 'הנאת מאכלך' ל'הנאת לעיסתך', דהיינו שחברו ילעוס והוא יהנה מלעיסתו ע"י שיקח את החיטים שלעס חברו ויניחם על גבי מכתו שלו.

ואם כן אי אפשר להביא ראיה מסוגייתנו לדעת התוספות, לנידון זה של הנאה שלא כדרך, כי כיון שמאכל אחר לעיסת אדם אינו ראוי לכלום כי אם להנאה זו של הנחה על גבי מכה - שהיא הנאה שלא כדרך - ממילא האוסר על עצמו 'הנאת מאכל חבירו' דהיינו הנאת לעיסתו, הרי זה כמפרש שרוצה לאסור הנאה שלא כדרך, שבזה ודאי חל נדרו, כדרך שהאומר 'קונם זריקת צרור עלי' - חל נדרו.


חילוק האשר לשלמה בין אוסר הנאה מחפץ לאוסר הנאה מגברא לענין החפץ

את עיקר ראיית האחרונים מסוגיית האוסר הנאת מאכלו של חברו, דחה רבי מרדכי שלמה ברמן זצ"ל, בשיעוריו 'אשר לשלמה', באופן זה: כל עיקר הנידון הוא כאשר אדם אוסר על עצמו הנאה מחפץ מסויים, שאז יש לדון שמא הנאה מחפץ זה שלא כדרך אינה בכלל ה'הנאה מהחפץ' שנאסרה עליו בנדרו.

שונה מכך הנידון בסוגיית הגמרא בנדרים, שם אומר המדיר 'הנאת מאכלך עלי', ועל אף שהמאכל הוא דבר, הרי שהנדר אינו ביחס לדבר אלא ביחס לבעליו - כלומר, המדיר אוסר על עצמו הנאה מהגברא - בעל החפץ - אלא שהוא אוסר הנאה ממנו לענין המאכל, שאינו רוצה להנות ממנו באופן של הנאה ממאכלו. מכיון שכך יש לומר שאפילו בהנאה שלא כדרך סוף סוף יש כאן הנאת ממון של אכילה. אך אין ללמוד מכך לאוסר חפץ שיהיה אסור בהנאה שלא כדרך.