שאגת אריה/צו
|
< הקודם · הבא > |
שאלה מי שאין לו למצה של מצוה של היתר אלא של חדש או של איסור אחר אי אמרינן יבא עשה דמצה וידחה ל"ת או לא:
תשובה בדבר זה ראוי לעיין בד' דברים ונבארם א' לא'. ראשונה הא דתניא בפ"ב דפסחי' (ד' לה) יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ. הרי דמהיקשא דמצה לחמץ ילפינן דאין יוצא ידי חובתו בטבל וא"כ ה"ה לשאר איסורים נמי שאין איסורו משום בל תאכל חמץ. אבל הא ליתא שהרי אמרי' התם ואיסורא דחמץ להיכא אזלא אר"ש הא מני ר"ש הוא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא רש"א האוכל נבילה ביה"כ פטור והרי האי תנא ע"כ איסור כולל ל"ל דהא דממעט מצה של איסור מלא תאכל עליו חמץ ה"פ משום דסיפא דקרא שבעת ימים תאכל מצות ומקשינן מצה לחמץ ובשל איסור אין יוצא ידי חובת מצה כיון דאילו היה חמץ לא היה עובר על לא תאכל עליו חמץ דהא אין איסור חל על איסור לפיכך אין יוצא נמי ידי חובת מצה. והרי ע"כ האי תנא איסור כולל לית ליה דהא חמץ בפסח ה"ל איסור כולל מיגו דחל על שאר תבואה שאינו של איסור חל נמי על של איסור ועוד שהרי טבל אסור באכילה ושרי בהנאה ואילו חמץ בפסח בהנאה נמי אסור והרי איסור הנאה לפירש"י והרמב"ם ה"ל איסור מוסיף ולפי' התוס' ה"ל איסור חמור וכמשכ"ל בדיני יה"כ אלמא אפי' איסור כולל עם איסור חמור או איסור מוסיף ל"ל ואנן קי"ל דאפי' איסור כולל לחוד חל על איסור וכמש"כ הרמב"ם בפי"ז מה' איסורי ביאה והכי מוכח בגמרא בכ"מ. וא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ש אדם יוצא ידי חובתו במצה של איסור וא"א לנו למעט של איסור מהאי היקשא דמצה לחמץ דהא איסורו משום בל תאכל חמץ כיון דאיסור חל איסור בכה"ג. ואף ע"ג דרבינא שני התם אפ"ת רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ בלבד אלא אף משום בל תאכל טבל הא אידחו דבריו בגמ' דאמרינן מידי בלבד כתיב אלא מחוורתא כר"ש וזה ברור. ובמתני' תנן התם אלו דברים שאדם יוצא ידי חובתו בפסח כו' בדמאי כו' אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו וכתב הר"ן טעמא דכל הני משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה וגרסינן בירושלמי מצה גזולה אסור לברך עליה אר"ה ע"ש בוצע ברך ניאץ ה' רי"א אין עבירה מצוה א"ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ע"כ. בגמ' דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני ואוכל דמאי השתא נמי חזי ליה ופירש"י דמאי לא חזי ליה ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשם מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ ה"ל מצוה הבאה בעבירה ע"כ. וזה מן התימה כיון דאיכא טעמא דמצוה הבאה בעבירה להאי תנא דס"ל כר"ש היקשא דמצה לחמץ למה לי תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וביותר ק"ל על רש"י ז"ל שהרכיב לב' הטעמים ביחד משום היקשא ומשום מצוה הבאה בעבירה וכיון דאיכא טעמא דמצוה הבאה בעבירה היקשא ל"ל. ונ"ל דצריכא להני תרי טעמי דאיכ' בשל איסור דיבא מ"ע דמצה וידחה אותה ולאיסור כזה לא סגי לן בטעמא דמצוה הבאה בעבירה דכיון דראוי למ"ע דמצה לדחות את ל"ת של איסור זה הרי אין כאן עבירה ואדרבא אפי' מצוה יש כאן לפיכך צריכים אנו להיקשא דמצה לחמץ ואילו משום היקשא לחוד לא סגי לן אלא לר"ש אבל לרבנן דלדידהו לא שייך למידרש להאי היקשא כיון דס"ל איסור חל על איסור באיסור כולל וה"א אפי' באיסור חמור דאין עשה דמצה ראוי לדחות אותה אם עבר ואכל יוצא ידי חובת מצה בדיעבד לפיכך צריכים אנו לטעמא דמצוה הבאה בעבירה דאינו יוצא בזה דיעבד דכיון דאין ל"ת זו ראוי לדחות מפני עשה דמצה הרי כאן עבירה באכילתו וה"ל מצוה הבאה בעבירה:
ועתה אבאר הדבר הרי בפ"ק דיבמו' בשיטת עליה מסקינן דאין מ"ע דוחה ללא תעש' שיש בה כרת וטעמא דמילתא משום דהא דעשה דוחה ל"ת ילפינן לה מכלאים בציצית דשרי רחמנא מסמוכים דלא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ודוקא דומיא דכלאים דה"ל ל"ת גרידא הוא דאמרינן דאתי עשה ודחי לה אבל ל"ת שיש בה כרת דחמיר אין עשה דחי לה והדבר ברור לי דה"ה דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים דחמיר מל"ת גרידא ולא הוי דומיא דכלאים בציצית והא דאמרינן התם אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת הל"ל דאינו דוחה אפי' ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים דקילא מכרת כ"ש ל"ת שיש בה כרת דחמיר מינה כדאמרינן בפ' כ"ש (ד' לב) היינו משום דהתם מיירי מיבום דעריות שכולן בכרת ואין בהן מיתה בידי שמים נקט ל"ת שיש בה כרת וה"ה לל"ת שיש בה מיתה בידי שמים דלא דחי דזיל בתר טעמא. והשתא אתי שפיר דכל הני איסורי דחשיב במתני' אין ראוי לדחותן מפני מ"ע דמצה דהא טבל במיתה בידי שמים כדאמרי' בס"פ הנשרפים ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו היינו טבל דבמיתה ומעשר שני שלא נפדה אע"ג דאינו במיתה אפ"ה אינו נדחה מפני עשה דמצה דה"ל ל"ת ועשה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כו' הרי ל"ת וסיפא דקרא כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו ומשמע לפני ה' אין במקום אחר לא והוי ליה לאו הבא מכלל עשה וקי"ל לאו הבא מכלל עשה עשה הוא וה"ל מ"ש שלא נפדה עשה ול"ת וא"א לעשה דמצה לדחות עשה ולא תעשה והקדש שלא נפדה נמי אין ראוי לעשה דמצה לדחות אותה ול"מ לרבי דסבירא ליה שם בפרק הנשרפים ובפ' כל שעה דהזיד במעילה במיתה הא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בה מיתה אלא אפי' לרבנן דס"ל הזיד במעילה באזהרה בעלמא ואין בה מיתה כיון דקי"ל דאין יוצא ידי חובתו במצה גזולה וכדברי הירושלמי אם כן מה לי גזל להדיוט מה לי גזל לגבוה וכל זמן שלא נפדה יש כאן משום גזל גבוה. ואף ע"ג דמוקי לה בגמ' לעולם שנפדה ומאי לא נפדה לא נפדה כהילכתו כגון שחיללו ע"ג קרקע ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו אפ"ה ה"ל גזל אע"פ שנפדה דכיון דרחמנא קפיד אהקדש שלא לפדותו ע"ג קרקע כל שלא נפדה כהילכתו לא נפק מתורת גזל דדעת גבוה יש שאין גזא דרחמנא יוצאת מרשות גבוה בחילול ע"ג קרקע וה"ל גזל מעליא וכיון דכל הני איסורין דתנן במתני' אינן נידחין מפני עשה דמצה לפיכך היכא דעבר ואכל אפי' בדיעבד אינו יוצא י"ח משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דאין מ"ע דמצה ראוי לדחותן לכתחילה והשתא אתי שפיר דלא אתיא סתם משנה כר"ש ודלא כהילכתא דאפי' כרבנן נמי אתיא אע"ג דס"ל איסור חל על איסור באיסור כולל וא"א לן למילף מהיקשא דמצה לחמץ שאינו יוצא י"ח במצה של איסור אפ"ה בכל הני אינו יוצא ידי חובתו מטעם אחר דהואיל ואין עשה דמצה דוחה אותן בלכתחילה לפיכך בעבר ואכל אינו יוצא י"ח אפי' בדיעבד משום מצוה הבאה בעבירה וכדאמרן. והא דפריך דמאי הא לא חזי אע"ג דדמאי אינו אלא מדרבנן אפ"ה פריך שפיר דהא כיון דטבל הטבול לתרומת מעשר דאורייתא אינו יוצא בו י"ח מצה משום דחמיר דבמיתה ואין עשה דמצה דוחה אותו ה"ה לדמאי דהוי טבול לתרומת מעשר מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואינו יוצא בו י"ח וכדאמרינן בגמ' אבל לא בטבל פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב. ותנא דברייתא דממעט לטבל שלא נתקן כל צרכו מלא תאכל עליו חמץ ולא מה"ט דאמרן ה"ט משום דבברייתא קתני ואפי' מ"ע מנין דמשמע שהופרש ממנו הכל לבד ממ"ע והרי במס' מכות בפ' אלו הן הלוקין (ד' טז) אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה ויליף לה התם מקרא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך ושבעו מה להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני ואמר רחמנא לא תוכל ומשמע דטבל של מעשר עני אינו עובר עליו אלא בלאו זה גרידא אבל אינו חייב עליו מיתה כשאר טבל. וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ו מה' מ"א האוכל כזית מן הטבל קודם שיפריש ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר חייב מיתה בידי שמים כו' אבל האוכל מדבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר ועדיין לא הפריש ממנו מעשרות ואפי' לא נשאר בו אלא מעשר עני ה"ז לוקה משום אוכל טבל ואין בו מיתה שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר כו' ע"כ. וקלסיה איש ריבו הראב"ד ז"ל שם בהשגות אע"פ שהתוס' בפ' יש מותרות (ד' פו) [ד"ה אי מהתם] נראה כמסתפקים בזה ומדברי הרמב"ם למדנו עוד דאפי' טבל שלא הופרש ממנו מעשר שני אין בו חיוב מיתה אלא מלקות בלבד שהרי כתב שאין עון מיתה אלא בתרומה גדולה ותרומת מעשר בלבד וכיון דבטבל של מעשר שני ומעשר עני אין בו מיתה ה"ט דקתני בברייתא ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מנין דהוה ליה לאו גרידא ואין בהם מיתה וסד"א דאתי עשה ודחי להו ואין כאן משום מצוה הבאה בעבירה דאדרבה אפי' מצוה יש כאן כיון דקי"ל דאתי עשה ודוחה ל"ת קמ"ל מלא תאכל עליו חמץ דאליבא דר"ש גלי קרא דעשה דמצה אינו דוחה שום ל"ת אפי' ל"ת גרידא ואע"ג דברישא דברייתא תני נמי ולא נטלה ממנו תרומת מעשר אלמא לטבל דתרומת מעשר נמי מהאי היקשא יליף לה ל"ד דכיון שיש בה מיתה ואין ראוי לכתחילה לעשה דמצה לדחות ל"ת דידה דחמיר אפי' בדיעבד ל"צ קרא דלא יצא ידי חובתו דהא פשיטא דה"ל מצוה הבאה בעבירה אלא אגב גררא דמעשר שני ומעשר עני נסיב לה נמי למעשר ראשון וכה"ג יליף בפרק אלו מציאות (ד' לב) מוהתעלמת תלתא מיעוטי וא"צ אלא לזקן ואינו לפי כבודו לחוד דמפרש הש"ס התם וכהנה רבות בגמ' והכא איפשר עוד לומר דנקט נמי מעשר ראשון שנטלה תרומתו באשגרת לישנא דר"י שהביא הגמ' התם בפ' אה"ה דתניא אר"י יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך וכו'. והשתא אתי שפיר דאע"ג דלדידן לית לן דר"ש אפ"ה בכל הני דמתני' אינו יוצא י"ח מצה כיון שאין איסורי' הללו נידחין מפני מ"ע דמצה אפי' בדיעבד אינו יוצא י"ח משום מצוה הבאה בעבירה מה"ט נקטו רש"י והר"ן להאי טעמא. והא דנקט רש"י נמי להיקשא אע"ג דלא אתיא אלא אליבא דר"ש דלית הילכתא כוותיה משום דנאמרה בגמ' בהדיא נקט לה לרווחא דמילתא. ואי ק"ל אהא שכתבתי דטבול למעשר שני ומעשר עני כיון דאינה אלא בלאו ראוי למ"ע דמצה לדחות אותה ואמאי הא איפשר בהפרשה למעשר שני או מעשר עני וכיון דאיפשר לקיים שניהם הא אר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב לק"מ הא משכחת לה כגון שהטבל אינו שלו וא"א בהפרשה כדתניא רפ"ק דתרומות דהתורם את שאינו שלו אין תרומתו תרומה וה"ה למעשר כדמוכח בכמה מקומות וא"ת א"כ תיפוק ליה דאינו יוצא י"ח מצה משום דה"ל מצה גזולה וי"ל דמשכחת לה כגון שהטבל הוא של נכרי ואפי' למ"ד מירוח נכרי פוטר כגון שנתמרח אצל ישראל ומכרו לנכרי בתר מירוח והפריש ממנו הישראל תרומה ומעשרות חוץ ממעשר שני או מעשר עני דהשתא איסור טבל נוהג בו וא"א בהפרש' כיון שאינו שלו ואפ"ה לא ה"ל מצה גזולה. לא מיבעיא למ"ד גזל נכרי מותר דל"ל בה משום מצוה הבאה בעבירה אלא אפי' למ"ד גזילו אסור ה"מ היכא דגזלו בידים אבל בממילא שרי כמו הפקעת הלואתו דשרי לכ"ע כדאמר בפ"ב דב"ק ואפ"ה לענין תרומות ומעשרות ה"ל אינו שלו וא"א בהפרשה א"נ משכחת לה דעשה דמצה ידחה לל"ת דטבל של מעשר שני או מעשר עני וא"א בהפרשה כגון שאין לו אלא כזית מצומצם ממצה של טבל דאם יפריש ממנו מעט למעשר שני או מעשר עני חסר ליה שיעורא שהרי מעשר שני חוץ לירושלים א"א לאכלו למצת מצוה דאין עשה דמצה דוחה לעשה ול"ת דמעשר שני וכמשכ"ל ומעשר עני אינו יוצא בו דה"ל של עניים וה"ל מצה גזולה ועיין בפ"ב דיומא (דף פ) גבי דמי שאחזו בולמוס גבי טבל ותרומה תנאי היא דא"ר כל היכא דאפשר בחולין כ"ע ל"פ כו' ואע"ג דהא מתני' דאין יוצא י"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו שלא נטלה ממנו מעשר שני ומעשר עני מ"ל כר"ש ור"ש הא ס"ל כ"ש למכות אלמא דלא מ"ל לר"ש דשיעור אכילה בכזית וא"כ י"ל דה"ה אכילת מצה כגון מצה בכ"ש סגי ליה ולא בעי כזית הא מ"מ ר"ש עצמו אמר ול"א כזית אלא לענין קרבן בלבד ולפי' התוס' בפ"ג דשבועות (ד' כד) ה"ה לענין עונש כרת בעי ר"ש כזית ולא סגי ליה בכל שהו ה"נ איפשר לומר דאכילת מצה לר"ש נמי צריך כזית ולא סגי ליה בכל שהו ולכרת וקרבן מדמינן לי' ולא לכל איסור וכ"כ כן במ"א אין זה מקומו ונחזור לנדון דידן ולפ"ז למאי דלא קי"ל כר"ש וא"א לנו ללמוד מהאי היקשא דמצה לחמץ דאינו יוצא י"ח במצה של איסור אם אין לו למצה של מצוה מן הישן מותר לאכול כזית של מצוה מן החדש דאתי עשה דמצה ודוחה ל"ת דחדש ואין כאן משום מצוה הבאה בעבירה דאדרבה אפי' מצוה נמי יש כאן וכמש"כ הרי נתברר דגם משום ה"ט דמצוה הבאה בעבירה לית לן בה ומותר לאכול מצה של מצוה מן החדש אם אין לו מצה של היתר עוד י"ל דרך ג' דאסור לאכול מצה של איסור אע"ג דאין לו מצה של היתר דבספ"ק דקידושין אמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלו וכתבו 
התוס' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור ע"כ וק"ל אם איתא להא דירושלמי דאין עשה דמצה ראוי לדחות לשום ל"ת של איסור משום שהיא עשה דקודם הדיבור א"כ להאי תנא דקאי כר"ש וממעט טבל של מעשר עני מהיקשא דמצה לחמץ היקשא ל"ל אי משום לכתחילה הא אין עשה דמצה דוחה ל"ת כלל מפני שהיא קודם הדיבור ואי משום דיעבד דאפי' עבר ואכל שלא יי"ח ת"ל משום מצוה הבאה בעבירה דכיון דאינו מותר לכתחילה לאכול מצה של איסור אם עבר ואכל ממילא אינו יוצא י"ח אפי' בדיעבד משום מצוה הבאה בעבירה ונ"ל דהא וודאי א"א דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת ע"כ מצוה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן וקמ"ל דמשום היקשא דאפי' מה"ת אינו יוצא י"ח במצה של איסור אליבא דר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור ולפ"ז למאי דלא קי"ל כר"ש מתני' דתנן אבל לא בטבל כו' דא"י בהן הא אע"ג דאינן ראויין לאכלן לכתחילה אי משום דחמיר איסורן ואין שום עשה דוחה אותן וכמשכ"ל ואי משום דעשה דמצה קילא משום דקודם הדיבור היא ואין שום ל"ת נדחה מפניה ע"כ הא דאינו יוצא בהם בדיעבד אינו אלא מדרבנן ומשום מצוה הבאה בעבירה והרי אבל לא בטבל דתנן התם מ"ל בגמ' בטבל דרבנן וש"מ דמיירי מתני' בדרבנן אבל מה"ת יוצא בה ה"ה י"ל דכולה מתני' מדרבנן הוא דאינו יוצא בכל הני דחשיב אבל מדאורייתא יצא י"ח בדיעבד לרבנן דפליגי עליה דר"ש דהא וודאי לא מסתבר לאוקמי סתם משנה כר"ש דלית הילכתא כוותיה. שוב ראיתי להתוספות ברפ"ג דסוכה (ד' ל) [ד"ה משום דה"ל] שכתבו תימה דבפ' כ"ש תניא דאינו יוצא ידי מצה בטבל ודריש לה מקרא תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה ע"כ. ונ"ל דהתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דאין עשה דמצה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאל"כ לא קשה מידי דאי לאו קרא ה"א דאתי עשה דמצה ודוחה ל"ת דטבל של מעשר עני והרי אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה אלא אדרבה אפי' מצוה יש כאן כיון דעשה דמצה דוחה את הל"ת קמ"ל קרא דלא אלא וודאי כדאמרן. וש"מ דס"ל להתוס' דמצוה הבאה בעבירה אפי' מה"ת מילתא היא אבל בפ"ק דסוכה (ד' ט) כתבו התוס' אהא דממעט התם סוכה גזולה מחג הסוכות תעשה לך משלך וכן הא דאינו יוצא באתרוג הגזול משום לכם משלכם דתיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דטעמא דמצוה הבאה בעבירה לאו דאורייתא אלא מדרבנן ע"כ ולפנינו אבאר הדבר יותר בס"ד. מ"מ עדיין יש להקשות על הא שכתבו התוס' בשם הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת אלמא עשה דקודם הדיבור קיל ואילו בגמ' דידן משמע אדרבה דעשה דקודם הדיבור חמיר טפי מלאחר הדיבור דהא בפ"ק דיבמות רוצה ללמוד הגמ' דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מפסח ומילה ותמיד שדוחין את השבת ודחי מה לכולהו שכן ישנן לפני הדיבור. אבל לק"מ די"ל דודאי עשה שנאמרה לפני הדיבור ולא נישנית כלל לאחר הדיבור גרע טפי כדברי הירושלמי אבל היכא שנאמרה לפני הדיבור ונשנית נמי לאחר הדיבור אלים טפי משאר עשה שנאמרה לאחר הדיבור לחוד הואיל והיא נאמרה לפני הדיבור ונישנית נמי לאחר הדיבור ואילו אינהו לא נאמרו קודם הדיבור והשתא א"ש דפסח נאמר במצרים קודם הדיבור ונישנית כמה פעמי' אחר הדיבור בחומש שני ובמשנה תורה וכן תמיד קודם הדיבור נאמר ונישנית בחומש הפקודים וכן מילה נאמרה לאברהם אבינו ונישנית בת"כ וביום השמיני ימול הילכך הואיל ונאמרה ונישנית אלימא טפי כדברי גמ' דידן אבל מצה לא נאמרה אלא במצרים קודם הדיבור לחוד דהני קראי דבערב תאכלו מצות ודעל מצות ומרורים יאכלהו ל"נ אלא במצרים אבל לא נישנית לאחר הדיבור כלל הילכך גרע טפי וכדברי הירושלמי ואע"ג דחובת מצה נאמר נמי לאחר הדיבור גבי פסח שני בחומש הפקודים ההוא אפסח שני קאי וא"ל דבאמת מ"ע דמצה דפסח שני דוחה ל"ת אבל דפסח ראשון לא וכדברי הירושלמי א"נ כיון דפסח שני טפל לראשון הוא דאפי' למ"ד בפ' האשה דפסח שני רגל בפ"ע הוא מ"מ טפל לראשון הוא דהא אם עשה את הראשון א"צ לעשות את השני ל"מ טפל חמור מן העיקר כדאמרינן בפ' איזהו מקומן (ד' מח) וכיון דחובת מצה דפסח ראשון אינו דוחה לל"ת דפ"ש נמי אינו דוחה. אבל אכתי ק"ל מדאמרינן בפ' כ"ש (ד' כח) מנין לאוכל חמץ מו' שעות ולמעלה שהוא בל"ת ת"ל לא תאכל עליו חמץ דר"י א"ל ר"ש וכי איפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ואמר ור"י ההוא לקובעו חובה אפי' בזה"ז הוא דאתא ור"ש לקובעו חובה מנ"ל נפקא ליה מבערב תאכלו מצות ור"י מ"ל לטמא ושהיה בדרך רחוקה כו'. והשתא מנ"ל דהאי לא תאכל עליו חמץ מיבעי לי' לזה"ז אליבא דר"י דילמא להכי אהדריה לחובת מצה בהאי קרא במשנה תורה כי היכי דליהוי נישנית אחר הדיבור כי היכי דתיתי מצות עשה דמצה ותדחה ללא תעשה אלא ע"כ דא"נ לא נישנית לאחר הדיבור נמי דחיא ללא תעשה ושלא כדברי הירושלמי:
ובאמת שמעתא זו צריכה ביאור דמאי קא"ל ר"ש לר"י וכי איפשר לומר כן הרי כבר נאמר לא תאכל עליו כו' מאי ק"ל הא לר"ש מ"ל האי היקשא שאינו יוצא י"ח במצה של איסור משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ הואיל וס"ל דאין איסור חל על איסור בשום ענין אי משום דאין היקש למחצה ותרווייהו ש"מ דמקשינן חמץ למצה שאינו עובר עליו עד הלילה כמו שמצות מצה אינו נוהג אלא בלילה ומקשינן נמי מצה לחמץ למי שאין איסורו אלא משום בל תאכל חמץ ואינו יוצא י"ח מצה בשל איסור דא"כ דאמרי' אין היקש למחצה מאי פריך לבתר דשני ור"י ההוא לקובעו חובה אפילו בזה"ז הוא דאתא ור"ש לקובעו חובה מנ"ל הא לר"ש אין היקש למחצ' והא נמי תילף מיניה לבזה"ז כמו שאיסור חמץ נוהג בזה"ז. ונ"ל דוודאי מהאי היקשא א"א לנו ללמוד אלא דבר אחד בלבד ור"ש לדבריו דר"י קאמר לדידי מיבעי ליה להאי היקשא דאינו יוצא במצה של איסור אבל לר"י א"א למידרש האי היקשא להכי דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ דהא שמעינן לר"י בפג"ה (ד' קא) דגיד הנשה נוהג בטמאה משום דמבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם וה"ל איסור חמור כמש"כ התוס' שם (ד' קב) גבי הא דס"ל לר"י נוהג אבר מן החי בטמאים והרי איסור הנאה דחמץ עכ"פ לא גרע מא"ח כמשכ"ל נמצא אפי' בשל איסור עובר על בל תאכל חמץ א"כ פריך שפי' הרי כבר נאמ' לא תאכל עליו חמץ ולדידך א"ל למידרש להאי היקשא אלא לבשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ כו' כדאמ' התם והא דפריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל אפי' לר"ש אליב' דנפשי' נמי פריך שפיר דהא האי היקשא מיבעי לי' למי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אבל אכתי ק"ל לדעת רוב פוסקים שפסקו בלפני זמנו כר"י דעובר עליו בלאו וקי"ל דאיסור חל על איסור אפי' באיסור כולל לחוד כ"ש באיסור כולל ואיסור חמור א"כ האי היקשא למאי אתא והרי אפי' שלא לצאת י"ח מצה בחיטי של כלאי הכרם דאסורים בהנאה נמי א"א שהרי אפ"ה עובר על בל תאכל חמץ דאף ע"ג דאין כאן בחמץ איסור חמור כיון דכלאי הכרם נמי מאיסורי הנאה הוא מ"מ הא בכולל לחוד נמי קי"ל דאיסור חל על איסור וחמץ כולל הוא שכולל לשאר חיטין שאינן של כלאי הכרם משום איסור חמץ ועוד דחמץ אפי' לגבי כלאי הכרם נמי איסור חמור הוא שכן בכרת וכלאי הכרם אינו אלא בלאו בעלמא. ואי משום לקובעו חובה בזה"ז התינח לרבא דאמר בשילהי פסחים מצה בזה"ז דאורייתא אלא לראב"י דאמר התם מצה בזה"ז דרבנן מאי איכא למימר. ועוד אפי' רבא דס"ל מצה בזה"ז דאורייתא לאו מהאי היקשא יליף לה אלא מבערב תאכלו מצות כדאמר התם וע' בתוס' אבל להפוסקים בלפני זמנו כר"ש א"ש דמיבעי ליה להאי היקשא לבשעה כו' ור"ש גופיה דס"ל דלפנ"ז אינו עובר בולא כלום אף ע"ג דהאי היקשא מיבעי ליה למצה של איסור לק"מ דהאי קרא יתירא דיליף מיניה ר"י ללפני זמנו מ"ל לדרשא אחרינא כדאמר התם וממילא לפני זמנו אינו עובר בולא כלום כיון דלא גלי קרא לאיסורא אבל להפוסקים בלפני זמנו כר"י קשה לדידן היקשא ל"ל. מיהו בלא"ה איצטריך להאי היקשא דחמץ ומצה לכדר"א דאמר ר"פ א"ע (דף מג) נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה וזה מן התימה שהרי ר"ש אית ליה הא דר"א כדאמר להדיא בפרק האשה (ד' צ) דמתמה ור"ש לית ליה דר"א וא"כ להאי תנא דקאי כר"ש מנ"ל למעט מהאי היקשא למצה של איסור הא מיבעי ליה לכדר"א וצ"ע. ומ"מ מההיא שמעתא מוכח שלא כדעת הירושלמי דאל"כ מנ"ל לר"י דהאי דאהדרי' קרא משום זה"ז דילמ' להכי אהדרי' כי היכי דליהוי נישנית אחר הדיבור ותדחה עשה דמצה לל"ת דאיסור אלא שבהא י"ל דאס"ד דמש"ה אהדריה כי היכי דנידחי לל"ת למה לי דכתב רחמנא להאי קרא דשבעת ימים מצות תאכלו סמוך לקרא דלא תאכל עליו חמץ ה"ל למיכתביה באפי נפשיה. אלא וודאי ש"מ דלהקיש חמץ ומצה להדדי כתב רחמנא סמוכים זה לזה וכה"ג פי' התוס' ריש פ"ק דתמורה ור"י האי והנותר מאי עביד ליה אע"ג דצריך לאורינן מצות שרפה מ"מ לא ה"ל למיכתב סמוך ללאו דלא תותירו וכמש"כ התוס' התם אך קשה אמאי לא חשיב לעשה דמצה עשה דלאחר הדיבור לדחות ל"ת הא כיון דהאי קרא לר"י דקי"ל כוותיה מיירי ממצות אכילת מצה הא ממילא הרי נישנית אחר הדיבור וכן ר"א יליף מהא דנשים חייבות באכילת מצה ש"מ דהאי קרא ממצה של מצוה נמי מיירי וממילא הא נישנית אחר הדיבור נמי ול"ל כיון דהא דנישנית לאחר הדיבור מיבעי ליה לדרשא לר"י כדאית ליה ולר"ש כדאית ליה ה"ל כלא נישנית וכדאמר בפרק ד"מ גבי כל שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה ופריך ממילה דנאמר' ונישנית וביום השמיני ימול ולישראל נאמרה ולא לבני נח ומשני ההוא ביום ואפילו בשבת הוא דאתא כלומר וכיון דאיצטריך לדרשא ה"ל כלא נישנית וה"נ פריך התם מפ"ו ומשני כה"ג. וה"נ נאמר גבי מצוה שנאמרה לפני הדיבור דגרע שאין דוחה ל"ת דאע"ג דהיכא דנישנית לאחר הדיבור נמי דוחה ל"ת אפי' הכי היכא שנישנית לשום דבר ה"ל כלא נישנית א"כ הדרא קושיא לדוכתא מהא דיבמו' דרצה למילף ממילה דעשה דוחה ל"ת דכרת ופריך מה למיל' שכן ישנה לפני הדיבור דש"מ דמצוה שנאמרה לפני הדיבור אלימא טפי משאר עשה מאי אמרת דמילה נישנית נמי לאחר הדיבור ביום הח' ימול הא כיון דהאי מיבעי ליה לביום אפי' בשבת ה"ל כלא נישנית כדאמר גבי מצה ובדוחק גדול יש ליישב זאת:
אבל באמת יש לתמוה על התוס' שכתבו בשם הירושלמי הא דלא אכלו מצה מן החדש משום דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור דה"ט ליתא בירושלמי דבפ"ב דמס' חלה איתא שם הכי ר"י בעי קמיה ר"י בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה ואפי' יבשה א"ל ואפי' יבשה ואפילו קצורה מעתה ואפי' חיטי' בעלייה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח א"ר יונה מן דנפקית תהית דלא אמרית ליה שנייא היא שמ"ע דוחה את ל"ת ע"ד דר"י דו אמר שמ"ע דוחה את ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא ע"ד ר' יוסי דו אמר אין מ"ע דוחה את ל"ת אא"כ היא כתוב' בציד' מה שהיו תגרי נכרים מוכרים להו כו'. הרי לר' יונה אכלו מצה מן החדש ולר' יוסי דלא אכלו מן החדש הוא מטעמא דאינה כתובה בצידה ולא משום קודם הדיבור. והר"ש כתב דר"י פליג אכולה גמ' דעשה דוחה ל"ת אע"ג שאינה כתובה בצידה והקשה מפ"ב דיבמות (ד' כ) דאיסור מצוה חולצת ולא מתייבמת ואפי' מתייבמת היתה אי לאו משום גזירה דביאה א' אטו ביאה ב' ותירץ דר"י סבר דהאי דחולצת מריבוי דיבמתו הוא וקשה לי הא איתותב שם רב מהא דתניא גבי פצוע דכא ואם בעלו קנו ואס"ד כו'. עוד פי' דקרי אין כתוב' בצידה ממה שלא נצטוו ביחד ממצה וחדש דמצה במצרים וחדש בכניסתן לארץ והקשה על זה מפר"א דמילה דאמר ימול בשר ערלתו אע"פ שיש בהרת יקוץ דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דמילה קדמה ללאו דקוצץ בהרתו וכו'. ואיני יודע מאי קשי' ליה הא בלישנא קמא קאמר התם ימול אע"פ שיש בהרת משום דאתיא בק"ו מה שבת חמורה כו' וי"ל דר"י כהאי לישנא מפרש לה. והשתא אם נפרש דאין כתוב' בצידה קרוי מה שלא נצטוו ביחד אלא דמצה במצרים כו' י"ל דה"ט משום קודם הדיבור הוא. אבל מ"מ אי איפשר לומר כן דהא בירושלמי פ"ק דביצה אמר אהא דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה חבריא אמרי' שמ"ע דוחה למל"ת על דעתיה דר' יונה כו' אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא על דעתיה דר' יוסי כו' אלא א"כ כתובה בצידה כו' והרי כיסוי הדם לאחר הדיבור בת"כ נצטוו עלי' וש"מ דהאי אא"כ כתוב' בצידה בצידה סמוכים זה לזה ממש קאמר כמו כלאים בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך וא"כ הא וודאי לית הילכתא כוותיה דר' יוסי דהא בכולה תלמודא משמע דעשה דוחה ל"ת אע"ג שאינה כתובה בצידה הילכך מ"ע דמצה דוחה ל"ת דחדש אלא אכתי ק"ל מהא דאמר בפ' כ"צ (ד' פג) אמר ר"י א"ר כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר תנן העצמות והנותר והגידין ישרפו בי"ו הני גידין היכי דמי אילימא גידי בשר ניכלינהו ואי דאיתותר היינו נותר אלא פשיטא גידי צואר אי אמרת בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעי שריפה אלא אי אמרת לאו בשר נינהו ל"ל שריפה. ומ"ל בגיד הנשה ואליבא דר"י דאמר אינו נוהג אלא באחת ומספקא ליה אי בשל ימין או בשל שמאל א"נ בהוכרו ולבסוף נתערבו או בשומנו של גיד או בגיד החיצון דאינן אסורין אלא מדרבנן והשתא ניתי עשה דפסח דואכלו את הבשר ונידחי לל"ת דגיד הנשה וכ"ש דשומנו של גיד וגיד החיצון דאינן אלא מדרבנן ניתי עשה דואכלו ולידחי אותם דהא מ"ע דואכלו על כל הפסח קאי ולא על כזית ממנו דהוא שיעור אכילה כדמוכח בספ"ט דזבחים (ד' צז) גבי כל אשר יגע בבשרה יקדש אם פסולה היא תפסול דפריך וניתי עשה כלומר דאכילת קדשים וידחה ל"ת והרי אף ע"ג דיש שם בשר הרבה מן הקרבן שלא נפסל אפ"ה אמרינן ניתי עשה כו' ורבא שני התם אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומייתי לה מדכתב רחמנא ועצם לא תשברו בו בפסח שני לעצם שיש בו מוח ולא אמרינן ניתי עשה דואכלו ולידחי ל"ת דועצם לא תשברו ש"מ דעשה דואכלו על כל הבשר קאי דהא הרבה בשר לבד ממוח יש ואי דלא רבי רחמנא ה"א דעשה דואכלו דוחה ל"ת דועצם לא תשברו וכ"כ קצת מזה למעלה סי' פ"א וה"נ ניתי עשה דאכילת פסח וידחה ל"ת דגיד הנשה אבל אי אמרת דאין עשה דקודם הדיבור כו' א"כ א"א לעשה דואכלו שהוא קודם הדיבור לדחות ל"ת דגיד הנשה שהוא לאחר הדיבור לרבנן דס"ל בס"פ גיד הנשה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. והא ליכא למימר דאה"נ דמה"ת מותר לאכול גיד הנשה של פסח דאתי עשה ודחי ל"ת ומדרבנן גזרו עליו גזירה אטו שלא במקום מצוה דא"כ למה לי לאוקמי כר"י הא אפילו כרבנן נמי אתיא כיון דמה"ת בני אכילה בפסח נינהו לפיכך בעי שריפה וגם למה לי לאוקמי בגיד החיצון או בשומנו דאינן אסורין אלא מדרבנן הא אפי' גיד הנש' גופי' בפסח אינו אסור אלא מדרבנן גם הא דקאמר התם תפשוט דר"י מספקא ליה כו' דהיתרא ניכליה ודאיסור נשדייה וכי איפשר למשדייה כיון דמה"ת בר אכילה הוא וחל עליו איסור נותר ובע"כ בעי שריפה אלא ש"מ דכיון דעשה דאכילת פסח עשה דקודם הדיבור הוא אינו דוחה לל"ת דגיד הנשה וכדברי התוס' אלא שגם לדעת התוס' לא א"ש דהא ס"ל לר"י שם בפ' גיד הנשה דמבני יעקב נאסר ג"ה וה"ל הל"ת נמי ל"ת דקודם הדיבור וכמו שעשה דלאחר הדיבור דוחה ל"ת דכוותה ה"נ עשה דפסח דקודם הדיבור לידחי ל"ת דקודם הדיבור דג"ה לר"י הואיל ושניהם שקולין הן בהא דקודם הדיבור וא"כ למאי דמוקי לה בגיד הנשה ואליבא דר"י אכתי תקשה דאיסורא נמי ניכול דיבא עשה וידחה ל"ת והא ל"ל דהאי תנא ס"ל כר"י בחדא ופליג עליה בחדא כל כה"ג דרך הגמרא להקשות ולשנויי הכי בהדיא. והא נמי ליכא למימר דאע"ג דאם שניהם לאחר הדיבור עשה דוחה ל"ת אפ"ה כל היכא דשניהם לפני הדיבור אינו דוחה לפיכך אינו דוחה עשה דפסח לל"ת דגיד הנשה. והרי כה"ג קאמר רבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש אע"ג דהעשה נמי של מקדש היא ושניהן שקולין בהא. דהא ליתא דא"כ מנ"ל לרבא להוכיח דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש מדאין עשה דאכילת מוח הפסח דוחה ל"ת דעצם לת"ב דילמא התם ה"ט משום דעשה דאכילת פסח ה"ל עשה דקודם הדיבור ואע"ג דהל"ת דועצם לא תשברו בו דפסח ראשון ה"ל נמי דקודם הדיבור מ"מ הא אמר אפי' בשניהם שקולין נמי אינו דוחה ועוד הא עשה דאכילת פסח נישנית לאחר הדיבור דכתיב ובשלת ואכלת וכל כה"ג אפי' התוס' מודים דעשה כזו דוחה ל"ת וכמש"ל מההיא דיבמות ועוד קשה לי יותר מהא דתנן רפ"ז דחולין (ד' פט) גיד הנשה נוהג בארץ כו' ובמוקדשין ופריך בגמ' פשיטא משום דאקדשיה פקע ליה איסור גיד מיניה ושקיל וטרי בהא טובא. ויש לתמוה מאי פריך פשיטא אדרבה ה"ל לאקשויי לאידך גיסא אמאי נוהג במוקדשים ניתי עשה דאכילת קדשים וידחה ל"ת דגיד הנשה דהא האי תנא ס"ל יש בגידין בנ"ט כדאמר התם בגמ' וה"ל בכלל ואכלו את הבשר וזה צ"ע:
ונחזור לנידון דידן הרי נתברר מכל זה דעשה דמצה ראוי לדחות ל"ת דחדש וה"ה לשאר ל"ת שאין בה מיתה כגון טבל הטבול למעשר שני או מעשר עני א"נ כגון חיטים של כלאי הכרם וליתא לה"ט דאין עשה דמצה דקודם הדיבור דוחה ל"ת. וכיון דליתא להאי טעמא א"כ י"ל דמצוה הבאה בעבירה הוי מה"ת והא דאיצטריך האי היקשא דלא תאכל עליו חמץ להאי תנא דס"ל כר"ש דאינו יוצא י"ח מצה במצה הטבול למעשר שני או מעשר עני משום דס"ד יבא עשה דמצה וידחה ל"ת של טבל זה ואין כאן משום מצוה הבאה בעבירה אלא אדרבה מקיים מצות מצה באכילתו כיון דל"ת זה נדחה מפני עשה דמצה קמ"ל היקשא דלא. ולפ"ז לדידן דא"א לנו ללמוד מהאי היקשא הא כיון דקי"ל איסור חל על איסור א"כ אתי עשה דמצה ודוחה לל"ת דחדש ודאיסורים הללו דאמרן ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. עוד כתבו התוס' התם דה"ט דלא אכלו מצה מן החדש בכניסתן לארץ משום דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע"כ. וא"י וכי לחלוק על גמ' ירושלמי אתו דלא מוקי לה הכי ואף ע"ג דמצינו כה"ג בפ"ב דיבמות (ד' יט) דחייבי לאוין אף ע"ג דמדאורייתא רמו ליבום משום דעשה דיבום דוחה לל"ת אפ"ה גזרו רבנן דאינה מתייבמת גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה אין לדמות גזירות חכמים זה לזה ועוד בלא"ה גבי איסורי ביאה נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן גזרינן טפי וכדאמר ברפ"ב דחגיגה (ד' יא) דמה"ט אין דורשין בסתרי עריות בג' משא"כ בכל התורה כולה וה"ט לא שייך גבי אכילת איסור ובלא"ה זהו דוחק לומר דבימי יהושע כבר גזרו להא גזירה. מ"מ הרווחנו מדברי תוס' הללו דעשה דמצה ראוי לדחות לל"ת דחדש וה"ה לשאר לא תעשה דכוותיה והריטב"א שם בפ"ק דקידושין כתב בשם התוס' דאה"נ דאכלו בליל פסח לחובת מצה כזית והדר אכלו מן כל הלילה ויום ט"ו ואח"כ יום ט"ז אכלו חדש בלא הפסק וקרא לא חשיב אלא ההוא דאכלו בלא הפסק ע"כ. ואע"ג דכתב כן למ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע מ"מ י"ל דה"ה למ"ד מושבות כ"מ שאתם יושבים במשמע ומיד בכניסתן לארץ היה נוהג איסור חדש אפ"ה אכלו ממנו בליל פסח כזית לשם חובת מצה וקרא לא חשיב אלא ההוא דאכלו בלא הפסק והא דמקשה ר' יונה מעתה לא אכלו ישראל מצה בליל פסח אע"ג דלמ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה משמע ע"כ אכלו מצה כזית בליל פסח כיון דאכתי לא נהוג איסור חדש וקרא לא חשיב אלא ההוא דאכלו בלא הפסק וא"כ י"ל נמי הכי למ"ד מושבות כל מקום שאתם יושבים דאכלו ולא חשיב ליה כ"כ בדיני חדש בארוכה אין כאן מקומו. והרמב"ם כתב בפ"ו מה' חמץ ומצה אין אדם יוצא ידי חובת אכילת מצה במצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בו י"ח וכל שאין מברכין עליו בהמ"ז אינו יוצא בו י"ח ע"כ ובספ"א מהלכות ברכות כתב כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף כיצד הרי שאכל טבל של דבריהן או שאכל מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שאכל מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אין מברכין ואצ"ל אם אכל נבלות או טרפות או ששתה יין נסך או כיוצא בהם ע"כ. וק"ל דמשמע מדבריו דבכל איסורין דשייכי לומר גבי מצה אינו יוצא בהם י"ח מצה כמו שאין מברכין עליהן ומשמע וודאי גבי בה"מ דל"ד הני דחשיב להו הוא דאין מברכין עליהם אלא ה"ה שאר איסורים נמי אפי' אינן אלא בלאו בעלמא כנבלות וטרפות דחשיב להו ועוד בלא"ה לגבי בה"מ מ"ש הני מהני דהא לא שייך לומר דדחי לל"ת דמאי עשה יש כאן לדחות ל"ת והרב ז"ל כללא כייל דמה שאין מברכין עליו אין יוצאין בו י"ח מצה ואפי' איסור שאינו אלא בלאו גרידא ואין בו מיתה ואמאי לא מיבעיא דבדיעבד אם עבר ואכל יי"ח בהם כיון דלא קי"ל כר"ש וכמו שפסק הוא ז"ל בפי"ז מהא"ב וכמשכ"ל א"כ אי איפשר לנו ללמוד מהיקשא דמצה לחמץ שאין יוצאין בהם ידי חובתו בדיעבד אפי' באיסורי החמורין שחייבין עליהן מיתה ולא נתנו לדחות מפני עשה דמצה אלא אפי' לכתחילה ראוי לצאת באותן איסורין שאין בהם אלא לאו גרידא משום דיבא עשה וידחה ל"ת ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה אלא אדרבה אפי' מצוה יש כאן כיון דעשה דמצה ראויה לדחות אותן דבשלמא באיסורין החמורין שחייבין עליהן מיתה דקחשיב איכא למימר כיון דלכתחילה אסור לאכלן לחובת מצה כיון דאין עשה דמצה דוחה אותן וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כיון דאין עשה דוחה אותן לכתחילה אפי' אם עבר ואכלן אינו יוצא בהם י"ח אפי' בדיעבד משום מצוה הבאה בעבירה אבל איסורי לאו גרידא אפי' לכתחילה נמי יבא עשה דמצה וידחה אותן ועוד אפי' מעשר שני שלא נפדה דחשיב ליה בהדיא ל"ל ה"ט שכתב למעלה לדעת הרמב"ם דאע"ג דמצד הסברא נראה כמ"ש דה"ל לאו ועשה דכי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו מ"מ לא מצינו לוז"ל שכתב כן דעל מע"ש שלא נפדה דעובר עליו נמי בעשה זו וא"כ לדידיה ז"ל ראוי לעשה דמצה לדחות אותה אפי' לכתחילה כיון דאינו אלא לאו בעלמא ואע"ג דאית לה תקנה בפדיון ואתה יכול לקיים לעשה ול"ת מ"מ משכחת לה כגון שאין לו מטבע לפדותו עליה דאין מעשר שני מתחלל אלא על כסף של צורה מן התורה כדכתיב וצרת הכסף בידך דבעי כסף של צורה כדאמרינן בפ' הזהב ובכ"מ ובכה"ג ראוי לעשה דמצה לדחות ל"ת דמעשר שני שלא נפדה לדעתו ז"ל שאין בו אלא ל"ת גרידא ואם נאמר דהרמב"ם ס"ל דעשה דמצה שהיא קודם הדיבור לא אלימא לדחות שום ל"ת דלאחר הדיבור וכיון דאין שום איסור נדחה לכתחילה מפני עשה דמצה לפיכך אפי' בעבר ואכל אינו יוצא בו י"ח אפי' בדיעבד משום מצוה הבאה בעבירה והרי ע"כ א"א לארכביה אתרי ריכשי אלו דאין עשה דמצה דוחה ל"ת מפני שהיא עשה דקודם הדיבור וגם משום מצוה הבאה בעבירה אינו יוצא ידי חובתו אפי' בדיעבד אלא א"כ נימא דמצוה הבאה בעבירה אינ' אלא מדרבנן. דאס"ד מצוה הבאה בעבירה מה"ת מילתא היא א"כ תקשה לך להאי תנא דקאי כר"ש היקשא דאינו יוצא ידי חובתו בטבל של מעשר שני או מעשר עני ל"ל דלכתחילה דלא ל"צ היקשא דהא אין עשה זו דמצה דקודם הדיבור ראוי לדחות לאו זה דטבל דלאחר הדיבור וכיון דלכתחילה לא ממילא ש"מ דאפילו דיעבד נמי לא משום מצוה הבאה בעבירה א"ו אי אמ' דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת בע"כ ש"מ דמצוה הבאה בעבירה מה"ת לאו מילתא היא וקמ"ל היקשא דאפי' בדיעבד לא יצא ידי חובתו במצה של מעשר עני והרי הרמב"ם ס"ל דמצוה הבאה בעבירה מה"ת מילתא היא שכ"כ בפ"ה מה' איסורי מזבח אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו ע"כ. והוא גמ' ערוכה במסכת זבחים ספ"ט (דף פח) אין מביאין מנחות ונסכים ומנחת בהמה וביכורים מן המדומע ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא קידש אמר רבא ואי תימא רב אשי לא קדוש ליקרב אבל קדוש ליפסל והרי פסול זה מה"ת הוא מדאיצטריך למימר עלה אבל קדוש ליפסל דאי מדרבנן פשיטא דקדוש ליפסל ועוד שהרי בפ' א"ע יליף דאין מביאין נסכים מן הטבל ממשקה ישראל מן המותר לישראל והא דרשא גמורה היא כדמוכח בפ"ק דמנחות (ד' ה) גבי הא דקאמר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה דפריך טרפה ממשקה ישראל נפקא. והנ"מ בתמורה ר"פ כל האסורי' (ד' ל) דמוכיח התם דמוקצה ונעבד מותרין להדיוט מדאסר להו רחמנא לגבוה דאי ס"ד אסורין להדיוט ל"ל קרא לאסור לגבוה הא בעינן ממשקה ישראל וכיון דהאי פסולא מה"ת הוא והרמב"ם מייתי לה משום מצוה הבאה בעבירה ש"מ דס"ל מצוה הבאה בעבירה מה"ת הוא וכיון שכן ע"כ עשה דמצה אע"ג דקודם הדיבור הוא דוחה ל"ת דאל"כ האי תנא דקאי כר"ש ל"ל היקשא דאינו יוצא י"ח במצה של טבל של מעשר עני ומעשר שני תיפוק ליה כיון דלכתחילה לא משום דקודם הדיבור הוא ממילא דיעבד נמי לא משום מצוה הבא' בעבירה דמה"ת הוא והיקשא ל"ל אלא ע"כ עשה דמצה אע"ג דקודם הדיבור ראוי לדחות ל"ת וקמ"ל האי תנא דקאי כר"ש דלא משום היקשא דמצה לחמץ א"כ לדידן דא"א לנו ללמוד הא מהאי היקשא אפי' לכתחילה נמי יבא עשה דמצה וידחה ל"ת דטבל זה וה"ה לשאר ל"ת גרידא והרי אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה אלא אדרבה אפי' מצוה איכא כיון דעשה דמצה דוחה אותן וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה על הרמב"ם. גם דבריו ז"ל דפ"ה מה' איסורי מזבח תמוהין דל"ל למימר דכל אלו פסולין משום מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה וכי כעורה זו ששנו בגמ' משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל ובסי' שאח"ז אכתוב עוד בזה בס"ד. ודע שמהכ"מ נעלם הגמ' דספ"ט דזבחים וכ"ע דברי הרמב"ם אין מביאין מנחות כתוב בתוס' דמנחות ספ"ח ודמעילה ספ"א ובפ' א"ע ממשקה כו' מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל ומש"כ ואם הביא לא נתקדשו במשנה פר"י אין מביאין מנחת ביכורים ומנחת נסכים קודם לעומר ואם הביא פסול ומשמע לרבינו דהיינו לומר דהוו קדשים שנפסלו ומ"ל דה"ה לכל אינך ושכח הא דספ"ט דזבחים דבהדיא אמר שם כן עוד כתב ומ"ש ולא מן החדש לא אמנחות בלבד קאי אלא אף אנסכים והא ליתא דנסכים קודם לעומר אם הביא כשר כדאמר בהדיא פר"י (ד' סח):
ונחזור לנידון דידן סוף דבר דברי הרמב"ם תמוהין אלא וודאי לדידן דלית לן האי היקשא דר"ש עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש ושאר לא תעשה גרידא וכדכתיבנא:
עוד עלה בדעתי לומר דרך רביעי דאם אין לו מצה של היתר אסור לו לאכול מצה של חדש או של איסור אחר משום דכי אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת ה"מ כגון כלאים בציצית שאי איפשר לקיים מ"ע של תכלת בבגד של פשתן בשום ענין אא"כ דוחה ל"ת של כלאים דהא תכלת עמרא הוא אבל באיפשר לעשה להתקיים בלתי דחיית ל"ת כגון הכא דהא איפשר במצה דהיתרא אע"פ שלזה לא נזדמן של היתר אלא של איסור אינו דוחה לל"ת כיון דאיכא דהיתרא הרבה בעלמא שאיפשר לעשה זו דמצה להתקיים ע"י. והרי בכ"מ אמרי' בגמ' היכא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת כגון כלאים בציצית דבעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה וה"נ אמרינן בפ"ג דכתובות (ד' מ) היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת א"נ כלאים בציצית דלא איפשר לקיומי לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ואף אנו נאמר היכא. אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון כלאים בציצית א"נ מילה בצרעת דאי איפשר להתקיים מ"ע דמילה זו בשום ענין בלתי דחיית ל"ת דצרעת אבל היכא דאיפשר לעשה זו להתקיים בשום ענין בלתי דחיית ל"ת אלא שלא נזדמן לזה דהיתרא אלא של איסור לחוד כל כה"ג כיון דלא דמי למילה בצרעת וכלאים בציצית ל"א דאתי עשה ודחי ל"ת והא דשקיל וטרי בירוש' אם אכלו ישראל מצה מן החדש בכניסתן לארץ מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת משום דהירוש' לטעמיה אזיל דאפי' חיטי דעלייה היה אסור משום חדש בכניסתן לארץ כלומר אפי' חיטים דאשתקד וה"ה של שנים רבות נמי נאסר משום חדש משום דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר משום דביאה כתיב ביה ואז נאסר הכל משום חדש וכ"פ הר"ש וכמשכ"ל. אם כן משונה שנה זו של כניסתן לארץ מכל השנים כולן דלא היה קודם העומר שום תבואה בעולם שלא נאסר משום חדש ואפי' של ישן מיושן נמי נאסר משום חדש ואפי' של ח"ל נמי דכיון דס"ל דחדש נאסר מיד בכניסתן לארץ ש"מ דלא דריש מושבות דכת' רחמנא גבי חדש לאחר ירושה וישיבה במשמע אלא מושבות כל מקום שאתם יושבין ואפי' בח"ל כדאמרי' בספ"ק דקידושין (דף לח) א"כ באותו שנה לא היה איפשר לקיים מ"ע דמצה אלא בחדש כיון דלא היה שום תבואה בעולם שלא נאסר משום חדש דמי למילה בצרעת דא"א למ"ע דמילה זו להתקיים בשום ענין בלתי דחיית ל"ת אבל לדורות עולם דהרבה תבואה של ישן איכא בעלמא ואיפשר למ"ע דמצה של ליל פסח זה להתקיים בשל היתר לא ניתן ל"ת לדחות בשביל שלא נזדמן לזה מצה של היתר אלא של איסור. ולכאורה יש לי להביא ראיה לזה מפ"ק דמנחות (ד' ה) דתני' התם כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה והלא דין הוא מה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה ואם השבתה כשהוא אומר מן הבקר כו' מאי אם השבתה וקאמר מר בריה דרבינא משום דא"ל שבת תוכיח דאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לשבת שכן הותרה אצל הדיוט במילה אטו מילה צורך הדיוט היא מילה מצוה היא אלא מה לשבת שכן מצוותו בכך רב אדא בר אהבה אמר משום דא"ל כלאים תוכיח דאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לכלאים שכן הותר מכללו אצל ציצית אטו ציצית צורך הדיוט הוא ציצית מצוה הוא אלא מה לכלאים שכן מצוותו בכך והאי מצוותו בכך דקאמר גבי שבת וכלאים היינו שא"א להקריב תמידי ומוספי שבת אלא בשבת וא"א לבגדי כהונה אלא בכלאים תאמר בטרפה להקרבה הא איפשר בכשרה. ולפום רהיטא דשמעתא משמע דמצות היינו נמי צורך גבוה וכל מה שמותר לצורך מצוה מותר לגבוה קרינן ליה מדקאמרי' אטו מילה וציצית צורך הדיוט הוא כו' ומדברי התוס' מ"ל הדבר מבואר יותר שכתבו מה לכלאים שכן מצוותו בכך אע"ג דאיפשר לקיים בטלית של צמר מ"מ בסדין של פשתן שחייב בציצית א"א לקיים בכך ע"כ. כוונתם דאילו הא דטלית של צמר ה"ל איפשר א"כ איכא למימר כלאים בציצית תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה אף ע"ג דאיפשר אף אני אביא טרפה אף ע"פ שאסורה להדיוט מותר' לגבוה אע"ג דאיפשר בכשרה אלא משום דהא ה"ל לא איפשר בסדין של פשתן הילכך איכא למיפרך אכלאים בציצית ההיא פירכא גופיה מה לכלאים בציצית שכן מצוותו בכך והשתא אס"ד דכל מ"ע שאיפשר להתקיים בהיתרא בלתי דחיית ל"ת כגון מצה שאיפשר להתקיים מצותה מן הישן אם לא נזדמן לו של היתר אלא של איסור לחוד כגון שאין לו של ישן אלא של חדש לחוד אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת הא השתא א"ל חדש ושאר מל"ת תוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה לצורך מצוה כגון חדש לצורך מצה בשא"א לו בהיתרא כגון שאין לו ישן וכה"ג בשאר ל"ת שהותרה לגבי מ"ע דשייכא ביה באי איפשר לו לקיים בהיתרא כגון שלא נזדמן לו היתר ואין בידו לקיים אלא באיסור אע"פ שאסורה להדיוט מותר לצרכי מצות שהוא צורך גבוה אף אני אביא טרפה אע"פ שאסורה להדיוט מותר' לגבוה באי איפשר לו בשל כשרה כגון שאין לו כשרה לצורך תמידין ומוספין אלא טרפה בלבד ואם לא יקריבנה עבר יומו ובטל קרבנו דומיא דמצה בשאין לו אלא של איסור וסד"א דיביא מן הטרפה כיון דא"א בענין אחר כתב רחמנא מן הבקר למטה להוציא את הטרפה דאפי' בכה"ג נמי לא. אלא וודאי ש"מ דכל היכא דאיכא דברים המותרים בעולם שאילו נזדמנו לו להגיע לידו היה איפשר לקיים המ"ע בהיתרא בלתי דחיית הל"ת אפי' אם לא נזדמנו לו אלא של איסור אין עשה דוחה ל"ת א"כ א"א לומר מצוה כגון מצה שמותר' לגבוה אע"פ שאסור' להדיוט הא אינה מותרת להדיוט אא"כ במקום שמצותה בכך וא"א לה להתקיים בשעתה אלא ע"י דחיית האיסור משא"כ טרפה דהא איפשר להתקיים בכשרה אע"פ שלא נזדמן לו כשרה הא טובא כשרות איכא בעלמא וכה"ג במקום מצוה נמי לא הותר אא"כ אי איפשר כלל בענין אחר בעולם ואם כן איכא למיפרך ההיא פירכא גופיה שכן מצוותו בכך. מ"מ אומר אני דא"א לומר כן דהא בפ' ר"א דמילה (דף קלג) תניא התם בשר אף ע"פ שיש שם בהרת יקוץ ופריך ל"ל קרא דבר שאין מתכוין הוא ושרי ואמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופריך ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד ליה ומשני באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו מכוין ופריך אי איכא אחר לעביד אחר כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה ומשני דליכא אחר הרי אע"ג דבאיכא אחר איפשר לקיים מ"ע זו בלי דחיית הל"ת ע"י אחר אפ"ה בהיכא דליכא אחר אמרי' דיבא עשה וידחה ל"ת ה"נ אף ע"ג דאם נזדמן לו היתר היה איפשר לקיים מ"ע זו בלתי דחיית ל"ת אפ"ה אם א"א לו לקיים אלא ע"י דחיית לא תעשה עשה דחי לה דמ"ש איפשר להתקיים ע"י אדם אחר אפ"ה אי ליכא אחר שרי ה"נ באיפשר להתקיים בע"א אפ"ה אם לא נזדמן לזה אלא של איסור ה"נ דשרי והנ"מ מהא דשילהי מס' חולין דאמר שלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מנין ת"ל תשלח מ"מ טעמא דכתב רחמנא תשלח הלא"ה ה"א דעשה דמצורע דוחה לשילוח הקן ואע"ג דאיפשר לעשה דמצורע זה להתקיי' בהיתרא דהא הרבה ציפורין איכא בעלמא אפ"ה כיון דלזה לא נזדמן דהיתרא אלא דאיסור' ה"א דעשה דטהרת מצורע דוחה את איסור שילוח הקן וש"מ כדאמרן. מ"מ ראיה זו יש לדחות קצת דהא פריך התם טעמא דכתב רחמנא תשלח הלא"ה ה"א לדבר מצוה לא עשה ולא תעשה הוא ומסיק כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא ס"ד יבא עשה וידחה עשה משום דעשה דטהרת מצורע אלימא מטעמא דמפרש התם קמ"ל דלא וא"כ י"ל דאע"ג דגבי לאו אמרי' כה"ג דאין עשה דוחה אותה אא"כ א"א בענין אחר גבי עשה הקילא הנדחית מפני עשה החמורה ממנה אפי' בכה"ג דחי לה וכה"ג כתבו התוס' רפ"ה דפסחים (ד' נט) [בד"ה אתי עשה דפסח] בשם ר"י דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה אבל עשה דחמיר דחי עשה דקיל בכל ענין אפי' לא מקיים לעשה חמיר בעידנא דקא עבר אעשה הקל כדמוכח בהשולח גבי ר"א ששיחרר עבדו ובשילוח הקן דהוי דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפי' לדבר מצוה ע"כ וה"נ בנ"ד י"ל כה"ג מ"מ ראיה קמייתא מכרעת. והנ"מ מהא דאמר בפ"ז דפסחי' (ד' עה) אלא באש ל"ל למעוטי אבר מעיקרו והקשו התוס' ל"ל קרא למעוטי אבר מעיקרו הא ש"מ מדאיצטריך לא תבערו שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאינו יכול לשורפה באבר מעיקרו דאם יכול לשורפה בו א"כ פשיטא דלא דחיי' שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואור"י דלאו פירכא היא כלל דאיצטריך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו דאלת"ה תקשה אמאי איצטריך קרא דלא דחיא שבת כיון דיכול להרתיח פתילה של אבר מע"ש ע"כ וש"מ דאע"ג דאיפשר לקיים העשה בהיתרא אם לא נזדמן לו אלא ע"י איסור אפ"ה דוחה לל"ת ועיין בתוס' רפ"ק דשבועות (ד' ג) בד"ה ועל הזקן דמשמע נמי הכי. ואע"פ שלכאורה מפ"ו דנזיר לא משמע הכי דאמר שם (ד' מא) ותו אס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב כלומר וא"כ א"א לגלח בתער ולדחות לאו דגילוח זקן והמ"ל לזקנו דכתב רחמנא להתיר מצורע בגילוח זקן ומאי קושיא דילמא זקנו אתי להתיר היכא דאין לו אלא תער אלא וודאי כל כה"ג לא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה כיון דאיפשר לו במלקט ורהיטני ואע"פ שאין לזה יש לזה כבר ישבתי זאת במקום אחר אין זה מקומו מ"מ הרי נתברר בראיות דליתא להאי טעמא כדאמרן:
הילכך נ"ל לפרש הא דקאמר אטו מילה וציצית צורך הדיוט היא מצוה היא לאו למימרא דמצוה צורך גבוה מיקרי אלא מצוה יצאת מצורך הדיוט ולכלל צורך גבוה לא הגיעה דעדיפא מצורך הדיוט וגריעא מצורך גבוה והשתא אתי שפיר הא דקאמר שבת וכלאים יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה אף אני אביא טרפה אע"פ שאסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה וליכא למיפרך מה לכלאים ושבת שכן מותרין להדיוט במילה וציצית וכיון דאין אסורין להדיוט לגמרי לפיכך מותרין לגבוה משא"כ טרפה שאסור' להדיוט לגמרי דין הוא שתהא אסורה לגבוה דאין זה פירכא דהא מילה וציצית מצות הן ויצאו מכלל צורך הדיוט ואכתי שבת וכלאים לצורך הדיוט לא הותר כלל ואפ"ה מותרין לגבוה ה"ה טרפה נמי ואין זה פירכא ממה שהותר שבת וכלאים שלא לצורך גבוה כיון דמ"מ לצורך הדיוט לא הותר אבל הא ליכא למילף מדשרו איזה איסורים לצורך מצוה אע"ג דלהדיוט אסור דה"ה לטרפה אע"ג דאסורה להדיוט תהא מותרת לגבוה כיון דמצוה לא צורך גבוה מיקרי הא לא אשכחן דמותר לגבוה באיסורים הללו ושפיר איכא למילף לטרפה בק"ו מבעל מום שמותר להדיוט ואסור לגבוה. ול"ל ל"ת תוכיח דל"ת אסורה להדיוט ומותר למצוה כיון דמצוה לאו צורך גבוה היא אין זה יוכיח ואכתי לא אשכחן שיהא מותר לגבוה מה שאסור להדיוט ושפיר איכא למילף לטרפה שתהא אסורה לגבוה בק"ו מבעל מום. הרי גם מטעם זה אין בידינו לאסור לאכול מצה של מצוה מן החדש או של איסור אחר שאינו אלא בלאו גרידא אם אין לו מצה של היתר. גם דברי הרמב"ם יש ליישב בדוחק דגם הוא ז"ל לענין דינא מודה לזה גם התו' נראה שלא נח דעתם בהאי תירוצא דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור עד שדחקו את עצמם לומר דמדרבנן גזרו כזית ראשון אטו כזית שני אבל מה"ת שרי ועיקר מה שדחקם לזה הוא משום דק"ל אמאי לא אכלו מצה מן החדש וכבר נתיישב זה בדברי הריטב"א וכמש"ל. הילכך נ"ל ברור דעשה דמצה דוחה לא תעשה גרידא דחדש ושאר איסורים כיוצא בו כגון של כלאי הכרם א"נ טבל הטבול למעשר שני או מעשר עני בלבד לדעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל דס"ל דאינן אלא בלאו גרידא ואין בהן עונש מיתה ואם אין לו מצה משל היתר מותר לכתחילה לאכול כזית מצה של מצוה מא' מן האיסורין הללו ואחר שכתבתי את כ"ז ראיתי להרמב"ן בספר המלחמות בפ' כ"ש שכ' בתוך דבריו בזה"ל וכיוצא בו נמי פשיטא משום דתני לה רישא בזה הפרק ולא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא הוא אלא פלוגתא נמי הוא ודלא כהילכת' הוא אלא משום רישא ע"כ. הרי שהוא ז"ל דחה למשנתנו מהלכה. ובע"כ ה"ט משום דא"א לומר דאינו יוצא י"ח במצה אסורה אלא אליבא דר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור בשום ענין ואיכא למידרש מהיקשא דמצה לחמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ. אבל לדידן דקי"ל איסור על איסור באיסור כולל אין לנו מהאי היקשא שאינו יוצא י"ח במצה של איסור. ואי משום מצוה הבאה בעבירה הא כיון דעשה דוחה ל"ת לא מיבעיא דאין כאן עבירה אלא אפי' מצוה יש כאן וכמש"כ והיינו כדברי ות"ל זכיתי להסכים לדעתו ז"ל. אבל מ"מ אני תמה עליו למה דחה למשנתנו מהלכה הרי כתבתי טוב טעם דאין אלו איסורים דמשנתנו ראויים לידחות מפני עשה דמצה משום חומר שבהן וכיון דאינו ראוי לאכלן לכתחילה לחובת מצה אפי' בעבר ואכלן אינו יוצא י"ח משום מצוה הבאה בעבירה. ואי מעשר שני שלא נפדה ק"ל משום דס"ל דאין בו אלא לאו בעלמא וכדברי הרמב"ם ולדידן דלית לן דר"ש ראוי לעשה דמצה לדחות אותה כיון דאינו אלא לאו גרידא ואינו במיתה. הא מצינו להרמב"ן בסה"מ בסוף חלק מ"ע במה שהוסיף על מנין המצות של הרמב"ם שכתב מצוה א' שנצטווינו לאכול מעשר שני וביכורים בירושלים לפני האל יתעלה והוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וזו מצוה מן המצות גדולה מאד כו' ואני תמה על הרב בזו כו' והלא הוא ז"ל מונה הלאוין מכלל עשה בחשבון מצות עשה ועוד שזו באמת מצוה קבועה כו' וכבר זכרה בעל הלכות אמר לאכול קדשים ומעשר שני בירושלים ע"כ. הרי ס"ל ז"ל שמעשר שני שלא נפדה ה"ל לאו הבא מכלל עשה וא"כ אין ראוי למ"ע דמצה לדחות אותה ולפ"ז משנתנו כולה אתיא אליבא דהילכתא מ"מ בעיקר הדין הרמב"ן ז"ל מסכים לדברינו דעשה דמצה ראוי לדחות ל"ת לפיכך אם אין לו מצה דהיתרא אלא של איסור בלבד כגון של חדש וכיוצא בו מלאוי גרידי שאינן בעונש מיתה וגם אין עמהם עשה אוכל ממנו כזית מצה של מצוה בליל פסח.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |