אילת השחר/בבא מציעא/ד/ב
הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. הנה לפי"מ דדנו להוכיח דמודה במקצת חייב לישבע על השאר אע"פ דמה שהודה אינו מחייבו לשלם, כגון בטענו חיטים והודה לו בשעורים דאינו חייב לשלם לו השעורין, מ"מ דין מודה במקצת הי' שייך לחייבו לישבע על החיטין הרי דלא בעי הודאה המועלת לחייבו, א"כ יש לעיין למה הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור משבועה, הא לא גרע הודאת קרקע מהודאה שאין מחייבת כלל ולמה יפטר משבועה.
ושאני הכא דקא מסייע לי' שטרא. יש לעיין דהא אפילו אם באמת לוה ג' אין לזה דין שטר, ואפילו אם הלקוחות יודו שבאמת לוה ג', מ"מ לא יהיו מחוייבים לתת הקרקע להמלוה דמ"מ אין על זה עדות בהשטר, ולא שייך שהמלוה יטעון דזה מלוה בשטר וע"כ דטוען את השאר בלי שיש ע"ז תביעה מכח ראיית השטר, א"כ מאי מסייע לי' שטרא, דהא הוי כמו בתובעו שתי סלעים מכח שטר וג' סלעים בלי שטר ואיך יש לו סיוע בשטר, דהא הוי כאומר דמכח ראיית השטר יש לי עליך רק שתים והשאר אני תובע בלי ראיית שטר, וצע"ק.
א"נ משום דהו"ל שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. והקשו בתוס' דלמ"ד שיעבודא דאורייתא איך יצוייר מודה במקצת שיהי' חייב שבועה מה"ת דהא הו"ל הודאת קרקעות, ותירצו דמיירי דמחל לו השיעבוד או כשאין לו שום קרקע, והרא"ש בשבועות ס"פ פרק שבועת הפקדון הביא שיטת הרמב"ן דס"ל דגם בתובע שהי' לו שטר כיון דאין כעת השטר בידו ונמצא דלא יוכל לגבות מהלקוחות דהא יאמרו לו אייתי ראי' דיש שיעבוד ממילא אין תביעת שיעבוד קרקעות, והרא"ש חולק עליו וס"ל כהתוס' כיון דשיעבודא דאורייתא אפילו מלוה ע"פ נמי נשתעבדו נכסיו, והא דלא גבי מיתמי ומלקוחות במלוה ע"פ [פי' מה"ת] דאין המלוה ידוע, ואם הלוקח מודה הי' גובה ממנו [מה"ת] הלכך אינו תלוי בעדים ולא בשטר למאן דס"ל שיעבודא דאורייתא אלא כל הלואה נשתעבדו נכסיו.
ובנחלת דוד ביאר שיטת הרמב"ן דבאמת הא יש לו לגבות גם מטלטלין והוי כתובע קרקע ותובע מטלטלין, אלא דכיון דעיקר סמיכת דעתו הוא על הקרקעות לכן אמרינן דעיקר תביעתו הוא קרקע, אבל זה רק אם במציאות יש לו לגבות קרקע, אבל אם במציאות אין לו אפשרות לגבות כגון מלוה על פה או אפילו כשנאבד השטר, איך נימא דעיקר תביעתו הוא על קרקע דאז ודאי תביעתו על כל מה שיהי' לו בין קרקע בין מטלטלין ואין זה הודאת קרקע.
ובשיטת הרא"ש ביאר דאע"ג דתובע ממנו סתם ממון, מ"מ כיון דבשעת ההלואה נשתעבדו הקרקעות, דאפילו אי שיעבודא דאורייתא מ"מ יסבור הרא"ש דנשתעבדו רק הקרקעות דלכן אם מוכרם גובה מהם, משא"כ מטלטלין לא נשתעבדו בשעת הלואה, לכן כשתבעו בשטר חשבינן תביעתו כתביעת קרקע דהא זה יש לו כבר מזמן, משא"כ במטלטלין דאין ע"ז שיעבוד משעת הלואה אלא דבשעת תביעה אם יש לו מטלטלין גובה מהם, וכיון דהם לא נשתעבדו משעת הלואה לא חשבינן תביעתו עליהם רק על מה שכבר שלו משעת הלואה וזהו הקרקעות.
ותוס' אזלי לשיטתם בב"ב סוף פרק גט פשוט דאם שיעבודא דאורייתא חל שעבוד רק אקרקעות, וכן יסבור הרא"ש, ודלא כרשב"ם דס"ל דגם מטלטלין משועבדים מה"ת למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא, לכן גם במלוה ע"פ בלי עדים ג"כ תביעתו על מה שנשתעבדו לו.
ומש"כ התוס' דעכשיו אחרי דמלוה ע"פ אינו גובה ממשועבדים, צ"ל דמיירי דאין לו בני חורין, הרי דמפרשים דגם אחרי שעקרו השיעבוד דמלוה בלא שטר, עקרו רק דאינו גובה מלקוחות אבל מבני חורין לא עקרו ונשאר דין שיעבוד על הקרקעות הבני חורין, ולכן אם יש לו בני חורין אין חייב שבועה דתובע שיעבודו.
והנה עצם הסברא להתוס' והרא"ש צ"ע דלמה יתבע דוקא קרקע יותר ממטלטלין בשביל שזה נשתעבד כבר מקודם, דמאי נפק"מ לו הא לגבי דין לגבות לא מוסיף לו שום דבר אם כבר נשתעבדו או דגובה מכעת.
ועוד אטו כולהו אינשי דינא גמירי וידעי דבקרקע בני חורין לא עקרו דין שיעבוד וממטלטלין אינו גובה אלא מעכשיו בלי שיש לו איזה דין שיעבוד עליהם כיון דלמעשה אינו רואה שום חילוק לגבי גבייתם.
ועוד דגם עיקר הסברא דעיקר התביעה היא על הקרקע צ"ע למה זה טעם מספיק לפוטרו משבועה, דהא מ"מ תובע גם המטלטלין, ולמה לא יתחייב שבועה מחמת דכלול בתביעתו גם מטלטלין.
ועוד יש לעיין דהנה בפשטות עיקר תביעתו הוא כסף כמבואר בכתובות דף פ"ו דכשיש לו זוזי ואינו נותן זוזי יש לקונסו, וכ"כ ר"ת בתוס' בב"ק דף ט' דכשיש לו זוזי אינו יכול לסלקו אלא בזוזי, ואע"ג דזה אינו אלא מדרבנן, מ"מ למה כעת אחרי שרבנן תיקנו דאינו גובה משועבדים אלא בשטר צריך לומר דאין לו בני חורין דאי יש לו בני חורין הוי כפירת קרקעות מחמת דעיקר תביעתו קרקעות, הא כעת עיקר תביעתו על כסף.
ועוד דמשמע דגם מדין תורה עיקר רצונו של המלוה הוא כסף, דהא איכא למ"ד בב"ב דף קכ"ד דגבו מעות מקרי מוחזק, וביארו בתוס' שם דטעמו משום דדרך בני אדם לפרוע מעות לכן נקרא מוחזק דסמכי על מעות יותר מבקרקע, ובודאי רוב האנשים רוצים להשתלם ממעות, ועוד דהלואות שאינם בסכום גדול אין דרך כלל לגבותם מקרקע ובודאי אין לומר דעיקר כונתו הוא לתבוע קרקע ולמה זה מקרי כפירת קרקעות.
ועוד יש לדקדק על התוס' דעל הקושיא איך מודה במקצת חייב שבועה מה"ת דהא הוי כפירת והודאת שיעבוד קרקעות, תירצו דאיירי דמחל לו השיעבוד, וזה הא הוי אופן דחוק ולמה לא תירצו פשוט דאיירי דאומר בפירוש דניחא לי במעות ובמטלטלין דאז אין לומר דעיקר תביעתו קרקע.
וכן צ"ע מה דמבואר בתוס' דאם יש לו שיעבוד על הלוקח אע"פ שאין ללוה מקרי הודאת קרקע, ומה שייך הודאה על מה שיש ביד הלוקח וכמו שהקשה בקהלות יעקב, וכל הנ"ל הוא לפי מה שנוקטים דלהתביעה יש דין כפי מה שתובע במציאות.
אבל אפשר לומר בדרך אחר, דהנה שיטת הרמב"ם בפ"ה מהל' טוען ונטען הל' ב' דבתובע שעשה שתי חפירות והוא מודה באחת או שיש ע"א שאומר שחפר והוא מכחיש אינו חייב שבועה מה"ת, והראב"ד השיג עליו דבכה"ג הוי תביעת מטלטלין, עכ"פ חזינן מהרמב"ם דלא צריך דוקא שיתבע שיתן לו קרקע, אלא דתביעה מחמת קרקע דינו כקרקע, הרי דכדי שיהי' דין קרקע אינו מוכרח דוקא שבפועל תובע קרקע, וא"כ אפשר דאף להחולקין וס"ל דתביעה הבאה מחמת קרקע אינה קרקע, הא מיהת כולהו ס"ל דנאמר איזה דין יש על התביעה, ולא אזלינן בתר רצונו, אלא איזה דין יש על התביעה, ולכן אמרינן דבתביעה הכוללת מטלטלין וקרקעות יש דין קרקע על התביעה כיון דאפשר להחביא מטלטלין וא"א לו להצניע קרקע אז נחשב קרקע התביעה סופית ועיקרית, אלא דבטעם הדבר כתב הרמב"ן כיון דאפשר לטרוף מלקוחות יש יותר ליתן לו דין תביעת קרקע, ולהתוס' והרא"ש אזלינן בתר איזה דין שחל בשעת ההלואה, אבל לכו"ע אינו תלוי במה שרוצה לתבוע אלא קובע דין על החיוב, דלהחיוב יש דין קרקע אם רק יש אפשרות לגבות קרקע.
והנה הרמב"ם בפט"ז מהל' אישות הל' כ"ה פסק דאם היא טוענת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך אם הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה דמודה במקצת, והשיג הראב"ד דהא הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות, וכתב הרב המגיד דעכשיו אחרי שתיקנו הגאונים דכתובה גובה גם ממטלטלין אינה רק שיעבוד קרקעות לכן חייב שבועה דאורייתא.
והקשו דהא בשטר חוב ג"כ גובה גם מטלטלין ומ"מ אמרינן בגמ' הכא דאין נשבעין דהו"ל שיעבוד קרקעות, גם להגירסא ברמב"ם דגם לפני התקנה [של הגאונים] היתה גרושה גובה מהבעל מטלטלין, הרי דאע"פ דגובה גם מטלטלין מ"מ אמרינן בכתובות דף פ"ז דכשרוצה לגבות כתובה וע"א מעידה שהוא פרע אין לחייבה שבועה דאורייתא דהו"ל שיעבוד קרקעות.
ובלח"מ שם כתב דדוחק לומר דרק שטר הוי שיעבוד קרקעות, משא"כ באופן דמיירי הרמב"ם דאין לה שטר כתובה דאיירי במקום שאין כותבין, דאז אע"פ שג"כ גובה ממקרקעי מ"מ אין לזה דין שיעבוד קרקעות, וזה הכל אם ענין שיעבוד קרקעות תלוי במה שמשועבד לגבות דאז אין חילוק, אבל אם צריך לקבוע על התביעה איזה דין להתביעה, אז אפשר שפיר לומר דהרמב"ם יסבור דרק לתביעת שטר יש דין תביעת שיעבוד קרקעות אע"פ שתובע גם מטלטלין כיון דזה עיקר מעלת שטר, אבל בלי שטר אין להתביעה דין תביעת קרקע דוקא.
ובחידושי ר"ח הלוי בפט"ז מהל' אישות כתב דברמב"ם לא נזכר כלל האי דינא דכפירת שיעבוד קרקעות לענין חיוב שבועה, ובפכ"ב מהל' עדות פסק בהוציא שני שטרות בא' מאה ובא' מאתיים והעדים החתומים הם משתי כתי עדים שהכחישו פעם זה את זה דאז א' מהם ודאי פסול, גובה מנה ועל השאר חייב שבועה כמודה במקצת והיינו מדין העדאת עדים, הרי דאין בזה משום כפירת והודאת שיעבוד קרקעות אע"פ שהתביעה מכח שטר, ולענין קרבן שבועה פסק דכופר במלוה שבשטר אין חייב קרבן שבועה ובמלוה שיש עליה עדים חייב קרבן שבועה, ורוצה לחלק דלענין קרבן דחיובו עבור כפירת החוב, וכיון דאם כפר רק מטלטלין אין עדיין כפירת החוב, נמצא דגם כפירת הקרקע הוצרכה לו, לכן הו"ל כפירת קרקעות ופטור בכפירת מלוה שבשטר מקרבן שבועת הפקדון, אבל לענין שבועה סגי במה שיש גם תביעת מטלטלין דאז חייב כבר שבועה מן התורה.
והא דאמרינן בגמ' הכא דשטר הוי שיעבוד קרקעות משום דהא הו"ל הילך והוי כפרוע, ומה דהוי כפרוע הוא הקרקע, ולכן אפילו אי הילך חייב מ"מ כיון דהוי כפרוע בקרקע הו"ל הודאת קרקע ואין חייב שבועה וחידש דזה רק במודה, ולכן בהא דשני שטרות דאינו מודה לא הוי כהילך, והיכא דלא הוי הילך יש לחייבו שבועה מחמת חלק המטלטלין שיש בתביעתו, ובכתובות דף פ"ז דהיא באה ליטול אז כיון דמצד תביעתה בקרקע היא זוכה בלי שבועה אין לחייבה כבר שבועה.
והנה מש"כ דלגבי קרבן שבועה הוא דוקא אם כופר גם הקרקע צ"ע, דאם אין לו קרקע בני חורין אלא מטלטלין דאז מדינא מחויב ליתן לו המטלטלין והוא כפר דאינו מחויב ליתן לו מטלטלין, נמצא דכפר לו מטלטלין ולמה לא יתחייב קרבן על מה שכפר המטלטלין, וברמב"ם לא חילק ומשמע דכל כופר במלוה שבשטר פטור מקרבן, וצ"ל דמ"מ צריך לכפור גם קרקע, דבל"ז אין כפירת כל החוב באם יקנה קרקע הלוה צריך שיהא כלול כפירה עי"ז ג"כ.
ועדיין צ"ע איך הרמב"ם סתם דבמלוה שיש עליה עדים חייב קרבן שבועה, דהא להסברא כיון דאם לא יכפור חיובו על הקרקע בני חורין לא נשלם כפירת החוב לכן זה מקרי כפירת קרקעות, א"כ במלוה בעדים ג"כ לא יתחייב קרבן שבועה דהא צריך לכפור שיעבודו וחיובו להגבותו מהקרקע בני חורין, וברמב"ם הא לא הוזכר דאין לו בני חורין, ובפרט להנתבאר דצריך לכפור כל החוב והיינו אפילו שיקנה הלוה אח"כ קרקע.
ומש"כ דרק כשמודה דאז הוי הילך אז אמרינן דהוי כהודאת קרקע, יש לעיין דלכאורה נהי דההילך הוא בהקרקע, אבל אם שטר כולל קרקע ומטלטלין הו"ל כתבעו מאה בקרקע ומטלטלין והודה שחייב מקצת, והודאתו הא הוי בקרקע ומטלטלין אלא תיכף נתן קרקע, דאז למ"ד הילך חייב אין לפוטרו מחמת הודאת שיעבוד קרקעות, דהא ההודאה היא על החיוב והחיוב הוא קרקע ומטלטלין ורק ההילך הי' קרקע, ולמ"ד הילך חייב למה זה יפטרנו מחמת הודאת קרקעות.
ועוד יש לעיין דהנה בנמוק"י לקמן פ' השואל דף ק' כתב בהא דמוקי בטוענו עבד גדול בכסותו והוא מודה במקצת ומוקי לה בדלייפי, דלכן לא הוי הילך כיון דאין הבגד שתובע לו מסויים ויכול ליתן לו איזה חלק שירצה לא מקרי הילך, ובקצוה"ח סי' פ"ז סק"ב הקשה מהא דלעיל דרוצה לדייק ממשנתינו דמאן דתפיס הילך הוא, ולמה זה הילך כיון דאינו מסויים דהא אפשר לחלק ברוחב או באורך, ותירץ דמ"מ כיון דזה אינו תלוי בידו לבחור אלא דב"ד יחלקו הו"ל הילך, משא"כ אם יש להנתבע ליתן מה שרוצה דאז אינו הילך.
וא"כ בשטר בשלמא אם ההילך על החוב שכתוב בשטר דזה הוי כהילך לא יקשה דהא אינו מסויים מה יקבל, דהא כחו לגבות בשטר הוא ההילך, אבל אם ההילך הוא משום דהוי כגבוי קרקע, הא אינו מסוים עדיין איזה קרקע יתן לו ולמה זה הילך.
ומש"כ בסוף דבריו דכשהיא תובעת ואנו רוצים שתיטול לא תהי' מחוייבת לישבע כיון דאת הקרקע היא זוכה בלי שבועה ממילא לא צריכה לישבע, צ"ע דהא מ"מ אם תרצה לגבות מטלטלין למה לא נוכל לומר דלגבי שתוכל לגבות מטלטלין תשבע.
ולהנתבאר נוכל לומר דבאמת כל שטר הוי שיעבוד קרקע, היינו דזה דינו, ולכן אע"ג דיש בו שיעבוד מטלטלין מ"מ עיקר מעלת שטר הוא שיעבוד קרקעות ולכן פטור מקרבן שבועה וה"נ משבועה, משא"כ מלוה בעדים אפילו יש לגבות גם מקרקע מ"מ אין דין על התביעה כשיעבוד קרקעות גרידא, ולכן בהא דכתובות דף פ"ז שרוצה לגבות מכח השטר הוי שפיר תביעת קרקעות ואין נשבעין.
ועדיין צ"ב דברי הרמב"ם בפכ"ב מהל' עדות דחתומין על כל שטר א' משתי כתות המכחישות זה את זה דגובה הפחות ועל השאר חייב שבועה, כיון דשטר הוי שיעבוד קרקעות, ובכס"מ כתב דלא מקרי שטר שיעבוד קרקעות אלא כשתבעו בשטר זה ובעדים אלו, אבל כשתובעו ג' מאות ואינו מיחד לו באיזה שטר דהא אין ידוע איזה שטר כשר אז לא אמרינן דהוי העדאת קרקעות, ולכאורה אין הדברים מובנים דהא סוף סוף משועבד הקרקעות.
ולהנתבאר אפשר לומר דלהרמב"ם מה דנתחדש דתביעה של מטלטלין וקרקע יש ע"ז דין תביעת קרקעות הוא דין בהשטר, היינו רק על מה שנוגע לכח השטר וכח השטר הוי קרקעות, אבל כשאין ידוע באיזה שטר, נמצא דתביעתו אינה ע"י דין שטר האמיתי אלא בצירוף הוכחה מכח שטר אחר דחייב לו, וכיון דכחו אינו מצד השטר הזה לבד אין לו דין שטר שיעבוד קרקעות.
וצ"ל לפי"ז דאם יהי' עדים שהי' שטר שכתוב בו שחייב לו באופן דיגבה ממשועבדים, מ"מ כיון דכעת אין השטר לא מקרי תביעת שיעבוד קרקעות מחמת דהי' פעם שטר כשר על מנה.
דכמו דבשתי שטרות דממ"נ אחד מהם הי' כשר ממש אלא שע"י שמביא עוד שטר אין אנו מכירים איזה הכשר, אבל שטר אחר מוכיח שיוכל לגבות עי"ז עם השני ובזה לא הוי דין שיעבוד קרקעות שיפטרנו משבועה, ה"נ אם כעת צריך עדים שיעידו שהי' שטר אין זה תביעת שטר שיעבוד קרקעות, [וכעין זה ס"ל להרמב"ן לשיטתו דרק כשהי' לו שטר בידו אז הוא דמקרי דתובע שיעבוד קרקעות].
ואין להקשות בכל תביעת שטר נימא נהי דהשטר הוי כתביעת קרקעות מ"מ הא כשתובעו ומודה דל מהכא השטר יש כאן הודאת מטלטלין וכמו בשתי כיתי עדים שם, יש לומר דהא בכל שטר יש גם מטלטלין אלא דדין תביעת קרקע פוטרת אע"ג דבמציאות תובע גם מטלטלין, א"כ גם כשהתביעה וההודאה היא גם על המטלטלין מ"מ הדין שטר עושה שיש על כל התביעה וההודאה דין קרקע, משא"כ כשאין שטר כשר אז להתביעה יש דין ככל תביעה שכלול גם מטלטלין, ועוד דמה שיש שטר עושה שההודאה מתייחסת להשטר משא"כ כשאין שטר כשר אז ההודאה הוי כסתם הודאה שכלול קרקע ומטלטלין דאז חייב להשבע.
ולכאורה קשה מהא דפסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות שבועות הל' י"א וי"ב במשביע עד שיעיד שמת בעלה ותגבה כתובתה פטור מקרבן שבועת העדות בד"א אם אין לה לגבות רק קרקע אבל אם יש לה לגבות גם מטלטלין חייב קרבן שבועה, והא משמע דמיירי גם כשיש לה שטר כתובה, וא"כ בזה שלא העיד גרם הפסדו שיעבוד קרקעות אפילו כשיש לגבות גם מטלטלין דהא לשטר יש דין שיעבוד קרקעות.
ואולי יש לומר דכל מה דאמרינן דלשטר יש דין קרקע היינו היכא דצריך לתביעה מכח השטר דבל"ז מכחיש או מודה קצת, אבל לגבי להעיד שמת בעלה דאז אין נידון על ראית השטר, כיון דאין העדות נוגעת להעיד נגד השטר, דהא אין השטר אומר שמת או לא מת, אז אע"פ שבמציאות היתה גובה קרקעות אין זה נקרא כפירת חוב קרקעות כיון דיש גם מטלטלין, ורק כשהטענה וההודאה מכח מש"כ בשטר ע"ז יש לו דין כקרקע, אבל כשהעד לא העיד שמת בעלה דאין זה נוגע למש"כ בשטר כתובה, וכיון דאם הי' מעיד שמת בעלה היתה גובה גם ממטלטלין, נמצא דאין זה רק הפסד קרקעות לכן חייב קרבן שבועת העדות.
רש"י ד"ה א"נ. וכשם שאין נשבעין על כפירת קרקעות כך הודאתן אינה מביאה לידי שבועה. וכן מבואר להדיא במשנה שהובא לקמן דהודה בקרקעות וכפר בכלים פטור, אלא דצ"ע דאיך נדע מהא דנתמעטו קרקעות משבועה דגם הודאתן אינה מביאה לידי שבועה, דהא השבועה היא על מה שכופר וע"ז נתמעט קרקע, א"כ אולי נתמעט רק דאין נשבעין על כפירתן, וצ"ל דמקרא דכסף או כלים ילפינן וזה קאי על כל הגורם השבועה, והגורם הא הוא ההודאה והכפירה ובזה נתמעט דאם א' מהם הוא קרקע אין דין שבועה, אמנם לפי"מ שדנו הראשונים מנ"ל דכופר הכל פטור משבועה והזכירו סברא דכיון דאין אדם מעיז לכפור הכל, ומדכופר הרי דקושטא קאמר, וכ"כ רש"י בסנהדרין דף ב' ע"ב [ודלא כמסקנת התוס' לעיל דף ג' א' דמכי הוא זה משמע מיעוט על כופר הכל], לפי"ז הא מה דבעינן הודאה אינה מגזה"כ אלא מסברא דלולא הודאתו נאמן הנתבע בכפירתו, נמצא דבהודה בקרקעות דאז אין הסברא דנאמן הנתבע בכפירתו צריך להיות חייב שבועה דהא אין בפסוק גזה"כ דצריך הודאה, וא"כ נשאר קושיא דמה דנתמעט הוא דאינו חייב לישבע על החלק שכופר בקרקע אבל מנ"ל דנתמעט משבועה ע"י הודאת קרקע.
תוד"ה לעולם שתים חייב. ואע"ג דשתים חייב חשיב לי' ר"ע משיב אבידה וכו'. היינו מיגו לא שייך כיון דאילו הי' אומר שתים הי' חייב אלא דמ"מ הוי משיב אבידה. ובתוד"ה לעולם שתים פטור הקשו דכיון דשתים פטור יהא נאמן בטוען שלש במיגו, ולא הקשו הא הוי משיב אבידה לר"ש בן אלעזר, דאפשר דס"ל דלא נכלל כה"ג בתקנת משיב אבידה לכן הוקשה להם דהא מ"מ איכא מיגו, ולקושייתם הו"מ להקשות גם אליבא דר"ע דלמה לי לטעם דמשיב אבידה.
בא"ד. ואע"ג דשתים חייב חשיב לי' ר"ע משיב אבידה דכשאמר שתים נראה יותר נאמן לפי שהשטר מסייעו. מבואר דלולא זאת לא הי' נחשב משיב אבידה דהא כשטוען שתים חייב שבועה וזה עושה דא"א לו לטעון שתים. וצ"ע למ"ד חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, א"כ הא לא הי' יכול לומר שתים ולהשבע לשקר דהא לא חשוד להשבע לשקר וא"כ אינו משיב אבידה, ולמ"ד חשיד אשבועתא אלא דיש לו ספק מלוה ישנה ואינו חשוד אממונא, ג"כ קשה דכיון דהודה שלש הרי דאין לו ספק מלוה על הזוז השלישי, וא"כ ודאי לא הי' יכול לטעון שתים ולהשבע, וצע"ק למה כדי שיהי' נראה נאמן בעיני הבריות עושהו למשיב אבידה אע"ג דהי' צריך להשבע לשקר.
תוד"ה אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות (הא'). וא"ת וכו' מודה מקצת הטענה למה נשבע. וכן איך חייב קרבן שבועה כשכפר חיובו. והעירוני דהא שיטת רש"י ותוס' דלר' חסדא לקמן דף מ"ח אינו חייב רק בתובעו כלי א"כ אין כאן תביעת שיעבוד קרקעות, ונראה לפי"מ דנתבאר בדברינו בדף מ"ח שם דלר' יוחנן דהקנין במעות כיון דאי לאו דהי' החוב לא קנה הכלי הו"ל תביעת קנס, כיון דבלי החיוב קנס לא הוי יחוד הכלי מהני ולא קנה הכלי כלל עי"ש, ה"נ כיון דבלי החוב לא חל יחוד הכלי לקנותן נמצא דתביעת הכלי בנוי על החוב שהוא שיעבוד קרקעות, ולכן הוקשה להו לתוס' כיון שאין חייבין על כפירת שיעבוד קרקעות איך יצוייר חיוב קרבן שבועת הפקדון.
בא"ד. וא"ת וכו'. בר"ן ר"פ שבועת הדיינין הקשה בהעדאת עדים איך יצוייר שבועה דאורייתא למ"ד שיעבודא דאורייתא, ותירץ דמיירי דמעידין שלוה ואינם יודעים אם פרע, אלא דכיון דהלוה אמר לא לויתי לכן כשמעידין שלוה חייב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וכיון שכן אינו יכול לגבות מלקוחות ואין זה שיעבוד קרקעות. ואין להקשות דא"כ איך אתי מק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס מחייבו שבועה כ"ש עדים שמחייבין אותו קנס, הא העדים האלו שאנו דנין לחייבו שבועה לא היו מחייבין אותו קנס, דהא אפילו אם היו באים ומעידין שפלוני הודה בפנינו בב"ד שאנס או פיתה לא הי' מחויב קנס. ולא קשה דהא מה דלא היו מחייבין בכה"ג אין החסרון בכח עדותן, אלא משום דהודאתו לא מחייבת, אבל בכחם לחייב קנס אם לפי עדותן יוצא חיוב קנס.
תוד"ה הודה במקצת כלים. וי"ל שמא חפץ בקרקעות יותר. הנה על קושית התוס' לעיל דף ב' ע"א דיהא נאמן דחציה שלו במיגו דכולה שלי, תירץ בנימוק"י ועוד ראשונים דאינו נאמן משום דהוי מממון לממון, והתוס' לעיל כנראה לא ס"ל כן, ומ"מ כאן עדיף דהתם כשתובע עוד הא תובע גם את זה הממון, וכה"ג ס"ל דהוי מיגו, והראשונים דס"ל דגם התם מקרי מדבר לדבר משום דיש העזה, אבל באופן דכאן לקחת דבר אחר, הם מודים דלא אמרינן כה"ג מיגו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |