שיטה מקובצת/בבא מציעא/ד/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סלעין דינרין. קשיא לי מה לי סלעין מה לי דינרין ותרתי למה לי. ויש לומר דקתני סלעין לרבותא דרבי שמעון דאפילו שהודה בסלע שהוא דבר גדול לא מיקרי משיב אבידה. וקתני דינרין להודיעך כחו דרבי עקיבא דאפילו משום דינר אחד חשיב ליה משיב אבידה. מורנו הרב נר"ו.

הכי גרסינן בכולהו נוסחי וכך היא גירסת הגאונים ז"ל רבי עקיבא אומר אינו אלא וכו'. ולא אשכחן ר' יעקב בעיקר נוסחי וטעמיה דרבי עקיבא משום דמסייע ליה שטרא דכיון דשטרא מסייע ליה יכול היה להעיז בו פניו ואינו דומהלשאר מודה מקצת דחייב רחמנא דהתם לא מצל להעיז פניו בפני בעל חובו וכדאמיו לעיל אבל זה כיון דמסייע ליה שטרא מעיז ומעיז וכדאמרינן בעלמא כיון דאיכא עדים דמסייעי לה מעיזה ומעיזה ובתר הכי אוקים בגמרא בהדיא דמשים הכי פטר ליה רבי עקיבא משום דקא מסייע ליה שטרא אי אמר שתים ולאו למימרא דמעיקרא לא תיסוק אדעתין דטעמיה משום דשטרא מסייע ליה דאי הכי תיקשי לך היינו מודה מקצת דעלמא איא מעיקרא קא סלקא דעתין דסיועי בעלמא מסילע ליה והשתא אמרינן דסהדותא מעליא היא למפטר אומר שתים. ורש"י כך פירש בתתלה אמר שהוא משיב אבידה דהוי ליה לימר שתים והשטר מסייעו. דכיון שלא פירש ניכרים הדברים ששתים היו ולבסוף כתב שהעדים החהומים בשטר מעידים כדבריו שלא היו אלא שתים ולפיכך לא פירש מניינא ורבי שמעון בן אלעז " סבר אף על גב דמסמיע ליה שטרא אינו יכול להעיז פניו בפני בעל חובו וכי מודה מקצת ליכא להימוניה משום משיב אבידה הרמב"ן.

וז"ל הריטב"א לקמן: אלא קשיא לרבי מייא שאני התם דקא מסייע ללה שטרא. קשיא לי מה הידש לנו התלמוד בזה בין לדברי רבי עקיבא בין לדברי רבי שמעון בן אלעזר והלא מעיקרא נמי הכי סבירא לן דהוי טעמא דרבי עקיבא ולהכי הוא הדין לכולי עלמא דהא מיעוט סלעין שנים ורש"י נשמר מזה דלעיל פירש לדברי רבי עקיבא דלהכי הוי משיב אבידה לפי שהיה יכול לומר שתים והשטר מסייעו וכיון דלא פירש ניכוילם הדברים ששתים היו וכו' ובכאן פירש שאני התם דקא מסייע ליה שטר כי העדים מעידמם כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פיישו מניינא כלום דכעדות גמורה חשיבי ובתוספות פירש דמטליע ליה ששויא למלוה וכיון דכן אין עיקר תביעתו אלא השלש ואין כאן מודה במקצת. עד כאן.

וכתב מורנו הרב נר"ו וז"ל: ונראה לי דמשום הכי הוצרך לתרץ תירוץ אחר דקאמר לקמן אי נמי משום דהוי ליה שטר שעבוד קרקעות וכו' דהא האי טעמא דקא מסייע ליה שטרא מעיקרא נמי הוה ידעינן ליה ואפילו הכי הוה מותבינן. עד כאן.

וכתב עוד הרמב"ן וז"ל: ויש אומרים אינו אלא שתים והלה טוען שלש או חמש שאפלו היסת אינו נשבע דשטר מסייע ליה סיועא מעליא ואף על גב דאמרינן עלה אי נמי לאו לדחויי טעמא קמא אלא אעיקר טעמא סמיך ולאו מילתא היא דלעולם נשבע היסת ואף על גב דמסייע ליה שטרא והכי נמי משמע בפרק המקבל בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומי שלש ולוה אומר שנים ואסקינן דאם קדים מלוה ואכל פירות של שנה שלישית אין מוציאין מידו דפירות בחזקת אוכליהן הן עומדים ולא אמרינן שטרא מטייע ללוה סיוע מעליא. עד כאן.

ואפשר לדחות דשאני התם דכיון שהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישיה איתרע ליה סהדותא דשטרא. הר"ן.

אמר הכותב זה אינו כלום דמי לא עסקינן בשאכל שלא בפניו ולא היה יכול למהות. ה"ר שמואל וידש.

רבי עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה כדתנן בגיטין המוצא מציאה לא ישבע וכו'. ולא דמי לההיא אלא הכא פטור מטעם מיגו שהיה יכול לומר שתים כדמפרש לקמיה. תלמיד הר"פ. קתני מיהת רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו'. ואם תאמר אדמותבת ליה מרבי שמעין תסייען מדרבי עקיבא ואי בעית למימר דהוי פלוגתא דתנאי הוה ליה למימר לימא כתנאי דהכי הוי אורחא דתלמודא. ויש לומר דלא פליג רבי עקיבא אלא דחשיב ליה משיב אבידה ומרבי עקיבא נמי מותיב טעמא דהוי משיב אבידה הא לאו הכי חייב וטעמא דאמר שלש הא אמר שתים פטור ושמע מינה הילך פטור ומשום דלא הוי מפורש הכי בדברי רבי עקיבא אמר קתני מיהת רבי שמעון אומר וכו' דאיכא למימר דלרבי עקיבא הא שתים חייב כדדייקינן לאיכא דמותיב מסיפא ומאן דמותיב מסיפא נמי מתרווייהו מותיב ודוק. מורנו הרב נר"ו.

טעמא דאמר שלש הא שתים פטור. ולמאי דקא סלקא דעתין השתא לרבי עקיבא נמי שתים פטור משום הילך ומשום הכי בשלש נמי פטור משום משיב אבידה דהא איכא מיגו ואף על גב דכיון דהילך פטור אי אמר שתים הוה ליה נופר בכל ואין אדם מעיז פניו ואם כן אין כאן מיגו כי אמר שלש כדאמר רבה במודה במקצת שאני הכא דמסייע ליה שטרא ויכול להעיז הוא ואף על גב דהשתא לא ידעינן טעמא דמסייע ליה שטרא היינו דלא חשבינן ההוא טעמא עדות גמור למפטריה משבועה אבל מכל מקום ידעינן דסגי דיכול להעיז כמו שכתבו זה המפרשים וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וכי דחי לעולם אימא לך שתים נמי חייב סבירא ליה דלרבי עקיבא נמי שתים חייב דלא הוי סלקא דעתיה דהילך תנאי היא ואפילו הכי בשלש הוי משיב אבידה אף על גב דליכא מיגו כיון דאי אמר שתים הויא טענה יפה משום דמסייע ליה שטרא וכן נמי אית לן למימר כאידך לישנא דמותיב מרבי עקיבא טעמא דאמר שלש הא שתים חייב דאף על גב דבשתים חייב סבירא ליה דבשלש הוי משיב אבידה משום דבשתים מטייע ליה שטרא עד דמוכהינן במסקנא דליכא למיפטר משום משיב אבידה אלא היכא דאיכא מיגו לפיטורא אבל היכא דבטענה האחרת היה חייב אין לפטרו בטענה שאומר עתה בשום פנים שאם נפטור אותו אתי לאיערומי ונמצא שהפטור גורם לו לטעון כן ונסתלק טעם השבת אבידה. וגם מלשון רש"י ז"ל יראה כן דמקמי דאית לן טעמא דאיערומי הוה סלקא דעתין דהשבת אבידה הואי משום סיוע השטר אף על פי שהיה חייב בשתים ואין כאן מיגו של פיטור שכך כתב בריש סוגיין אינו אלא כמשיב אבידה מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו וכו' ולא הוכיר בלשונו כלל שהיה יכול לפטור עצמו בטענת שתים. כן נראה לי. הריצב"ש ז"ל.

הא שתים פטור. פירש הקונטרס מדנקט פלוגתייהו בשלש ותימה דאדרבה איכא למידק איפכא הא שתים דלאו משיב אבידה הוי חייב אפילו לרבי יעקב. ונראה דממילתיה דרבי יעקב דייק מדחשיב ליה משיב אבידה ואי בשתים חייב מאי משיב אבידה איכא הכא דאיערומי קא מערים. וקצת קשה מהא דמסיק איכוו דמותיב מסיפא משמע דלישנא קמא דייק סייעתא מרישא. ויש לומר משום דאיכא מאן דמותיב איפכא ודוחק הוא. יונראה דהשתא דייק מדברי רבי שמעון בן אלעזר מדקאמר הואיל ומודה משמע דבשתים לא חשיב כמודה דעל כרחך צריך לומר שתים הוי פטור אי נמי דייק מדלא קאמר אף זה ישבע כדמסיק לקמן ולמאי דקאמר דשתים פטור טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דלא חשיב ליה משיב אבידה דהיינו משום דהילך פטור מטעם כופר הכל והויא העזה אם היה אומר שתים ורבי יעקב סבירא ליה שהיה יכול להעיז ולומר שתים הואיל והשטר מסייעו כדפירש הקונטרס ואף על גב דאכתי לא ידעינן דיחויא דלקמן דנהי דלא מהני האי דקאמר מסייע ליה שטרא לפטרו מהני מיהא לענין העזה. מהר"י כ"ץ.

וז"ל הר"פ: הא שתים פטור. ואם תאמר אמאי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים. יש לומר משום דהוי מיגו דהעזה דהשטר משמע שתים ואין כאן הודאה אלא כופר הכל הוא אי אמר הכי. עד כאן.

והאי שטר דקא מודה הילך הוא. ואם תאמר אפילו לפי גירסת רש"י הכי הוה ליה למימרנ והא שטרא הילך הוא דהא אפילו בלא הודאתג כל שטרא הילך הוא. ויש לומר הני מילי בשטר מקויים או שיש עדים מצויין לקיימו אבל היכא דליכא חד מהני לאו הילך הוא אלא אם כן הודה וכיון שהודה אין צריך לקיימו והשתים דמפורשים בשטר הילך הוא. מורנו הרב נר"ו.

וז"ל הריטב"א: הכי גרסינן והא שטרא דקא מודה ביה הילך הוא ה ש גרסינן כיון דקא מודה ביה דבלאו הודאתו נמי הוי הילך וכמו שכתב רש"י ועוד פירש לעיל וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדות על כך ולמדנו מדבריו דדוקא משום שעבודא הוא דהוי הילך ומיפטר הא לאו הכי אף על גב דלא מצי כפר ביה מודה במקצת גמור הוא ומתייב ואם כן שמעינן מינה שהטוען לחברו מנה חמשים בכתב ידו וחמשים בעל פה והודה בתמשים של כתב ידו וכפר באידך חייב ואפילו מיה בחתימת ידו נאמנות כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא. וכן פירש אדונינו הרמב"ן עד כאן.

וז"ל תלמיד ה"ר פרץ: ושטר דקא מודה הילך הוא. פירש רש"י משום דהשטר הוי שעבוד קרקעות וקרקעות לא מיחסרי גוביינא ואם כן הילך הוא ואי נמי משום הכי חשיב ן לך מן השתים משום דהשתא משמע תרי. כך פירש הקונטרס ולא גרסינן כיון דקא מודה דאם כן משמע דוקא משום דהוה מודה מן השתים הוא דחשיב להו הילך וזה אינו דבלא הודאתו נמי הילך הוא כדפרישית. עד כאן. לעולם אימא לך אפילו שתים נמי חייב. תימה אם כן מאי טעמא דרבי יעקב דחשיב ליה משיב אבידה והא אערומי קא מערים ואי השתא סבירא לן דלא חייש רבי יעקב לאערומי אם כן לדידיה הטוען את חברו במנה והודה לו בחמשים יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מודה ייה בפחות ויש לומר דניחא ליה למיפרך ממילתיה דרבי שמעון בן אלעזר דקיימינן עלה. מהר"י כ"ץ.

וז"ל הגליון: לעולם אימא לך שתים חייב וכו'. הכא הוי מצי למיפרך אי שתים חייב בשלשה היכי פוטרו רבי עקיבא אם כן אערומי מערים אלא ביהא ליה לגמור שיטתו מדרבי סמעון בן אלעזר כמו שהתחיל וכן לקמן כי קאמר הכי נמי מסתברא הוה מצי למימר דאי שתים חייב לימא רבי שמעון בן אלעזר אף זה ישבע מיבעי ליה ולא לימא הואיל כדקאמר הכא אלא משום דהתחיל בדרבי עקיבא אסיק ביה עד כאן.

אי הכי וכו'. כתב רש"י אי הכי דבשתים נמי לא שמעינן דלא מכולי תירוצי הדרינן דהא דקתני שלש לאפוקי מדרבי עקיבא קושטא הוא ולא הדרינן אלא ממאי דמתרצינן דשתים נמי חייב מורנו הרב נר"ו.

אף זה ישבע מיבעי ליה פירוש דלשון הואיל ממעט ולשון אף מרבה ובשלמא לדידי שפיר נקט הואיל דדוקא משום דהודה בשלישי ישבע הא אלו אומר שתים פטור אלא לדידך דאפילו בשתים נמי חייב מאי הואיל אדרבה הוי ליה למימר אף זה ישבע כלומר כשם שמודה בשתים בלבד נשבע כך מודה בשלש נמי ישבע. הריטב"א.

אלא לעולם שתים פטור. פירש הקונטרס אלא לעולם אי אית לד לתרוצי תריץ הכי לעולם כדקאמרת שתים פטור וטעמא לאו משום הילך דהילך בעלמא חייב ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא שהשטר מוכיה שאין הילב לזה אלא שתים. ודוחק הוא דלא משמע הכי אדרבה משמע והילך בעלמא חייב דהוי מודה "קצה ושאני הכא דחשיב ליה כופר הכל משום דקא מסייע ליה שטרא. לכך נראה דהכי פירושו לעולם שתים פטור דהוי כופר הכל והילך בעלמא חייב דהוי מודה מקצת ושאני הכא דחשיב ליה כופר הכל משום דקא מטייע ליה שטרא למלוה דמעיקרא נמי לא הוי תבע ליה אלא מייתורא דשתים ומזה לא הודה לו כלל והוה ליה כופר הכל ומשום הכי פטור. תלמיד ה"ר פרץ.

ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא תימה לי אי בעלמא הילך חייב והכא פטור מהני תרי טעמא אם כן יכול להעיז ולומר שתים ומאי טעמא דרבי שמעון בן אלעור. ונראה דקסבר כיון דשתים אינו מודה לו מחמת טענה אלא מכח משמעות השטר הויא העזה. מהר"י כ"ץ.

אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין וכו'. ואם תאמר והיכי אמרינן הכי לרבי עקיבא דהא רבי עקיבא דריש כל ההורה בריבוי ומיעוט כדאיתא התם בפרק שבועות שתים בתרא ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעט אלא שטרות כדמוכח יייש שבועות לענין פדיון בכרר ומשמע דהוא הדין לשבועה. ויש לומר דכיון דלענין כפל אימעיטו להו לקרקעות ואפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטל משום דמיעוטי טובא כתיבי על שור על חמור על שה על שלמה ודרשינן להו בריש פרק מרובה חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי עבדים והד למעוטי שטרות והני מיעוטי נמי גבי סבועה דמודה מקצת כתיבי דהיינו אשר יאמר כי הוא זה כי היכי דממעטינן להו מכפל הכי נמי ממעטינן להר משבועה ואפילו למאן דדריש ריבויי ומיעושי. הר"ן.

והרא"ש תירץ דאפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי דריש להאי קרא דכי יתן איש אל רעהו כסף וגו' בפרט וכלל כדאיתא בנזיר בפרק שלשה מינין ורבי אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה נפקא ליה מהאי קרא דכי יתן איש אל רעהו חמור או וגו' פרט וכל כלל בהמה חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט וכן היה ר"ת אומר דרבי אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי לא פליג אכוליה תלמורא באתר דדריש כלל ופרט אלא הוא הוה דריש פרט וכלל ופרט דסבירא ליה מיעוט וריבה ומיעוט אינה מדה בתורה וכל מקום שקדם המיעוט יש לדרשו בפרט וכלל ופרט. עד כאן.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: קשיא לי אשמעתין דהא שטרא שעבוד קרקעות הוא והיכי מותבינן מינה ואף על גב דפרקינן אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות הא ודאי משמע דלאו לדחויי טעמא קמא קא אתי אלא לארווחי בטעמי ואיתא להא ולהא. ויש לומר דדילמא רבי שמעון דריש ריבויי ומיעוטי ולמאן דדריש ליה לקרא בריבויי ומיעוטי לא ממעטי אלא שטרות בלבד דלאו גופן ממון כדאיתא בשבועות אלא דאכתי קשיא דהא בכולהו נוסחי עקיבא גרסינן ורבי עקיבא הוא דדריש ריבריי ומיעוטי ואפילו הכי מודה בהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כראיתא הכא וטעמא משום דגבי מודה במקצת דהיינו אשר יאמר כי הוא וה כתב על שור על חמור על שה וגו' הילכך אף משבועת מודה מקצת ממעטינן להו אפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי אלמא לכולי עלמא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ושמא נאמר כי מעיקרא כי מקשינן מינה הוה סלקא דעתיה דמקשה דדוקא לגבי תשלומי כפל דרשינן להו לשור והמור ושה ושלמה למעוטי כל חד וחד דיליה אבל לענין שבועת מודה מקצת לא כיון דקיימא לן עירוב פרשיות כתיב כאן ולפירוקא דפרקינן אי נמי משום שעבוד קרקעות הדרינן מהאי סברא ואמרינן דאפילו למאן דדריש ריבויי ומיעוטי לענין שבועת מודה מקצת מודה דאין נשבעין על הקרקעות משום דמעטינהו קרא משור וחמור וגו' עוד יש לומר דהא דקאמרינן שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא אי נמי משום דהוי ליה שעבוד קרקעות הני תרי פירוקי לאו אליבא דרבי שמעון בן אלעזר בלחוד פריק להו אלא חד לרבי עקיבא וחד לרבי שמעון בן אלעזר ומשום דבעי לפרוקי בין למר ובין למר והכי קאמר שאני הכא דבין לרבי עקיבא בין לרבי שמעון בן אלעזר פטור מטעמא אחרינא דלרבי עקיבא פטור משום דמסייע ליה שטרא ולרבי שמעון בן אלעזר פטור משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות והכי נמי מפרשינן לאידך לישנא דמותיב מסיפא ואף על גב דהכא מותיב מדרבי שמעון והוי ליה למינקט ברישא טעמא דרבי שמעון ולימא משום דהוי שעבוד וכו' כיון דאיצטריך לפרוקי אליבא דתרווייהו לא דאיק בין מוקדם למאוחר ועוד כיון דלאידך לישנא נקיט להו הכי להאי לישנא נמי נקיט הכי כן נראה לי.

וז"ל רבינו חננאל: אלא לעולם שתים פטור ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא דסתם סלעים שתים הן וכן דינרין. אי נמי משום דהוי שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פירוש נמצא המלוה טוענו חמש סלעים ועידי השטר מעידים עליו בשתים לדברי רבי חייא חייב דהא בהדיא תני מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והערים מעידים אותו שיש בידו חמשים נותן לו אותם חמשים וישבע על השאר ופריק כי אית ליה לרבי חייא האי סברא במלוה על פה אבל במלוה בשטר דשעבודא על הקרקע הוה כאלו טענתו על הקרקע היא וקיימא לן אין נשבעין על הקרקעות וכשם שאם יטעון עליו שדה זו שלי היא והלה כופר בו אינו חייב שבועה על כפירת שעבוד קרקעות וטעמא דרבי שמעון משרם דסבר הוא דטעין עליה בתמשה תרתי מנהון בשטר ותלת בעל פה כפר בתלת פטור כדתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור הודה אמת חייב. עד כאן.

משום דהוי שטר שעבוד קרקעות וכו'. כתב הריא"ף ושמעינן מינה דהיכא דאמר לו מנה לי בידך וכו' ויש מי שמוכיח מדבריו שאם טענו מנה הלויתיך בניסן ומנה הלויתיך בתשרי והודה לו באחת מהם דמקרי מודה מקצת אף על פי דלאו בפעם אחד הלוהו דהא הריא"ף לא פטרו אלא משום שטר דהוי שעבוד קרקעות הא משום דלא הוי בפעם אחד לא פטר ליה. ה"ר יהונתן והוא מפרש הלכות הריא"ף איכא דמותיב לה מסיפא. ולא מותיב מרישא לרבי חייא משום דאיכא למימר רבי חייא תנא הוא ופליג כדמסקינן לקמן ומשום הכי מותיב לרב ששת מסיפא ותלמודא קאמר אלא קשיא לרבי חייא לגלויי אי אמרינן רננא הוא ופליג ואמרינן דכל דאפשר לתרוצי לא דחקינן נפשין לומר תנא הוא ופליג. מורנו הרב נר"ו.

ורבינו חננאל פירש וז"ל: איכא דמותיב ליה לדרבי חייא מסיפא מדברי רבי עקיבא שפטר בשלש וכל שכן בשתים והנה בשתים הילך הם ופטר רבי עקיבא קשיא לרבי חייא ופריק שאני הכא דמסייע שטר אי נמי משום דהוה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על שעבוד קרקעות ופירושא כדאמרינן לעיל שמע מינה דדברי הכל הודה בשתים פטור שאין נשבעין על שעבוד קרקעות כי פליגי בשלש רבי עקיבא משוי ליה משיב אבידה והאי בלחוד בטענתיה בשטר כדאמרן דכיון דאלו אמר שתים פטור כי אמר שלש משיב אבידה הוא ולא דמי לכל טענתא דעלמא דכי כפר בכל פטור וכי הודה במקצת חייב וכדרבה דהא מדאורייתא חייב דכתיב כי הוא זה וכדרבה דאמר מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולי בעי דנכפריה וכו'. ובכאן האי כיון דאיתא עליה שטרא ולא יכול למכפריה לית עליה האי סברא ורבי שמעון האי ככל טענתיה דעלמא היא הכופר בכל פטור והמודה במקצת חייב.

ולענין פסק כתב הרמ"ך אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כגון שטר שכתוב בו סלעים סתם והמלוה אומר חמש והלוה אומר שתים דמלוה בשטר שעבוד קרקעות היא והא לא צריך למימר דפטור משבועת התורה דהא לא מודה ליה כלל והודאת שתי הסלעים אינה הודאה כיון שלא היה יכול לכפור בה דמיעוט סלעים שנים הן כתובים בשטר. אלא אפילו מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש משיב אבידה הוא ופטור כרבי עקיבא ונשבע היסת על הכפירה וכן נמי היכא דטענו במאה חמשים בשטר וחמשים על פה וכפר ליה בכל הני חמשין דעל פה פטור משבועת ההורה ונשבע היסה. והיכא דהודה לו מקצת חמשים דעל פה וכפר בכל השאר כמשיב אבידה הוי ובודאי הוא דשבועת התורה איכא עליו בדין כל מודה מקצת כיון שהכל תבעו כאחת והודה במקצת מה שטענו על פה אין לך מודה מקצת גדול מוה והודאת מה שבשטר לא שמיה הודאה דהא לאו כל כמיניה דליכפריה ועל כן אודי ליה ועל מקצת הנהו חמשין דעל פה אודי משום דרבה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הא לא דמיא אלא לטענו כלים וקרקעות והודה בקרקעות ומקצת כלים דכתב מרנא זצ"ל בתשובה דחייב שבועת התורה וליכא לדמוייה להא דלעיל דשטר דכתוב בו סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דהתם כל מה שהוא טוען עליו הוא תובעו בשטר ואומר חמשה סלעים נתחייבת לי בשטר זה והסופר הוא שטעה שלא הזכיר ההשבון וצריך עיון. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגאש בתשובה וז"ל: מה ששאלת פירוש כפירת שעבוד קרקעות ואמרת שאם טען ראובן שיש לו אצל שמעון מאה דינרין בקנין והודה לו שמעון בחמשים מהם והשאר כפר אם יקרא זה כפירת שעבוד קרקעות אם לאו תשובה. פירוש כפירת שעבוד קרקעות אמנם הוא כמו שטר שכתוב בו סלעיו דינרין מלוה אומר שלש ולוה אמר שתים שאין נקרא כפירת שעבוד קרקעות אלא אם כן היה השטר לפנינו בעין והיתה ההכחשה בכוונתו אבל אם לא היה השטר לפנינו בעין וטען ראובן יש לי אצלך מאה דינרין בשטר או בקנין והודה לו מהם במקצת אין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות וכבר ביארנו זה בפרק שנים אוחיין וזכרנו שם ראיות לזה. עד כאן. וכן כתב בחידושיו בפרק יש נוהלין עיין שם.

ובתשובה אחרת האריך יותר וז"ל: וששאלת אם ראובן טוען שיש לו אצל שמעון מנה בקנין והודה לו מהן שמעון בחמשים אם הוא חייב לישבע לו שבועה התורה או נאמר כיון שהיתה עיקר הטענה בקנין וההודאה בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד אם כן הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות. תשובה. כיון שהודה שמעון לראובן שיש אצלו חמשים גם שהטענה היתה בקנין וההודאה בקנין הוא חייב שבועה ומה שאמרו אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הוא אם היה השטר יוצא לפנינו בסך סתם כמו סלעים דינרים שיש במשמעו מה שטוען המלוה ימה שמודה הלודע ומכל מקום הסך שטוען המלוה זהסך שמודה בו הלוה שטר שעבוד קרקעות הוא להיות השטר בעת מצוי אבל שטר שאינו מצוי לפנינו כי אם בטענתם לבד כגון שטוענו מנה לי בידך בשטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר בלבד עם היות שהמלוה תובעו בממון בשטר והלוה מודה לו במקצת ואומר שהוא בשטר הואיל ואין השטר מצוי לפנינו אין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות הלא תראה אמרם שלח ליה רב יוסף בר תמא לרבא המוציא שטר חוב על חברו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר וכר עד מנכסים בני חורין והטעם שאינו גובה אלא מבני חורין להיות זטהשטר כבר נתבטל במה שהעידו העדים שהוא פרוע והוי כמאן דליתיה הנך רואה כי אם היות שהלוה מודה שיש בידו מקצת אותו טך בשטר להיות שאין כאן שטר לפנינו כי אם טענות לבד היה השטר כמאן דליתיה ונתחייב שבועת התורה ולא נקרא אותו כפירת שעבוד קרקעות הרי מכאן ראיה שאינו נקרא כפירת שעבוד קרקעות אלא בטענות שיהיו על שטר שמצוי לפנינו לא בטענות שיהיו על שטר בלהי נמצא שאינו שטר אלא בטענת המלוה והודאת הלוה בלבד ואם תאמר הא לא דמיא לדרב יוסף בר תמא דאלו התם טענת המלוה והודאת הלוה היה בשטר מצוי ונתבטל תיכף בהעדאת העדים אבל הכא שאין כאן עדים שמבטלים השטר שטוען בו עם היות שהשטר בלתי נמצא כי אם באמירה לבד ראוי להקרות כפירת שעבוד קרקעות. אם תדקדק היטב תמצא שמאחר שהמלוה ולוה מכחישין את העדים חזר להיות מה שהמלוה אומר לא נפרעתי כלום שהיא טענה שיש לו אצלו אותו הסך בשטר ומה שהלוה אומר פרעתי מחצה שהיא הודאה שיש לו אצלו חצי הסך בשטר ועם כל זה הואיל ואין כאן שטר מצוי לפנינו כי אם בטענות בלבד שאין זה נקרא כפירת שעבוד קרקעות גם ממלת שעבוד קרקעות תדון שלא נאמרו הדברים אלא בשטר מצוי לפנינו דאיכא שעבוד קרקעות ואפשר לו לטרוף בו מן הלקוחות וההפרש שנפל בין המלוה והלוא אמנם היה במשמעות מנין הסך שלו אבל בשטר שאינו נמצא אבל אנו קוראין אותו שטר בטענת המלוה והודאת הלוה בלבד זה לא יקרא שעבוד קרקעות דהא אנן סהדי דאי אפשר לו לטרוף בו מן הלקוחות ואפילו שיצא שטר לפנינו ולא היה מקויים אף על פי שהלוה מודה בו אין המלוה טורף בו מן הלקוחות והואיל ואינו טורף בו מן הלקוחות לא יקרא שעבוד קרקעות עד שיקיים אותו המלוה וכל שכן אם לא היה שם שטר מצוי כי אם בדברים בלבד שלא יקרא שעבוד קרקעות כיון שאנחנו רואין בלא ספק שאי אפשר לטרוף בו מן הלקוחות. עד כאן מתשובותיו המועתקות מלשון ערבי.

או שהודה במקצת קרקעות פסור לא זו אף זו הוא דאף על גב דכפירה והודאה ממין אחד פטור. הרא"ש.

הודה במקצת כלים חייב. ואם תאמר יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר בכלים והיה מודה במקצת קרקעות ויש לומר דשמא הוא חפץ בקרקע יותר. גליון תוספות.

דומיא דכלים וקרקעות. פירש רש"י שהכלים שהודה בהן מונחין לפנינו ואמר לו הילך. ולא היה צריך רבינו לכך דכיון דכלים דהדרי בעין הא אמר מרן דלא בעי הנחה בבית דין והשתא קסלקא דעתין דלהכי תני רישא למידק דסיפא דומיא דכלים וקרקעות הוא דאי לא למה לי למתנייא לרישא דהא תנן שאין נשבעין על הקרקעות והינו דמאריך תלמודא השתא למנקט טעמא דכלים וקרקעות וכו' והיינו נמי דמתרצינן מאי דקמשמע לן תנא ברישא דקתני כלים וקרקעות. הריטב"א.

וכן כתב הרא"ש ז4ל: הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב. אם רוצה לדקדק משום דקרקע לא משכחת אלא בהילך ואמילו הכל לא פטר אלא משום דאין נשבעין על הקרקעות הא כלים כיוצא בהן חייב אם כן הוה ליה לשנויי כדמשני בתר הכי אקרא דאיצטריך היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות ובכי הנך קרקעות איצטריכא מתניתין למיפטר ודומיא דהני כלים וכלים תייב. ונראה דמייתורא דמתניתין קא דייק דלמפטר קרקעות משבועה לא איצטריך דבהדיא קתני בסיפא פרק שבועת הדיינין אלו דברים שאין נשבעין עליהם וכו' ולא איצטריכא ליה לתנא דמתניתין אלא לאשמועינן כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב אף על גב דסתם קרקעות הילך הוא ומשני דלאו משנה יתירה הוא אלא זוקקין אתא לאשמועינן ולעולם הילך פטור. עד כאן.

והר"ן כתב וז"ל: טעמא דכלים וקרקעות וכו'. ומשני הא קמשמע לן וכו' קשיא צי ולישני ליה דמשום רישא נקט לה בכלים וקרקעות דהודה בכלים אף על פי שאבדו אותם כלים דהודה בהן דלאו הילך הוא אפילו הכי כפר בקרקעות פטור ואלו כלים וכלים כהאי גוונא ודאי חייב ולמה ליה למימר דמשום זוקקין נקט לה והכא עיקר התם אגב גררא נסבא הא בלאו הכי אשמועינן בכלים וקרקעות מה שאין לומר כן בכלים וכלים. ונימא לי דמסיפא קא דייק ומקשה דמדקתני הודה מקצת קרקעות פטור הודה מקצת כלים חייב משמע דהא אתא לאשמועינן דטעמא דפטורא דקרקוות משום דקרקע לאו בת שבועה היא אבל הודה מקצת כלים דכוותה דומיא דקרקעות אף על גב דהילך הוא חייב והיינו דתנא הודה מקצת כלים חייב כלומר אפילו דומיא דקרקעות שאם לא תאמר כן אלא כי קתני מקצת כלים חייב כגון דלאו הילך הוא עסקינן מאי קמשמע לן וכי מודה מקצת אתא לאשמועינן הא תנן ליה ולמה סמכו ענין לקרקעות ומשני הוא הדין דאפילו כלים וכלים נמי פטור וכי קתני מקצת כלים חייב היכא דלאו הילך הוא עסקינן וכי תימא מאי קמשמע לן הא קמשמע לן דהודה מקצת כלים חייב אף של הקרקעות ולפיכך סמכו ענין לקרקעות והיינו דמקשה מאי קמשמע לן ווקקין תנינא דאלמא דעיקר פירכיה לומר דאי לאו הכי מאי קמשמע לן ומשני דהכא עיקר התם אגב גררא נסבא וזוקקין אתא לאשמועינן. עד כאן.

והגליון כתב וז"ל: הא כלים וכלים וכו'. אין להקשות ולמה לא תירץ דנקט כלים וקרקעות לאשמויינן דהודה בכלים וכפר בקרקעות פטור אף על נב דהודאת כלים לאו הילך וזה הוה עדיף טפי דנקטיה בשביל רישא מלומר דנקטיה בשביל סיפא דסיפא כדמסיק.

ויש לומר אם לא היה החידוש רק בשביל זה. אם כן הוי זו ואין צריך לומר זון דכל שכן דהודה בקרקע וכפר בכלים דפטור דהודאת קרקע הוי הילך ואפילו בכלים וכלים כהאי גוונא פטור אבל כשמתרץ דנקטיה בשביל סיפא כדמסיק אז לא הוי זו ואין צריך לומר זו דאתא לאשמועינן כי היכי דכפירתו לצ אתיא לידי שבועה גם הודאתו לא תביא שישבצ על הכלים ולא איירי בהילך כלל. עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו פירש כפירוש הרון חה לשונו: מתיב מר זוטרא וכו'. ושמע מינה הילך חייב. איכא למידק הודה במקצת קרקעות פטור.

למה לי אי משום הודאה ואי משום כפירה הא תנא רישא דאין הודאת קרקע ולא כפירתו מחייבת שבועה. ותו מסיפא דמקצת כלים חייב הוה ליה לאקושיי דכיון דלא סלקא דעתיה דזוקקין אתא לאשמועינן מאי קמשמע לן.

דאי כלים דלאו הילך הוא כגון שנאבדו ובעי לשלומי עד השתא לא ידעינן דמודה מקצת חייב אלא מאי אית לך למימר כלים דאיתנהו בעינייהו וקתני הודה מקצת חייב ושמע מינה הילך חייב. ותו דמרישא לא דאיק שפיר דהצ דקתני כלים וקרקעות לאו לאשמועינן כלים דומיא דקרקעות אלא לאשמועינן דכיון דכפר בקרקעות אפילו הודה בכלים דליתנהו בעינייהר דלאו הילך הוא פטור משום שהכפירה היתה בקרקעות. ותו כיון דמצי לאותביה מגופית דברייתא לא מותיב מדיוקא ותו דהיכי פסיקא.

דכל קרקעות הילך הוא והא איכא היכא דחפר בה שיחין ומערות כדמשני בסמוך. לכן נראה לי דמסיפא מותיב דלהכי קתני מקצת קרקעות פטור משנה דלא צריכא לאשמועינן כלים דומיא דקרקעות מה סתם קרקעות הוי הילך.

אף כלים דהוי הילך כגון דאיתנהו בעין דאי לאשמועינן דכיון דכפר בקרקעות אפילו בכלים דליתנהו בעינייהו פטור הא תנא ליה רישא. והשתא דאיק שפיר טעמא דכלים וקרקעות וכו' דסיפא דקתני מקצת קרקעות פטור מקצת כלים חייב ארישא קאי. עד כאן.

ומהר"י אבוהב כתב וז"ל: מתיב מר זוטרא וכו'. טעמא דכלים וקרקעות וכו'. יש להקשות שמר זוטרא היה יכול להקשות קושיא זו מסיפא דמתניתין דאמרה בבירור אם הודה במקצת כלים חייב והוא סתמיה בין איכא הילך או לא אם כן למה הקשה מדיוקא. ועוד שדרך הדיוק הוא שחלוקה אחרת טובה מזאת היה יכול להביא התנא דמינה משתמע זאת החלוקה שהביא עכשיו וממה שלא לקחה נראה דדוקא בזאת החלוקה שייך זה הדין אמנם בזה הדיוק שעשה מר זוטרא אין זה למי שבזאת החלוקה דנקט מתניתין שהוא כלים וקרקעות מורה לנו חדוש גדול והוא שבין איכא בכלים הילך בין ליכא הילך פטור אבל בכלים וכלים לעולם אימא לך שפעמים יהא פסור פעמים חייב בזמן שיש הילך פטור בזמן דליכא הילך חייב. ונאמר שהקושיא היא מסיפא דמתניתין ומה שאומר טעמא וכו' אין הכוונה להו:שיא הקושיא דרך דיוק אלא לאמת מרישא דמתניתין שהסיפא היא כוללת בין בהילך בין בלא הילך ועל ידי כך ממה שאנו רואין שהתנא נקט הפטור שיש בקרקעות ולא לקח גם כן פטור אחר שיהיה בכלים וכלים שהוא בזמן שיש הילך נראה שוה הדין של חיוב בכלים וכלים הוא כולל בין הילך בין לא הילך מה תאמר אין זה דוחק כלל שאין הכרח לתנא שיאמר כל הפיטורין לוה נאמר שאין הכי נמי אם החלוקה שהניח לא יורה לנו בחליקתח חזיוש גדול מהחלוקה דנקט אבל זה אינו שחדוש גדול יותר בתלוקה שהניח דבקרקע יש שתי סבות לפטור ראשונה דכל קרקע הילך הוא שנית דקרא מיעטיה אבל בכלים אין כי אם סיבה אחת והיא בזמן שיש הילך. מה חאמר בחלוקה דנקט שהוא קרקעות נקט חדוש גדול דלקמן מוקמינן לה בהיכא דחפר בה בורות דליכא הילך ואפילו הכי פטור דקרקע לאו בת שבועה היא. לזה נאמר אחד משני תירוצין אחד .שאחר שטעם פיטור הקרקעות מתחלף מפיטור הכלים היה לו לתנא ליקח שניהם שנית שאם הוא שהחדוש שיורה לנו בקרקעות הוא דאפילו ליכא הילך פטור למה לא לקח התנא חלוקה בקרקעות לבדה ויאמר לנו שהקרקעות אפילו בליכא הילך פטור ולא עשה כן אלא ציוף הקרקעות עם הכלים נראה דבצד מה טעמם שוה בין בכלים בין בקרקעות והוא טעם הילך ועוד טעם אחר שהכתוב מיעטו ואם כן עכשיו יבא היטב שמאחר שבקרקעות שתי סיבות לפטור ובכלים אין אלא אחת למה לא אמר הפיטור בכלים וכל שכן בקרקעותץ נראה דבכלים וכלים ליכא פטור כלל. מאי קמשמע לן זוקקין תנינא כו'. קשה דכל זה מיותר דלא הוה ליה למימר אלא תנינא. ויש לומר דשתי חלוקות במשנתנו אחד של פיטור ואחד של חיוב ואף על פי שלא יאמר חדוש בחלוקת החיוב אם יודיע לנו חדוש באחת מחלוקת הפיטור לא היה מקום לקושיא אבל עכשיו שכל מה שהאריך התנא לא אמרו אלא להדוש החיוב אם כן כל משנתנו מראש ועד סוף אין לה צורך כלל וזה רצה באמרו מאי קמשמע לן וכו'. או ירצה לפי שכשתעיין בזאת המשנה תמצא חדושין אתרים והאחד מהם מה שאמרנו דרישא דמתניתין מורה שמה שאמרו הודה במקצת כלים רצה לומר שאלו הכלים הילך ולזה אמר מאי קמשמע לן זוקקין תנינא.

וז"ל הריצב"ש: הוא הדין דאפילו כלים וכלים נמי פטור והא דקתני כלים וקרקעות וכו'. הא דלא משני דמשום הודה בכלים וכפר בקרקעות נקט לה לאשמועינן דאין נשבעין על הקרקעות ובהא דוקא כלים וקרקעות אבל כלים וכלים לא. נראה לי דהא נמי תנינא התם אלו דברים שאין נשבעים עליהם העבדים והקרקעות והשטרות ופשטא דמתניתין שאין נשבעין על הקרקעות שכפר בהן ובשלמא אי הילך חייב אשמועינן דאף על פי שאין השבועה באה על הקרקע אלא על כלים שכפרו כיון שמפני הודאת קרקע באה לו פטור דאין נשבעין כלל על הקרקעות ומתניתין משום הודה בקרקעות וכפר בכלים איצטריך אבל אי הילך פטור לא קמשמע לן מידי בהודה על הקרקעות וכפר בכלים דהא תיפוק ליה דפטור משום הילך ואפילו בכלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות הוה מיפטר. עד כאן

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף