שיחה:בבלי/ברכות/ו/ב

ריצה לבית הכנסת ולפרקא בשבת

בגמרא מובאות שתי מימרות, אמר רבי חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט שנאמר "נרדפה לדעת את ה'". אמר רבי זירא מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחליין רבנן שבתא, כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר ריב"ל לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנאמר "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" וגו' אנא נמי רהיטנא.
ויש להבין מפני מה הזכירו בדבריהם שני מקורות שונים "נרדפה לדעת את ה'" ו"אחרי ה' ילכו כאריה ישאג", וכן יש להבין מה נשתנה לר' זירא שתחילה היה סבור שאסור לרוץ בשבת משום "שלא יהא הילוכך בשבת כהילוך בחול" ועתה התיר בגלל "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג".
ושמעתי בזה ביאור נפלא, שהדין לרוץ לבית הכנסת אין בכוחו להתיר ריצה בשבת שהרי סוף סוף פסיעה גסה היא ואסורה בשבת, ולכך היה סבור ר' זירא דמחליין רבנן שבתא. אך הפסוק "אחרי ה' ילכו' כאריה ישאג" פירושו שריצה שמטרתה היא עבודת ה' הרי היא חשובה הליכה, וכדרך שהליכת אדם כשאריה ישאג היא באופן של ריצה. ולכן אין בכך סתירה לאיסור ריצה ופסיעה גסה בשבת, שהרי אין הוא רץ אלא הולך כדרך שהולכים לעבודת ה'.
אמנם יעויין בשולחן ערוך (או"ח סימן צ סי"ב) שם מובאים ב' דינים אלו בחדא מחתא: מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, ויל"ד בזה. מצולות ים (שיחה) 23:43, 2 בינואר 2020 (UTC)

הערות בדף

בגמ' מי בכם וגו' שומע בקול "עבדו" וגו'.

פי' שומע בקול עבדיו הנביאים (רש"י).

בגמ' אם לדבר מצוה הלך נוגה לו וכו'.

יל"ע היכא חזינן בהך קרא נפק"מ בין דבר מצוה לדבר הרשות, ואולי יליף לה מלישנא ד"הלך חשכים" והיינו דהלך להתעסק בעניני עוה"ז הדומה לחושך.

בגמ' אמר רבי יוחנן בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנאמר מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה.

ואף דאיתא לעיל דגבי עשרה שכינה קדמא ואתיא, אולי אפש"ל דהכא כביכול הקב"ה המתין להם במקום שרגילין לבא ולבסוף לא באו ולזה כועס. ועי' שו"ת הרשב"א (ח"א סי' נ') וז"ל: "שאלה: בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס. תימה דהא אמרינן עשרה קדמה שכינה ואתיא. תשובה: אין משיבין מן ההגדה. ועוד פירוש קדמה לא שתקדם לביאתן אלא שבא עמהם מיד כשהן באין ואינו ממתין עד שיבאו העשרה וישבו וכענין שאמרו בשלשה תלתא עד דיתבי, ויש קדימה בכיוצא בזה וכו', ולישנא דקרא הוא (תהלים כ"א) כי תקדמנו ברכות טוב, מהר יקדמונו רחמיך (תהלים ע"ט) שפירושן יקדמנו להיות עמנו תמיד לא יתפרדו ממנו", עכ"ל, וצוין בגליון הש"ז. וע"ע פנים יפות (ויקרא כ"ה מ"ו) וז"ל: "נראה הא דכתיב ואין איש היינו היכא דהוי תשעה בבה"כ דאמרינן בברכות בעשרה דמקדמי שכינתא ואתיא דהיינו כשיש תשעה בבהכ"נ השכינה באה לבהכ"נ וכשהעשירי משתהה לבוא מיד הוא כועס, והיינו דכתיב ואין איש לשון יחיד משום דהוא האיש העשירי, וכך כתב המהרש"א בחידושי אגדות וז"ל ולא מצא יו"ד כ"א תשעה כועס הקדוש ברוך הוא וכו' ואין איש א' פירוש שהיה משלים להעשרה", עכ"ל. וע"ע מאי דציינו במהדו' המבוארות.

בגמ' אמר רבי חלבו אמר רב הונא כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו וכו'.

יל"ע מאי שייכות ענוה לקביעות מקום לתפילתו, וביאר מרן הגריש"א בדרך צחות דאדם מחמת גאוותו רגיל מידי פעם להחליף בית כנסת מחמת דנפגע שלא כבדוהו כראוי לו [בקבלת עליות וכו'] משא"כ עניו נותר באותו ביהכנ"ס שנים רבות בקביעות. וע"ע בן יהוידע וצוין במהדו' מתיבת'.

בגמ' היוצא מביהכנ"ס אל יפסיע וכו' אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למירהט וכו'.

צ"ב מאי מחדש לן אביי, הלא ר' חלבו הדגיש דהאיסור הוא ביציאה מביהכנ"ס, (דבזה מראה עצמו כבורח מביהכנ"ס, עי' רש"י), וא"כ מאי חידש אביי "לא אמרן אלא למיפק" וכו'. ואולי אפש"ל דאף דזה פשוט דהאיסור לרוץ הוא רק ביציאה, אעפ"כ אמרו אביי משום סיפא דדבריו, דלמיעל "מצוה למירהט" ולא רק רשות למירהט, וזה עיקר חידושו דאביי. ועוד אפש"ל דחידושו דאביי הוא דלא תימא דכמו שאסור לרוץ ביציאתו כך אסור לרוץ בכניסתו משום דאין זה כבוד לרוץ ליד בית המלך, קמ"ל אביי דשרי. [ועי' משנ"ב סי' צ' ס"ק מ"א דאכן בתוך הביהכנ"ס עצמו אסור לרוץ אלא ילך באימה]. וע"ע מהרש"א דביאר באופן אחר כוונת אביי דהכי קאמר לא שנו שכשיוצא אסור לרוץ, אלא "למיפק" שבדעתו לצאת לגמרי למקום חולין, "אבל למיעל" שיוצא מביהכנ"ס כדי למיעל לביהמ"ד מצוה לרוץ. [ואולי לשון למיעל היינו שעולה מדרגת ביהכנ"ס לדרגת ביהמ"ד שקדושתו גדולה מביהכנ"ס], וכן פסק המשנ"ב (סי' צ' ס"ק מ"ג בשם המג"א) דמצוה לרוץ מביהכנ"ס לביהמ"ד כדי ללמוד תורה, עיי"ש במג"א ס"ק כ"ו ובמחצית השקל שם. וע"ע מאי דציין בספר פותח שער לדברי הגר"א והפנ"י ומעדני יו"ט אות ר'.

בגמ' אגרא דפרקא רהטא.

עי' רש"י, וז"ל: עיקר קיבול שכר הבריות וכו' היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד, עכ"ל. וצ"ע וכי אם אחד לומד ואח"כ הוא שוכח האם אינו מקבל כלל שכר על הלימוד ח"ו, הלא הוא למעשה למד ושמע דברי תורה ומדוע אינו ראוי לקבל שכר. ואולי צ"ל שלכן הדגיש רש"י בתחילת דבריו וכתב, "עיקר קיבול שכר" וכו', והיינו דאף שוודאי שמקבלים שכר גם על עצם הלימוד, בכ"ז כיון שלא שמע ולמד כראוי וזה לא נקלט היטב בקרבו ואינו יכול אח"כ לחזור על מה ששמע, לכן עיקר השכר הוא על הריצה וזה שכר יותר גדול מאשר על השמיעה. [אך אכתי צ"ע מסוף דברי רש"י דמשמע שאין מקבלין כלל שכר על הלימוד]. ועוד אפש"ל דבאמת אם בשעת שמיעת השיעור הוא שמע והבין ורק אח"כ שכח אז יקבל שכר הגון כראוי לו, והכא איירי שכבר בשעת השמיעה לא הבין השיעור ואינה נקלטת "כמים בקרבו" [וכדאיתא בלשון רש"י שהרי רובם אינם "מבינים" וכו'] וה"סימן" לכך הוא שאח"כ אינו יכול לחזור על מה ששמע והרי"ז סימן וראיה שלא הבין ולא קלט מה ששמע, ולכן אינו ראוי לקבל שכר דכיוון דלא הבין כלל הרי"ז כאילו לא שמע. ובפרט דבתורה שבעל פה כבר כתב המג"א דאף בלומד בפיו אם אינו מבין אינו נקרא לימוד (מג"א סי' נ' סק"ב), וכ"ש אם רק שומע ולא מוציא בפיו דודאי עיקר השכר הוא על ההליכה ללמוד ולא על הלימוד כיוון שאינו מבין, ודו"ק. [אך עי' בשו"ע הרב הל' ת"ת שכתב, דאעפ"כ יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין - ולעתיד לבוא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעוה"ז ולא השיגה מקוצר דעתו, עכ"ל]. וע"ע בספר מעשה איש (ח"א עמ' פב) מה שציין בענין זה, למג"א סי' מ"ז ס"ק א', ולשל"ה (ח"א מס' שבועות ד"ה לא תחמוד ובבית אחרון שבראש ח"א), ולדברי המסילת ישרים בסוף ספרו דרך עץ החיים ולחיד"א בספר מראית העין (ע"ז י"ט ע"א) ולחידושי הגר"מ זמבא סי' נא, ועיי"ש עוד דברי מרן החזו"א בזה.

בגמ' אגרא דשמעתתא סברא.

עי' רש"י, והיינו שלא די בעצם הלימוד וקריאת הדברים אלא עיקר השכר הוא על הבנת הסברא שבדבר, ועי' מה שכתבנו לעיל בשם המג"א דבתורה שבע"פ אם לומד ואינו מבין אינו נקרא לימוד.

בגמ' אגרא דתעניתא צדקתא.

אפשר לבאר דעצם הצום הוא מרגיש מחויב ואף אינו יכול לפרוש מהציבור ולאכול, וממילא אינו כל כך לשם שמים, משא"כ נתינת הצדקה הוי נדבת לבו ואינו חייב בדבר והוי טפי לשם שמים ולכן עיקר שכרו הוא עבור זה. ובפרט אי נימא דמצוות שבין אדם לחבירו אף כשנעשים שלא לשם שמים חשיבי טובא כיון דסוף סוף העני נשכר ניחא טפי. וע"ע לקמן ריש ל"ב בגמ' ומהרש"א ומה שכתבנו שם.

ברש"י ד"ה אגרא דפרקא - עיקר קיבול שכר הבריות וכו'.

עי' לעיל בגמרא דדייקנו מדברי רש"י דודאי מקבלים שכר גם על שמיעת הדרשה אלא עיקר השכר הוא על המרוצה, אמנם אינו מוכרח דייתכן דבאמת אם אין מבינים הדרשה לא מקבלים כלל שכר על הדרשה, וכמו שרש"י ממשיך "שהרי רובם אינם מבינים וכו’ שיקבלו שכר לימוד" ומשמע שכלל לא מקבלים שכר לימוד ח"ו, ומה שרש"י כתב עיקר קיבול שכר וכו' היינו על כלל הציבור, שיש מיעוט שכן מקבלים שכר לימוד אבל אצל עיקר הלומדים [דהיינו שרוב השכר של כלל הציבור] הוא על המרוצה, שרובם אין מקבלים שכר לימוד כלל ורק מיעוטם שמבינים מקבלים שכר לימוד, ויל"ע. וע"ע בהקדמת ספר "אשר לשלמה - מועד" מה שכתב בזה, ומש"כ בשו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תקל"ט בשם רבינו החפץ חיים זיע"א. אמנם לכאורה בהמשך הגמ' "אגרא דתעניתא צדקתא" לא מסתבר שכלל לא מקבלים שכר על הצום, אלא מסתבר שוודאי מקבלים שכר על הצום אלא שעיקר ריבוי השכר הוא על הצדקה שזה גדול מהצום, ויל"ע, [ועי' מהרש"א דף לב ע"ב ד"ה מ"ט זה בגופו וכו' מה שכתב על ענין שכר הצום והצדקה].

בגמ' כל המתפלל אחורי ביהכנ"ס נקרא רשע וכו'.

ועי' רש"י שכתב, וז"ל: כל פתחי ביהכנ"ס היו במזרח וכו' פניהם למערב ואחוריהם למזרח, והמתפלל אחורי ביהכנ"ס ואינו מחזיר פניו לביהכנ"ס, נראה ככופר וכו', עכ"ל, הנה היה אפשר לפרש כוונת רש"י [וכן פי' המהרש"א], דהיינו: שאדם זה עומד בצד מזרח [שבו הפתח] ומסובב פניו לצד מזרח ומתפלל, וממילא פניו עומדים לצד ההפוך מאשר הצד שאיליו פני הציבור, וע"כ מיחשיב ככופר. אמנם עי' (בעמוד א') תוס' ד"ה אחורי ביהכנ"ס וכו', דפירשו דעת רש"י באופן אחר: שהוא עומד בצד מערב ומתפלל לצד מערב, כמו שכולם מתפללים לצד מערב [באותם בתי כנסיות], ואעפ"כ כיוון שאחוריו לצד ביהכנ"ס מיחשיב ככופר, ע"ש, ועי' שו"ע סי' צ', שהביא ב' הדעות, וסיים שראוי להחמיר כב' הדעות.

בגמ' לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה וכו'.

אף דבשאר תפילות נמי מצינו גודל מעלתם כדלקמן בסמוך, אעפ"כ קסבר ר' חלבו דרק במנחה מצינו להדיא בקרא דאכן נענו מן השמים כדחזינן דירדה אש ואכלה פרו של אליהו.

בגמ' כל שיודע בחבירו שרגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום וכו'.

לכאורה משמע דרק במי שיודע בו שהוא רגיל ליתן לו שלום, צריך להקדים לו שלום משא"כ באינו רגיל א"צ ליתן לו שלום, ועי' במהרש"א דאפי' איסורא נמי איכא, דאם אינו רגיל ליתן לו שלום אין להקדימו ולומר לו שלום, שמא חבירו לא יחזיר לו שלום ויעבור על גזילת העני, ונמצא שבזה שהקדים לו שלום הכשילו בעבירה, עכ"ד, וצ"ע דאיתא באבות (פ"ד משנה כ'), רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם, ומשמע דלכל אדם צריך להקדים שלום, ודוחק לומר דאיירי דוקא ברגיל ליתן לו שלום, (אמנם העירוני דהלשון "מקדים" משמע שחבירו רגיל ליתן לו שלום והוא מקדימו, ואינו מוכרח), ועוד צ"ע מדוע שנחשוד שהשני לא ישיב לו שלום, וצ"ע. פניני משה (שיחה) 08:51, 4 במרץ 2021 (IST)

א"ר חלבו א"ר הונא כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו וכשמת אומרים לו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו וכו'

א) וצ"ב דבשלמא מידת חסידות שייכת בקובע מקום לתפילתו, אך מדוע מיקרי עניו בכך שקובע מקום לתפילה.

ב) וראיתי בתלמידי רבינו יונה שכתבו לבאר שלא אמרו שבח זה על אותו אדם בעבור קביעת מקומו בלבד, אלא שקביעות המקום מורה שאדם זה כ"כ מדקדק בתפילתו עד שגם בדבר זה הוא נזהר, שקובע לתפילתו מקום קבוע ומיוחד וכיון שכ"כ הוא אוהב ומחשיב את התפילה ודאי אף מידת ענוה יש בו שעל ידה תהא תפילתו מקובלת לפני המקום, כמאמר הכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה" שאם אינו עניו אינו יכול לעולם לכוון בתפילתו, ואין היא מקובלת לפני המקום ברוך הוא, וכיון שזכה לענוה יהיה זוכה למידת החסידות שהיא גדולה יותר שהאחת גורמת לחבירתה כדאמרינן (ע"ז כ:) ענוה מביאה לידי חסידות, נמצא שבעבור דקדוק בתפילה זוכה לאלו המעלות ויאמרו אותם עליו כשנפטר מן העולם.

ג) ובצל"ח כתב לבאר דמיקרי עניו משום דהנה חשיבות קביעת מקום לתפילתו הוא משום שע"י שמתפלל קונה המקום קדושה, וכשמתפלל שם עוד הפעם קדושת המקום מסייעת לו שתקובל תפילתו, והנה בתענית (כא:) איתא דאין מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את מקומו, וא"כ המתגאה אומר דא"צ שמקומו יכבדו, דהיינו שיעזור לו להשרות עליו קדושה שבמקום, אלא אדרבה הוא מכבד את מקומו, שבכל מקום שיתפלל יתקדש המקום ממנו ולא שהוא מתקדש מהמקום, אך זה שקובע מקום מורה בזה שצריך את סיוע קדושת המקום ולא מספיק הוא עצמו, ובזה מורה ענוותנותו.

וכן מצאתי שפירש עד"ז הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בס' יערות דבש (ח"א סוף דרוש ט) דצדיקים גמורים אינם צריכים לדבר אמצעי כדי שתקובל תפילתם אלא תיכף עבודתם ותפילתם הולכת אל ה', וכמ"ש ביומא (נב.) חביבין ישראל שאינם צריכים לשליח, וזהו דווקא בצדיקים גמורים אשר הם דבקים בה' מבלי מסך המבדיל, אבל הבינונים א"א לילך התפילה והעבודה תיכף לה' יתברך, אלא צריכים הם לדבר אמצעי כדי שתקובל תפילתם, והוא ביהמ"ק מקום השריית השכינה שכל התפילה והעבודה הולכת לשם ומשם עולה התפילה לה' יתברך. ובזה ביאר את דברי הגמ' דהקובע מקום לתפילתו אומרים עליו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו, ויש להבין דמה ענווה שייכא בזה, אך לפי הנ"ל יובן, דמי שהוא צדיק גמור אי"צ למקום ממצע לתפילה כי פניהם אל המקום, אבל בינוני צריך בית מיוחד לשריית שכינה למקום, כי משם תנוח תפילתו ומשם תקובל, ופניהם אל הבית, ולכך הקובע מקום לתפילתו שיהא דוקא בבית הכנסת מקום מיוחד לשריית שכינה אשר שם תקובל תפילתו ולא זולת, הוא עניו שאין מחזיק עצמו לצדיק גמור עד שלא יהא צריך לממצע בינו לבין המקום, וכן היה אברהם אבינו ע"ה מתנהג, אף שהיה צדיק גמור קבע מקום כדי שיהיה מקום המוכן לשריית השכינה ממצע בינו ולא תלה בזכותו, ולכך אומרים עליו מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה. ע"כ.

ד) ובספר הר צבי ביאר בדרך צחות, דרבים האנשים שאינם נשארים בקביעות באותו מקום בביהכנ"ס, משום שע"פ רוב הם מרגישים עצמם נפגעים או מהמתפללים או מהגבאים וכו', ולכן זה הקובע מקום לתפילתו ואינו משנה ומחליף מקומו מביהכנ"ס לביהכנ"ס, אלא קובע מקום כל ימי חייו, הרי זה מוכיח על מידותיו שהוא חסיד ועניו המעביר על מידותיו, דעניו פי' שפל וסבלן (עיין רש"י במדבר פי"ב, ג. וברבינו יונה באבות פי"ב, יא), ואם לא היה סבלן לא היה אפשר לו לקבוע מקום, דפעמים יקניטנו חבירו וירצה לשנות מקומו, או יעזוב את ביהכנ"ס וילך לביהכנ"ס אחר, ולכן מי שקובע מקום לתפילתו שפיר שייך לומר עליו שהוא עניו. (הובא בטללי אורות, בראשית א' עמ' קפז).

ה) ובס' בית יוסף [לגאון ר' אברהם דירנפלד] כתב לבאר בשם המגיד תעלומה דבזמניהם לא היו להם מקומות קבועים בביהכנ"ס, אלא כל אדם שהיה מוצא מקום פנוי היה מתיישב בו, ואם אחד היה רוצה לקבוע לעצמו מקום, או שהיה צריך להיות מן הראשונים הזריזים, דהיינו מכת "החסידים הראשונים" (כדלקמן ל:). או שהיה צריך להיות מכת הענוים שמקומם בסוף אצל הפתח ששם לא יקחו אחרים את מקומו, והנה לפי"ז מי שהיה נזהר בקביעות מקום הרי שהיה חסיד או שהיה עניו. וע"ע במה שביאר בזה הבן יהוידע.

ו) ומש"כ הצל"ח דכשאדם מתפלל באיזה מקום קונה המקום קדושה, וכשמתפלל שם עוד הפעם קדושת המקום מסייעת לו שתקובל תפילתו, וזוהי מעלת קביעת המקום, יש לציין את מה שהביא בליקוטי מהרי"ח (סדר הנהגת התפילה) בשם ס' הגן (דרך משה ליום התשיעי) וז"ל: צריך לברור לו מקום אחד להתפלל שם תמיד, ולא היום במקום זה ולמחר במקום אחר, ובכתבי האריז"ל הביא משל נאה למלך שרוצה ללכוד חומת העיר אז לוקח קנה שריפה ויורה כמה פעמים במקום אחד עד שינקב החומה, אבל אם הוא טיפש ויורה פעם כאן ופעם כאן החומה נשארת שלימה, כך מיום שחרב ביהמ"ק נעשה הפסק חומת ברזל בינינו לאבינו שבשמים, והתפלה שלנו הוא כמו קני השריפה ואם מתפלל כל פעם במקום אחד אז תפילתו עושה נקב בחומה של ברזל וכו'. עכ"ל. וכן הגאון מליסא כותב בספרו אמת ליעקב (ברכות בסוגיין) "כל שמזמין מקום לתפלה ומתפלל שם, נתקדש אותו מקום כמו בית הכנסת, וכיון שנתקדש שורה קדושה במקום ההוא". וכ"כ המבי"ט בס' בית אלקים (שער התפילה פ"ה ד"ה וענין). והאשל אברהם (סי' צ, יט). ובשפת אמת כאן.

ז) והנה לפי"ז חשבתי לבאר את דברי רש"י בדף ט: שכתב לבאר שותיקין היינו: "אנשים ענוים ומחבבין מצוה", ולכאו' צ"ב דמאי שייכא ענוה בזה שמתפלל בנץ החמה, ובשלמא מש"כ דמחבבין מצוה את"ש, אך אמאי מקרו ענוים בכך. אך לפי"ד רבינו יונה הנ"ל את"ש, דבזה שכ"כ מדקדק בתפילתו להתפלל עם הנה"ח ומורה בכך את אהבתו והערכתו לתפילה, ודאי שיש בו אף מדת הענוה כדי שתפילתו תהא מקובלת, ובפרט את"ש לפי ביאורו של הצל"ח שביאר שבזה שקובע שקובע מקום מורה שצריך סיוע מקדושת המקום כדי שתקובל תפילתו ואינו סומך על עצמו, וא"כ ה"נ בזה שמשכים ומתפלל התפילה כמצוותה כמש"כ "ייראוך עם שמש", א"כ מורה בזה שאינו סומך על עצמו אלא חפץ שזכות ההידור והתוספת שמתפלל עם הנה"ח תסייע בעדו שתקובל תפילתו ובזה מורה על ענוותנותו.

ואח"כ ראיתי בילקוט ביאורים שציינו שבס' חדש האביב לבעל הפלא יועץ פירש כוונת רש"י שכשאדם עניו הוא מחבב את המצות, שהוא אומר מה אני ומה חיי שהביאני מלך הכבוד לעבוד לפניו, ואני כלי מלא בושה וכלימה זכיתי לכל הכבוד הזה להיות מצווה מהאל הגדול לעובדו, מתי יבוא לידי ואקיימנו. פניני הדף היומי (שיחה) 01:45, 26 ביולי 2021 (IDT)

כל הרגיל לבא לבהכ"נ

נראה דבא לאפוקי מי שמתפלל בבית מדרשו או מקום לימודו. עכ"פ (שיחה) 17:06, 24 במאי 2023 (IDT)