אילת השחר/נדרים/כא/א
ר"ן ד"ה שניהם רוצים. ולא נתכוון אלא לזרז המוכר שיסכים לכך ולא יעמוד על דעתו וכו' ומשו"ה לא מיקרו דברים שבלב. משמע דכל א' מבין שזה כונתו, וא"כ גם המוכר יודע שזה כונת הלוקח והלוקח יודע שזה כונת המוכר, ואיך זה יזרז אותו, דהא הלוקח מבין שאין כונת המוכר אלא לזרוזי ואין להתחשב עם זה, וכן המוכר מבין שאין כונת הלוקח רק לזרוזי, ואפי' להשיטה דמ"מ אסור להמוכר למכור בשקל ולהלוקח לקנות בסלע, מ"מ הא זה רק לגבי סלע ושקל, והנה תמיד בכל דוכתי דאמדינן דעתו, נתבאר בדברינו במקו"א דאין הביאור דכל האנשים יודעים כונתם אלא דחכמים אמדו דעתם, אבל כאן לכאורה כל האנשים יודעים, דהא כל א' כשהוא מוכר חושב לזרז וכן כשהוא לוקח, א"כ הרי כבר יודע שהדברים אינם כלום ולמה אומרים זה, וצ"ל דכיון דיש מעמידין דבריהם דאז הנדר חל, נהי דלהלכה אם אינו מעמיד לא הוי נדר על פחות מסלע, מ"מ יזרז את הלוקח כי אולי המוכר הוא מאלה שמעמידין דבריהם.
ר"ן ד"ה גרסינן. בירושלמי הדא דתימא בשאין מעמידין אבל במעמידין צריכין היתר חכם. האי במעמידין יש לפרש בב' אופנים, דהא נדרי זרוזין מכוין לכתחילה דימכור בפחות מסלע, ואפילו אם ימכור בפחות מסלע אינו מתכוין לאסור, א"כ במעמידין היינו דרוצה באמת לאסור אם ימכור בפחות מסלע, או דסגי דאומר דלא הי' בדעתו למכור בפחות מסלע, אע"פ שמה שנדר דאם ימכור בפחות מסלע יהא קונם לא התכוין באמת, מ"מ כבר הוי נדר, כיון דכשמעמיד ורוצה למכור דוקא בסלע לא מהני לומר דלא התכוין לאסור, וכן משמע בר"ן לקמן (דף כ"ג) דרק בהא דראב"י דנודר ואוסר חבירו אם לא יאכל אצלו אע"ג דהתם מכוין באמת שרוצה שיאכל אצלו, מ"מ אין זה סיבה מספיקה לאוסרו אם לא ירצה לאכול, משמע שם דכאן אם אינו רוצה למכור בפחות מסלע אז תלינן דיש באמת קפידא לנדר ממש.
בא"ד. תו גרסינן התם הי' מעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד כיון שבטל אצל זה בטל אצל זה. הנה כאן ע"כ אינו כמו נדר דבטל מקצתו בטל כולו כי הא דלקמן (כ"ה ע"ב), וילפינן זה מקרא כמבואר בירושלמי ריש המסכת דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה, כמו שהעירוני דהא כאן לגבי סלע ושקל ס"ל להר"ן דהנדר קיים הרי דאין הנדר בטל. ויש לעיין אם גם זה נלמד מקרא דכל היוצא מפיו יעשה, דכיון דלגבי יותר משקל ופחות מסלע אינו נדר לגבי אחד לכן אינו נדר גם לגבי השני, וזה ג"כ רק אליבא דר"ע, או דזה אינו כלל מדין דבטל מקצתו בטל כולו.
ואפשר לומר דהנה בכל מה דאמרינן בסוגיא דדף כ"ה ע"ב היינו דהי' נדר שוגג, ובשעת אמירתו לא ידע או דלא חשב דיש גם אבא ביניהם, או שיש שבת בתוך הזמן שקיבל להתענות, דאז אמרינן דלא הי' דיבור על אבא משום דטעה, ויש מחלוקת אי אמרינן בטל כולו, וזה נלמד מגזה"כ דכל היוצא מפיו, אבל בידע ואומר לשניהם שלא יפחות מסלע, הא א"א לומר דלא כלל בדיבורו את הסלע, אלא דצריך לומר דלאחד התכוין בדיבורו באמת לאסור ולאחד בזירוז, וזה לא אמרינן דאמירה אחת יועיל כונה א' אחרת מלהשני, וע"כ יש לשניהם אותו דין זירוז.
בא"ד. ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח רשאי ליתן בו סלע. יש לעיין למה לא נימא בטל מקצתו בטל כולו כיון דמשמעות דיבורם הוא לא לפחות כלל וזה לא מתקיים יתבטל הכל ומ"ש מאם הי' מעמידו אצל א' ואצל השני לא דהביא בשם הירושלמי שאז הכל בטל, ועי' בקהלות יעקב (סי' י"ט) במה שהביא ספיקת הקול יעקב המובא בשעה"מ אי אמרינן בטלה מקצתה בטלה כולה באם לכתחילה לא חל על הכל, יעויי"ש בד"ה ואכתי.
והנה חזינן דבמעמידין דבריהם אסורים אע"ג דכשאנו שומעין דנודרין אמרינן דאין כונתם אלא לזרוזי, מ"מ כשאומרים דבלבם הי' ממש לידור הוי נדר, ולא אמרינן דאין כאן ביטוי שפתיים מחמת דאנו מבינים שזה רק לזרוזי בעלמא, ויש לעיין אם משום דיש בעינינו ספק לכן כשאומרים דלא הי' כונתם אלא לזרוזי נאמנין בזה ולא הוי נדר, אבל כשאומרים דהי' באמת כן כונתם הוי שפיר נדר, או דבאמת לפני שטוענים דכונתם להעמיד, פשוט אצלינו דכונתם לזרוזי, אלא דמ"מ מהני מה שבלבם הי' להעמיד ואינו חסר בביטוי שפתים, ונפק"מ אם שכח מה התכוין, דאם זה ספק מה התכוין אסור, אבל אם בעינינו דלאו דוקא נדר אין כאן נדר כלל. ואע"ג דאם זה ספק הא ספק אומדנא לא מהני, אפשר דזה לא הוי ספק אומדנא אלא אנו אומדין דיש ספק.
והנה בהא דמעמידין אצל א' ואצל השני לא, דפירש הר"ן דמתכוין לאחד דוקא ולהשני לזרוזי דבטל הכל, אפשר כיון דמצד הלשון אנו מבינים דזה לזרוזי, ובאמת התכוין לא' לזרוזי, אז לא הוי ביטוי שפתים, ממילא אין כבר נדר, ולא מפני שבטל מקצתה אלא דאין כאן ביטוי שפתים כל שלא הוכח נגד מה שאנו מבינים. ולפי"ז אין להוכיח כלל ספיקת הקול יעקב מהא דכאן דהי' מעמיד אצל א' ואצל השני לא דבטל הכל, כיון דאף לפי דבריו התכוין לא להעמיד אצל הא', כה"ג לא הוי כלל ביטוי שפתים לגבי סלע או שקל.
בא"ד. עי' בקהלות יעקב (סי' י"ט) שהקשה מהא דאם הי' בדעתו לומר פת חטין ונתקל ואמר פת סתם, דנאמן לומר דהי' בדעתו על פת חטין ויאסר רק בזה, ולא אמרינן כיון שבטל מקצתו בטל כולו, וכאן במעמיד אצל זה ואצל זה אין מעמיד, כתוב בירושלמי דבטל גם להשני [לפי גירסת הר"ן בירושלמי].
אמנם החילוק נראה דבפת הא נהי דמשמע כל פת, אבל בודאי כשאנו אומרין דנאסר רק בפת חטין אין זה נקרא סתירה להדיבור, דהא בנודרין להרגין יועיל מחשבה על פת חיטין, ומחשבה נגד הביאור של המילה פת הא לא יועיל אף בנודרין לאנסין (עי' לקמן דף כ"ח ע"א), וכן באיתקל מילולי' ויצא פת שעורין והוא התכוין פת חיטין, הא לא יהי' נדר כלל, וא"כ נמצא דשפיר כה"ג הוי נדר של פת חיטין כפי כונתו, כיון דפת סתם יכול להתפרש כך ואין זה סתירה ללשונו, משא"כ בקונם שאיני פוחת לך מן הסלע, דודאי לא יכולים לומר דהוי דוקא, דהא אמר בפירוש שאיני פוחת לכם, ולשני הא הוי זירוז בעלמא, ונמצא דהותר קצת מדיבור הנדר ובטל כולו, אבל בהא בנודרין להרגין הנ"ל דמוסיף על דברי האנס ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי, שם לולא דהוי נדרי אונסין גם על בני הי' שפיר חל, כיון דהם שני דיבורים ובא' רוצה לא שייך הותר כולו, כמש"כ הקרן אורה.
ויש לעיין באם רצה להוציא לחם חיטין והוציא מפיו פת, דלפי"ז הא לא רצה כלל להוציא מפיו ואין זה אלא כשוגג, דלא רצה להוציא המילה הזאת כלל ואין פיו ולבו שוין להוציא זה, דיתכן דלא יהי' נאסר כלל אף בפת חיטין, דבשלמא בהוציא פת ורצה להוציא פת חיטין אלא דנכשל, נמצא דהי' כאן הדיבור שרוצה להוציא, אלא דנכשל בהיותר, ולזה הוי שפיר נדר, משא"כ בלא רוצה להוציא כלל המילה הזאת.
והנה צ"ע דלכאורה צריך להבין גם בהוציא פת דהא אין פיו ולבו שוין להוציא המילה הזאת שהוציא, דהא הי' בלבו לומר פת חיטין ולא פת סתם, וע"כ צ"ל דכיון דבעצם פת הי' יכול להתפרש פת חיטין, ומה דאסור בכל פת אינו אלא מכח הסברא, דאם איתא דרוצה רק פת חיטין הי' לו לפרש, אבל לא משום דעצם המילה מוכיח על הכל, רק מכח דלולא זאת לא הי' אומר לשון שמשמע סתם, וא"כ באם רצה להוציא פת חיטין, ממילא נופל כל הוכחתנו נגד מחשבת לבו, ושוב נשאר דהפשט של פת בכה"ג היינו של חיטין, וכמו בנודרין לאנסין דהפשט פת אז מפרשינן דהיינו של חיטין, ולפי"ז גם בהתכוין לומר לחם חיטין ואמר פת ג"כ יהא אסור בחיטין, אבל במעמיד אצל א' ולא אצל השני, כיון שיש דיבור מפורש דכונתו על שניהם ואין כאן פיו ולבו שוין, בטל כל הדיבור.
ונראה דאדרבה דהנה הא דהותר אם אביו הי' ביניהם (כמבואר לקמן דף כ"ה ע"ב) הא זה מדין נדרי שגגות, וזה מהלכה וחידוש דהאדם בשבועה דעי"ז הוא דנעשה אין פיו ולבו שוין [כמבואר ברא"ש שם], ובלי הלכה הזאת הי' נקרא שפיר פיו ולבו שוין, כיון דרצה באמת לאסור כל אלה האנשים לפי דעתו המוטעית, אבל אחרי ההלכה דהאדם בשבועה שוב זה לא נקרא פיו ולבו שוין, ולזה יש פלוגתא דרבא ורבה לקמן (דף כ"ה ע"ב) אם צריך דוקא מְשַנֶה דיבורו וכה"ג, אבל בנדרי זירוזין דאין כאן כלל פיו ולבו שוין אין לו כלל דין דיבור.
אמנם נראה באומר לשנים אתה ואתה תהי' אסורין בתאנים שלי, ולאחד אמר ברצון ולהשני אתקל מלולי' ולא חשב עליו כלל לאוסרו ולהוציא מפיו האיסור עליו, נראה דלא שייך לומר ע"ז הותר מקצתו הותר כולו, משום דכל שלא רצה להוציא מפיו אין זה כלל אמירה, משא"כ בזירוזין דרוצה להוציא מפיו, אלא דאנן סהדי דאין כונתו לזה, לכן הו"ל דין לשון נדר שכבר הוכלל ביחד עם השני, וכן בהא דנמצא אביו אחד מהם, דנהי דמחמת דין האדם בשבועה נעשה כאילו אין פיו ולבו שוין, מ"מ כל שרוצה להוציא הדיבור מפיו שייך שפיר דין דיבור עליו להכלל ולבטל השאר.
הנה נראה שאף לר"ש יתכן דנדרי זירוזין ומעמיד אצל א' יבטל אצל השני, דכאן כיון דאין פיו ולבו שוין א"א להדיבור הזה לתת שום דינים כיון דמשמעותו אחרת ממה שאומר.
והנה רבה דס"ל דבעי משנה דוקא, ואפילו לרבא משום תפוס לשון אחרון והוי כאילו קפידא בלשון של כל הנדר, דבל"ז אף דאביו אינו רוצה לאסור, מ"מ דלולא הגזה"כ דהאדם בשבועה הי' נקרא פיו ולבו שוין, א"כ יש כאן דיבור המתקיים אלא דמחמת סיבה אחרת הותר אביו מחמת דין דהאדם בשבועה, ואע"ג דעי"ז לא הוי פיו ולבו שוין, זה רק למה שגילתה התורה בנוגע לאביו, אבל על יתר הנדר כיון דאין קפידא בלשון נמצא דהוי שפיר דיבור טוב, ולזה כיון דמשנה או לרבא דתפוס לשון אחרון הוי כאילו כל הדיבור יש בו דין טעות, ונתמעט מהאדם בשבועה כל הנדר.
בא"ד. בר"ן הביא תוספתא דאף נדרים אלו אסור לידור כדי לבטלן. וברמב"ם (פ"ד מהל' נדרים) העתיק שאפי' ד' נדרים אלו אסור להיות נודר בהן ע"מ לבטלן. וצ"ע דנודר ע"מ לבטלן שייך בנדרי זירוזין והבאי אבל נדרי שגגות לא שייך דעושה לכתחילה כדי לבטלן, וכן בנדרי אונסין הא מותר לו לכתחילה לידור, ואיך קאמר דכל ארבעה נדרים אסור לידור כדי לבטלן.
ואפשר דהנה בית הלל ס"ל לקמן (דף כ"ח) דמותר לפתוח בנדר אפילו המוכר לא מכריחו לנדור, וכן אם ההרג והמוכס אומר נדור אשתי נהנית לי והוא נדר אשתי ובני נהנים אם זה לא תרומה ג"כ מותר, וע"ז יתכן דאע"ג דזה נדר יותר ממה שההרג ביקש מותרין בניו ליהנות, מ"מ הי' אסור להוסיף כמו בנדרי זרוזין דעצם עשיית הנדר הזה הי' אסור.
לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. יש לעיין להרא"ש דבמתני' מיירי דאוסר ככר זה אם אתן בפחות מסלע, אם כונתו שיאסר בהככר מכעת אם אח"כ ימכור בפחות מסלע, וכן הלוקח אוסר ככר כעת אם יתן יותר משקל, וכיון דצריך לחול האיסור על הככר כעת, ובשעה שצריך לחול עדיין ספק לכן זה לא חל, אבל אם יאמר שיחול האיסור כשימכור בפחות מסלע, וכן הלוקח אומר שיחול איסור על ככר כשיתן יותר משקל, דנמצא דבשעת חלות הנדר יהי' כבר מבורר אין כאן חסרון בהפלאה ויהי' באמת אסור, אבל יותר משמע כיון דהאמירה היא כעת, אע"פ שחלות הנדר חל בזמן שיהי' מבורר מ"מ לא חל.
והנה בסנהדרין (דף כ"ה) מדמינן זה לאסמכתא, ובאסמכתא הא עיקר דינו כשאומר שיחול אח"כ, דאילו במעכשיו הא יש סברא דלא הוי אסמכתא כמבואר בב"מ דף ס"ו [ועי' בר"ן לקמן כ"ז ע"ב], א"כ העיקר כיון דבשעת אמירתו הוי ספק לכן לא חל.
ועדיין יש מקום להסתפק דהנה ברמב"ם (פ"ט מהל' גירושין הל' ה') דחילק דהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואינן גומרין עד שיתקיים התנאי, אבל התולה גירושין בזמן לא הגיע גט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון, וא"כ אם יאמר דאם ימכור בפחות מסלע תיאסר הככר עליו מחר, וכן להר"ן בהתנה דאם ימכור בפחות מסלע יאסר ממחר ליהנות מהדמים, נמצא דמה דאינו אסור כעת הוא מחמת התנאי דלא נתקיים עדיין, זה מקרי דכבר יש חלות לסברת הרמב"ם, דהא כל רגע יכול לחול האיסור אם ימכור בפחות מסלע, וכיון שיש כבר כעת חלות בספק לכן לא חל, אבל מה שגם אחרי קיום התנאי עדיין לא יאסר רק אחרי יום, נמצא דלא חל כלל עד מחר, וכיון דאז אין כבר ספק מקרי שפיר הפלאה, אבל יותר מסתבר דבכ"ז כיון דהאמירה היא בשעה שאינה מבוררת לא הוי הפלאה ולא חל.
קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה. משמע מיהת דלאכול ולשתות באמת אסור. וצ"ע לפי השיטה שהביא הר"ן (לעיל סוף ד"ה גרסינן) דמותר ליהנות ממנו אפי' אם מוכר בשקל, וכן מותר להלוקח ליהנות אפי' אם נתן סלע, ולמה כאן אסור באכילה ושתיה [ומש"כ ברא"ש דכ"ש דמותר לאכול ולשתות, כבר הביא בגליון מהרש"א בשם מהרי"ט דהכונה חוץ לביתו].
ר"ן ד"ה רבא אמר. וכיון שבטל אצל זה בטל אצל זה. אינו מבואר מה שייך א' לשני.
וכן צ"ע מש"כ בר"ן (ד"ה אמר לי' טפי מסלע) לא' אמר לי' טפי מסלע וכו' מי אמרינן כיון דמרחקי כולי האי דוקא. הא לכאורה זה אפשר לומר על השני, אבל הראשון שנדר הא לא ידע עדיין שהשני יעשה נדר שלא יתן יותר משקל, ואיזה סברא יש שאומר דוקא וקפיד. וע"כ צ"ל דכבר כל א' הביע רצונו כמה רוצה ליתן או ליקח, וכבר כל א' יודע דגם השני ידור הנדר, לכן כ"א נודר בידעו שגם השני ידור, ושייך שפיר לומר כשבטל אצל זה בטל אצל זה, וגם שייך שאומר דוקא כשיש חילוק רחוק ביניהם בתשלום עבור הדבר.
רא"ש ד"ה מותר ליכנס לביתו. וכ"ש שמותר באכילה ושתי'. וברמב"ם (פ"ח מהל' נדרים הל' י') פסק דאסור לאכול בסעודה, ומקורו מהתוספתא, ועי' בלח"מ שם. ודברי הרא"ש צ"ע במש"כ דכש"כ הוא, ולמה זה כ"ש, דהא בכלל טיפת צונן נכלל אכילה ממש, ובגליון מהרש"א הביא בשם מהרי"ט דכונתו לאכול חוץ לביתו, ולפי"ז קאי על שאני נכנס לביתך דאז מותר לאכול חוץ לביתו אע"פ שכונתו לאסור אכילה בכל גווני.
תוד"ה אלא. הקשו דהא קרא גבי נזירות כתיב ותירצו דילפינן מהיקש, וכ"ה ברא"ש ובר"ן. וצ"ע דהא בסנהדרין (דף כ"ה א') ילפינן מזה על כל אסמכתא, ובין לפי פירוש הריב"ן שם בתוס' דילפינן מהפסוק הזה על כל דבר, ובין לפי ר"י שם דידעינן כולהו מסברא, הא מיהת דאין זה מהיקש, דהא גם לגבי ממון אמרינן דלא מהני לדידיה היכא דלא הי' מבורר בשעת הקנין.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |