חתם סופר/נדרים/לג/ב

חתם סופר נדרים לג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דיהיב ע"מ שלא לפרוע והתם בכתובות הב"ע בלוה ע"מ שלא לפרוע. ועיין רשב"א שיטה א' דשמעתין דהכא לא מוקי ליה בלוה אלא דהפורע פורע ע"מ שלא לחזור ולפרוע מהלוה. ולבאר זה אומר כי מבואר בתוס' כתובות ק"ח ע"א ד"ה הא מני דהרי מותר לומר לחנוני פלוני זה מודר הנאה ממני וכו' א"כ מכ"ש שיהיה מותר לפרוע חובו. אלא מפני דלרבנן אחר שכבר פרע חייב הלוה לשלם לזה שפרע בשבילו. נמצא כשאינו חוזר ונוטל ממנו ה"ל מהנהו מדידיה לדידיה ממש בלי אמצעי וזה אסור. דדוקא ע"י אמצעית החנוני מותר. נמצא תחלת הפרעון אין בו איסור דה"ל מהנהו ע"י אמצעי רק אח"כ שנתחייב הלוה להפורע לשלם. והוא מוותר נגדו ה"ל מיניה לדידיה ואסור. ומה"ט כשנכסי בעל אבדה אסורים למחזיר אסור להניח שכרו אצלו אפילו לחנן ויפול השכר להקדש. היינו משום דהוה מדידיה לדידיה. משא"כ פורע חובו בשעת הפרעון ה"ל אחר מפסיק ביניהם והוה כמו הפסק חנוני. ורק אח"כ ויתר הפרעון מהלוה להפורע. תליא בפלוגתת חנן ורבנן לחנן דלא מחייב ליה מידי שריא ולרבנן אסור. וא"כ תינח כשמתחלה פורע חובו סתם. אבל כשפורע מיד ע"מ שלא לחזור ולפרוע מהלוה כנותן מעות לחנוני דה"ל אמצעי מפסיק ביניהם ושרי גם לרבנן. זה נראה כוונת אותם המפרשים שברשב"א ומה שהקשה רשב"א על זה נקל ליישב לפ"ז עיין ר"ן:

והנה נקל להבין מ"ט לא משני בכתובות הכי משום דהתם בתחלת השקלא וטריא מתחיל בשלמא שוקל שקלו באבוד וגבוי וכו' א"כ שוב לא הדר ביה מסברת הס"ד ומוקי לפורע חובו ג"כ כיוצא בו שהלוה אינו חייב לפרוע דומיא דשוקל שקל שכבר שקל פ"א שאינו חייב לפרוע אבל הכא בשמעתין לא נדחוק כלל למימר דמיירי באבוד וגבוי אלא בפורע ושוקל ע"מ שלא לחזור ולפרוע ממנו. ובזה א"ש דלא קאמר הכא סברא דכסופא. ואש"נ דהתם לא אמר גזרה שלא לפרוע אטו לפרוע דאין לגזור שני מיני הלואות הא אטו הא אך הכא יש לגזור אי שרית לו בפורע ומפרש ע"מ שלא לחזור ולפרוע גזרינן אטו שיפרע סתם ויתחייב זה לו בתשלומין רגע א' ואז אי שוב נזכר ומוותר נגדו ה"ל מהנהו מדידיה לדידיה ושפיר איכא למיגזר:

ובזה ניחא נמי הא דקאמר במס' כתובות רבא מוקי כרבנן ובשמעתין קאמר מוקי ליה כדברי הכל והיינו משום דלפי אוקימתא דהתם צ"ל דרבא לא חייש להברחת כיסופא. והיינו דלא כר"א דס"ל ויתור אסור במודר הנאה דודאי לרבנן דס"ל הברחת ארי מילתא היא. א"כ הברחת כיסופא לא גרע מויתור וע"כ כדמוקי לה רבא כרבנן לא אתיא כר"א ולא שייך לומר אתי כד"ה דהרי כר"א לא אתיא. משא"כ בשמעתין דלא אתינן להך דכיסופא רק רבא לא גזר שלא לפרוע אטו לפרוע א"כ אתי אפי' כד"ה. וא"ש נמי מה דקשה לשיטת ר"ת דמאן דמוקי כחנן היינו בפירנס אשתו ולא בשאר חוב ושוקל שקלו דוקא באבוד וגבוי וקשה הא הך מ"ד גוזר שלא לפרוע אטו לפרוע ה"נ לגזור אטו אינו אבוד וגבוי. ולפי הנ"ל א"ש. דלעולם לא גזרינן הלואה אטו הלואה. רק בפרעון גזרינן שיפרע סתם ואח"כ יוותר וכנ"ל וק"ל. ויתר חי' בסוגיא זו כתבתי בקונטרס שנת קע"ה לפ"ק:

דקמהני ליה פרוטה דרב יוסף וכו'. לכאורה אפילו להך מ"ד דחייש לפרוטה דרב יוסף מ"מ ודאי לא משמע לאינשי איסורא בכך טפי מלא ילונו ולא ישאלנו לקמן (מג ע"א) ובר"ן שם בסוף דבריו ע"ש היטב וא"כ ממילא בשנכסי בעל אבדה אסורים על המחזיר שניהם אסורים להחזיר אבדה זה לזה משום גזרה. ולא משמע כן בשמעתין וצ"ע קצת:

משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. פי' ריטב"א ואין דעת המודר הנאה בשעת נדרו על הגרמא רחוקה כזו. אבל מ"מ שומר שכר הוה בההיא הנאה אפילו לא שכיחא מ"מ כיון דעכ"פ בכל פעם שמטריח בפקדונו אי היה נמצא עני היה פטור בההיא הנאה ה"ל ש"ש. אבל הכא לא היה דעת הנודר על הנאה הבאה לפרקים ולעתים רחוקים:

לא שכיח. פי' רש"י ד כה"ג דליהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני וכו'. משמע דאפשר לקיים שניהם. אלא מכיון דעסיק והתחיל כבר במצוה זו אינו צריך להניחה מידו ולפנות פניו אל העני אלא גומר מצות השבתו והולך. אבל אם ירצה להניח האבדה מידו כרגע ולתת פרוטה לעני ולחזור למצותו אפשר בהכי. וא"כ שישבוק העני בשביל מצוה אע"פ שפטור הימנה. ואין סתירה מזה למ"ש הר"ן פ"ב דסוכה ע"ש וק"ל:

אך קשיא לי למאן דחייש לפרוטה דרב יוסף אמאי פוטרו ממצות השבה. מפני נדרו נימא ליה דיחזיר וגם יתן פרוטה לעני. וגם קשה קושית תוס' דתפול הנאה להקדש. ואין מובן לתי' תוס' לכאורה. ואמנם סתם השבת אבדה דקרא הוא במוצא אבדה במקום ישראל ואינו יודע למי היא. וכתיב ואספתו אל תוך ביתך עד דרוש אחיך אותו. וכל משך אותו הזמן הוא מטפל באבדה ופטור מפרוטה דרב יוסף. ושוב כשדורש אחיו אותו נודע לו שהוא אבדת המודר הנאה ממנו. אם אז יגמור מצותו וישיבהו לו לחצרו וקרפיפו כדינו נמצא נהנה למפרע ממנו מפרוטה דרב יוסף וא"א ליתן להקדש כי לא ידע כמה פעמים באו עניים ואז היה מילתא דלא רמיא עליו. לכן אמרינן שלא יחזיר ולא יגמור מצותו. אלא יבא בעל האבדה ויוציאה בדיינים ממנו אבל הוא לא יחזיר וכיון שאינו גומר המצוה גם תחלת ההשבה לא היה מצוה למפרע. כן משמע מנמוקי יוסף פ' אלו מציאות גבי כהן והוא בבית הקברות ע"ש נמצא מה שהרויח פרוטה דר"י שלא כדין הרויח וצער היא לו ולא הנאה שהפקיעו ממצות עני שלא כדין. ומש"ה אמרו לא יחזיר לו אבדתו. וכל זה דוחק. ולא א"ש אלא כשלא ידע בשעת מציאה של מי הוא. אבל בידע בשעת מציאה שהיא של מודר הנאה ממנו. א"כ יחזיר ויתן לעניים וצ"ע לכאורה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף