שואל ומשיב/ו/לז
שואל ומשיב 
ו לז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אם מותר למכור לעכו"ם מהבשר הנשחט ונמצא טריפה.
הנה התב"ש סי' כ"ז כתב אף בנטרפה הבהמה שנמצאת טריפה מ"מ מותר להאכיל לעכו"ם אף מהבשר שכבר נשחט כמו ריאה דהוה לעכו"ם אבמה"ח מ"מ כיון דאהני שחיטה לישראל לטהרה מידי נבלה ממילא אהני שחיטה גם לעכו"ם להוציא מידי אבמה"ח ע"ש ולכאורה רציתי לומר דאין הדבר מוכרח דבאמת כל הענין הוא משום דמי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור דלא קי"ל כראב"י ובאמת לכאורה צ"ב דל"ש כלל מי איכא מידי דהרי נקובת הוושט לחללו בכ"ש נבלה לשטת הרמב"ם והמחבר סי' ל"ג סעיף ג' ועש"ך שם שהבין מדברי הרמב"ם דהוה נבלה מחיים אף קודם שנשחטה וא"כ ל"מ אם נימא דמטמאה מחיים ג"כ א"כ פשיטא דהוה כמתה גמורה וא"כ ל"ש מי איכא מידי כיון דלוקה ישראל משום נבלה ע"כ דכמתה גמורה חשבינן לי' ואיך אפשר דשייך בזה אבמה"ח והרי בבהמה שוחט הוושט עם הקנה בב"א וא"כ אולי נשחט הוושט תחלה או עכ"פ בב"א והרי היא נבלה גמורה וא"א לתפוס החבל בתרי ראשין דאם חשוב כנבלה גמורה פשיטא דלא חשוב כחי' והרי היא מתה גמורה ואף שהתב"ש וכו"פ שנחלקו דדוקא לענין איסור אכילה חשוב נבלה ולא שתטמא מחיים ע"ש עכ"פ כיון דחשוב נבלה לענין איסור אכילה ע"כ דכמתה חשיב להו וא"כ שפיר כל ששחט והוה נבלה לולא השחיטה דמכשרת א"כ שפיר לישראל בשחיטה תלוי מלתא דעשהו מתה גמורה אבל לנכרי דבמיתה תלוי וכל עוד שלא מתה ל"ח נבלה ולכך לא הותר להם וצ"ל דדוקא נקובה מכאיב לה ביותר הוא דחשוב כנבלה גמורה אבל ע"י שחיטה קלה מותר דמטעם זה צותה התורה שחיטה משום צער ב"ח דיברור לה מיתה יפה וא"כ ע"י שחיטה עכ"פ בתחלת שחיטת הוושט ואולי גם כשנשחט כלו אינו נעשית נבלה להיות חשוב כמתה ותדע שהרי שהה במיעוט סמנים פירש ר"ת דקאי גם לענין וושט והרי נקובת הוושט הוה נבלה וע"כ דבשחיטה ע"י השחיטה לא נעשה נבלה וא"כ יש לחוש דשמא נשחט הקנה בראשונה ושוב שנשחט רוב הוושט והוה מפרכסת עדן ול"ח נבלה ושייך מי איכא מידי וז"ב ולפ"ז בנטרפה מקודם השחיטה א"כ פשיטא דכל שנשחט מקצת הוושט דהוה נבלה גמורה דהרי זוטרי חיותא שכבר נטרפה וא"כ בכה"ג ל"ש מי איכא מידי וצ"ל דסברת התב"ש כיון דעכ"פ אהני לי' השחיטה לטהר מידי נבלה אהני לי' גם לעכו"ם אבל זה אינו מוכרח. ובזה מיושב היטב מה ששאל הרב בעהמ"ח מנחת יהודה ז"ל שהראה בחיים חייתו דדברי התב"ש הם לכאורה ש"ס מפורש בחולין דף ק"ב אמר ר' שיזבי אף אנן נמי תנינא אכל אבמה"ח ממנה אינו סופג ארבעים במאן אילימא בישראל וכו' וכתבו רש"י ותוס' דהא דייק מרישא די"ל כיון דשחיטה ומליקתה מטהרה מידי טריפה אהני שחיטה גם לב"נ והרי מבואר דאף בנטרפה נמי מועיל השחיטה להוציא מידי אבמה"ח ולפמ"ש א"ש דשם דמיירי בעוף והכשרה בסי' אחד בקנה לבד וא"כ י"ל דבכה"ג פשיטא דאף בטריפה מוציאה מידי אבמה"ח דשייך מי איכא מידי אבל בבהמה דצריך לשחוט הוושט ל"ש מי איכא מידי וכו' ולפ"ז חידש התב"ש דאף בבהמה שייך מי איכא מידי. ובזה יש לישב קושית הרשב"א על הרמב"ם דפסק כראב"י ולא חייש לקושית מי איכא מידי ולפמ"ש י"ל דהוא לשטתו דס"ל דנקובת הוושט הוה נבלה וא"כ ל"ש מי איכא מידי דהרי זה תלוי בדין דכיון דאהני השחיטה לגבי' להוציא מידי נבלה פשיטא דא"א לחשבי' כאבמה"ח ובלא"ה י"ל דבישראל באמת א"א בלי שחיטה וא"כ מה יעשה בבני מעים דהא א"א לצמצם ואולי נשחט הקנה לבדו וא"כ ל"ש לומר שחיטה לחצאין דלענין כל הבהמה יועיל השחיטה ולענין הב"מ חשיב כאבמה"ח אבל לעכו"ם דבנחירה סגי שפיר יש לומר דכ"ז שלא מתה אבמה"ח חשיב וזה לדעתי מדוקדק בלשון ראב"י ישראל דבשחיטה תלוי מלתא כיון דהוה שחיטה מעלייתא אישתרי להו עכו"ם דבנחירה סגי במיתה תליא מלתא והיינו בישראל כיון דא"א בלי שחיטה ע"כ השחיטה מתרתו אבל לעכו"ם דבנחירה סגי וא"צ לשחיטה להתיר א"כ יכול לנחור עד שתמות הבהמה ועכ"פ מיושב דברי הרמב"ם דבאמת הרמב"ם לשטתו דס"ל דנקיבת הוושט הוה נבלה ובאמת אנן לא קי"ל כמ"ש הש"ך סי' ל"ג שם ובלא"ה י"ל דבאמת כל הסברא כיון דשחיטה הותר לישראל א"כ אהני ג"כ לב"נ ולפ"ז י"ל דזה תלוי אם מותר לאכול קודם שתצא נפשה דלשטת רש"י דאינו רק איסור דרבנן א"כ שפיר י"ל כיון דהשחיטה אהני להו לאכול תכף א"כ אהני ג"כ לב"נ משא"כ לשטת הרמב"ם דאסור לאכול קודם שתצא נפשה א"כ גם לישראל עכ"פ לא רצתה התורה להתיר לאכול קודם שתצא נפשה א"כ גם גבי ישראל במיתה תליא מלתא ושפיר אסור לב"נ אף במה דנשחט כבר ומתה אח"כ. ובזה י"ל הא דלא חש רבינו להתניא כוותי' דבאמת הברייתא דממתין לה עד שתצא נפשה משמע דאינו רק איסור דרבנן ועיין ברש"י דף קכ"א שמפרש כן בהדיא על הא דממתין דמשמע דאינו רק מדת חסידות בלבד וקרא אסמכתא בעלמא וא"כ שפיר חזינן דלא תלוי בשחיטה גם בישראל ולכך התירו אח"כ גם לב"נ דבשחיטה אהני להו תכף אבל להרמב"ם דס"ל דהוא איסור תורה ולא אהני שחיטה תיכף אף לישראל ממילא גם לב"נ לא הותר בעת ההיא וא"כ אח"כ לישראל דתורת שחיטה להם שפיר מותר משא"כ לב"נ ול"ש לומר דמיגו דאהני שחיטה לישראל דהא בעת השחיטה גם לישראל לא אהני וז"ב בסברא ודו"ק. והנה התוס' הקשו דאמאי לא משני דישראל דבני שחיטה הם לכך מותר בשחיטה משא"כ ב"נ דלאו בני שחיטה הם כדאמר לעיל. ובאמת לפע"ד ל"ק דמזה ראי' ברורה לשטת הרמב"ם דכתב דשחיטת עכו"ם נבלה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה תורה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וא"כ זה דוקא בעכו"ם דמחשבתו לע"ז ואף למ"ש הרמב"ם דגדר גדול גדרו בדבר שאפילו כותי שאינו עכו"ם אסור זה אינו רק מדרבנן וא"כ עכ"פ בני זביחה הם כשירצו שלא יעבדו לעכו"ם והש"ך האריך בסי' ב' ס"ק ב' דאף כשאינו עובד ע"ז אסור מן התורה ובאמת שאין לשון הרמב"ם סובל אותה כוונה והמעיין ברמב"ם בפיהמ"ש על שחיטת נכרי נבלה יתבאר לו תוכן כוונת רבינו. ולפע"ד נראה עוד דזהו לדעתו הרחקה שלא יאכל מזבחו שאם אתה מתיר לעכו"ם לזבוח לישראל פן יחשב לע"ז ואף אם לא יחשב מ"מ פן יקרא לו לישראל שיבא לאכול מזבחו שזבח לע"ז וע"כ גדר גדול גדרה התורה כמו שאמרו גדר וסייג בנזיר שאף מחרצנים לא יאכל ומצינו גדר בתורה כמו שאמרו במדרש נשא ובילקוט שם בשמשון וה"ה בזה כנלפע"ד ברור ודוק. ודרך אגב אומר במ"ש הרמב"ם והרע"ב בפירוש המשנה בטהרות פ"א משנה א' שם דמי שאכל אבמה"ח ואפילו פחות מכזית סופג ארבעים כפי מה שקדם באהלות דהאברים אין להם שיעור ותמה התוי"ט דמה ענין טומאה דלא בעי שיעור כזית והרי באבמה"ח צריך כזית ע"ש שהאריך ולפע"ד הדברים פשוטים ע"פ מה דאמרו בחולין דף ק"ב דרב ס"ל דאבמה"ח צריך כזית ופריך הש"ס מהא דאכל כזית ממנה אינו סופג את הארבעים ומשני במשהו בשר גידין ועצמות ופירש"י דמשהו בשר וגידין ועצמות משלימין ודחי רב דלהכי פלגינהו רחמנא דאבר חייב אף בפחות מכזית ולפ"ז גם כאן הכוונה דאף אבר פחות מכזית היינו בשר שבו פחות מכזית רק שגידין ועצמות משלימין חייב וע"ז מביא ראי' מהא דאברי' אין להם שיעור דאבר כל דהו משמע ורק בשמשלים גידין ועצמות סגי וז"ש רבינו במשנה ג' שם דאבמה"ח ואין נקרא אבר בפחות מכזית דבעי כזית בשר וז"ב ופשוט. גם מ"ש התוי"ט במשנה ג' שם להקשות על דברת הרע"ב במ"ש אעפ"י שאינו סופג את הארבעים וכתב הרע"ב דאף למ"ד אבמה"ח צריך כזית ואוכל כזית מבשר גידין ועצמות אפ"ה אינו סופג את הארבעים וע"ז תמה התוי"ט דל"ש לומר דאף למ"ד דמשמע דיש מי שחולק והרי לא נמצא מי שחולק ע"ז ולפע"ד נראה דנמצא מי שחולק ע"ז דהרי בש"ס הקשה על רב מהא דאכל אבמה"ח אינו סופג את ארבעים וא"א בעי כזית אמאי אינו סופג ומשני דמיירי במשהו בשר גידין ועצמות ופירש"י דמשהו בשר מצטרף ומשום דלהכי פלגינהו קרא לאבר מהחי ובשר מהחי לומר לך דמחייב אאבר אף דאין שיעור בשר ובשר אף שאין אבר ולפ"ז לר"ל דס"ל דבשר מהחי ואבר מהחי מחד קרא נפקי שוב יקשה דאם יסבור כרב דבעי אכילה בכזית איך יפרש להמשנה וא"ל דמיירי במשהו בשר גידין ועצמות דז"א דלמה יועיל ואין לך קרא שיורה דאבר אף שאין בשר וע"כ דפליג וס"ל דאכילה לא בעי כזית ומעתה ז"ש הרע"ב ואף דאוכל כזית מן בשר גידין ועצמות ואף למ"ד אבמה"ח צריך כזית הכא יש כזית ולכאורה הוא תימא דלמה לא אמר סתם אף דאכל כזית רק דהרע"ב בא לומר דלמ"ד דצריך כזית מיירי בבשר משהו וגידין ועצמות משלימין לכזית אפ"ה אינו לוקה משום אבמה"ח דבטמאין אינו לוקה ואם כן דברי הרע"ב מדוקדקים ודוק. והנה לפמ"ש הכ"מ פ"ט ממלכים ה"י דר' שזבי בחולין דף ק"ב מפרש דאכל ממנה כזית אינו סופג את ארבעים מיירי בב"נ ומה דנקט סופג ארבעים היינו אשיגרא דלישנא והיינו דאינו נהרג עליו ומזה הוציא הרמב"ם דינו דעל עוף אינו נהרג ב"נ ורק איסורא הוא דאיכא ע"ש ולפ"ז ל"ק מידי על ר"ש דהוא יפרש המשנה כר' שזבי וקאי על ב"נ ואם כן שיש כזית אינו חייב דב"נ אינו לוקה משום שקץ רק משום אבמה"ח ובעוף ליכא אבמה"ח לב"נ. הן אמת דדברי הכ"מ תמוהים מאד דא"כ מה מקשה על רב דהא יוכל לפרש ג"כ כרב שיזבי וכבר התפלא בזה על הכ"מ בספר לב ארי' וגם הקשה בהא דדייק רב שיזבי בעצמו אילימא בישראל הא אסור וע"כ בב"נ וש"מ דמוזהר ב"נ על הטמאים כטהורים ומאי קושיא דלמא אתיא כר"א ור"י דס"ל דישראל מוזהר ג"כ על הטמאין ואשמעינן דב"נ לא לקי ואינו נהרג על עוף דל"ש אבמה"ח של עוף בב"נ. והנני יוסיף להפליא דא"כ בנבלת עוף טהור דקתני סופג את ארבעים ושחיטתה מטהרתה קאי ג"כ על ב"נ והרי לב"נ אינו נוהג כלל איסור אבמה"ח בעוף וא"כ שוב לא יהי' רישא וסיפא בחד ואלמלא דמסתפינא הייתי מפרש להיפך מהכ"מ דר' מני בר פטיש רמי רישא אסיפא ומשני הא בב"נ והא בישראל לא קאי על רישא דסיפא כפירש"י ותוס' והר"ש דהיינו דאכל ממנה כזית קאי בישראל דאינו סופג ארבעים ואין שחיטתה מטהרתה קאי בב"נ דזה כפוסק המשנה בחד בבא בשני ענינים ורק דר"מ בר פטיש בא לישב דלא תקשי לר"ש דפירש דאכל ממנה אבמה"ח אינו סופג את ארבעים קאי בב"נ והא ברישא קאמר דסופג ומפרש דרישא מיירי בישראל וסיפא מיירי בב"נ ואף דבכ"מ לא פירש כן אנן טענינן עבורו כן וא"כ לק"מ אבל אכתי קשה קושית הנ"ל על הכ"מ ולישב דברי הכ"מ שלא יהיו תמוהין כ"כ נלפע"ד דהנה באמת צ"ב הא דפירש הכ"מ דאכל אבמה"ח ממנה אינו סופג את ארבעים דקאי לענין ב"נ ומ"ש דנקט החידוש בטמאה הא אף בטהורה הוה מצי לאשמעינן דאינו נוהג אבמה"ח לענין ב"נ אך נראה דהדבר נכון דהנה התוס' בדף ל"ג הקשו בהא דאמרו דב"נ נוהג בטמאין כטהורין והא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי וכתבו די"ל דכיון דעכ"פ בישראל אסור משום טומאה ממילא ל"ש מי איכא מידי וע"ז כתבו דאכתי קשה לר"מ דאמר דגם בטהורים אינו נוהג רק בבהמה א"כ מי איכא מידי וכתבו דמ"מ אסור משום שחיטה אף דלב"נ אסור במשהו בשר גידין ועצמות ולישראל לא אסור אלא בכזית בשר הא אסור עכ"פ משום חצי שיעור ולר"ל דח"ש מותר ע"כ לא ס"ל הך דמי איכא מידי ע"ש ולפ"ז אני אומר דמכאן יצא לו לרבינו דבב"נ אינו נוהג אבמה"ח בעוף ול"ק קושית התוס' כלל לר"ל דזה דוחק דלר"ל לא אמרינן מי איכא מידי ומעתה י"ל דרבותא קמ"ל דל"מ בטהורין דודאי אינו נוהג בב"נ בעוף דא"כ שייך מי איכא מידי אלא אף בטמאין דה"א דבישראל עכ"פ אסור משום טמא גם לב"נ מצי לאסור משום אבמה"ח וקמ"ל דמ"מ אינו נוהג אבמה"ח בעוף כלל לב"נ. ומעתה יש לישב הקושיא הנ"ל דשפיר דייק רב שיזבי דב"נ נוהג אף בטמאים דבאמת כל הענין דצריך לאשמעינן דב"נ נוהג בטמאים אף דפשיטא דלב"נ אין חילוק בין עוף טהור לטמא רק דה"א דלא יהי' חל בב"נ משום מי איכא מידי ולא נימא הך סברא דעכ"פ משום טומאה אסור לישראל וע"ז קמ"ל דב"נ נוהג בטמאין ול"ש מי איכא מידי דלישראל אסור משום טומאה ומעתה שפיר דייק דאי נימא דלא ס"ל סברא זו שוב יקשה מה קמ"ל בטמא טפי דאינו נוהג בב"נ טפי מטהור דל"ש לומר דה"א דבטמאה יהי' נוהג דל"ש הך סברא דמי איכא מידי וכמ"ש דז"א דהא השתא ס"ד דלא ס"ל סברא זו וע"כ דבב"נ נוהג טמאין כטהורים ומשום דלא מסתבר לפלוגי בהם טהורים לטמאים דבישראל אסור עכ"פ משום מי איכא מידי וז"ב. ובזה מיושב מה דק"ל טובא דלהכ"מ דלרב שזבי פירוש הברייתא דאינו נוהג בב"נ בעוף אבמה"ח יקשה דא"כ האיך אמר רב גידל אמר רב מחלוקת בישראל אבל בב"נ דברי הכל מוזהר על הטמאים כטהורים והרי מדקאמר טמאים ולא טמאה משמע דקאי אף בעוף כדאמרו לקמן איכא דאמרו טהורים ורבנן וא"כ רב דאמר דבטמאין כטהורין משמע דקאי על עוף וקאמר דמוזהר ואיך הביא ראי' דאנן נמי תנינא דאינו מוזהר ב"נ וא"כ אדרבא משם תיובתא דרב והוא תימא רבה על הב"י וצ"ל דלא בא להביא ראי' רק דה"א דלא יהי' נוהג בטמאים מטעם מי איכא מידי (וקמ"ל דשייך מי איכא מידי) וע"ז קמ"ל דל"ש מי איכא מידי דאסור עכ"פ משום שחיטה וע"ז מביא ראי' דהמשנה ג"כ ס"ל הך סברא דטמאין יותר מסתבר לאסור מטהורים וקמ"ל דאינו סופג את ארבעים אבל איסורא מי איכא ועכ"פ לענין איסורא דל"ש מי איכא מידי ב"נ מוזהר על הטמאין בטהורים דלב"נ אין נ"מ בין טהורים לטמאים. ובזה מיושב מה דמקשה בש"ס על רב ולא משני דבמשנה הפירוש דאינו סופג את ארבעים והיינו דאינו נוהג בב"נ דהרי רב ס"ל דמוזהר על הטמאים כטהורים דב"נ נהרג על טמאים כטהורים דהיינו אף בעוף וע"כ דהוא מפרש המשנה כמ"ש רש"י והר"ש וא"כ שפיר מקשה. ובזה מיושב מה דאמרו כדר"נ דאמר במשהו בשר גידין ועצמות ה"נ במשהו בשר גידין ועצמות ולכאורה קשה למה לא משני ר"נ בעצמו גם כאן במשהו בשר גידין ועצמות ולפמ"ש א"ש דר"נ מפרש המשנה דקאי לענין ב"נ דאינו נהרג ול"ק כלל רק דלרב א"א לפרש כן וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דהקשתי דלר"ל איך יתרץ להמשנה אי ס"ל כרב ולפמ"ש א"ש דר"ל לשטתו דס"ל בח"ש מותר וע"כ דלדידי' אין אבמה"ח נוהג בעוף לב"נ דא"כ הוא יפרש המשנה כמו דמשני ר' שזבי לפירוש הכ"מ וכמ"ש ודו"ק. הן אמת דלכאורה מוכרחין דברי התוס' דלר"ל ליכא האי כללא דמי איכא מידי דאל"כ בכל מצות ב"נ לאסור בח"ש דאל"כ שייך מי איכא מידי דהא לא נתנה שיעורין לב"נ כמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים וא"כ יקשה דלאסור אבמה"ח של בהמה בכ"ש דאל"כ שייך מי איכא מידי וכן גזל דמטעם ח"ש אסור והלא ב"נ לא נתנה שיעורים מיהו בגזל י"ל דשאני ב"נ דמקפיד על ח"ש ולא מחיל וכדאמרו בסנהדרין דף נ"ז מיהו מאבמה"ח קשה מיהו באבמה"ח אף לר"י קשה דל"ש דאסור בחצי שיעור דהרי חלקו בחוץ פטור ול"ש חזי לאצטרופי וכבר העירו בזה האחרונים ואכ"מ עכ"פ דברי הכ"מ מבוארים ת"ל. והנה שאלני אחד מהחכמים לפמ"ש האמונת שמואל והכו"פ סי' ס"ב החזיק על ידו דאבמה"ח בעוף אין אסור כלל לב"נ דלא כהכ"מ קשה על דבריהם דהא במשנה מפורש דאינו סופג את ארבעים אבל איסורא איכא והנה אמת שראיתי כן בספר אחד שהקשה ג"כ כן והאריך בזה וכתב ששגגה יצא מדבריהם ואין קושיא כלל דבאמת זה חידש הכ"מ לפי דרכו לפרש כן דברי ר' שזבי שפירש כן המשנה אבל באמת כ"ז דחוק והאמונת שמואל שחתר מקור אחר להרמב"ם וכמ"ש המגדל עוז וא"כ א"צ לדחוק בפירוש המשנה ומה דקאמר אינו סופג את ארבעים קאי בישראל וסיפא דאין שחיטתה מטהרתה קאי בב"נ כדפריש ר"מ בר פטיש וא"כ אין מקום לדבריהם ושפיר כתבו האמונת שמואל דליכא איסור כלל וז"פ. ובמ"ש יש לישב קושית הכו"פ שהקשה דמ"פ הש"ס ור' יהודא למה לי קרא דנוהג בטמאה ליתי איסור אבמה"ח ולחול על איסור טמאה שכן איסורו נוהג בב"נ והא איצטריך קרא לענין עוף דאינו נוהג בב"נ ולפמ"ש א"ש דלרבינו יצא זאת דאל"כ קשה לר"ל דמי איכא מידי לר"מ דאינו נוהג בעוף רק בבהמה ולא ס"ל דלר"ל לית לי' האי כללא ולפ"ז זה לר"מ אבל לר"י דס"ל דנוהג אף בעוף א"כ אדרבא אם נוהג בטמאים ודאי אין הכרח שלא ינהוג בב"נ בעוף דהרי גם לישראל אסור ושפיר מקשה ודוק היטב כי הוא ענין נחמד. שוב ראיתי במה שהערתי למעלה דלר"ל ע"כ לא ס"ל דמי איכא מידי דאל"כ הא ב"נ אין נוהג בו שיעורין דלא נתנה שיעורים לב"נ העיר בזה הכו"פ סי' ס"ב ס"ק ג' ולא העיר מדברי התוס' בחולין ל"ג דלר"ל ע"כ לית לי' האי כלל ודו"ק. והנה במ"ש הרמב"ם פ"א משחיטה דאסור מה"ת לאכול קודם שתצא נפשה ועובר על לא תאכלו על הדם ורש"י כתב בחולין דף קכ"א דאינו רק דרבנן ולפע"ד הי' נראה דאסור מה"ת דאל"כ שייך לומר מי איכא מידי כיון דלגוים אסור עד שתמות הבהמה דלאו בשחיטה תליא ואיך שייך דלישראל יהי' מותר קודם שתצא נפשה ולכך אוסר הרמב"ם מה"ת. ובזה מובן היטב דבאמת קשה טובא הא לישראל בשחיטה תלוי וא"כ מה ענינו לאסור עד שתצא נפשה וא"כ ע"כ צ"ל דגזה"כ הוא ולכך נראה דמכאן יצא לו לרש"י דאינו רק אסמכתא בעלמא ולפמ"ש א"ש טעמו של רבינו. ובזה עמדתי על כוונת רש"י במ"ש הך דאסמכתא היא בחולין דף קכ"א ולא כתב כן בסנהדרין דף ס"ג בגוף המימרא דדרשו מלא תאכלו על הדם ולפמ"ש א"ש דבאמת י"ל דאסור מה"ת ומטעם מי איכא מידי אבל בהך ברייתא דחולין דף קכ"א דמסיק הש"ס דאחד ישראל ואחד נכרי מותרין ואמרו בחולין דף ל"ג דמזה מוכח דלא כראב"י ולא ס"ל מי איכא מידי וא"כ שוב י"ל דזה אינו רק אסמכתא בעלמא ולפ"ז לדידן אין הכרע והרמב"ם ס"ל כיון דעכ"פ לראב"י מוכרחין אנו לומר דהיא מה"ת דשייך מי איכא מידי ה"ה לדידן ג"כ הוא מה"ת וז"ב עוד נ"ל בכוונת הרמב"ם דס"ל דבהמה בחייה היא עומדת בשני איסורים באבמה"ח ובאינו זבוחה וכשנשחטה הועיל שיצאת מכלל אינו זביחה דאם תמות לא הוה נבלה דכבר נזבחה אבל אכתי לא הועיל לענין אבמה"ח ואף דקליש חיותו שכבר נשחטה מ"מ יש בה עוד חיות ועכ"פ לא מתה ולכך עובר על לא תאכלו על הדם דהוה כדם מן החי דעדיין נפשו בדמו הוא. ובזה יש לישב קושית התב"ש שהקשה בסי' כ"ז על שטת הרמב"ם הנ"ל מהא דאמרו בביצה דף כ"ה דכ"ע ס"ל דכזית חי מבית טביחתה וע"ז הקשה דאכתי איך שרי לשחוט ביו"ט דלמא לא תמות מהר ושחט בחנם ביו"ט וכ"כ בזה בתשובה ולפמ"ש א"ש דכיון דעיקר איסור הוא משום אבמה"ח דבמיתה תליא מילתא לפ"ז הא מבואר בסי' כ"ד ביו"ד ס"ה דאם שחט כל המפרקת כשרה והרי בשבר כל המפרקת נעשה נבילה כדאמרו נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבלה ועכ"פ בזה ודאי תמות מיד וע' בסי' כ"ז בט"ז בתשובה שם דבפסיקת החוט הוה נבלה וא"כ שוב ודאי עכ"פ תמות מיד וא"כ יוכל לעשות באופן זה ואף דהמנהג להטריף בשחט כל המפרקת אינו רק חומרא בעלמא ואף לפמ"ש הרשב"א דהאיסור הוא משום דמבליע דם באברים באמת אינו רק דרבנן דמה"ת בטל ברוב וכמ"ש בתשובה אחת לבאר הדברים באורך ועכו"פ סי' ס"ג וא"כ שוב סגי בכזית חי מבית שחיטתה וז"ב. ובחידושי אמרתי בזה דבר נפלא דהנה לכאורה צ"ב האיך התיר ר"ע באם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה והא בעי אשר יאכל לכל נפש ובעינן דבר השוה לכל נפש כדדרשו בכתובות דף ז' דבר השוה לכל נפש ולפ"ז בשר באומצא בודאי הוה שלא כדרך אכילה וע' בתוס' פסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה פרט שכתבו דעוף שהוא רך חזי לאומצא ומקרי דרך הנאתו ולפ"ז בבהמה לא חזי ועש"ע או"ח סי' צ"ח סל"א ובמ"א ס"ק ג' ועכ"פ אף אם נימא דבכל בשר חזי לאומצא אבל עכ"פ אינו רק למי שדעתו יפה וכדאמרו במנחות דף צ"ט הבבלים שדעתן יפה אוכלין אותו חי וא"כ אינו שוה לכל נפש והאיך הותר אמנם אחר העיון ז"א דהא על כל פנים הדבר בעצם הוא אוכל נפש לכשיבשל ושאני מוגמר דגוף המוגמר בעצמו אינו שוה לכל נפש רק למפונקים אבל כאן כל שיבשלנו הוא שוה לכל נפש והו"ל כצבי שצורך לכל נפש הוא וכדאמרו התם וא"כ ניהו דאוכלו חי אבל עכ"פ שוה לכל נפש מקרי דאשר יאכל לכל נפש קרינן בי' וז"ב מאד. ומעתה זהו לענין יום טוב אבל לענין איסור דאסור לאכול קודם שתצא נפשה כל שאוכלו חי ליכא איסור תורה דהו"ל שלכד"א ואיסור דרבנן שרי במקום פסידא וכמ"ש התב"ש בעצמו דלשטת רש"י ניחא אף דאינו ראוי מדרבנן קודם שתצא נפשה מ"מ איסור דרבנן שרי לשחוט במקום פסידא דעכ"פ מדאורייתא הוא ראוי לאכילה וה"ה בזה כל דאינו רק איסור דרבנן שרי במקום פסידא כנלע"ד. ובזה מיושב היטב מה שהקשה בשטה מקובצת בביצה שם דהאיך התיר ר"ע לאכול כזית חי הא בשר באומצא בעי מליחה ושיעור מליחה כשיעור צלי' וא"כ לא היקל ר"ע על הת"ק דאידי ואידי חד שיעורא הוא ומזה הביאו הגאונים ראי' דלא בעי מליחה לאכול באומצא ולשטת הפוסקים דאם חותך מבשר קודם שתצא נפשה צריך מליחה קודם צלי' וכמבואר בסי' ס"ז וא"כ שוב אדרבא כל שהוא בשר חי מבית טביחתה ממש כדמסיק שם וא"כ צריך מליחה גם לצלי' ומה היקל ר"ע על הת"ק וכבר נשאלתי בזה והארכתי בזה בתשובה לישב וכעת אני אומר דלק"מ דהא כל שאוכלו חי ליכא בו רק איסור דרבנן וכל שהוא כזית אין הדם שבו כזית והו"ל חצי שיעור בדרבנן ודאי לא גזרו במקום פסידא ובזה מיושב גם מה שהבאתי שם קושיא בשם הגאון מהר"ם שי"ף הנדפס במשניות דפוס פראג בביצה שם דלר"ע דחייש למיעוטא מן התורה א"כ מה"ת צריך בדיקה לטריפות הריאה ולשאר טריפות כדאמרו בחולין דף י"א וא"כ שוב היאך מותר לשחטו דוכת' שם שגוף הדין מוזכר בכו"פ סי' ל"ט דלר"מ מה"ת צריך בדיקה וא"כ קשה קושיא זו ולפמ"ש א"ש דבשלכד"א דליכא רק איסור דרבנן פשיטא דל"ש לחוש כל שהרוב מעיד שהוא כשר ומותר לשחטו דסמכינן על הרוב ודו"ק היטב. וע' בתוס' בשבת דף ק"ו ד"ה חוץ דבשוחט בא התקון בשעת הקלקול שמוציאו מידי אבמה"ח ע"ש וכבר הקשיתי בתשובה אחת דבב"נ דבא הקלקול מיד והתקון לא בא רק כשמתה אח"כ וכעת קשה דגם לישראל אסור לאכול מה"ת עד שתמות הבהמה ומכאן ראי' דאינו אסור רק מדרבנן ועכ"פ מדאוריית' הוה תקון ודו"ק דיש לדחות.
והנה בשנת תרי"ב בחורף י"ד כסליו למדתי עם תלמידי בד"ז הגאון בעל ים התלמוד החריף מוה' אברהם נ"י סוגיא הלז והקשה אותי אם נימא דקודם שתצא נפשה אסור מה"ת שוב ל"ש מי איכא מידי דגם לישראל אסור והוא רצה לומר דגם לשטת רש"י דאינו רק מדרבנן מ"מ ל"ש מי איכא מידי דעל כל פנים מדרבנן אסור והשבתי לו דז"א דעכ"פ מדאוריית' שייך מי איכא מידי דלישראל שרי אבל אני הקשיתי לשטת רש"י והוספתי לפמ"ש התוס' דכל דלישראל אסור מטעם אחר ל"ש מי איכא מידי א"כ גם כאן לישראל אסור משום לא תאכלו על הדם והשבתי דז"א דהרי ראב"י דאוסר לזמן היינו אף לאחר שתמות הבהמה דכל דלא הועיל השחיטה להוציא מידי אבמה"ח והוא כמאן דמנחא בדיקולא א"כ הוא אבמה"ח ולא מועיל מיתת הבהמה לזה ומידי דהוה על כל אבמה"ח דל"מ אחר כך מה שתמות הבהמה או שתשחט וא"כ אי נימא דיהי' אסור משום אבמה"ח יהי' אסור לב"נ אף לאחר שתצא נפשה ואז לישראל שרי וליכא מי איכא מידי וז"ב ופשוט. שוב מצאתי בתב"ש שנסתפק באמת אם שרי קודם שתצא נפשה להאכיל לעכו"ם דבזה ל"ש מי איכא מידי וע"ש בתב"ש שכמעט כל הדברים מפורשים שם לאחר התבוננות בדבריו הקדושים. עוד זאת דרשתי דאף לאחר שקי"ל דלא הוה כמנחא בדקולא דלא כר"ל וכמבואר סי' כ"ו בטור וב"י וכשיטת התוס' דר"ז חזר בו מהאבעיא א"כ שוב ליתא להך דראב"י דאמר ש"מ מדר"ל וא"צ למי איכא מידי וצ"ל דניהו דלא קי"ל כר"ל אבל זה שב"מ כמאן דמנחא בדקולא לענין שלא תותר במיתת הבהמה בזה כ"ע מודים. והנה בהך דבעי ר"ז נקבו ב"מ בין סי' לסי' מאי מי מצטרף סי' ראשון לסי' שני לטהרה מידי נבלה וביאר רש"י דסי' ראשון נשחט לב' דברים להתיר אכילה ולטהר מידי נבלה וסי' שני לא בא להתירה באכילה שהרי נטרפה אלא לטהרה וקשה לי טובא דזה רק לר"י דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אבל לר"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף ל"ש לומר דהוה כנטרפה וכמ"ש ביראים מצוה שצ"ו דדרך שחיטה הוא כך ותדע דאל"כ איך משכחת לה לר"ל שחוטי חוץ והא כל דשחט סי' אחד נעשה בע"מ ואינו ראוי לפתח אהל מועד וע"כ דדרך שחיטה הוא כך ע"ש וא"כ ל"ש לר"ל נטרפה ולפ"ז איך אמר ר"ז מאחר שנולדו בה סימני טריפה התרת והיינו כל ששחט מקצתה אין טריפה לחצי חיות והא לא מקרי שחיטה עדיין והרי רבא אליבא דר"ל אמרה ולר"ל לא מקרי שחיטה וגם לר"י דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ג"כ קשה הא אמרו בדף כ"ט נתקלקלה בשחיטה קאמרת שאני התם דאגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא ופרש"י אירע פסול בשחיטה שנתנבלה וא"כ גם כאן שנטרפה באמצע גם כאן לא מקרי שחיטה כלל וצ"ל דיש לחלק בין נתנבלה ובין נטרפה דל"ש אגלאי מלתא למפרע ולר"ל דס"ל בריש החולץ דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע הוא ס"ל דלא הוה שחיטה עד לבסוף ועכ"פ הדברים צ"ע.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |