שואל ומשיב/ו/י
שואל ומשיב 
ו י
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אשר הבאת דברי הרא"ש פ' ערבי פסחים גבי אכלן לחצאין יצא שכתב הרא"ש דמדינא א"צ למרור כזית ובכ"ש סגי אלא מפני שמזכיר לשון אכילה בברכה צריך כזית ותמהת ע"ז דהוא דבר חדש דלפי דעתו צ"ל דהאי על מצות ומרורים יאכלוהו דפסח לא קאי אלא אפסח לחוד ולא אמצה ומרור שעמו הנה כבר קדמוך הרב בעל שאגת ארי' סי' ק' דא"כ במצה דבעי כזית הוא משום דהדרי' קרא בערב תאכלו מצות והרי בפסחים דף ק"כ נחלקו רבא וראב"י אי מצה בזה"ז דאורייתא וקאמרו טעם דלמה אהדרי' קרא וקשה הא איצטריך לזה שיהי' בכזית ועוד הקשה דלמה לא נקיש מרור למצה והאריך בזה והנני יוסיף לתמוה דלמעיין בפסחים דף קי"ד משמע האי על מצות ומרורים יאכלוהו קאי לכל חד בפ"ע וא"כ גם על מרורים קאי הלשון יאכלוהו ואכילה בכזית וגם לשטת המזרחי דכל אכילה בכ"ש ואתי הל"מ ואפקתי' על כזית א"כ אין התחלה לדברי הרא"ש דמנ"ל דנשתנה השיעורין להמרור. אמנם לפע"ד הי' נראה דלכאורה צ"ב גוף הסברא מנ"ל לרא"ש דנשתנה דין מרור ממצה ומכל השיעורים אמנם נראה לכאורה דבשלמא מצה דהיא זכר ללחם עוני שהי' אוכלים א"כ במידי דאכילה שיעור בכזית אם מפשטא דקרא או מהל"מ דאכילה בכזית אבל מרור הזכר הוא שמררו את חיינו ולכך בלע מרור לא יצא שבעינן שנטעום המרירות וא"כ מה ענינו להשיעור ועוד נ"ל כיון דבפסח מצרים לא הי' שייך שיעור דעוד הי' להם דין ב"נ וב"נ שיעורים אינו נוהג בו וכמ"ש הרמב"ם פ"ט ממלכים וקודם מתן תורה הי' להם דין ב"נ ורק דין פסח ומצה שהיא לדורות ואהדרי' קרא א"כ אח"כ נשתנה השיעור דנתנה תורה ונתחדשה הלכה אבל מרור דבזה"ז דרבנן דעיקר הוא מצותו על הפסח וא"כ לא עדיף מפסח מצרים שלא הי' בו שיעור ול"צ שיעור ומכ"ש המרור שטפל לפסח כנלפע"ד בכוונת הרא"ש. ובזה מיושב כל קושית השאגת ארי' על הרא"ש כנלפע"ד.
איברא דלפמ"ש קשה טובא בהא דאמר ר' יהודא בחולין דף צ"ו דג"ה אינו חייב רק בכזית משום דאכילה כתיב בי' והרי ר"י בעצמו ס"ל בדף ק' שם דנוהג בטמאה משום דמבני יעקב נאסר להם ועדיין לא נהג טומאה ורבנן אמרו דמסיני נאסר אלא שנכתב במקומו ולפ"ז לר"י דס"ל דמבני יעקב נאסר א"כ שם עוד לא הי' לבני יעקב דין ישראל רק דין ב"נ ולב"נ לא ניתן שעורים ולמה בעי כזית. אך נראה דבאמת בזה נחלקו רבנן ור"י דרבנן ס"ל דמסיני נאסר אלא שנכתב במקומו והיינו כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה דעיקר מה שאנו מקיימים מצות מילה לא מפני שנאמר לאברהם רק משום שנצטוינו בסיני והיינו ע"כ דס"ל דדין ישראל לא הי' עליהם רק ממתן תורה ואילך ולכך מקודם מתן תורה אין למדין ומסיני נאסרה ונכתב במקומו אבל ר"י ס"ל דמאברהם ואילך יצאו מדין ב"נ והי' להם דין ישראל ועיין פרשת דרכים בדרושיו שהאריך הרחיב הדיבור בזה וא"כ לר"י כיון שהי' להם דין בני ישראל ושפיר אכילה בכזית ולרבנן כיון דנכתב במקומו אבל בסיני נאסרה א"כ ג"כ שיעור אכילה בכזית ולכך הוצרכו לתרץ דמאשר על הכף נפקא ודו"ק היטב. נחזור לעניננו דעכ"פ לענין מרור שפיר נ"ל כיון דעיקר המצוה הוא על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ עכ"פ המצה והמרור טפלים לק"פ וא"כ כיון דק"פ הראשון לא הי' כשיעור דלא נתנה שיעורים לב"נ א"כ מכ"ש המרור אלא דק"פ ומצה כיון דאהדרי' קרא שיהי' גם לאחר מתן תורה לדורות א"כ נתנה תורה ונתחדשה ההלכה דבעי שיעור אבל מרור דלא אהדרי' קרא רק תלי לי' בק"פ א"כ לא עדיף מפסח מצרים דל"צ שיעור כן נראה לפע"ד.
עוד נלפע"ד דהנה ר"ש ס"ל כ"ש למכות ולא אמרו כזית רק לקרבן וכתב הרמ"ה בחידושי ריטב"א במכות דף כ"א דטעמו של ר"ש דס"ל דכל דאכל חצי שיעור אחשבי' וחייב ולפ"ז צ"ל דלדידן דבעינן שיעור היינו דאינו מוכח דאחשבי' לכשיעור דלמא רצה לאכול אף שהוא פחות מכשיעור וכשיזדמן לו עוד יאכל ובזה י"ל דלכך ח"ש אסור לדידן משום דחזי לאצטרופי והיינו דעכ"פ לזה אחשבי' שרצה לאכול פחות מכשיעור ויצטרפו אם יזדמן לו עוד ועכ"פ נ"ל דזה דוקא באם הח"ש בעצמותו טוב לאכילה א"כ אין ראי' מדאכלו אבל במרור דבעינן שירגיש מרירות בפה דמה"ט בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא משום דבמצה אף דבעי ג"כ טעם מצה דלכך לא יצא במבושלת מ"מ בפה לא בעי טעם מצה משא"כ במרור דבעי שירגיש טעם מרירות בפה כמבואר באו"ח סי' תע"ה בט"ז ועמ"א שם ולפ"ז כיון דמרגיש טעם מרירות בפה ע"כ שאכלו לשם מצות מרור ואם כן פשיטא דלכ"ע סגי בכ"ש כל שמרגיש טעם מרירות ודאי אחשבי' מדאוכלו ולא בעי שיעור. הן אמת שהאחרונים נסתפקו לפי מה דאמרו ח"ש אסור מן התורה אם גם במצוה יוצא בפחות משיעור ואני אמרתי בזה דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו טעם דח"ש משום דאחשבי' דאכלו אף שהוא אסור אבל במצוה א"כ מה שאכל אין ראי' דרצה לקיים המצוה אבל מה שלא אכל כשיעור לא נשלם במחשבתו שאחשבי' ואדרבא מדלא אכל כשיעור לא אחשבי' ורצה לאכול אף פחות משיעור וגם לפמ"ש הה"מ דאף דמצות צריכות כוונה מ"מ המעשה של המצוה עומד במקום כוונה ולכך בלע מצה יצא אף שלא כוון לשם מצה וכן באנסוהו לאכול ועיין פ"ב משופר ולפ"ז אין ראי' דאחשבי' דהרי המעשה עומד במקום כוונה ואם כן במקום שלא כוון כיון דהמעשה עומד במקום כוונה כל שלא אכל כשיעור לא יצא ולפ"ז במרור דודאי אחשבי' דאל"כ לא רצה לאכול דבר מר שבעינן שירגיש טעם מרירות בפה וא"כ פשיטא דשייך אחשבי'. ובזה יש ליישב קושית השאגת ארי' שם דלשטת הפוסקים דס"ל דמרור בעי כשיעור אם כן איך קאמר בפסחים דף קי"ד לאחר שמלא כרסו יברך והא טיבול הראשון לא בעי כזית לדעת רבים מהפוסקים ומרור בעי כשיעור ולפמ"ש במרור ודאי יוכל לצאת פחות מכשיעור דבזה ודאי שייך אחשבי' רק דאם יש לו שיעור פשיטא דבעי לאכול כשיעור ואדרבא ע"י שלא אכל ניכר שלא רצה לאכול עוד אבל כל שטיבול הראשון א"צ שיעור איך יברך על מרור א"כ הא כבר מלא כרסו וכבר הי' יוצא כל שלא הי' לו עוד יהי' איך שיהי' דברי הרא"ש נכונים. אמנם לפע"ד ראי' ברורה להרא"ש מהא דאכלו לחצאין יצא שע"ז כתב הרא"ש פירוש ובאמת לא נודע למה נדחק כ"כ הרא"ש בזה ולא מסתבר לי' באכלו לחצאין יצא כל שלא שהה בכא"פ כדין כל א"פ דמצטרף לשיעור בכל איסורים אך נראה דק"ל להרא"ש כיון דבמרור שאני דבעי שירגיש טעם מרירות בפה וכמ"ש הט"ז א"כ כל דבעי שיעור מרור בכזית א"כ עכ"פ בפה אינו מרגיש כשאכלו לחצאין והרי לא הרגיש בפה טעם מרור של כזית וניהו דבמעיו נצטרף ויש בו שיעור כזית אבל בפה הרי לא הי' שיעור בבת אחת והאיך יצא לחצאין ועיין בחולין דף ק"ג דכל דבעינן שיהנה גרונו בכזית ל"מ חלקו מכ"ש בזה דבעי שירגיש טעם מרירות בפה וכל דבעי כשיעור הרי לא הרגיש בפה טעם מרירות בכזית וע"כ דהמרור בעצמותו א"צ כזית רק משום הברכה ובברכה כל שמצטרף בכא"פ כך הוא שיעורו בכל ברכת אכילה בכא"פ וז"ב כשמש והיא קלורין לעינים ועטרה לרא"ש. עוד נ"ל דבאמת המעיין בפ' בא ימצא דבפסח מצרים לא אכלו רק פסח לבד דהמצה אכלו בעת יציאתם ממצרים כי לא יכלו להתמהמה וכ"ע מודים דגאולה בצפרא הי' וכמ"ש במקרא בעצם היום וא"כ מ"ש בערב תאכלו מצות היינו על עתיד כאשר יגיע פסח תאכלו מצה ומדאהדרי' קרא למצה בלבד ולא אהדר על מרור מכלל דמרור ל"ש לשון תאכלו דשיעור אכילה בכזית ולכך לא אהדרי' קרא כעין דאמר ר"ל ביומא דף פ"א לענין עינוי דלא אפשר לכתוב בקרא ולכך בטמא מת ושהי' בדרך רחוקה דכתיב מצות ומרורים יאכלוהו יאכלוהו קאי על ק"פ ולא על המצות ומרור וא"כ לא כתב במרור לשון אכילה ומזה הוציא הרא"ש דינו. ובזה אמרתי מ"ש בפסחים דף קכ"ד שאני מצה דאהדרי' קרא והקשה בסוף ספר צל"ח דלמה בטמא ודרך רחוקה דאמרינן בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ולמה לא נימא גם בזה"ז דכיון דאהדרי' קרא למצה ניליף מרור מיני' ולפמ"ש א"ש דשם לא הדרי' קרא רק דמיעט שלא לאכול פסח אבל מצה ומרור בדוכתי' קיימי אבל כאן חזינן דהתורה נשמרה ולא רצה לכתוב לשון אכילה על מרור וע"כ משום דבזה"ז אינו רק דרבנן דעיקר תלוי באכילת פסח ומזה הוציא הרא"ש דלא בעי שיעור ודו"ק. ובחידושי תורה אמרתי דרך דרוש דלכך מרור בזה"ז דרבנן ולא ילפינן ממצה ובטמא ודרך רחוקה מצה ומרור שונים משום דמרור הוא זכר למה שמררו את חיינו וכוונה התורה שלא נשכח הצרות הגדולות אשר הי' לנו במצרים ומפני כי דרך ב"א בעת ימצאו רווחה נס יגון ואנחה ע"כ צותה להזכירנו בזה. ולפ"ז זה דוקא בעת שהי' לנו מקדש ושלוים ושקטים אבל כאשר אנו בגולה למה צריך לנו לזכור מה שמררו חיינו שם די' לצרה בשעתה ואכתי עבדי אחשורוש אנן ולכך מרור בזה"ז דרבנן ורק מצה אהדרי' קרא דלחם עוני כדרך שהי' במצרים זה לא הי' לנו אף בימי עבדותנו ולכך אח"כ ברבות הימים בעת נתן אותנו ד' לחן ולחסד בעיני מלכי או"ה אוכלין אנו מרור ג"כ לזכור שהמצרים מררו חיינו הרבה יותר מדאי ולא כן עכשיו כן כתבתי בדרך דרוש וקצרתי. ולפע"ד ראי' ברורה לרא"ש מהא דאמרו בפסחים דף ל"ה דכל המינים מצטרפין לכזית והקשה הר"ן למה לא קתני גבי מצה כן דכל המינים מצטרפים וכתב דבמצה פשיטא אבל במרור הו"א דמין מרור אחר מבטל בטעם לחברו קמ"ל ולפמ"ש הרא"ש הדבר נכון דבאמת במרור ל"צ לכזית ורק משום הברכה לאכול מרור ולפ"ז כל שיש בצירוף כזית אף שטעם של אחר מבטל לחברו הא מצד גוף המצוה ל"צ לכזית רק שמברך לאכול מרור וא"כ כיון דכולם מרור נקרא ושפיר מצטרפין לכזית וז"ב. והנה בקושית הר"ן דלמה לא נקט במצה כה"ג שמצטרפין מכל המינים וכתב הר"ן דזה פשיטא אני תמה דהא אמרו בברכות דף ל"ז לקט מכלן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח והתוס' פירשו שם דקאי על כל חמשת המינים וכ"כ בתדר"י שם וכל הפוסקים וא"כ מבואר גם גבי מצה הדין כן ואף לפירש"י שם דקאי על כל המנחות עכ"פ מבואר הדין דכל המנחות מצטרפות וה"ה לסוטה והי' שם מנחות של חטין ושעורים עכ"פ מבואר זאת בברייתא ואולי כוונת הר"ן דהי' לו לתנא לתני זאת במשנה ולכך קאמר דמלתא דפשיטא ובברייתא שנה זאת דדרך הברייתא לבאר יותר ובאמת לרש"י שם דקאי על המנחות הקשו התוס' ותדר"י הרבה קושיות והי' קשה לי עוד דהא הוה מצה עשירה. וראיתי בצל"ח שעמד בזה ובנה בנין גבוה ונדחק מאד לישב פרש"י ע"ש ואכ"מ. ודרך אגב ארשום במה דחידש שארי הגאון מליסא ז"ל במעשה נסים על הגדה דאסור למלול הקריי"ן למרור דהרי אמרו בברכות ל"ח מחלוקת אמוראים בשלקות אי מברך שהכל או בפה"א ואמרו התם דתלוי במחלוקת אי יוצא ברקיקה שרוי ומבושל או לא ודחי דטעם מצה בעי וליכא. ואח"כ פריך הש"ס ממרור הכבוש ושלוק ודחי ג"כ שאני התם דבעי טעם מרור וליכא הרי דכל דחשוב שינוי לענין ברכה חשוב שינוי לענין מרור ורק דהש"ס אמר דאף בליכא שינוי לענין ברכה מ"מ לענין מרור חשוב שינוי דבעי טעם מרור והרי אמרו בדף ל"ט דפרמינה פרימי זוטא לא מברכין פה"א וכתב בחידושי הרשב"א שם גבי קבע עולא לשבשתי' דהטעם דסובר דאפגום טעמא קצת וא"כ צ"ל דאפגום טעמא שוב אינו יוצא בו ידי מרור ואף למאן דפליג ע"ז היינו מטעם דפרמינהו כי היכא דימתוק טפי והיינו לענין ברכה דחשוב שינוי לעילוי משא"כ לענין טעם מרור דנשתנה ונפגם ממרירותו דלכך מוללין אותו ואף דהוא מר עדיין הרי גם בכבוש הוא מר יותר ממרור שלאטי"ן ואפ"ה כל שאשתני ממרירותו לא יצא וה"ה בזה ע"ש שהאריך. ולפע"ד נראה דאין ראי' משם דבאמת צ"ב הא דאמר בעינן טעם מר וליכא והרי הוא עדן מר כמ"ש הגאון ואטו צריך שיהי' מר בתכלית המרירות תדע לך שהוא כן דהרי בכל דבר שנקרא מרור יוצא כמבואר במשנה וצורפן לכזית יצא והרי אינם שוים במרירותם וע"כ דכל שהוא מר יצא דאיכא זכר למרירות וה"ה כאן. אמנם נראה דצ"ל דכל שהוא כבוש ושלוק ומבושל הופג טעם מרירותו לגמרי ועינינו הרואות כל דבר חריף אם נכבש במים הופג חריפותו ועיין ביו"ד סי' צ"ו ובאו"ח סי' תמ"ח לענין זתים שנכבשו במים דהופג חריפותו וה"ה בכבוש ושלוק ומבושל במים ושאר משקים שהופג טעמו והוסר מרירותו ולכך אמר דאף דנימא לענין ברכה שלקות במלחא קיימא והיינו דעכ"פ אותו הפרי הוא אף שהופג טעמו מ"מ זהו הפרי שהי' מברך ברכת הפרי אבל עכ"פ מרור הוה וזה לענין כבוש ושלוק ומבושל במים או שאר משקה אבל במלילה שעודנו מר רק שהוסר חריפותו אבל עוד לא יצא מרירותו ואף אם נימא דכל שנמלל אינו מר כ"כ מנ"ל דלא יצא כל שעודנו מר ובאמת מצד הסברא הוא נשאר מר רק שהוסר החריפות אבל כבוש ושלוק הופג המרירות ועיין מ"א סי' תע"ג ס"ק י"ד שכתב דאם שרה המרור במים מעל"ע דלא יצא וכתב בשו"ת פ"מ ח"ב סי' ק"י דדוקא שאר מרור אבל קריי"ן עינינו הרואות דאף דשרוי הרבה במים לא הופג מרירותו והביא ראי' מהא דאמר כל שיש בו טעם מר יוצאין בו והיינו אף שהופג טעם המרירות קצת כל שיש בו טעם מר יוצאין בו וא"כ ק"ו למלילה דודאי יוצאין בו דלא כהגאון מעשה נסים דלדבריו צ"ל הא דאמרו דא"י בכבוש היינו דוקא במשקה כמ"ש רש"י בפסחים דף ל"ט ע"א ועיין מ"א שם דרש"י לשטתו ולפמ"ש אף לכל הפוסקים צ"ל כן דאל"כ מה נעשה במרור קריי"ן דאינו מפיג טעמו והנה בענין שלקות במלחא קיימא או לא לכאורה רציתי לומר דדוקא שלקות דעדיף מבישול שנמוח טפי אבל בבישול עדיין במלחא קיימא. ובזה הי' מדוקדק מה דפריך שלוקים אמאי לא ולא פריך אכבושין דתני ברישא ולפמ"ש י"ל דכבוש אינו כמו שלוק. אך לפ"ז צ"ב הא דפריך מזית מלוח ופרש"י ותוס' דמלוח כרותח והרי מלוח ודאי לא הוה כשלוק ולדבר הזה העירני נד"ז מוה' אברהם נ"י בחורף שנת תרי"ב אך באמת ר"נ אמר דבמחלוקת שנוי' ר"מ ור"י ברקיק השרוי ומבושל וא"כ ממילא גם שרוי ומבושל בכלל שלקות ולפ"ז צ"ל הא דפריך משלוק ולא מכבוש דתנן קודם משום דכבוש הוא בחומץ י"ל דזה ודאי משנה הטעם ולכך פריך משלוק דהוא במים דאין דרך לשלוק כ"א במים ודו"ק ולפ"ז לדינא י"ל דיש חילוק בין שלוק לבישול. ובזה יש מקום לישב דברי הטור או"ח סי' ר"ה בהבנתו ברי"ף והב"י כתב שטעה ולפמ"ש י"ל דהטור קאי לענין מבושל ודוק אלא שלא מצאתי חילוק זה בשום מקום. והנה הט"ז סי' ר"ה חידש דבשום שהוא שורף כשהזקין ואינו ראוי לאכול חי מברך שהכל ע"ש בס"ק ב' ולפע"ד צ"ע דהרי אמרו במרור דמברך פה"א ועיין פסחים ט"ו ובמ"א סי' ר"ה שם והרי כולל כל מרור דהיינו קריין והרי מרור ודאי א"א לאכלו מפני חוזק חריפותו ומרירותו ובבישול אינו יוצא בו ידי מרור שהופג חריפותו ומרירותו ואפ"ה מברך וע"כ דכל שראוי בעצמותו לאכול דהיינו ע"י טיבול כמו שדרכו לאכול מברך ברכתו הראוי לי וה"ה בשום. ובלימוד הישיבה שנת תרי"ב בחורף אמרתי ראי' להט"ז מהא דאמרו אלא כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכא משכחת לה ומשני משכחת לה בתומי וכרתי והדבר תמוה דקארי לה מה קארי לה ולפמ"ש י"ל דבאמת בתומי וכרתי שהזקינו אינו מברך כשהוא חי בפה"א ולא משכחת לה וא"כ שפיר פריך כל שתחלתו בפה"א היכא משכחת לה ומשני בתומי וכרתי והיינו ברכים דתחלתו בפה"א ובשלקו שהכל והס"ד שפיר פריך דהאיך משכחת לה דבאמת כל שהזקינו אינו מברך בתחלתו דהיינו בחי רק שהכל וע"ז משני דמיירי ברכין ודו"ק. וש"ב החריף מוה' אברהם נד"ז הגאון בעל ים התלמוד אמר דהש"ס פריך דהיכא שייך שישלקו ויגרע טעמו ולמה יעשה כזאת לשנותו לגריעותא וע"ז אמר בתומי וכרתי דעם הבשר משביחים כמ"ש התוס' וא"כ דרך ב"א לשלקו ודו"ק.
והנה בפסחים דף קי"ד אמר ר"ל זאת אומרת מצות צ"כ כיון דלא בעידן דמרור הוא דאכיל לי' בבורא פה"א הוא דאכיל לי' ודלמא לא אכוין למרור הלכך בעי למהדר לאטבולי לשם מרור דאי ס"ד מצוה לא בעי כונה למה לך תרי טבולי הא טביל לי' חדא זימנא ולכאורה קשה אם נימא דמרור צריך כזית ובפרט כשמברך לאכול מרור א"כ מה קשיא תרי טבולי למה לי והא מה דמברך פה"א בודאי לא בעי שיעור ועיין בטור וש"ע או"ח סי' תע"ג דלשטת הרבה פוסקים אין לו לאכול בט"ר כשיעור כי היכא דלא יצטרך לברך ברכה אחרונה ויצטרך לברך בפעם שנית בפה"א וא"כ מה קושיא הא בט"ר לא אכיל כזית ולא יצא ידי מרור ולכך ל"מ מה דמצות אצ"כ וגם לשטת הרא"ש קשה דאם אכל לשם אכילת מרור הי' צריך לברך על אכילת מרור והי' בעי כזית ובודאי לא הי' יוצא ולכך בעי תרי טבולי. הן אמת די"ל דזה דוקא כשאוכל שאר ירקות בטיבול ראשון אבל כשאוכל מרור יברך באמת בפה"א ואכילת מרור ויהי' באמת כשיעור כזית ולא יצטרך לברך שנית על מרור וכיון דהש"ס קאי לענין מרור אם אוכל בט"ר וכמ"ש התוס' וא"כ שפיר קשה לי' להש"ס דלמה לי תרי טבולי. הן אמת דדברי הש"ס צ"ב דכיון דהש"ס לא ידע דצריך שני טבולים משום היכרא יקשה מה פסיקא לי' דלא נתכוין לשם מרור והמרור אינו אוכל רק אחר המצה וצ"ל דבאמת מצה קודם דהיא מה"ת ופשיטא דלא מקדים מרור למצה וא"כ לא נתכוין לשם מצות מרור ולא יצא אלא שלפ"ז יקשה לפמ"ש הפרישה באו"ח סי' סמ"ך דאף למ"ד מצות אצ"כ כל שלא עשה כדין בודאי מצות צ"כ וכאן עכ"פ אינו דינו של מרור רק אחר המצה ולכך לא יצא וצ"ע ואולי עיקר הקושיא דעכ"פ למה לי תרי טבולי דעכ"פ כל שכבר יצא גם המרור בזה ואף שעשה שלא כדין עכ"פ מה ענין שני טבולים לזה ובפרט דהטבול הראשון אסור להיות בחרוסת כמ"ש בטור וש"ע או"ח סי' תע"ג כדי שיאכל החרוסת לתיאבון וקשה הא באמת יצא ידי מרור ולמה לי תרי טבולי. ובזה נלפע"ד הא דאמר כיון דלא בעידן דמרור קאכיל לה בבורא פה"א הוא דאכיל לי' ודלמא לא אכוין לי' לשם מרור ולשון ודלמא הוא דחוק ועתוס' ולפע"ד נראה דהכוונה היא דבאמת בפה"א סגי בכ"ש ככל ברכות שלפני' משא"כ ברכת מרור דבעי כזית ואף להרא"ש ניהו דמצד המרור לא בעי כזית עכ"פ מצד הברכה צריך כזית ולפ"ז שפיר מדייק דמצות צ"כ וא"כ צריך להתכוין לשם מצות מרור דאל"כ אף דאוכל באמת כשיעור דלמא בעת שאכל לא רצה לאכול רק כ"ש ולשם ברכת בפה"א סגי בכ"ש ולא מצטרף אח"כ לשם מצות מרור אף שאוכל אח"כ השיעור ומתכוין לפטור עצמו אבל אם מצות אצ"כ א"כ אף שנתכוין לברכת בפה"א יוצא ידי מרור וא"כ אף שלא רצה מתחלה רק כ"ש לאכול מ"מ כל שאוכל אח"כ כזית מצטרף וכדתנן אכלן לחצאין יצא וכנ"ל. ובזה יש לי לומר הא דאמרו דלמא מצות אצ"כ ותרי טבולי כי היכא דלהוו היכרא והדבר צ"ב דא"כ למה לא מברך בתחלה על אכילת מרור ולפמ"ש א"ש דבאמת מהראוי שיקדים מצה למרור ולכך אינו מברך על אכילת מרור אלא שבדיעבד יצא אף כשהקדים ובעי תרי טבולי להיכרא ודו"ק. ועיין בפסקי מהרא"י סי' רמ"ה שכתב להסתפק אם סגי למרור בברי' כיון דל"צ כזית כמ"ש הרא"ש דל"צ כזית רק בשביל הברכה דיאכלוהו על אכילת פסח קאי ע"ש והובא במ"א סי' תע"ה ע"ש:
והנה שאל אחד מהתלמידים דלהרא"ש מצד מצות מרור אין חיוב בכזית א"כ איך אמרו בפסחים דף קט"ו דמרור בזה"ז דרבנן ואתי דרבנן ומבטל למצה דאורייתא אבל בזמן שבהמ"ק קיים אינו מבטל הא יוכל לבטל אף בזמן שבהמ"ק דכל הכזית אינו רק רשות מצד הברכה דמברכין לאכול ואינו רק דרבנן ומה"ת סגי בכ"ש ולפע"ד הדבר נכון ואדרבא בזה יתיישב דברי הש"ס שם דהנה באמת הדבר תמוה דלרבנן דס"ל דיאכלוהו כל אחד בפ"ע פירש"י בהדיא דלא קאי על הפסח רק על מצות ומרורים בעצמם וא"כ שוב אין מקום לדברי הרא"ש וצ"ל דהרא"ש דייק מהלל דס"ל יאכלוהו קאי על הפסח ולפ"ז נ"ל דמיושב הקושיא דבאמת הלל דס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז וא"כ אף שסגי בכ"ש מ"מ אם אוכל כזית בודאי מצוה מן המובחר הוא ושפיר כל הכזית הוא מצוה דהי מיניהו מפקית והרי אוכלו בב"א וא"כ כל הכזית הוא אחת ולא נקרא רשות ולרבנן באמת ס"ל דיאכלוהו קאי לכל אחת בפ"ע. ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלהלל יש לומר דגלי קרא וגם לרבנן יכול לכרוך ולפמ"ש א"ש דלהלל אם מצות מבטלות זא"ז רק דכאן גלי קרא וקשה דהא לא גלי קרא רק שיאכל כ"ש והיותר מבטל וע"כ דמצות אין מבטלות וכל שאוכל בב"א הכל נחשב מצוה אחת ולרבנן ע"כ דמצות מבטלות דאם יאכלוהו קאי על פסח שוב יקשה היאך אוכל כזית מרור הא א"צ רק כ"ש ודו"ק. והנה בהא דאמר רבא קט"ו בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא והקשו בתוס' הא כיון דלא יצא ידי מרור שוב הו"ל רשות המרור ומבטל להמצה ולכאורה קשה הא גם אי מרור דרבנן מבטל מצה דאורייתא וראיתי שהקשה כן המהרש"א ולכאורה תמהתי דמה קושיא הא ע"כ הא דאכל מצה ומרור כאחד הוא בכריכה דאוכל ביחד וא"כ אז ל"צ כזית מרור ושוב הוה מצה יותר על המרור והמרור לא מבטל לי' כמ"ש התוס' בזבחים דף ע"ח וגם תמוה דהא בכריכה אנן עבדינן מצה ומרור כאחד כהלל וא"כ אין מקום לקושית המהרש"א. אך ז"א דע"כ מיירי בעיקר אכילה דאל"כ מה קמ"ל דידי מצה יצא הא ע"כ כבר אכל מצה בפ"ע וא"כ א"צ לצאת ידי מצה רק לאכול מרור בלבד ומיהו ע"כ רבא קאי למ"ד דמצוות אין מבטלות זא"ז ובאמת ר"א ס"ל דמצוות אין מבטלות כדאמרו בזבחים ע"ט ועיין רז"ה והרמב"ן במלחמות מ"ש בזה סוף ע"פ ובשו"ת אא"ז בעל שער אפרים חיו"ד ובכו"פ סי' צ"ח בסופו וא"כ שוב אין מקום לדברי המהרש"א ועיקר קושית התוס' הוא דרשות ודאי דוחה וכמ"ש ודוק היטב. ועיין בר"ן פרק שני בפסחים גבי הא דאמרן במשנה דכל מיני מרור מצטרפין לכזית כתב הר"ן דאשמעינן דלא נימא כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מבטל לחברו קמ"ל ולכאורה הא מצות אין מבטלות זא"ז וע"כ דיש לחוש שמא יקח יותר מהשיעור. ובזה מדוקדק מ"ש מצטרפין לכזית והיינו דוקא כזית דיותר שוב אחד מבטל חברו דהוא יותר מהמצוה ולפ"ז מוכח דמרור צריך כזית ודלא כהרא"ש ודו"ק. והנה בגוף חידושו של הרב הגאון מליסא ז"ל שחדש דבמרור אינו יוצא במלילה כבר כתבתי לעיל בזה ובשנת תרל"א הוספתי דברים בזה דבאמת במרור יש שתי ענינים חריפות ומרירות והנה ע"י שליקה ובישול אזלו שתיהן ואינו חריף ולא מרורות שע"י הבישול והשליקות נתבטל החריפות א"כ החריפות אזל לי' ואינו מרגיש טעם מרירות ולזה כוונו במה שאמרו בעי טעם מרור וליכא אבל ע"י המלילה אזל החריפות שאינו חריף אבל אדרבא נשאר המרירות ואדרבא ע"י החריפות אינו מרגיש כ"כ טעם המרירות אבל כשנמלל אזל החריפות ונשאר המרירות ומרגיש טעם המרירות ביותר ועינינו רואות דכל שנמלל מה שמשתהה יותר יותר נתמרר רק שפנה טעם החריפות ובמרור לא בעינן רק שיהי' במרירות וע' בירושלמי פ' כיצד מברכין ובפסחים פ' שני מבואר ג"כ כן וא"כ אדרבא במלילה מרגישין טפי מרירות וסגי בזה וז"ב כשמש:
והנה בישועות יעקב סי' תע"ג הקשה דאם נימא דע"י הבישול יוצא טעם מרירות א"כ מ"פ הש"ס בפסחים דף קי"ד לאחר שמלא כרסו ממנו חוזר ומברך ומה קושיא יקח קצת מרור ויבשל ולא יהי' מרור ויברך ברכה ראשונה בפה"א ואח"כ יקח מרור שאינו מבושל ומברך על המרור לאכול מרור ולפע"ד ל"ק דאיך אפשר שיצא במה שלוקח מרור שאינו מבושל ויברך על אכילת מרור ובמה יצא ידי ברכת בפה"א מה תאמר במה שבירך תחילה בפה"א על הבישול איך אפשר שיצא בפה"א במרור העיקרי ע"י שבירך על השלקה והרי אף דנימא שלקות במלחא קיימא אבל לא שיפטור מברכת פה"א על המרור שלא נשלק ויהי' יציבא בארעא וכו' ושפיר ע"כ שלוקח מרור שאינו מבושל ושפיר פריך לאחר שמלא כרסו והיאך יחזור ויברך על המרור לאכול מרור ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |