אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כא

יום שלישי כ"א חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כא

צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה

הנפקא מינה שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה בדיני נדרים

הגמרא במסכת בבא מציעא (פז.) עומדת על החילוק בין אברהם לעפרון ובין צדיקים לרשעים: כתיב "ואקחה פת לחם" וכתיב "ואל הבקר רץ אברהם" - אמר רבי אלעזר, מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. רשעים, אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מנלן, מעפרון. מעיקרא כתיב "ארץ ארבע מאות שקל כסף", ולבסוף כתיב "וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" - דלא שקל מיניה אלא קנטרי, דאיכא דוכתא דקרי ליה לתיקלא קנטירא [- שלא קיבל ממנו אלא שקלים גדולים המתקבלות בכל מקום, שיש מקומות שבהם נקראים השקלים 'קנטירא' ושקליהם גדולים מבכל מקום].

ענין זה ש'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה' נוגע גם להלכה, בהלכות נדרים. במשנה בתחילת פרק 'ארבעה נדרים' (כ:) נאמר: ארבעה נדרים התירו חכמים, נדרי זרוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין. ומפרשת המשנה: נדרי זרוזין כיצד, היה מוכר חפץ ואמר 'קונם שאיני פוחת לך מן הסלע [- ארבעה דינרים]', והלה [- הקונה] אומר 'קונם שאיני מוסיף לך על השקל [- שני דינרים], שניהם רוצים בשלשה דינרים [- ואומרים כן רק לשם המקח, אך רצונם האמיתי לגמור את המקח ביניהם בשלשה דינרים].

ובגמרא (כא.) הסתפק רבינא בפני רב אשי, באופן שהמוכר אמר 'טפי מסלע', והקונה אמר 'בציר משקל', וכיון שהמוכר דורש יותר מסלע והקונה אינו מוכן לשלם אף לא שקל, יש לדון שמא באופן זה הוי נדר או שאף בכה"ג אין זה אלא נדרי זירוזין וכוונתם לסיים את המקח עם פשרה ביניהם.

בתגובה הציע רב אשי לפשוט את הספק מדברי הברייתא: היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו, ואמר לו 'קונם... טיפת צונן שאני טועם' - מותר... לשתות הימנו צונן, שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה. דהיינו שאף שאמר בנדרו 'טיפת צונן', אין כוונתו אלא לאסור על עצמו אכילה ושתיה ממש, ודרך בני אדם לדבר באופן זה. וא"כ הוא הדין כשהמוכר אומר יותר מסלע, והקונה אומר פחות משקל, אין כוונתם לנדור רק דרך בני אדם לדבר באופן זה.

מחלוקת הר"ן והמפרש בביאור חילוקו של רבינא בין נדר במתארח לנדר במקח

את ראייתו של רב אשי דוחה רבינא (כא:) על פי הכלל הנזכר 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה' - ועל פי פירוש הר"ן כוונת רבינא בדחייתו, שהמתארח חושש שמא אם יסכים לשתיית צונן, יתן לפניו המארח אכילה ושתיה ממש, כיון שאף שבתחילה יתן לפניו צונן כפי הסכמתו אך 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה'. ולכן נודר על טיפת צונן, כדי שלא יבוא לבסוף לאכילה ושתיה מרובה, אך באמת רצונו להימנע רק מאכילה ושתיה ממש ולכן מותר הוא בשתיית צונן. אך אין ללמוד מדין זה למקח וממכר, כשזה אומר יותר מסלע וזה אומר פחות משקל, שאין שייכת שם סברא זו.

באופן אחר מפרש המפרש את כוונתו של רבינא, שהמארח ש'היה מסרב בחברו שיאכל אצלו', אמר למתארח שרצונו להאכילו קמעא 'טיפת צונן' ותו לא, אך מאחר שכוונתו היתה כדרכם של צדיקים לאכילה ושתיה מרובה, השיב לו המתארח באותה לשון, כשכוונתו שאותה 'טיפת צונן' שרצונך להאכילני - איני אוכלה. ואם כן אין ללמוד מכך לדין מקח וממכר.

וחילוק גדול יש בין ביאורי הר"ן והמפרש, כי בעוד שלפירוש הר"ן יש דמיון בין צורת הנדר במתארח ובמקח, שבשני המקרים נודר בדבריו על דבר אחד כשרצונו שונה - וכל החילוק ביניהם הוא בסברא, שבמתארח מסתבר יותר שכוונתו רק לזרז ולא יותר, משא"כ במקח 'דילמא דוקא קאמר ולא לזרז'. הרי שלפירוש המפרש המתארח באומרו 'טיפת צונן' אינו מתייחס כלל לטיפת צונן כפשוטה, אלא ל'טיפת צונן' שעליה דיבר המארח - שפירושה 'מאכל ומשתה ממש' כדרכם של צדיקים האומרים מעט ועושים הרבה. ויש להבין שורש מחלוקת הראשונים.

כיצד מותר לצדיקים לומר מעט ולעשות הרבה והלא שקר יש בדבר

ובאבות דרבי נתן (פי"ג ה"ג): אמור מעט ועשה הרבה כיצד, מלמד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה... ומנין שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, שכן מצינו באברהם אבינו שאמר למלאכים פת אתם סועדים עמי היום, שנאמר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", אבל באחרונה ראה מה עשה אברהם למלאכי השרת, שהלך ועשה להם שלשה שוורים ותשע סאין של סולת...

ובפירוש כסא רחמים לחיד"א ביאר שבאו חז"ל להוציא שלא נאמר שעדיף יותר שלא יאמר שום דבר, שהרי סוף סוף באמירתם מעט ועשייתם הרבה - משנים הם בדיבורם, ואע"ג שהוא לשבח אין נכון לצדיק לומר כן. ולהוציא מזה אמרו חז"ל 'מלמד שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה' - דזו היא מידה טובה שצריך לאחוז בה, כי מצינו שאברהם אבינו, האדם הגדול בכל שלימות, עשה כן, ונכתב הדבר בתורה - ומשם למדנו כי היא מידה טובה. ואמנם לא ביאר לנו החיד"א מפני מה באמת אין חשש שקר בדיבור זה - כשאומר מעט וכוונתו לעשות הרבה.

דברי הספר חסידים שלא יאמר 'לא אתן לך אלא מעט' לפי שמשקר

ובספר חסידים (אות תתשיב) כתב: צדיק אומר מעט ועושה הרבה, אבל לא יאמר 'לא אתן לך אלא מעט' ואחר כך יתן הרבה, לפי שמשקר. אלא אומר כמו שאמר אברהם אבינו 'יוקח נא מעט מים' וכו'. והמקבל לא יאמר 'לא אקבל ממך אלא מעט' ואחר כך יקבל, ע"כ.

וכתב החיד"א בפירושו לספר חסידים, ברית עולם, שאין להקשות על כך מדברי המשנה בבבא מציעא (פג.): מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו 'צא שכור לנו פועלין', הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו, בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב, אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם 'על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד', ע"כ.

ולכאורה כיצד יאמר להם כן, והלא רחוק הדבר שלא יתן להם יותר מפת וקטנית, ומבואר בספר חסידים שאף ש'אמור מעט ועשה הרבה', אך לא יאמר בלשון 'לא אתן לך אלא מעט' וכיצד אמר 'שאין לכם עלי אלא פת וקטנית'. ויישב החיד"א בפשטות, ששם כוונתו היתה רק ש'אין לכם תביעה עלי אלא פת וקטנית' אך לא התכוון לומר שלא יתן להם בפועל יותר מכך.

עכ"פ מבואר מדברי הספר חסידים שכשאומר מעט ואינו מוציא מכלל דבריו את הרב, אין בכך חשש שקר, ולכאורה פירוש דבריו שהרי אמר שיתן מעט ונתן מעט רק שהוסיף על דבריו ונתן עוד. משא"כ כשאומר שלא יתן אלא המעט, הרי כשנותן יותר ממעט - סתר דיבורו, ודבר שקר הוציא מפיו.

ביאור נוסף באמירת הצדיקים ונפקא מינה באומר צונן ונותן חמין

ובשיטה מקובצת (נדרים שם) פירש דברי הגמרא בשם הרי"ץ, וזה לשונו: כדרך אנשים טובים, כשמזמנין חבריהם לאכילה ושתיה של חמין, אומרים, בא ושתה עמי טיפת צונן, והוא נותן לו אכילה ושתיה של חמין, ע"כ.

ולכאורה אם טעם ההיתר לומר מעט ולעשות הרבה הוא משום שאינו סותר את דבריו הראשונים, אלא רק מוסיף עליהם, הלא במקרה כזה שאמר 'בא ושתה עמי טיפת צונן' ולבסוף הביא לו 'שתיה של חמין' - סתר וסתר דבריו הראשונים, שאמר צונן והביא חמין, ולדברי הספר חסידים לכאורה אין לומר בכה"ג 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה'.

ומדברי השיטה נראה שביאר ענין 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה' באופן אחר, שצדיקים כיון שכך דרכם לומר מעט ולעשות הרבה, הרי כשמזמין את חברו ואומר לו 'בא ושתה עמי טיפת צונן' - אין בכך שקר אם לבסוף מאכילו אכילה דשנה באכילה ושתיה של חמין, כי כך דרכם של אנשים טובים, וכל זה אכניס בדבריו הראשונים, כשאנשים טובים אומרים לשון זו כוונתם - הידועה לכל - היא לאכילה ושתיה של חמין, ולכך אין בדבר זה משום שקר. ומשום כך גם כשאמר צונן יכול להביא לבסוף חמין ואינו נחשב 'סותר דבריו הראשונים'.

ויתכן שגם הספר חסידים לכך נתכוון, ועל כן כתב שלא יאמר 'לא אתן לך אלא מעט' שבאופן זה שאמר להדיא שיתן רק מעט ודאי שאי אפשר להעמיס בדבריו שכוונתו לאכילה מרובה, משא"כ כשאמר 'יוקח נא מעט מים' ולא אמר יותר מכך - אפשר להעמיס בדבריו שכוונתו ליותר מכך, ולא רק שמוסיף על דבריו אלא זה גופא פירוש דבריו הראשונים.

ביאור מחלוקת המפרש והר"ן שנחלקו בביאור 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה'

מעתה היה נראה לומר שבדבר זה נחלקו המפרש והר"ן, כי פירושו של המפרש לפיו כוונת המתארח הנודר ל'טיפת צונן' שעליה דיבר המארח - היינו 'אכילה ושתיה של ממש', לא יתכן אלא אם נפרש כפירושו של השיטה, שצדיק האומר מעט - פירוש דבריו להרבה. משא"כ אם נפרש כפירוש הראשון בדברי הספר חסידים, שבאמת כוונתו למעט אך הוסיף על כך הרבה בלי לסתור את דבריו הראשונים, א"כ כשנודר המתארח מ'טיפת צונן' אינו יכול לומר שפירוש דבריו היה 'אכילה ושתיה' שהרי גם המארח לא לכך היתה משמעות דבריו. ולכן מפרש הר"ן שמכל מקום כיון שהמתארח יודע שבהסכמתו למעט יתן המארח לפניו הרבה, נודר מהמעט אך רצונו להימנע מהרבה.

וימתק מאד מה שמוסיף הרי"ץ בביאורו וכותב: דרך אנשים טובים כשמזמנין חבריהם לאכילה ושתיה של חמין אומרים בא ושתה עמי טפת צונן, והוא נותן לו אכילה ושתייה של חמין, ובלשון שביקש ממנו נדר לו - הרי שהרי"ץ מפרש את דחיית רבינא כדרכו של המפרש ולא כדרכו של הר"ן, כי לדבריו 'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה' אינו משום שהוא מוסיף על דבריו הראשונים אלא משום שפירוש דבריו הראשונים היו הרבה ולא מעט, ולכן יכול המתארח לנדור ב'לשון שביקש ממנו' שתוכנה היה אכילה של ממש ולא טיפת צונן.

חידוש האגרא דכלה שהוספת הטובה לא מיקרי שינוי דיבור

והנה המקור לכך ש'צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה', הוא מדרכו של אברהם אבינו, שאמר תחילה 'ואתנה פת לחם' ולבסוף 'ואל הבקר רץ אברהם'.

וכתב בספר אגרא דכלה (פ' לך לך מ:) שאף ששינוי דיבור הוא ואסור לשנות הדיבור, אבל הוספת הטובה לא מיקרי שינוי דיבור. והוסיף והוכיח דבריו, שהרי לבסוף לא הביא אברהם לחם, ואם כן נמצא ששינה לגמרי מדיבורו, אבל מכל מקום כיון שנתן להם טובה יתירה יותר מן הלחם לא מקרי שינוי.

מבואר מדבריו שנקט כביאור הראשון בדברי הספר חסידים, שהצדיקים אומרים מעט ומוסיפים אחר כך על דבריהם, ולכן הוקשה לו ממנהגו של אברהם שלכאורה סתר לבסוף דבריו לגמרי, שאמר לחם והביא בשר ולא לחם, ועל כן ביאר שהוספת טובה אינה נחשב לשינוי דיבור, אפילו אם הביא למעשה דבר אחר.

אמנם, אם נפרש כביאור המפרש שהצדיק אמירת 'מעט' אצלו פירושה ועניינה 'הרבה' - לא יקשה כלל מאברהם, שאף שאמר לחם אך כוונתו היתה לסעודה גמורה וממילא לא סתר את דבריו הראשונים. ומאידך, לפי דברי האגרא דכלה אין ראיה מהרי"ץ שאינו מסכים עם הפירוש הראשון ב'אומרים מעט ועושים הרבה', כי יתכן שאכן הצדיקים רק מוסיפים על דבריהם, ומכל מקום הבאת חמין במקום צונן אינה נחשבת סתירת דיבור אלא הוספה עליו, שכן 'הוספת הטובה לא מיקרי שינוי דיבור'.

קושיית העיון יעקב ש'לחם' משמעו סעודה

ובעיון יעקב (ב"מ שם) הקשה על מקור חז"ל מסתירת דברי אברהם, שאמר תחילה 'פת לחם' ולבסוף הביא בקר, ומה הקושיא, שמא עיקר הסעודה קרויה לחם כמו שנאמר בדניאל (ה א): בלשאצר מלכא עבד לחם רב לרברבנוהי, והניח בצ"ע.

ולכאורה לפי מה שנתבאר יש ליישב קושייתו, כי באמת כשמלך עושה 'לחם רב', על כרחך פירושו סעודה רבתי ולא לחם ממש, משא"כ כשאדם פרטי - כאברהם - אומר לחם, פירושו לכאורה לחם ממש, ולכן מקשה הגמרא סתירה, ומבארת שמפני שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה ממילא גם אצל אברהם נכון לפרש את אומרו 'לחם' כ'סעודה'.

ומעתה יש ליישב את קושיית האגרא דכלה בדרך נוספת, כי באמת צדיקים רק מוסיפים על דבריהם ואינם סותרים את דבריהם, ומה שאברהם אמר לחם והביא בשר אין זה סתירה לדבריו, כי 'לחם' יכול להתפרש גם כ'סעודה' כמו שמצאנו אצל מלכים, ורק אצל בני אדם פרטיים אין זה משמעותו, משא"כ אצל צדיקים שעושים הרבה - זו משמעות התיבה 'לחם'.

חילוק האדמת יהודה בין 'לחם' ל'פת לחם'

אמנם באמת בכמה מקומות מצינו שנאמר בתורה 'לחם' ופירושו בשר או סעודה, כמו "לא יקרב להקריב לחם אלקיו" (ויקרא כא יז), ופירש רש"י: לחם אלקיו, מאכל אלקיו. כל סעודה קרויה לחם, כמו 'עבד לחם רב'. וכן בהמשך הפרשה שם: "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא כב), וא"כ תקשה קושיית העיון יעקב ממקומות אלו. וכ"כ רש"י בפרשת ויצא על הפסוק (בראשית לא נד) "ויקרא לאחיו לאכול לחם".

ובאדמת יהודה לרבי יהודה טאנוג'י זצ"ל (ב"מ שם) יישב שלחם סתם כולל כל דבר מאכל, אך כאן כתיב 'פת לחם' ולכן משמע לחם דוקא.