שלמי נדרים/נדרים/כא/א
שלמי נדרים 
נדרים כא א
ד' כא גמ' מאן תנא ד' נדרים ר"י היא דאמר משום ר"ט כו' לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה ופי' הרא"ש והר"ן וה"ה לנדרים דאתקש לנזירות דלא חייל אלא א"כ יקבל בלא תנאי וכ"כ בשיטה מקובצת וז"ל לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיבאר דיבורו היטב בענין שידע בשעת נדרו שיתקיים ולא שיהי' שם שום ספק והני ד' נדרים דמתניתין ליתניהו בהפלאה דאין פיו ולבו שווין ויש מפרשים דעיקר הדבר לא בא אלא בשביל נדרי זרוזין ותירוץ רבא יוכיח כוונתו דתירוץ רבא הוא אינו אלא על נדרי זרוזין דמשמע מזה אבל באינך שלשה נדרים הבאי ושגגות ואונסין מודה רבא דהטעם הוא משום דר"ט לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה] אבל אינו נראה בעיניו כי ודאי טעם א' לכולן ורבא דחה באחד מהם וה"ה לכולם ובס' קרן אורה כתב ויש לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה שנדר אם יהי' אלקים עמדי כו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונענש על שאיחר נדרו ולר' טרפון הא לא חל הנדר וכן נאמר מפורש וידר ישראל נדר אם נתון תתן כו' והחרמתי את עריהם כו' וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי כו' ע"ש ולפענ"ד דשאני נדרי מצוה וצדקה דגמר ומקני ג"כ מספיקא ודוקא גבי נדרי איסור ונזירות אמרינן דלא ניתנו אלא להפלאה וע' בח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט נדר ושבועה ות"כ מהני אפי' באסמכתא וכתבו שם הטעם משום דרובן הוא על ידי דאי אם יהי' אלהים עמדי. אם נתון תתן כו' ובס' קרן אורה מסיק ג"כ די"ל דנודר בעת צרה שאני דגמר ומשעבד נפשי' וגם ר"ט מודה בזה:
בפי' הרא"ש ד"ה מותר לכנוס לביתו כו' וכ"ש שמותר באכילה ושתי' מה שלא הזכיר דכיון שמה שהוציא בפיו אינו נדר גם המחשבה אינו כלום כו' וכ"כ בפסקיו בס"פ קונם יין וכתב שם דל"ד לרישא דקתני התם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשום אישות אבל באישות עכ"פ אסור משום דאישות בכלל הנאה הוא עכ"ל ובקרבן נתנאל שם כתב וז"ל אבל בש"ע לא פסק כן דהא תרתי ברייתות בתוספתא דלא כרבינו פ"ד דנדרים תניא מותר לכנוס ולשתות עמו צונן (ומ"ש שם לרחוץ הוא ט"ס וצ"ל לשתות כפי שהגיה רבינו ואסור לאכול ולשתות וכן פסק הרמב"ם וש"ע בסי' רי"ח סעי' ד', הגר"א ז"ל) תו היה מסרב שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר עכ"ל הק"נ. אמנם לא הי' לפניו אז ס' המהרי"ט כי המהרי"ט ז"ל בראשונות סי' נ"ה כתב וז"ל היאך יחלוק הרא"ש ז"ל על אותה הברייתא המפורשת. אלא אין דברי הרא"ש ז"ל מתפרשין כן כי מ"ש דגם באכילה ושתיה מותר לא אמר בתוך ביתו דבהא ודאי אסור דשפיר משתמע ביתך שאני נכנס לצורך אכילה וכשנכנס לדעת אכילה חייב ודמי לרישא שכתב הרא"ש דאישות בכלל הנאה איתא אף כאן אכילה בתוך ביתו בכלל כניסה בביתו הוא ואסרה עליו אבל לאכול ולשתות עמו חוץ לביתו אפי' באותו סעודה הוא שאומר שמותר אע"ג שעיקר כוונתו היתה לאותו סעודה ומה לי בתוך הבית או חוץ לביתו מ"מ אכילה חוץ לביתו שרי דלא הוציא בשפתיו כלל מזה אפי' יאמר שכוונתו היתה לאסור עצמו בכל ענין כו' דברים שבלב אינם דברים כו' עכ"ל גם בס' שמלת בנימין הביאו בס'
עצי לבונה הביא דברי מהרי"ט הנ"ל וביאר דמ"ש דהנדר בטל לגמרי היינו מה שהוציא בשפתיו טיפת צונן זהו בטל לגמרי דלא נתכוין לזה רק לאכול בביתו ע"ש וע' בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' י"ח משמע שמפרש דברי הרא"ש כפשטן ויש שם גמגום בדבריו להמעיין שם במ"ש שם ודמי לאומר שאיני אוכל אחד דאסור לאכול שנים דכיון דאחד אינו אוכל שנים נמי אינו אוכל ואפ"ה כיון דאמר לשון פרטי שאינו אוכל אחד ובאחד שרי שאין כוונתו אלא לשנים לשנים נמי שרי והיינו טעמא דכיון דבאחד דקאמר שרי אין סברא לאוסרו בשנים במה שלא הוציא בפיו כו' עכ"ל דסוף דבריו אין לו ביאור דבאיזה אופן איירי דמותר לו במה שהוציא בפיו שלא יאכל אחד אם לא שג"כ באופן שמובן שמ"ש שלא יאכל אחד הי' רק לזרז דומיא דהכא גבי טיפת צונן שאני טועם לך ומאי אולמא דהך מהאי וכי באיזה משנה וברייתא נזכר הך דשלא יאכל אחד בכה"ג דלעיל דקתני מותר לאכול שנים דמייתי מינה ראי' להך דטיפת צונן כו' דגם באכילה ושתי' מותר והנכון כמ"ש מהרי"ט דכוונת הרא"ש הוא רק להתיר אכילה ושתי' שחוץ לביתו אפי' באותה סעוד' מותר, אבל בתוך ביתו בודאי מודה הרא"ש דאסור:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |