שיח השדה/ברכות/י/ב
לא יעמוד במקום גבוה ויתפלל כו' אלא במקום נמוך. וכתב הרמב"ם בפ"ה מתפלה ה"ו הי' בנין גבוה אם יש בו ד"א על ד"א הרי הוא כעליה וכן אם היה מוקף מחיצות מכל רוחותיו מותר להתפלל בו. וכתב הראב"ד ובכלל זה אם יכול לירד למטה ולהתפלל ירד למטה ויתפלל. ודבריו צ"ע דאם ס"ל דזה מקרי מקום גבוה אסור להתפלל שם ואם לא מקרי מקום גבוה אמאי צריך לירד דע"כ לא אסרי' לקמן ט"ז א' בראש האילן או בראש הנדבך אלא לפי שאין דעתו מיושבת עליו וכן ע"ג חמור לקמן כ"ח ב' [ועי' תוס' לקמן ט"ז א' ד"ה לפי] ומנ"ל דאם יכול לירד צריך לירד וכבר תמה עליו הכ"מ ובשו"ע לא הביאו כלל.
ונר' דהנה בגמ' אמרו אל יתפלל במקום גבוה אלא במקום נמוך וקשה רישא לסיפא דמשמע במקום גבוה אסור אבל במקום שוה מותר והדר אמר במקום נמוך דוקא וכבר העיר בזה במעי"ט וע"כ שיש ב' ענינים דבמקום גבוה ממש אסור לפי שאין גבהות לפני המקום אבל במקום שוה אם יש מקום נמוך לפניו צריך לברור יותר מקום נמוך וכ"כ רש"י בר"ה (ל"ד ב' ד"ה ירד) דלכך היו עושין הבימה במקום נמוך ביותר משום שמצוה להתפלל במקום נמוך ולכך קתני בכל דוכתי ירד לפני התיבה ע"ש. וכ"מ להדיא בל' הרמב"ם דבה"ו כתב יעמוד במקום נמוך ובה"ז כ' לא יעמוד במקום גבוה משמע דהוא ב' דברים וזהו שכיון הראב"ד לכתוב דמקום מוקף מחיצות או מקום ד' נהי דגבוה לא הוי נמוך נמי לא הוי ואם יש לו מקום נמוך יותר ירד וזש"כ ובכלל זה ר"ל דהוא בכלל ד' הרמב"ם שכ' לפני זה יתפלל במקום נמוך אבל הרמב"ם לא ס"ל הכי שכ' הרי הוא כעלי', מיהו בעלי' גמורה גם הראב"ד מודה כמו שהוכיח הגר"א בסי' צ' מלקמן ל"ד ב' וכוין פתיחין לי' בעיליתי' והטעם דכיון דהוי בית גמור לעצמו א"צ לילך והא דלקמן ט"ז האומנין קורין בראש הנדבך ל"ק דאינו איסור אלא הידור וכיון שיש בו טורח אין חייב ומשום מקום גבוה אין שם כמש"כ תוס' שם וכן הא דתוספתא פ"ג דברכות אם הי' זקן או חולה מותר היינו דאין בזה משום מקום גבוה דאין עולה משום גבהות רק משום שקשה לו וטורח לו לירד וכמו באומנין והא דבעה"ב יורד משום דאין דעתו מיושבת:
המתפלל צריך שיכוין את רגליו. נר' דדוקא המתפלל אבל אם גמר תפלתו ואין יכול לפסוע מפני אחר שעומד אחוריו א"צ לכוין את רגליו ואף דמבואר במ"ב (סי' ק"ד סק"ט) דשלא לצורך מצוה אסור לזוז ממקומו עד שיפסע הג' פסיעות ה"מ לזוז ממקומו אבל לכוין רגליו א"צ ויכול לפזרם וראי' מירושלמי דפ"ק דסנהדרין (ה"ב) ופ"ב דר"ה (ה"ה) ר' חייא בר אבא הוה קאים מצלי עאל ר"כ וקם לי' מצליי מן אחוריי מן דחסל ר' חייא ב"א מן צלותי' יתיב לי' בלא מיעבור קומי ר"כ וע"כ מיירי שהי' חוץ לד' אמותיו דאל"ה אסור לישב אלא שלא הי' יכול לפסוע שהי' נכנס לתוך ד' אמותיו של ר"כ ואפ"ה הי' מותר לו לישב וכ"ש שא"צ לכוין רגליו (ואף דאפשר לדחוק דפסע הג' פסיעות רק מתוך דר"כ עמד סמוך לדלת לא הי' יכול לעבור אבל הוא דוחק גדול דא"כ אינו משום שעמד אחוריו אלא משום דהסתיר את היציאה), ומזה אפשר ללמוד ג"כ שאם א' עומד מאחוריו שכבר סיים תפלתו רק ממתין לא' שעומד אחוריו מותר להראשון לפסוע אם יפסע חוץ לד"א של השלישי מאחר שהשני עצמו הי' יכול לישב אילו הי' חוץ לד' אמותיו ודו"ק, ואע"ג שכ' המ"ב בסי' קכ"ב סק"ה דכ"ז שלא פסע מקרי עומד לפני המלך היינו דוקא שלא להפסיק בדבור מה שאינו צריך וע"ש סק"ד, וכן בסי' צ"ז סק"ג הוא דוקא לענין לרוק:
 |
ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות) |