שואל ומשיב/ו/לח

שואל ומשיב ‏ ו לח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן לח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין חדש אם נוהג בעל עכו"ם.

מה שהארכת בענין חדש הנה באמת כבר דשו בו קמאי דקמאי והרבה שו"ת מלאים מזה ואינם ת"י וקשה עתיקא ובכ"ז אמרתי לכתוב איזה גרגרים אומר הבא מן החדש. הנה במה שהבאת קושית האחרונים בהא דאמרו במנחות דף ה' מנחת העומר תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לעומר שכן מתרת חדש בשביעית שביעית נמי שכן מתרת ספיחין בשביעית כר"ע דאמר ספיחין אסורין בשביעית וע"ז הקשו דנימא דעומר מתיר בשביעית תבואות של שדה עכו"ם כמבואר בפ"ד משמיטה ויובל הכ"ט דזריעת נכרי אינו אסור בשביעית וע"כ דגם חדש ליכא בשל נכרי כמ"ש הב"ח. הנה בראשית ההשקפה ראיתי דאין התחלה לקושיא דז"ל הרמב"ם שם עכו"ם שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותי' מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אינם מצווים על השביעית כדי שנגזר עליהם ובכ"מ ביאר הדברים דבאמת כיון שהוא של עכו"ם ולא שייך שביעית בשל עכו"ם ורק דלא נימא דעכ"פ לא גרע מספיחים שעלו מאליהם דאסורים לזה ביאר דאינן אסורים רק מדרבנן ובעכו"ם לא גזרו ולפ"ז לר"ע דספיחין מה"ת אסור שוב אסור גם בתבואה של עכו"ם ואין העומר מתיר ואין התחלה לקושיא וחפשתי בספרים ומצאתי בישועת יעקב סי' תפ"ט שכתב כן אך לא ישרו בעיניו הדברים וכפי ראות עיני לא עיין בכ"מ היטב שביאר הדברים כן בהדיא וא"כ אין התחלה לקושיא ולכאורה אמרתי בזה דבר חדש דהנה בהא דאמרו שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה הקשו התוס' במנחות דף פ"ד ד"ה שומרי דאיך שרי להביא עומר מספיחי שביעית דהא בעינן מן המופקר דמשומר אסור באכילה ובעינן ממשקה ישראל וכתבו דבני אדם היו נמנעים מאליהם וע"ז הקשו דלר"ע דספיחין אסור מן התורה האיך מביאין מן הספיחין והא בעי ממשקה ישראל וכתבו דהרי גם כל השנים לא הי' ממשקה ישראל דלהדיוט אסור ואפ"ה שריא רחמנא משום דמצותה בכך כדמסיק במנחות דף ה' וה"ה לענין איסור ספיחי שביעית דמצוותה בכך ולפ"ז שפיר אמר מנחת העומר תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה דלפי הס"ד דלא ידע עדן דמצותה בכך א"כ שפיר יש ללמוד ממנחת העומר דאין לדחות דמתרת חדש והיינו דמרובה מצותו וכמ"ש רש"י דהרי בשביעית אינה מרובה מצותו דלר"ע גם ספיחין אסור וא"כ אסור להדיוט משום ספיחין דא"ל דמרובה ממצותו מה שמתיר חדש של נכרי דאף אם נוהג בשל נכרי עכ"פ ל"ש דמרובה מצותו דהרי אינו מתיר רק של נכרי בלבד (מכ"ש אם נימא כשיטת הב"ח דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם א"כ יקשה איך בא מספיחין להס"ד דל"ש מצותו בכך וא"ל דמרובה מצותו דמתיר חדש של נכרי דבנכרי ל"ש כלל חדש וא"כ עדיין מצינו דאסור להדיוט ומותר לגבוה משום הספיחין בעצמם דאסורין לר"ע) והעומר גופא יש בו שני איסורין של חדש ושל שביעית והאיך נדחו שני איסורין בפני שמתיר חדש בשל נכרי לבד ולא מקרי מרובה מצותו וגם בשלמא אם האיסור משום חדש שייך לומר שמרובה מצותו שמתיר חדש משא"כ אם יש בה משום שביעית מה מועיל מה שמתיר חדש סוף סוף יש בה משום שביעית וזה אינו נדחה כלל ובלא"ה י"ל דבאמת גוף דבר שאמר שכן מתרת חדש ופרש"י שמרובה מצותו צ"ב דמה מועיל בזה סוף סוף הרי מצינו דבר שאסור להדיוט ומותר לגבוה ואם לא יתיר לגבוה לא יתיר חדש ג"כ אך ביאור הדבר דעיקר הענין דאמר דאסור להדיוט ומותר לגבוה הוא משום דיהי' אסור משום משקה ישראל ולפ"ז הא פריך הש"ס במנחות דף ה' ע"א מקרב היכא קרב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ומשני אין מחוסר זמן לבו ביום ולפי"ז הדברים ק"ו דמה התם שקמצה שלא לשמה ופסולה ואפ"ה כיון דיכול להביא אחרת (לא) מקרי משקה ישראל כ"ש כאן דהעומר גופא מתיר חדש ל"ש משקה ישראל ומעתה כיון דבשביעית מ"מ אסור משום שביעי' ולר"ע אף ספיחין אסור א"כ היכ' נקרב מספיחין הא לא הוה ממשקה ישראל. הן אמת דקשיא לי טובא דאם נימא דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע תרומות ומעשרות א"כ הי' להם לקחת העומר משדה של נכרי ולקצרו דכל שמרחו הישראל חייב בתרומות ומעשרות וקדושת הארץ עלי' כראשונה וא"כ הי' יכול להביא מהם העומר ול"ש איסור שביעית דמ"מ כ"ז שהי' ביד הנכרי פטור משביעית אף שלקחו הישראל אח"כ נפטר כמ"ש הכ"מ פ"ד משמיטה ה' כ"ט הנ"ל בהדיא ול"ש לומר דאסור להדיוט ואם כן למה נביא בשביעית מספיחין לר"ע ול"ש תירוץ התוס' שכן מצוותו דהיינו דווקא כל שא"א בענין אחר וכאן הרי אפשר להביא משל נכרי וצ"ל כיון דעכ"פ מידי חדש לא פלט דנוהג בשל נכרי א"כ מגו דאשתרי משום חדש שכן מצותו בכך היתר גם כן משום שביעית וכעין דאמרו ביבמות דף ד' מתוך שהותר לצרעתו הותר לקרי' ושייך שכן מצותו בכך וא"כ אדרבא ראי' ברורה מכאן דחדש נוהג בשל נכרי. הן אמת דהדבר צ"ב דלמה לא יהיה נוהג חדש בשל נכרי (בח"ל) דהא אין קנין לנכרי בא"י ומ"ש מתרומה ושביעית דאין קנין לנכרי בא"י וכבר העירו בזה המפרשים ולפענ"ד נראה דהנה תרומה ושביעית תלוי בדגן ותבואה כדכתיב דגנך ואספת את תבואתה וא"כ כל שקנאו הישראל מהנכרי בשעת שהיתה דגן קודם המירוח נעשה של ישראל אבל חדש בזריעה תלוי מילתא וכל שהי' בשעת מעשה זריעה של נכרי נפקע מחיוב חדש וזה שיטת הב"ח דחדש אינו נוהג בשל נכרי אבל כבר כתבתי דיש ראיה דחדש נוהג בשל נכרי וכמ"ש למעלה. ובמ"ש יש לישב הא דפריך הש"ס מה לעומר שכן מתרת חדש וקשה למ"ד האיר המזרח מתיר א"כ ל"צ להביא העומר כלל ואף עשה ליכא רק מצוה מן המובחר כמ"ש התוס' במנחות דף ה' שם ד"ה האיר וא"כ קשה מאי מרובה מצותו ולפמ"ש א"ש דעיקר הקושיא דל"ש ממשקה ישראל שכן העומר מתרת לכ"ע ומכ"ש למ"ד האיר המזרח מתיר אין קושיא כלל ממנחת העומר וכמ"ש. ובזה נלפע"ד הא דאמרו מה למנחת העומר שכן באה להתיר לאו שבתוכה ופרש"י שלא יעבור האוכל משום חדש אלא משום שביעית והקשו התוס' דא"כ הוה ממשקה ישראל מן המותר לישראל והרי אסור משום שביעית וגם א"כ למה יותר טריפה ולפמ"ש א"ש דבאמת ידע הש"ס גם בהס"ד דבשביעית מצותה בכך שכן א"א בע"א דצריך להביא משביעית ג"כ עומר רק דיכול להביא משל נכרי וכתבתי דיש בו משום חדש וא"כ עיקר הקושיא מחדש וע"ז קאמר כיון דבא להתיר לאו שבתוכה משום חדש ממילא לית בי' משום שביעית דיכול להביא משל נכרי ובאמת אם יביא משל ישראל יהי' בו משום שביעית ולכך חידש דמצותו בכך דהיינו כיון דעכ"פ מידי חדש לא ינצל וע"כ הותר לחדש הותר ג"כ של שביעית איברא דלפ"ז קשה דהא משכחת לה דיביא חדש משל ח"ל דאינו נוהג בשל ח"ל והרי דעת ר"י בר"י במנחות דף פ"ד דכשר עומר מח"ל ומכ"ש דכאן אזיל הש"ס דחדש אינו נוהג בח"ל וצ"ל דמכאן ראיה ברורה שאינו מביא עומר מח"ל וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מתמידין ה"ה ובלח"מ נדחק שם ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא.

והנה בהא דאמרו בר"ה דף י"ג דבעי חברי' מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו א"ת דעייל שליש ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי וממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכיל מעיקרא לא אכיל דאקריבו עומר והדר אכיל מהיכן הקריבו והקשו כלם גם בטורי אבן מקשה דהא הותר להם שלל כותים ולמה לא אכלו וא"ל דא"י מוחזקת היא להם מאבותיהם הו"ל כשלל דידהו דז"א דהא עכ"פ יש לנכרי חלק במה שזרע וכמ"ש התוס' ד"ה ולא ולפע"ד נראה דהא דפשיטא להו להתוס' דיש להם חלק במה שזרעו אף דהקרקע הוא של ישראל וצ"ל דעכ"פ קודם שעלו ישראל לארץ ברשות זרעו הו"ל כזורע בשדה חברו דיש לו חלק במה שזרע. איברא דאכתי יקשה כיון שעלו לארץ שוב זכו במה שיגדל עוד לאחר שעייל שליש ובטל ברוב דעכ"פ אף דעייל שליש מ"מ כיון דארץ צבי כתיב בה וממהרת להתבשל כדאמרו לקמן אם כן עכ"פ רבה הגדל משל ישראל על מה שגדל בשל עכו"ם ובטל ברוב והו"ל של ישראל ושלל דידהו לא הותר ולכך לא יכלו לאכול קודם העומר והא דאמר קצירכם ולא קציר נכרי אף דנתבטל במה שגדל כשבא ליד ישראל הוא משום דבעי קצירכם ולא קציר נכרי וא"כ עכ"פ ראשית קצירכם בעינן וראשית קצירכם ולא של עכו"ם וכאן הראשית קצירכם דהיינו משראוי לקצור לא הי' של ישראל ולא יכלו להביא העומר מזה וגם נראה כיון דזכה הנכרי במה שזרע א"כ הי' לי' להנכרים חלק באותן תבואות ולענין זה לא מועיל ביטול דממונא לא בטיל וא"כ שוב קרי לי' קציר נכרי אבל לענין איסור חדש שפיר נתבטל עכ"פ לענין זה שלא יהי' מקרי שלל כותים וז"ב. ובלא"ה נראה דהנה באמת בהא דמבואר באו"ח סי' ש"ך ס"ב דזתים וענבים שנתרסקו מע"ש או שיש יין בגיגית אף שהענבי' מתבקעי' בשבת מותר לשתותו בשבת שכל יין היוצא מהענבים מתבטל ביין שבגיגית ומטעם כיון שקודם שבת לא ניכר שם יין בטל שפיר ותמהו ע"ז האחרונים ממ"ש המרדכי דדבר שלא ניכר ובא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וכתבו דשם ההיתר ואיסור לא ניכרו ובאו יחד בתערובות אבל כאן ההיתר ניכר והאיסור בא בתערובות ולפ"ז אם נימא דחדש נוהג בשל עכו"ם א"כ מה שגדל ביד נכרי הי' עליו שם איסור חדש ואח"כ כשעלו ישראל הותר משום שלל כותים א"כ אז שוב לא ניכר דהרי בביאתם נתרבה ממה שיש לישראל בו ונגדל ברשות ישראל ול"ש ביטול ועיין תוס' ב"ק דף ס"ט ומ"א סי' שי"ח ס"א ולכך לא בטל דבא לעולם בתערובות אבל לענין עומר דכיון דקצירכם ולא נכרי א"כ מה שהביא שליש מפטר מעומר דיש לעכו"ם במה שזרע וניכר לעצמו שוב לא מועיל מה שנתערב במה שנגדל בשל ישראל ולכך לא יכלו להביא העומר ודו"ק ומכאן ראי' ברורה דחדש נוהג בשל עכו"ם וז"ב. ובמה שהקשה דהו"ל שלל של כותים תירץ בטורי אבן דכל שיש לו היתר ע"י הבאת עומר לא הותר בזה מיושב היטב מה שהקשה הב"ח בהא דלא פריך הש"ס בפשיטות אם לא הקריבו העומר למה אכלו אחר כך דהא לא הקריבו עומר וחדש נוהג בשל עכו"ם ולפמ"ש מיושב דהא אם לא הי' להם ממה להקריב שוב לא שייך דיש להם היתר ושוב גם שלל של כותים אשתרי לגביהו ולכך מקשה דא"כ מעיקרא למה לא אכלו דהא כל שאין להם להקריב שוב שלל כותים אשתרי וע"כ דהיה להם מקום להקריב העומר ולזה פריך מהיכן הקריבו. ומעתה מזה ראי' להיפך דחדש נוהג בשל עכו"ם דלא כהב"ח דאל"כ יקשה שוב אותו שעייל ביד עכו"ם הי' אשתרי להו דבזה אינו נוהג חדש כלל ולמה לא אכלו מעיקרא דמ"ש הב"ח דהקריבו משל ישראל זהו ליתא דהמעיין בש"ס יראה בהדיא דאזלו דלא הוה מצי לאשכוחי כלל של ישראל. אברא הא דכתבו התוס' דמשמע דאם לא הקריבו הי' אסור כל היום ולא כמ"ד דאף בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר והוא תימא דאכתי קשה אם לא הי' יכולין להקריב שוב אף שלל כותים מותר והי' ראוי לאכול מקודם ג"כ ומכ"ש בהאיר המזרח. אמנם נראה דאדרבא כיון דבאמת הוה שלל כותים ורק דכל דבר שיש לו היתר לא הותר והוה כדשיל"מ דלא בטיל וה"ה בזה לא התירו שלל כותים וא"כ בזה ל"ש לומר דהאיר המזרח מתיר דבאמת לא היה מה להתיר דהא הוה שלל כותים רק דיש לו היתר אם ימצא מה להקריב ונמצא שכל היום לא הותר עדיין דשמא ימצא עוד מה להקריב דבשלמא אם נאסר מצד עצמו וא"כ כל שאין עומר להקריב שוב האיר המזרח מתיר אבל כאן אין לו מה להתיר רק דכל שיש לו מצוא להיות ניתר לא הותר בשביל שלל כותים דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכיון דזמן הקרבה כל היום א"כ כל היום הוא בכלל איסור וז"ב מאד:

ובזה מיושב היטב דברי התוס' התמוהים במ"ש ודלא כמ"ד דאף שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר ותמה הטורי אבן באבני שהם תרי תמוהי חדא דהא עכ"פ למצוה בעינן עד הביאכם ועוד כל שלא היה להם להקריב אף אם נימא דאין האיר המזרח מתיר היינו דוקא בזמן שבהמ"ק קיים יש מה להקריב אבל כל שאין בהמ"ק קיים פשיטא דהאיר המזרח מתיר דהא א"א בהקרבה והוא תימה רבתי על התוספת ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שיש לומר שמא ימצאו עוד מה להקריב בודאי דאין האיר המזרח מתיר א"כ כל שזמן הקרבה כל היום והאיר המזרח לא היה לו מה להתיר דהוה שלל כותים רק דאפשר בהיתר ועכ"פ אפשר הי' אם ימצא פחות משליש ביד עכו"ם או שליש ולכך אסור כל היום אבל למ"ד דגם בזמן שבהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר א"כ ניהו דבעינן למצוה עד הביאכם הא כאן הוה באמת שלל כותים רק דכל דיש לו היתר עד שאתה תאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל כל שבאמת האיר המזרח מתיר א"כ שוב הי' לו מה להתיר והתירו ופשיטא דבשביל מצוה מן המובחר לא מקרי שלל כותים דגם זה הותר ולא מקרי בזה יש לו היתר שיהי' שם איסור עליו ודוק. ובזה יש לישב מה שהביאו התוספת בקידושין דף ל"ח דאמאי לא אכלו מן החדש ויבא עשה דמצוה ולדחי ל"ת דחדש ותמהו כלם הא השיעורין נשתכחו ואולי אכלו יותר מן השיעור ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה שלל כותים ורק דכל שיש מתחלה היתר לא הותר אבל לענין המצוה דודאי הותר א"כ אף שאכלו יותר כל שאוכל בשביל שלא נודע השיעור א"כ בכה"ג בודאי הותר שלל של נכרים דהא מה שאוכל הי' אוכל בשביל קיום המצוה וכל שא"א בענין אחר שוב הותר שלל של כותים ודו"ק. ובלא"ה י"ל דבאמת יש לומר כיון דבעינן מצתכם א"כ ל"ש לומר שלל של כותים דהא ממנ"פ אם מקרי שלל כותים אף דגדלו ביד ישראל מ"מ עכ"פ מצתכם לא קרינא בי' וכעין מ"ש היראים דגזל עכו"ם אף דמותר מ"מ לכם לא מקרי וכאן כל דהוה שלל של כותים אם כן על כל פנים מצתכם לא מקרי אבל היותר מהשיעור להמצוה שוב מותר דהוה שלל כותים וכמ"ש ודו"ק היטב. והא דגזרו כזית ראשון אטו כזית שני י"ל דגזרו שמא יבא לאכול בשאר חדש של ישראל ג"כ כזית שני ואמר דידחה הל"ת ודו"ק. וע' שו"ת גאוני בתראי סי' א' דפירש דברי הירושלמי עד כדון לחה אפילו יבשה ופירש דהיינו שהכוונה שישראל זכו בקמה שכבר יבשה ואף בישנה ולדבריו צ"ל דאף דמקרי קציר נכרי כיון שיש לעכו"ם במה שזרע אפ"ה לעיין חדש אסור ובאמת שזה דחוק אבל לפמ"ש כל מה שנזרע בעוד ברשות הגוי הוה של גוי ומה שנגמר ברשות ישראל הי' של ישראל וכמ"ש למעלה וא"ש. והנה הרב בעל גור ארי' כתב לישב קושית התוס' בשם הירושלמי דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש וכתב דכל דמשכחת לה בתבואה ישנה אף שאין לזה מ"מ לא דחי הל"ת ולכאורה תימה דהירושלמי לא תירץ כן אבל באמת הדבר נכון דהירושלמי לשטתי' דאף חטין שבעלי' נאסרו בבואם לארץ וא"כ לא משכחת לה שיהי' תבואה של היתר. ולדידן דקי"ל דתבואה ישנה מותרת שפיר משכחת של היתר אבל גוף דברי הגור ארי' באמת שהב"י סי' י"א באו"ח כתב כעין זה דכל דמשכחת לה בהיתר אין עשה דוחה וכ"כ בשו"ת שאגת ארי' סי' צ"ו מדעתו דנפשי' וכתב ג"כ דהירושלמי לשטתו וכמ"ש אבל מ"מ גוף הדבר א"א לאמרו וכמ"ש במגן גבורים סי' י"א באורך.

והנה בהא דאמר מה לעומר שכן מתיר לאו שבתוכה פירש"י לאו דלחם וקלי וכרמל לא תאכל וע"ש בתוספת ולכאורה הי' מקום לומר דמתיר לאו שבתוכה שאסור לקצור קודם קצירת העומר וע"י העומר מתיר הקצירה וא"ל דאינו לאו רק עשה דראשית קצירכם שהעומר יהי' ראשית הקצירה כמ"ש הרמב"ם פ"ז מתמידין הלכה י"ג דז"א דהרי הרמב"ם בעצמו שם בהלכה כ"א כתב דהקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה ומשמע דאיסור לאו יש בו רק שאינו לוקה אברא דבאמת צ"ב דמה לאו שייך בו ואולי כיון דאסור באכילה קודם שמתיר העומר דאף דהקציר כשר כמ"ש הרמב"ם בהלכה כ"א היינו שמותר לאכלו אחר שהובא העומר אבל קודם העומר אסור א"כ הוא שוה לקרבן שהאימורים מתירים א"כ ממילא ה"א שלוקה כל שקצר קודם לעומר דהוה קודש דכל שלא הקריב האימורין הוא קודש וע' תרגום יונתן על פסוק קודש ישראל לד' ראשית תבואתה שכתב דמחייב אם קצר קודם לעומר והיינו באוכל קודם לעומר וא"כ ה"א דהוא כקודש ולכך אשמעינן רבינו דהקציר כשר ואינו לוקה אבל עכ"פ יקשה למה לא קאמר שבא להתיר עשה שבתוכה דעכ"פ ראשית קצירכם כתיב ואולי מזה ראי' דרק קודם קצירת העומר אסור הא לאחר שנקצר העומר אף שלא הביא העומר מותר לקצור וא"כ הקרבת העומר שוב לא מתיר והכ"מ נדחק שם דמנ"ל לרבינו קודם קצירת העומר דוקא ועלח"מ שם ולפמ"ש מבואר כן מהך דמנחות. ובגוף דברי רבינו שכתב דאינו לוקה אם קצר קודם הנה כבר בארתי זאת משום דאינו לאו רק עשה. אמנם מ"ש דהקציר כשר לא נודע טעמו דמנ"ל זאת ולפע"ד דיצא לו מהא דאמרו במנחות דף ס"ח ע"ב דאין מביאין מנחות וביכורים וכו' קודם לעומר ואם הביא פסול וקשה ת"ל דהקציר פסול וא"כ אף לאחר העומר פסול כל שקצר קודם העומר וע"כ דלאחר העומר הקציר כשר וא"כ קמ"ל דפסול קודם הבאת העומר ולכאורה רציתי לומר דז"א דהא באמת ראשית קצירכם כתיב ולא קציר מצוה כדאמרו בדף ע"ב במנחות שם וכ"כ הרמב"ם פ"ז מתמידין הט"ו וא"כ שוב כל שהביא מנחות ממנו הו"ל קציר מצוה וכשר. אך אחר העיון הדבר נכון דכיון דאם הביא פסול והו"ל מצוה הבא בעבירה דקודם לעומר אסור להביא אותם א"כ שוב אסור לקצור דלא הועילו מעשיו ושוב אסור אף לאחר העומר דבשעת קצירה הי' אסור לקצור ונעבדה בו עבירה בעת הקצירה וע"כ דהקציר כשר וז"ב וע' פכ"ה דף קט"ו דחשיב נתעבדה בהן עבירה שאסור בהנאה וה"ה בזה הרי נתעבד בו עבירה ושוב מהראוי לאסור בהנאה ועיין ברש"י דף כ"ט וברמב"ן בסוף חידושיו ליבמות נדפס שם איזה גרגר מחידושיו לסוטה ע"ש וע"כ דהקציר כשר וע' במנחות שם דקשיא לי' לר"ט מ"ש קודם לעומר מקודם לשתי הלחם ושני לי' שבזה לא הותר מכללו אצל הדיוט ואם איתא לשני לי' דלא הותר לי' לקצור קודם לעומר ונעבדה בו עבירה מיהו יש לדחות די"ל דבישנה פוסל אף שהביא קודם לעומר דהיינו שכבר נקצר העומר רק שלא הובא העומר ובזה שוב ל"ש לאסור משום קצירה. ובזה י"ל הא דאמר שלא הותר מכללו אצל הדיוט והקשו בתוס' דת"ל דהא בעינן ממשקה ישראל ולפמ"ש י"ל כיון דע"כ מיירי שמביאה קודם הבאת העומר ונקצר בלילה או ביום קודם הבאת העומר א"כ אם נימא דאין מחוסר זמן בו ביום וכדאמרו במנחות דף ק' ובזבחים דף י"ב וא"כ עכ"פ ממשקה ישראל מקרי דיהי' מותר באותו יום יש לו שעת הכושר דזמן ממילא קאתי ובפרט אותו יום ודו"ק. וע' במכות דף ט' דאם מצא קצור אינו קוצר ואם נימא דלוקה אם קוצר קודם א"כ גם מצא קצור יפסול דנעבדה בו עבירה בעת הקצירה ואף די"ל דמצא קציר היינו שנקצר מאליו אבל זה דחוק וע' מנחות דף ע"ב ועכ"פ בדברי רבינו משמע דבקציר כשר ואינו לוקה. שוב ראיתי שכן הוא בהדיא במנחות דף ה' דפריך מקרב היכא קרבי והא בעינן ממשקה ישראל ומשני דאין מחוסר זמן לבו ביום וא"כ מיושב היטב קושית התוס' וכמ"ש ולפי מה דמסיק הש"ס דהאיר המזרח מתיר ג"כ א"ש דעכ"פ ל"ש ממשקה ישראל ומשם מבואר דהקציר לא נפסל דהרי אמרו שם ל"ש אלא בארבעה עשר וחמשה עשר והיינו דאם הביאה בעת ההיא דפסול אבל אם יביאה אח"כ כשר אף שנקצר קודם העומר וע"כ דכשר דבאמת העומר מצותו לקצור בזמנה ודו"ק היטב. שוב ראיתי מבואר במשנה במנחות דף ס"ד משקרב העומר היו יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלאין קמח שלא ברצון חכמים ופירש"י דלמא אתי למיכל מיני' והיינו קודם ההקרבה. והנה ראיתי במקנה בקידושין דף ל"ח שחידש דאף לשטת הב"ח דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם היינו דוקא שנגמרו ביד הנכרי משא"כ נגמרה ביד ישראל דאסור והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם פ"א מתרומות הי"ב דלקח תבואה זרועה מן העכו"ם אחר שהביאה שליש ביד העכו"ם ונגמרה ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות לפי חשבון וע"ש בכ"מ דבא"י לכ"ע הדין כן וה"ה לענין חדש ולפע"ד לבבי לא כן ידמה דבאמת צ"ב ום בתרומות ומעשרות אמאי לא יבטל ברוב שהי' פטור שגם הי' באופן שהרוב הי' פטור וכעין דמבואר בתוס' ב"ק דף ס"ט לענין גידולין וכן הוא באו"ח סי' ש"ך לענין גיגית ונ"ל דבאמת דעת המרדכי דכל דבר שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וחלקו בכו"פ וכל האחרונים דכל דההיתר היה ניכר בפ"ע עד שלא בא לכלל איסור בטל האיסור בו כמו בהך דגיגית דהיין שהי' בו ע"ש הי' היתר וכל שלא ניכר ההיתר בפ"ע ובא לעולם בתערובות כמו יבמה שרקקה דם שא"א בלי צחצוחי רוק ל"ש ביטול ע"ש ולפ"ז בשלמא תרומה עיקר תלוי במירוח א"כ עד שלא נגמר ל"ש שום חיוב והו"ל בא לעולם בתערובות ול"ש ביטול אבל בחדש דתלוי בהקרבת העומר וכל שנשרש חייב בחדש שוב שייך ביטול וז"ב לדעתי. איברא דלפ"ז צ"ב בהא דאמרו דאקריב עומר והדר אכלי מעיקרא לא אכלי וקשה אמאי לא אכלו עכ"פ כזית מצה דזה הוה רק חצי שיעור דעכ"פ בשל עכו"ם לא נהג חדש ואף אם נימא דרבה תוס' על עיקר או כיון דעד שבאו לארץ לא נהג חדש אף בשל ישראל אם כן מקרי בא לעולם בתערובות ול"ש ביטול מכל מקום כיון דאינו רק כזית מצומצם ואם כן יש בו של היתר במה שגדל ביד עכו"ם דאינו נוהג חדש והו"ל חצי שיעור על ידי תערובות דמותר וע' כו"פ סי' ק"ט שביאר הדבר באורך והארכתי בזה בחידושי והיא קושיא גדולה וצ"ל דהתוס' הקשו דלמה לא בא העשה דבערב תאכלו מצות ודחי עשה דחדש וכתבו דגזרה כזית ראשון אטו כזית שני ולפ"ז י"ל דל"ש ביטול דבאמת הכזית ראשון כלו היתר משום דעשה דוחה ל"ת והו"ל כעין דבר שיל"מ דהשתא מה שיש לו מתירים לאחר זמן ל"ש ביטול ומכ"ש במה שיש לו היתר גם עתה וכ"כ הר"ן בנדרים דף נ"ב בהדיא לענין פת שאפאה עם בשר ע"ש וכיון שכן שוב גזרינן שמא יאכל עוד כזית שני והיינו שיאכל כ"כ שיהי' בו כזית חדש בכא"פ ואסור ובלא"ה נלפע"ד דל"ש בזה ביטול דהא לענין הכזית מצה צריך שיהי' כזית מצה ואיך שייך ביטול בדבר שניכר בעין ובפרט בדבר דאחשבי' לענין קיום המצוה והא דגזרינן אטו כזית שני היינו שיאכל כ"כ שירבה על ההיתר ול"ש ביטול כלל. ובזה ישבתי לנכון קושית הגאון בעל כו"פ שהעולם מקשים בשמו אחרי דשיעורין נשתכחו בימי אבלו של משה אם כן שוב יש חשש שמא ירבה בשיעורין והיותר מהשיעור שוב אסור ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעל כל פנים השיעור היותר גדול לא יהי' כזית בכא"פ מן האיסור בלבד ואם כן ח"ש על ידי תערובות אינו אסור וא"ל דצריך למצוה דממנ"פ אם הוא צורך למצוה שוב העשה דוחה ואם הוא יותר משיעור שוב הו"ל ח"ש ע"י תערובות ולכך משני הירושלמי דגזרה כזית ראשון אטו שני ואז חיישינן שיאכל הרבה עד שיהי' כזית בכא"פ ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה דהקשו האחרונים דאיך שייך דהעשה דוחה ל"ת הא בעינן מצה הראוי לשבעה והרי לשבעה אינו ראוי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכזית מצה שוב יהי' ראוי לשבעה דבכזית מצומצם אין בו רק ח"ש מצומצם על ידי תערובות כל שאינו לצורך מצוה ליכא בו איסור וכמ"ש ואם כן אותו כזית ראוי לכל שבעה. ובזה ישבתי על נכון בהא דקאמר בש"ס מנחות דף ס"ח כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ומשני מצה שאי אתה יכול לאכלו שבעה מן החדש אתה יכול לאכלו ששה ומריש הוה קשיא לי דכאן יקשה קושית הירושלמי דיבא עשה וידחה לא תעשה ול"ש תירוצו על הקרא ומצאתי במקנה בקידושין שם שהקשה כן ע"ש מ"ש בזה מר אביו הגאון החסיד ז"ל דפח"ח ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת אינו ראוי לשבעה ואנן בעינן מצה הראוי לשבעה ואם כן ניהו דבלילה יוכל לאכול כזית אבל יותר אין לו לאכול וגם ביום אין לו לאכל ולכך כתב ששת ימים וע' בשע"המ הלכות נדרים פ"ב ובטעם המלך שם. ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' שם דהא בעינן הקרא להורות דכל שבעה רשות מלבד לילה ראשונה ע"ש ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דדא ודאי אחת היא דאם הי' מצוה בכל שבעה שוב הי' העשה דוחה ל"ת ודו"ק היטב כי ענין נפלא הוא ת"ל. והנה בגוף קושית הירושלמי דליתי עשה ולדחי ל"ת לכאורה לפמ"ש התוס' בשם ר"ת לפרש דהאי ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דהיינו שאכלו בט"ו בניסן דהוא נקרא ממחרת הפסח ולכך אכלו עוד מעבור הארץ דהיינו ישן וקלוי דהא חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז בניסן דנקרא עצם היום הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה והקשה בחידושי מהרי"ט דא"כ למה כתב שאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח הא גם בלילה אכלו דהיו צריכין לאכול מצת מצוה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבלילה באמת הוה מצי לאכול מן החדש דאתי עשה ודחי ל"ת רק דממחרת הפסח דהיינו ביום דאינו רק רשות לכך אכלו מעבור ארץ דהיינו מן הישן. ובזה מיושב מה שהקשה עוד במהרי"ט דלשטת רבינו תם דהי' להם ישן אם כן אין מקום לקושית הירושלמי דליתי עשה ולדחי ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם ולפמ"ש י"ל דבאמת לא הי' להם רק כשיעור אכילה אחת ואם כן אם היו לוקחים בלילה ישן היו מוכרחים לאכול מן החדש בבקר להשקיט רעבונם ובפרט ביום טוב דאסור להיות מעונה ולכך הטיבו את אשר עשו דלקחו לחדש בלילה והי' עשה דוחה ואחר כך אכלו ישן ודו"ק היטב. אבל באמת גוף פירוש ר"ת לפע"ד רחוק מאד דפסקי' לקרא בסכיני' דמעבור הארץ אכלו וממחרת הפסח מצות וקלוי קאי על למטה עד עצם היום הזה לא אכלו וזה דחוק מאד וע"כ לפע"ד העיקר כפירוש הר"י וכן פירש הרמב"ם פ"ז מתמידין הי"א הקרא הזה דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי קאי למעלה דאכלו ממחרת הפסח דהיינו לאחר של ט"ו. ומזה הביא ראי' דלא כדעת הצדוקים ובאמת שבזה מיושב מה שהרמב"ם הביא ראי' דלא כדעת הצדוקים ובש"ס חפשו ולא הביאו מזה ובאמת שלכאורה ראי' מבוארת היא דמדתלי היתר החדש במחרת הפסח ולא במחרת השבת ש"מ דלא הי' בשבת ומחרת הפסח מתיר ולפמ"ש א"ש דהצדוקים היו יכולין לפרש דמחרת הפסח היינו בט"ו וכמ"ש ר"ת וא"כ אפשר דאין ראי' והי' מקום לכסילים לומר להיפך דלכך לא הקריבו עומר אף בט"ו משום שלא הי' במ"ש ולכך אכלו מעבור הארץ מצות וקלוי ולכך חפשו בש"ס ראיות אחרות ולולא דמסתפינא הייתי מביא ראי' ברורה דלא כדעת הצדוקים ימ"ש מהא דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה דכתבו התוס' דעצם היום הזה היינו ט"ז בניסן וכ"כ כאן ויאכלו מעבור הארץ מצות וקלי עד היום הזה ולפירוש ר"ת היינו וקלי לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז וכבר נודע מ"ש האבודרהם בשם הגאונים הובא בב"י סי' תקנ"ו דבעשרה בטבת אם הי' יכול לחול בשבת הי' צריכין להתענות משום דכתיב בעצם היום הזה וכיון שכן שוב ראי' מדכתיב עד עצם היום הזה משמע בכל מקום שיקרה בין בחול בין במ"ש מותר לאכול חדש וא"כ ש"מ דלא כדעת הצדוקים דעצומו של יום מתיר בכל זמן שחל אף שלא חל במ"ש בראשית וז"ב ובתשובה כתבתי בביאור שטת האבודרהם הנ"ל ואכ"מ. והנה במנחות דף ס"ו אמרו דאמר אביי מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ואמימר מני יומי ולא מני שבועה אמר זכר למקדש בעלמא הוא ומזה הביאו הפוסקים ראי' דספירה בזה"ז מדרבנן אבל שטת הרמב"ם דספירה בזה"ז ג"כ דאורייתא ועכ"מ מ"ש בשם הר"ן לפרש דברי הש"ס ולפע"ד נראה דהנה בטעם דמני יומי ושבועי נלפע"ד דהנה הש"ס דף ס"ה דמביא ראי' להוציא מלבן של צדוקים דאמרו ממחרת השבת היינו שבת בראשית משום דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבע שבתות תמימות הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת ופירש"י דאם חל יום טוב בשבת אז השבתות תמימות אבל כשחל באמצע אין תמימות ע"ש וזה הענין דמנין יום ושבוע דיומא היינו חמשים יום אף כשאינם תמימות ושבועי היינו להורות דלפעמים אינם שבועות תמימות ולפעמים הם תמימות ולפ"ז זה אמימר מני יומא ולא שבועי משום דיומא הוא מצות התורה אבל שבועי אינו רק זכר למקדש ולכך לא מנה דלעתיד לא יהי' חשש דהרי נתבטל דעת הצדוקים ואינו רק לזכר בעלמא דבבית שני הי' צדוקים ימ"ש ולכך לא מני שבועי ודו"ק.

והנה לכאורה רציתי להביא ראי' דחדש נוהג בשל עכו"ם דהרי במנחות דף ס"ט ע"ב אמרו דשבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן או דלמא בתר תוספת אזלינן ע"ש דמדמה לה הש"ס לערלה וכלאי הכרם והקשו בתוס' שם ד"ה בצל דבנדרים דף נ"ז מחלק הש"ס דשאני שביעית שאיסורו בא ע"י קרקע בטל ע"י קרקע וא"כ מ"ש שביעית מערלה וכ"כ וחדש דלא חשוב בא ע"י קרקע והנה בהחילוק שבין שביעית לערלה וכ"כ מבואר בר"ן שם דשביעית בא ע"י קרקע דכתיב ושבתה הארץ מה שאין כן ערלה דחסרון השנים הוא וכ"כ הוא משום תערובות ע"ש אבל בחדש לא נודע הטעם למה לא חשיב בא ע"י קרקע דאדרבא בא ע"י השרשה בקרקע ואם כן תלוי בקרקע וע"כ נראה דכיון דחדש נוהג בשל עכו"ם והרי עכו"ם אין לו קנין בא"י להפקיע מידי מעשרות וע"כ דמה שנוהג חדש הוא משום דבאמת יש לעכו"ם חלק במה שזרעו כמ"ש התוס' בר"ה דף י"ג ואם כן שוב עיקר האיסור לא בא מחמת הקרקע רק מחמת הזרע שנזרע וזה חשיב לא בא מחמת הקרקע ודו"ק היטב כי לכאורה היא ראי' נפלאה ולכאורה רציתי לומר דאם נימא דבשל עכו"ם אינו נוהג חדש ומ"מ אם נגמר ביד ישראל אסור כמ"ש למעלה בשם המקנה אם כן הוה כמו כלאים דמחמת התערובות נאסר ולא מקרי בא מן הקרקע יש לתמוה לפמ"ש הרא"ש בנדרים שם לחלק דלכך ערלה וכ"כ לא נקרא בא על ידי קרקע דא"א להיות נאסר במחובר בלתי מעשה שעשה להיות נאסר אם כן גם בחדש משכחת לה שיאסר בלי מעשה כמו בחדש של עכו"ם ואחר כך קנהו הישראל דבגוף השדה לא נעשה שום מעשה ונאסר וזה דוחק לומר דמה שקנה השדה זה מקרי מעשה דהא מכל מקום בגוף השדה לא נעשה מעשה וע"כ דחדש נוהג בשל עכו"ם ואם כן לא משכחת לה שיהי' אסור במחובר בלתי מעשה שעשה ודומה לערלה וכ"כ וז"ב ודו"ק. אחר זמן רב מצאתי בסנהדרין דף צ"א בכ"ד בניסן וכו' כשבאו בני אפריקא לדין עם ישראל א"ל ארץ כנען שלנו היא וכו' מיד ברחו והניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות ואותה שנה שביעית היתה ואי נימא דחדש אסור בעכו"ם אם כן לא הי' יכולין ישראל לסמוך ע"ז ולא מצי אכלי דדלמא השריש אחר העומר ואסור וע"כ דאינו נוהג בשל עכו"ם וע' פ"ז משמטה הלכה כ"ט בכ"מ מ"ש בשם בעל כפתור ופרח ודו"ק.

והנה בגוף דברי הירושלמי והתוס' הנ"ל קשה לכאורה דאי נימא דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם אם כן למה לא היו מותרים לאכול קודם הקרבת עומר דהא חדש לא הי' נוהג ואף דא"י מוחזקת היא ביד ישראל מכל מקום יש לו לנכרי במה שזרע כמ"ש התוס' בר"ה דף י"ג ד"ה ולא ואם כן הי' מותר חדש בשל עכו"ם. אמנם נ"ל דלכך לא אכלו דהא בעינן מצתכם שלכם וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דפסחים דיליף לחם לחם וכבר נודע מ"ש הרא"ם דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר מכל מקום שלכם לא מקרי וא"י בו בלולב הגזול דבעי לכם וה"ה לענין מצה של מצוה וכמ"ש בשם הרא"ש דבעי לכם במצה ושפיר הקשו דליתי עשה ולדחי ל"ת. ובזה מיושב היטב קושית העולם הנ"ל דאף דנשתכחו השיעורים מכל מקום היותר מהשיעור הי' מותר להם לאכול דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם ודוקא מה שהיא למצה של מצוה אסור דאינו מצתכם אבל היותר מהשיעור מותר דאינו נוהג בשל עכו"ם. ובזה מיושב היטב מה דהקשו כלם דהא קדלי דחזירי הותר להם ומכ"ש חדש ולפמ"ש א"ש דלפמ"ש הרמב"ן בפ' ואתחנן דהא דהותר בשבע שכבשו הוא בשביל שהשליטם הקב"ה בשלל האויבים דלא כשטת הרמב"ם דהותר בשביל פ"נ בעת שירעבו ויצמאו ואם כן לענין חדש דבשל עכו"ם אינו נוהג רק בשל ישראל אם כן אדרבא כל שהפקיע הקב"ה והשליט הישראל בזה ממילא הפקיע החלק שיש לו לעכו"ם במה שזרע ואם כן הוה כשלל דידן דאסור דהרי חזינן דבשל נכרי לא הקפידה התורה על חדש רק בשלנו אם כן אדרבא בשביל דהותר קדלי דחזירי ונעשה שלנו שוב אסור משום חדש. אברא דאם כן יקשה גם על מ"ש התוס' בר"ה שם דיש לו במה שזרע הא הוה של ישראל אך ז"א דקודם שכבשו הי' של העכו"ם בודאי ובזה יש לבאר דברי התוס' וע' בפר"ד ובטורי אבן שנתקשו בדברי התוס' מיהו באמת צריך להבין הא כיון שכבשו א"י וגרשו על כל פנים העכו"ם אם כן אין לך יאוש גדול מזה וא"כ שוב הוה של ישראל ואיך שייך קציר נכרי וצ"ל דבקרקע וכל המחובר לקרקע ל"ש יאוש והוה של נכרי ואף דנקצר אחר כך ומועיל היאוש מכל מקום על כל פנים הוה קציר של נכרי והי' מותר החדש ובזה יש לישב הקושיא דהותר אף קדלי דחזירין דז"א דהרי אדרבא ע"י שהותר נעשה של ישראל לגמרי והוה שלל דידן ונאסר החדש. והנה לפע"ד מדברי הירושלמי מוכח כדעת הב"ח דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם דפריך בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שיאסר משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה אפילו יבשה א"ל ואפילו יבשה ואפילו קצורה ולכאורה תמוה מה נ"מ בין לחה ליבשה וקצורה ולפמ"ש י"ל דבאמת בעכו"ם אינו נוהג רק בשל ישראל ואם כן בלחה שעדיין תגדל עוד אם כן נעשה של ישראל ובפרט בא"י מוחזקת היא רק דיש לו במה שגדל א"כ כאן דלא נתבררה כמה גדלה כבר ואם כן נעשה כלו של ישראל ובפרט דהתורה הרשה להם שלל עכו"ם אם כן פשיטא דנאסרה אלא אף יבשה וקצורה גם כן אסור דאף דכלו של עכו"ם מכל מקום כיון דהוה מוחזקת רק דיש לו במה שזרע כל שיבשה וקצורה וא"צ לקרקע שוב נתיאש העכו"ם וממילא הוה של ישראל דהרי אין לו במה שזרע דהא נתיאש ואף דבעת שגדלה היתה של עכו"ם מכל מקום כל דא"י מוחזקת על כל פנים יאוש מועיל ובפרט אם נימא כשטת הפוסקים דגם בקרקע מועיל יאוש כל שהוא יאוש גמור ובפרט דהירושלמי לשטתי' דס"ל דמועיל יאוש לקרקע כמ"ש התוס' ריש לולב הגזול בשם הירושלמי ובלא"ה נלפע"ד דכל הטעם דלא מועיל יאוש לקרקע הוא משום דדבר שהוא ברשותו ל"מ יאוש במ"ש הרמב"ן במלחמות דקרקע הוא ברשותו דהארץ לעולם עומדת ולפ"ז כאן דגוף הקרקע הוא של ישראל רק דיש לו במה שנטע ואם כן שפיר נתיאש ובעודו לחה שכבר שמעו שישראל יצאו ממצרים ויוצאים לכבוש א"י וכבר התחילו לכבוש ודו"ק. ומה דאמרו שם בירושלמי שמצה אכלו ממה שתגרי נכרים מוכרים להם וכר"י דאמר שביאה האמורה בתורה לאחר שכבשו וחלקו הוא תמוה כמ"ש כלם דאדרבא לר"י לא הי' נוהג כלל חדש כדאמרו בקידושין דף ל"ח לפע"ד נראה דהירושלמי מפרש דלכך לא נהג חדש בטרם שכבשו ושחלקו משום דהותר להם אף קדלי דחזירי וס"ל כשטת הרמב"ם דלא הותר רק בעת הרעבון ולכך כל שהיו יכולים לקנות מתגרי עכו"ם שוב נאסר להם החדש אף בשבע שכבשו וחלקו ומה דהוצרך לכך הירושלמי י"ל דס"ל להירושלמי דאם נימא דהזהירה תורה תיכף בבואם אם כן בפירוש אוסר להם החדש ולא הותרו קדלי דחזירי לענין חדש ואם כן הי' אסור אף בשל עכו"ם דהא ע"כ דשלל דישראל נחשב דאם לא כן היאך משכחת לה דיהי' שייך חדש תיכף בבואם וע"ז אומר כר"י דלא נאסר חדש ולכך אכלו ממה שתגרי נכרים מביאים להם ודו"ק. והנה לפע"ד הי' נראה דחדש נוהג בשל עכו"ם מהא דאמרו בסנהדרין דף י"ב אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ופרש"י לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור החדש ואמרו שם דקמפלגי אי מותר להביא ירק מח"ל וקשה הא היו יכולין להביא מא"י משדות נכרים שאינו נוהג חדש וע"כ דנוהג חדש בשל עכו"ם והא דאמרו שם אין מעברין בשביעית פרש"י שלא להאריך איסור עבודת הקרקע וע' רמב"ם פ"ד מקידוש החודש הט"ו טעם אחר שיד הכל שולט על הספיחין ולא ימצאו להקריב העומר ושתי הלחם וצ"ע למה לא פירש כפשוטו שהרי לר"ע דספיחין אסור מן התורה ל"ש כל כך הטעם וגם צ"ע דלא הביא הרמב"ם הך דמוצאי שביעית.

והנה בהא דאמרו בקידושין ל"ח תניא רשב"י אומר שלש מצות נצטוו ישראל וכו' ומה חדש וכו' כלאים שאסורין איסור עולם ואסורים בהנאה ופרש"י דכתיב תקדש לשון הקדש והגאון מוהר"י פיק וכן הגאון מוהר"ע איגר ז"ל תמהו ע"ז בהגהות על הש"ס דבדף נ"ו בקידושין חזקי' פירש תקדש תוקד אש ור"א פירש תקדש פן תהי' קודש ופריך הש"ס אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין ומסיק מחוורתא כחזקי' וא"כ למה נקט רש"י שלא אליבא דדינא והיא תימא ובאמת שביותר תימא דבחולין דף קט"ו אמרו בש"ס בפשיטות על ר"א והא דכתיב פן תקדש תוקד אש אלמא דר"א גופא ס"ל כן.

הן אמת שראיתי ברש"י בחומש (פ' כי תצא דברים כב ט) פירש תקדש תסתאב כמ"ש באונקלוס שהוא כל דבר המתעב בין לשבח בין לגנאי נקרא הקדש וא"כ ל"ק קושית הש"ס דדוקא על ר"א דפירש שהוא קודש ממש פריך הש"ס אבל אם נימא דהכוונה תסתאב ואינו קודש לשבח רק לגנאי ל"ק קושית הש"ס אבל כאן פירש רש"י תקדש לשון הקדש א"כ הוא תימא דקשה קושית הש"ס וע' רמב"ן בתורה שפירש ג"כ לשון הקדש. אמנם משמים אנהורינהי לעינן דבספרי פ' תצא אמרו ומנין לכלאי הכרם שאסור בהנאה נאמר כאן קודש ונאמר להלן קודש מה להלן איסור הנאה אף כאן איסור הנאה הנה סתם ספרי ר"ש ופירש מלשון קודש ויליף בגזרה שוה דקודש קודש וע"כ דתקדש הוא קודש כר"א וכאן דר"ש הוא דאמר כן א"כ שפיר פירש רש"י דתקדש הוא קודש הן אמת דדברי הספרי הן תמוהים דמלבד דלא נמצא דרש זה בש"ס דילן אף גם דמצינו בחולין קט"ז ובכמה מקומות דר"ש למד להיפך דבב"ח מותר בהנאה דכתיב כי עם קדוש אתה ונאמר להלן ואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה. אך באמת הדבר נכון דתוס' פסחים דף כ"ד ד"ה אמרתי ובבכורות דף י' הקשו דאמאי לא גמר מקדש קדש מנותר דאסור אף בהנאה ותי' דעם קדש מאנשי קדש מסתבר יותר למילף דקאי קדושה אגברי ע"ש ולפ"ז כאן דכתיב פן תקדש וקאי קדושה על הכלאים שוב שייך יותר ללמוד מנותר ואם כן דברי הספרי נכונים וגם קושית הש"ס ל"ק דכיון דיליף גז"ש (לא) מדמינן לגמרי להקדש שיהי' תופס דמי' וגם דבקדושת הגוף כמו נותר א"י לחולין ואין לו פדיון וא"כ רש"י דפירש ברשב"י שפיר פירש דתקדש הוא מלשון הקדש וד' יראני נפלאות מתורתו ואני מגזע רש"י יגעתי לישב דברי רש"י על מכונם וזכות רש"י יעמוד לנו שאנחנו היום עש"ק בהעלותך שנת תרי"ג עדיין אנחנו בצרה וצריכין לרחמי שמים וזכותו דרש"י דנפיש טובא יתעורר עלינו שיסכרו פי דוברי שקר וישיבנו אבינו לתורתו.

והנה בעש"ק פ' תצא י"ג אלול תרי"ג למדתי מס' סוכה ובהגיעי לדף ל"ט שם האריכו התוס' בד"ה בפירוש פירות עזקה ופרשו תוס' היינו מלשון ויעזקהו ויסקלהו והיינו פירות המשומרים אסורים אף שלעכו"ם והרז"ה אזיל ג"כ בשטה זו ובתמים דעים להראב"ד כתב על הרז"ה וז"ל א"א של הצרפת הוא זה ואינו נכון שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה אבל שמור ביד גוי לא אסורה ועוד איזה שבח יש בין שמור לשאינו שמור אבל של עזקה היא ארץ עבודה ומטויבת ואם ספיחים אסורים בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין של גוי בין של ישראל וראיתי בכ"ת למהרמב"ח בסוכה שם שתמה על פירוש הראב"ד דאף לפי פירושו תקשה כשם שמשומר ביד גוי מותר שלא אמרה תורה והשביעית תשמטנה רק לישראל אבל לא ביד גוי אם כן ה"ה איסור עבודת הארץ כל שהישראל לא עבדו רק העכו"ם לא נאסר לישראל ומה שהביא מספיחין אינו ראי' דספיחין דאסורים היינו בפרי האדמה שלא יזרע ישראל ויאמרו ספיחין הן אבל פרי האילן אין שם איסור ספיחין כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ד דשמטה וגם הא היא משנה מפורשת פ"ד דשביעית משנה ד' דשדה שנטייבה פירותי' מותרין באכילה כמ"ש ב"ה שם ע"ש שהניח בקושיא ובאמת שהיא תימא רבה מאד על הראב"ד והערוך שממנו לקח זאת והנה מ"ש המהרמב"ח דפירות האלנות לא גזרו על ספיחין לא ידעתי מה נ"מ. ומ"ש שכ"כ הרמב"ם במחכת"ה נסתבך בלשון הרמב"ם שכתב בהלכה ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות אלנות והעשבים שאין זורעין אותם וכו' והבין שפירות האילנות ל"ש ספיחים אבל ז"א דכוונתו לאלנות שאין זורעין אותם ואינם חשובים אבל מה שחשובין ונוטעין אותם פשיטא דאסור בשביעית וז"פ וברור. אמנם עדיפא הי' לו להקשות דהרמב"ם ביאר בהדיא בהכ"ט שם דעכו"ם שזרע בשביעית ל"ש ספיחין שלא גזרו על ספיחין אלא מפני עוברי עבירה והעכו"ם אינם מצווים על שביעית כדי שנגזר עליהם ע"ש ועכ"מ שהאריך לבאר טעמו של רבינו וישב כל השגת הכפתור ופרח ושכן מבואר בסנהדרין פ' חלק ובירושלמי ע"ש ובאמת שאלו זכר הכ"מ שהראב"ד דעתו דפירות שביעית של עכו"ם אסורין לא הי' חולק על הכפתור ופרח כ"כ בחזקת היד אבל באמת דברי הראב"ד תמוהין דסברת הרמב"ם נכונה ולכאורה רציתי לומר דבאמת הכפתור ופרח הקשה הא אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע איסור קדושת מעשרות ושביעית וכתב הכ"מ דהרמב"ם לשטתו שכתב פ"א דתרומות דוקא לאחר שחזר וקנה הישראל מהעכו"ם אבל כ"ז שהיא ביד עכו"ם מופקעת היא והנה זה לשטת הרמב"ם אבל הראב"ד לא ס"ל כן כמו שהשיג על הרמב"ם פ"א מתרומות הי"ג ע"ש בכ"מ וא"כ לדידי' שוב אסור מה"ת שלא נפקע קדושת שביעית וזה שמחלק בין שמור לעבודת הקרקע דשמור כיון שהעכו"ם משמרה והוא לאו בר שביעית הוא שיהי' מוזהר מלשמרו לכך מותר אף דשדה היא של ישראל ואין קנין לעכו"ם אבל העכו"ם שמכרו מעצמו בלי צווי הישראל לא נאסר אבל עבודת הקרקע כיון דגוף הקרקע הוא של ישראל לא הופקע קדושתה אף שקנאו העכו"ם ומיירי פירות עזקה שקנה עכו"ם שדה בא"י ועבדה בשביעית וז"ב ול"ק קושית הכ"ת וגם מהש"ס דסנהדרין שהביא הכ"מ לא קשה דשם מתחלתן היו שדות של עכו"ם ולא קנאן וגם היו שדות של חו"ל וא"כ שפיר לא נאסר ודו"ק. ומ"ש להקשות משדה שנטייבה אני תמה על עצמי דמה קושיא לראב"ד והרי גם לכל הפוסקים קשה דכיון דספיחים אסורים מדרבנן אמאי פירותי' מותרים בשביעית ומדברי הרמב"ם פ"ד ה"א משמע דמן התורה הוא דמותרים ע"ש וכן ציין העין משפט על ב"ה דמתירים פ"ד ה"א אבל הוא תמוה דא"כ מה נ"מ הא מ"מ אסורין מדרבנן ודברי התוי"ט בפ"ד משביעית משנה ב' שציין שנטייבה אין אוכלין פירותי' וכת' ע"ז דחרישה וזריעה מותרין והביא ע"ז דברי התוס' בסנהדרין כ"ו הוא תימא ולא ידעתי היכא קאי אם על רישא דמשנה מלבד דלא מבואר בזה דאין אוכלין פירותי' אף גם דהוא מביא להיפך דשרי ובמשנה מבואר דאסור אף למוצאי שביעית ואם קאי על ב"ה הוא תימא דא"כ מ"ט דב"ש וגם לפי מה שנראה מהרמב"ם דקאי על ד"ת קשה מ"ט דב"ש אבל באמת לפע"ד מ"ש דאוכלין היינו אחרים שאוכלין בדרך הפקר וב"ש וב"ה לשיטתייהו דב"ה ס"ל דאוכלין אף בטבה וב"ש ס"ל בטבה אין אוכלין וסיפא פירושא דרישא וספיחין אסור היינו שלא בדרך הפקר ובאסור וז"פ ועכ"פ להראב"ד ע"כ ל"ק וכמ"ש. אמנם בגוף דברי הראב"ד דמדמה לספיחים לכאורה תמוה דהא בעכו"ם ל"ש הגזירה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא וע"כ נלפע"ד דכוונת הראב"ד למ"ש בפ"ד משמיטה דספיחים העולים בשדה בור מותרין באכילה וכתב הראב"ד לא גזרו עליו איסור ספיחין אבל קדושת שביעית ודאי יש בהן ואסור לאבדה ולעשות סחורה והכ"מ כ' שגם הרמב"ם מודה בזה ולפ"ז נראה דגם בעכו"ם ניהו דהספיחים מותרים לאכילה אבל קדושת שביעית נוהגת בהן מיהו ז"א דל"מ להרמב"ם דכ"ז שהן ביד עכו"ם יש קנין פשיטא דל"ש קדושת שביעית בזה ואף להראב"ד דאין קנין מ"מ למה ינהג קדושת שביעית ביד גוי כל שלא קנאה בא"י וע"כ מחוורתא כמ"ש למעלה עוד נלפע"ד להמתיק הדברים דבאמת נעבדה בהן עבודה בשביעית ושייך כל שתעבתי לך ואף דלא ניכר התועבה דמי יודע אם נזרע בשביעית מ"מ כיון דמדרבנן אסור ספיחים שעלו מאליהן א"כ כ"ש בשל עכו"ם כל דאין קנין וקנה מהישראל בא"י יש לאסור ודו"ק. שוב ראיתי בכ"מ פ"ד דשביעית ה"א שכתב בהדיא דפלוגתא דב"ש וב"ה קאי מה"ת והביא דברי הת"כ שביאר כן אבל תמוה דא"כ מה טעמו של ב"ש וגם למה יחלקו על מה שהוא מה"ת כיון דמדרבנן אסור ועיינתי בת"כ וראיתי בפירוש הקרבן אהרן שפירש דב"ה אמרו דאסור לשמור מה"ת אבל אם שמר מותרין הפירות באכילה אם מפקירן וכפי הנראה פירש כמ"ש למעלה. ולפ"ז אין הטעם משום דספיחין מותר מה"ת רק דהפירות מותרים אף שעבר ושמר הפירות מותרים אבל הרמב"ם מדהביא בכלל ההיתר ספיחים מה"ת משמע דמדרבנן אסור בשביל שעכ"פ ספיח הוא וזה תימא לפע"ד דבאמת לאחרים שלא עברו על הזריעה מותרים בפירות אבל ספיחים אסור לכ"ע שלא ילכו ויזרעו ודוקא בעבר אחר וזרע הוא דמותר לאחרים דבזה שקנסו אותו שעבר עברה די בזה אבל מה שנתגדל מאליו אסור שלא יבא עובר עבירה לזרוע ויאמר ספיחין הן ולכך גזרו על כל הספיחין ודברי הרמב"ם והכ"מ תמוהין ודברי התוס' יו"ט תמוהין ביותר וכמ"ש וצע"ג גם הראי' שהביאו הכפתור ופרח מפ' חלק והכ"מ כתב שמזה ראי' להרמב"ם והוא בסנהדרין צ"א לא ידעתי כעת שום ראי' שהרמב"ם לא חידש רק אם קנה השדה בא"י מישראל אבל מה שהי' שלו מעולם פשיטא דלא נאסר ואם כן שם שדותיהם בין שהי' בא"י ומכ"ש מה שהי' בח"ל פשיטא דלא נהוג שביעית בהם וז"פ וברור מדברי הת"כ הנ"ל. והנה במ"ש למעלה לתמוה על המהרמב"ח דהבין דבאלנות ל"ש ספיחין כלל ואני תמהתי ע"ז וכעת ראיתי דלכאורה ש"ס ערוך הוא הוא זה בתענית דף י"ט ע"ב אף על האלנות בשביעית מפני שיש בהן פרנסה לעניים וכתבו התוס' שם ד"ה רשב"ג דמיירי בספיחין היוצאין מאליהן וכמ"ד ספיחים זרעום אסור דהיינו ר"ע מדקאמר על האלנות ולא אמר על הספיחים ודברי התוס' קצת תמוהים וע' בר"ש פ"ט משביעית משנה א' בסופו ועכ"פ משמע משם דאלנות גם כן אסורים הספחים וצ"ע בזה. שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ט בראשונות סי' י"ב י"ג פלפול ארוך בדברי כו"פ וכ"מ הנ"ל וע' פאת השלחן סי' כ"ג הלכה י"ג שהאריך בזה ואם היו נזכרים מדברי הראב"ד הנ"ל היו שמחים בפלפולם בזה ואכ"מ להאריך. והנה מה שהקשה החו"ד על ר"ת ורז"ה דבעכו"ם לא נאסר משומר באמת ר"ת בספר הישר פירש דקאי באומר עכו"ם משל ישראל הוא והרא"ש פ"ק דקידושין כתב להוכיח דל"מ בשל ישראל ולא ראה דברי ספר הישר הנ"ל וכבר תמה בזה בפאת השלחן שם ע"ש.

והנה ביום א' פ' ויגש ג' ר"ח טבת תרט"ו הראה לי תלמידי המופלג מוה' יעקב יוסף נ"י דברי המהרש"א במה שהקשה בסנהדרין בתוס' ד"ה ומפני שהקשה דמנ"ל דאין מעברין בשביל שנת בצורת ודלמא משום דהיתה שנת שביעית או מ"ש דאין מעברין וע"ז תמה דאם היתה שביעית א"כ לא הותר לאכול ושם משמע דהביא לחם בכורים ממה שנתבכר בשנה הלזו גם במ"ש א"א דטעמא מאי שאין מעברין במ"ש מפני שמאריכין איסור החדש כמ"ש רש"י שם והלא אם נימא דבשנת בצורת מעברין אף שודאי צער להם שמאריכין איסור החדש שהרי אין להם לא ישן ולא חדש מכ"ש במ"ש שמותר לעבר וא"כ ע"כ מוכח דאין מעברין בשנת בצורת ובאמת שהיא תימא גדולה. והנה לחבת פה קודש המהרש"א אמרתי דמ"ש דלא משכחת לה בשביעית לפי שא"כ לא הי' מותר לאכול מפני שביעית הנה מלבד די"ל דספיחין מותר מה"ת ורק מדרבנן אסור ואז לא הי' נגזר בימי אלישע אף גם דמשכחת לה שהביא משל נכרי דשטת הרמב"ם דמותר דלא נהיגא שביעית בנכרי ולפי שטת הכ"מ פ"ד משביעית הוא משום דספיחין מותר מה"ת וגם מ"ש דבמ"ש ג"כ הי' מותר אם מותר לעבר בשנת רעבון יש לומר דכוונת המהרש"א דניהו דבשביל שנת בצורת לבד היו מעברין אבל כיון שהי' שנת מ"ש וגם בצורת לכך לא היו מעברין וגם מ"ש הוא לחלק דשנת בצורת היא רק במקרה ולכך מעברין ומשא"כ מ"ש דהוא ענין תמידי ג"כ נכון. אך בלא"ה נלפע"ד דדברי המהרש"א נכונים דהרי התוס' הקשו דלמא בעבר הירדן ובגליל הי' וכתבו בעל שלישה הי' קלה שבכלם ול"פ כיון דנחלקו אי מביאין ירק מח"ל לארץ משום דחוששין לגושיהן כדאמרו שם א"כ זהו במ"ש דהתורה הבטיחה שיצוה ברכתו ויכולין לסמוך שבודאי יהי' הברכה ולכך אסרו להביא מח"ל אבל בשנת רעבון יכול להיות שיביאו מח"ל במקום שיש תבואה הרבה וא"כ אם נימא דבשנת רעבון מעברין מ"מ בשביל מ"ש אין מעברין ושפיר הקשה המהרש"א. אך בגוף קושית המהרש"א אני תמה דלפי מה דאמרו בירושלמי פ"א דשקלים ה"ב דמשהתיר רבי להביא ירק מח"ל לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע א"כ ל"מ לפי הגרסא שלפנינו דגרס רבי אומר א"כ בימי אלישע דלא הי' עוד הגזירה דגזרו א"כ מותר אף בשביעית לעבר ומכ"ש במ"ש ולק"מ קושית המהרש"א ואף דנימא דגרס כמ"ש המהרש"ל ר' מאיר וכפי שמצאתי בתוספתא פ"ב דסנהדרין אכתי אינו רק משום גזירה שמא יבא בגושיהן אבל בימי אלישע דלא הי' הגזרה למה יהי' אסור הן אמת דלפ"ז קשה א"כ למה חשו בשביל בצורת ומיהו י"ל דהי' שנת בצורת בכל העולם וגם היו מיקרין השער דידעו שהי' בצורת אבל דהיו בטוחין בברכת ד' לכך לא היו מיקרין השער שידעו שברכת ד' תבא להם ומיהו לפמ"ש הרא"פ בפאה פ"ה והובא בשירי קרבן בשקלים שם דבשביעית אסור דמפקיע ממעשרות א"כ יש מקום להקשות דלמא הי' בשביעית. ובזה מיושב מה שהרמב"ם השמיט דין מ"ש ותמהתי בזה ביד שאול סי' רצ"ג ולפמ"ש א"ש דאחר שהתיר רבי א"כ במ"ש מותר ובשביעית לא הותר כמ"ש הרא"פ ומזה ראי' ברורה לר"א פולדא ודו"ק. והנה בהא דאמרו בירושלמי ממה שהיו תגרי עכו"ם מוכרין להם וכר' ישמעאל הקשה ש"ב הגאון מק"ח בסי' תנ"ג על הפר"ח דמחמיר במצת שמורה שצריך להיות משעת קצירה והרי כאן אכלו ממה שתגרי עכו"ם מוכרין להם ולכאורה רציתי לומר דהרי התוס' בקידושין דף ל"ח דהקשה בירושלמי דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש וכתבו דהוה עשה שקודם הדיבור ואינו דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וגם גזרה כזית ראשון אטו כזית שני ולפ"ז לענין שמורה כיון דגם ושמרתם הוה ל"ת דלפני הדיבור דושמרתם הוה ל"ת דגם השמר דעשה הוה לאו לחד מ"ד ומכ"ש ושמרתם דלאו וא"כ שוב העשה דמצה דוחה וא"ל כיון דושמרתם הוא משום חשש חימוץ א"כ שוב לא הוה מצה כשרה ול"ש העשה דז"א דהרי עיקר ושמרתם על כזית מצה של חיוב לילה הראשונה הוא כמ"ש הפר"ח מהך דבצקן של נכרים אדם אוכל מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה וא"כ הוה גדר בפ"ע שאותו זית תשמור יותר מחשש חימוץ משעת קצירה וא"כ שוב העשה דוחה וגם התירוץ השני ל"ש דהכזית השני ל"ש בזה כיון דעכ"פ יהי' יוצא כל שאכל כזית אחד ואף אם אין לו כלל לאכול פשיטא דעכ"פ יוצא ידי חובת מצה עכ"פ ואם לא יאכל כלל לא מקיים ולכך שפיר אכלו מזה ובלא"ה נלפע"ד ברור דלכאורה צ"ב גוף הענין דושמרתם כיון דאינו רק חשש בעלמא שמא אינו משומר אולי יש חשש חימוץ והרי ספק מותר מה"ת לשטת הרמב"ם ומכ"ש בזה דאינו רק חשש בעלמא וצ"ל דמכאן ראי' למ"ש האחרונים דכל דכתיב ההיתר בפירוש צריך שיהי' היתר ודאי ול"מ ספק ולפ"ז כאן דכתיב ושמרתם את המצות בעינן מצה מפורש שתהי' מצה ברורה ואמנם אם נימא דנוקשה אינו אסור מה"ת שוב התורה לא הקפידה רק על חמץ גמור וא"כ לא בעי מצה ברורה אך באמת המעיין ברש"י ימצא דאין מקום לכל הקושיות דכתב בפסחים שם דמה דבעי שימור לשם מצה ובזה י"ל דהך שמירה אינו ל"ת רק עשה דשימור לשמה בעינן מיהו ז"א דאנן קי"ל דהשמר דעשה ג"כ לאו הוא וע' פ"ד מתפילין בכ"מ ובשעה"מ שם הרחיב הדיבור בזה ולכל החילוקים שם כאן הוה ל"ת ושוב י"ל דעשה דוחה הל"ת וכמ"ש וא"כ לק"מ ובזה י"ל הא דאמר מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות והקשה הפר"ח מה לשון מצוה ללתות הא עיכובא נמי איכא לפי"ז י"ל דבאמת נחלקו אי שימור דעשה עשה או הוה לאו ולפ"ז נלפע"ד דגם כאן תלוי בזה אם הכוונה דשימור הוא משום חמץ בודאי הוה ל"ת והוה השמר דל"ת ולכך בעי לתיתה כדי שיהי' שייך שימור דיהי' השמר דל"ת ואם אינו צריך לתיתה א"כ השימור אינו רק לשם מצות מצה דבעי לשמה וא"כ אפשר דלא הוה רק עשה ולכך נקט מצוה ללתות כדי שיקיים מצות ושמרתם. והנה לפע"ד י"ל עוד בגוף ענין דושמרתם את המצות דאם אינו רק משום דבעי שימור לשם מצוה א"כ לשטת רש"י בסנהדרין מ"ח דלרבא דס"ל הזמנה לאו מלתא היא ס"ל כת"ק דרשב"ג ולא בעי עבוד לשמה דסגי בשאר ענינים שיעשה בהן לשמה א"כ כאן שוב ג"כ י"ל דל"צ לשמה מתחלת הקצירה וסגי במה שיעשה לשמה אח"כ ואף לשטת ר"ת דרבא ס"ל להיפך דכיון דהזמנה לאו מלתא לכך ס"ל דבעי עיבוד לשמה היינו שם דהזמנה בעלמא לא סגי לה רק במעשה העיבוד אבל כאן למה לא יהי' די בשימור דמשעת לישה דודאי צריך שימור משום חשש חימוץ ואולי י"ל דאדרבא לפי שצריך שימור בלישה בשביל הלישה שלא יתחמץ א"כ אינו ניכר השימור לשמה לשם מצה לכך הצריך שימור מתחלתו ועד סופו. אברא דא"כ קשה האיך אמר מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דעביד לתיתה שימור למאי והרי אדרבא אם צריך לתיתה שוב הוה שימור משום חימוץ ולא משום מצוה וא"ל דבהס"ד ס"ל דסגי בהשימור לשם מצה שלא תתחמץ דז"א דא"כ למה לא יוצאין בבצקות של עכו"ם אף דאין אנו רואין שום חימוץ וכדפירש"י ד"ה שיאכל וצ"ל דבאמת בהס"ד סגי בשישמור שלא יתחמץ מיהו שמירה צריך וכל שלא שמר אף שאירע שלא נתחמץ ואין אנו רואין שום חימוץ לא מועיל ולכך א"י בבצקות של נכרים אבל כל שנשמר הי' סגי אף שלא שמרו לשם מצה בלחוד רק כדי שלא יתחמץ. וזה באמת מה דדחי דבשעת דבעי שימור לא עבד שימור אבל לפי המסקנא דבעי שימור לשם מצוה מתחלתו ועד סופו והיינו לשם מצה בלבד לא מתורת שיהי' שימור מחמץ ולפ"ז אדרבא לא בעי לתיתה ודלא כתוס' ד"ה כי וערש"י שם ובצל"ח ולפ"ז לדידן דעכ"פ מותר ללתות שוב לא הוה השימור רק שלא תחמיץ ושוב סגי לש"מ בשימור משעת לישה ועיין שו"ת נו"ב מהד"ת ח"א או"ח סי' ע"ט ובמ"ש יש להאריך הרבה לדחות כל דברי הפר"ח וגם איזה קושיות מהנו"ב ואכ"מ. ועכ"פ לפע"ד בשנה זו שנת תרט"ז שהיתה שנה קשה והשמירה היא מחימוץ הרבה כי נראו בה איזה חטים מצומחים מפני שהי' חולי רע ר"ל בעת שקצרו ולא הספיק הזמן לעיין ולי היו שולחים זה כמה שנים מצה שמירה וכעת אין לי שמירה אף למצת מצוה נלפע"ד דא"צ היתר כלל דאינו רק חומרא בעלמא לפמ"ש וגם לא קבלתי עלי בנדר רק מפני ששלחו לי מבית אבי ע"כ אכלתי אבל לא קבלתי בתורת נדר. והנה בגוף הקושיא שהבאתי למעלה די"ל דעומר מתיר בנכרי דחדש נוהג בעכו"ם וע"ז אמר אלי בפסח שני שנת תרט"ז ש"ב הרב מוה' פנחס ב"ש נ"י דכיון דאמרו בהני אוונכרי דלקצרו אינהו והרי העומר אינו בא רק ע"י קציר ישראל וליתא דהרי בא"י מוחזקת היא לנו ואף דיש לעכו"ם במה שזרע מ"מ ל"ד לאוונכרי דשם הקרקע אינו נגזלת והרי היא גזולה אבל כאן אדרבא גוף הקרקע של ישראל ובעד הקציר משלם לעכו"ם ובלא"ה זה טעות דעיקר הקושיא דהעומר מתיר החדש של עכו"ם ומותרין לאכול אבל באמת העומר לא בא משל עכו"ם וז"ב ופשוט ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף