שואל ומשיב/ו/יא

שואל ומשיב ‏ ו יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן יא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין שבועה בכולל עם החלוקים והפרטים

הנה ראיתי הקונטרס שהדפיס הגאון מוהר"ח יונה ז"ל במס' שבועות בסופו שהקשה בהא דאמרו בירושלמי מס' שבועות והובא ברי"ף סוף פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח מלקין אותו ואוכל מצה בליל פסח וכבר תמה בעה"מ שבש"ס דילן אמרו בשבועות דף כ"ד דליתא בלאו והן והיינו אם נשבע שיאכל נבלות אין השבועה חל וע"ז כתבו התוס' תירוצים בשם הריצב"א בין הזכיר איסור בפירוש ובין שכולל היתר ואיסור ביחד והרמב"ן כתב לחלק בין שוא"ת לקום ועשה אבל בעה"מ דחה דברי הירושלמי מהלכה ותמה הגאון המובהק מוהרח"י ז"ל דלדברי המאור יסתרו דברי הירושלמי בתכ"ד דהרי לעיל מיני' אמר ר' יוסי היו לפניו ט' זתים של בשר שחוטה וזית אחד של בשר נבלה ואמר שבועה שלא אוכל עשרה זתים אלו אין השבועה חלה וא"כ קשיא דברי הירושלמי מדידי' אדידי' והנה בילדותי הארכתי בזה וכעת אמרתי לעיין שנית בזה ולפע"ד נראה כעת לכאורה בפשיטות לחלק דבאמת לבעה"מ ע"כ טעמי' דירושלמי דס"ל דבכולל יכול לחול גם על איסור משום כיון דעכ"פ על ההיתר חל השבועה ומתוך שחל על ההיתר חל גם על איסור ולכך כשנשבע שלא אוכל מצה מתוך שחל על כל השנה חל גם על לילי פסח אבל באם נשבע על עשרה זתים שיש ביניהם אחת של איסור שיאכל כלם והרי כ"ז שלא אכל כל העשרה זתים לא יצא ידי חובת שבועתו כיון שהוא נשבע לאכול כולם ואם הי' נשבע שלא לאכול כל אלו היו"ד זתים והי' אוכל אחת לא הי' עובר על השבועה שלא נשבע רק בכל הזתים שלא יאכלם ועיין סי' רל"ח סי"ב י"ג וגם בנשבע שיאכל עשרה זתים אלו צריך לאכול כלם וע"ש סט"ו וא"כ איך שייך כולל כששבועת היתר אין מקום כ"א עם האיסור שבשלמא בנשבע שלא לאכול מצה הי' מקום לחול על מצה של כל השנה ואם הי' אוכל בכל השנה הי' עובר על השבועה א"כ גם הפסח בכלל אבל כאן אין מקום לשבועת ההיתר לחול בלעדי הזית האיסור וא"כ אין כאן כולל וז"ב כשמש לדעתי. עוד נלפע"ד דהנה ביאור ענין כולל נלפע"ד דהנה כל הטעם דשבועה אינו חל על איסור אף דשבועה עשה ול"ת וכמו נדר ושייך לומר דליתי עשה ולידחי ל"ת כמו שכתבו להיפך לענין נדרים שחלים על דבר מצוה דאף דהוה עשה דמצוה מ"מ יש עשה ול"ת דנדר וא"כ ה"ה להיפך לימא דניתי עשה ול"ת דשבועה וחל על המצוה ואף דאין עשה דוחה עשה היינו בקום ועשה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל אם נשבע שלא יאכל א"כ לכאורה אדרבא זה עדיף דהוה שב וא"ת ומכ"ש על איסור ל"ת דהוה עשה ול"ת בשבועה ודחי אך ז"א דהא אין חלות לעשה ול"ת כלל של שבועה לחול דהתורה אמרה דאין מקום לאדם לשבע על מצות ה' וא"כ אין עשה ול"ת לחול ולפ"ז בכולל דברים המותרים והאסורים דעכ"פ יש מקום חלות לחול עשה ול"ת של שבועה שפיר חל אף על האיסור דבאמת כל שיש עשה ול"ת מהראוי לדחות העשה דהמצוה בשב וא"ת או הל"ת דאיסור ורק שלא התחיל העשה והל"ת אבל כל דהשבועה אשכח רוחא לחול שוב יש עשה ול"ת דדחי וז"ב בטעמו של הירושלמי לשטת המאור דלכך חל בכולל ולפ"ז כשיש כולל היתר והי' מקום חלות להשבועה לחול ורווחא אשכח וכעין דאמרו איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי אשכח רווחא חייל אבל כשכלל בדיבור אחד שיאכל אלו עשרה זתים וביניהם נבלה וא"כ לא מצאה השבועה מקום להיות נתפס דמיד בשעה שנשבע היתה שבועת שוא ושקר דעל הנבלה א"א לחול והוא כלל בדיבור אחד ומתוך שלא חל ע"ז האיסור לא חל גם על היתר ואיך שייך לומר דהעשה והל"ת דשבועה יחול על הל"ת דנבלה הא אין מקום חלות כלל דהרי כלל איסור והיתר כאחד בדיבור אחד וע"ז לא חל השבועה דבשלמא כשיש מקום להשבועה לחול על דבר היתר א"כ ע"ז חל השבועה רק שבתוך הימים יש ימים שחייב באותו דבר א"כ עכ"פ מצא רווחא לחול אבל כאן לא מצא רווח לחול כלל. והנה בגוף הענין דאין שבועה חלה ע"ד מצוה הי' נלפע"ד לדמותו להא דאמרו בתמורה דף כ"ה אמר על הבכור עד יציאת רובה עולה עולה הוה או בכור הוה לאו היינו דבעי אלפא אמר על הלקט עד נשירת רובו יהי' הפקר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ופרש"י כיון דבהדי הדדי חיילי דברי מי שומעין ולפ"ז גם כאן ניהו דהשבועה עדיפא דהוה עשה ול"ת הא עכ"פ המצוה או הל"ת הוה דברי הרב והשבועה הוה דברי התלמיד דא"כ פשיטא דדברי הרב שומעין אף דדברי התלמיד יש בהם עודף ששם נמי עולה עדיף קדושתו מבכור ואפ"ה לא חל דברי התלמיד על דברי הרב וא"כ ה"ה כאן דברי הרב עדיפא וז"ב בטעמו. ובזה נלפע"ד לקיים דברי הראב"ד בתמים דעים בסי' רמ"ה שמחלק בין אם הי' שבועתו קודם חיוב המצוה שכבר נכלל האיסור עם ההיתר אבל אם נשבע בפסח עצמו אין זה כולל אלא מתחיל באיסור וגם הש"ך בחו"מ סי' ע"ג האריך בזה ועקצה"ח שהאריך שם לבאר הדברים ולפמ"ש הדברים מפורשים דבאמת שבועה הוה עשה ול"ת רק דדברי הרב ודברי התלמיד למי שומעין והיינו כיון שחלו בב"א ולפ"ז זה שמחלק הראב"ד דדוקא בפסח דהתחלתו עם דברים האסורים שהרי חייב לאכול מצה וא"כ הוה תיכף דברי הרב ואין חל דברי התלמיד אבל כשנשבע קודם פסח א"כ אז לא הי' עוד דברי הרב א"כ הי' מקום חלות להשבועה לחול וא"כ שוב הו"ל שבועה גמורה דחלה ובזה ניחא מה שקשה דגם בפסח יש כולל מצה עשירה וכדומה ועיין קצה"ח שם ולפמ"ש א"ש דניהו דמצה כולל כל מיני מצות אף מצה עשירה בכלל אבל עכ"פ גם מצת מצוה בכלל וע"ז בטלו דבריו דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ הוה נדר שהותר מקצתו דהותר כולו אבל בנשבע קודם פסח כיון דלא חל עדן המצוה ניהו דכלל גם מצת מצוה כשיבא הפסח מ"מ הא בעת שנדר לא חל האיסור עדן והוה כמי שאמר על הלקט קודם נשירת רובו יהי' הפקר וכן בבכור טרם יציאת רובו עולה דפשיטא דחל אף לכשיבוא לרובו נתבטלו דברי הרב מ"מ הוא לא ביטל דברי הרב בעת שבאו לכלל דברי הרב ה"ה בזה דכל שהי' קודם פסח עוד לא נתבטלו דברי הרב ושפיר חל על הכולל של איסור ג"כ וז"ב. ומעתה גם דברי הירושלמי לא יסתרו דשם שנשבע על ט' זתים של היתר ואחת של איסור א"כ חל תיכף האיסור בדיבור אחד ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והא דהקש' הבעה"מ מש"ס דילן דלא משכחת בהן והא לפמ"ש גם הירושלמי מודה בהן דלא חל היינו דבאמת משכחת גם בהן כגון שנשבע לאכול כשרות ונבלות דאז עכ"פ לא שייך דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהא לענין ההיתר שפיר שומעין דברי התלמיד וא"כ עכ"פ יש מקום לדברי התלמיד וא"כ יש מקום לחול גם על האיסור משא"כ כאן דאם כלל כל היו"ד זתים בב"א ושבועה אחת א"כ כשלא יאכל כלם לא יתקיים השבוע' וא"כ א"א להתקיים דברי התלמיד בשבועתו דהא דברי הרב קודמין בזה וז"ב ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקש' בישוי"ע סי' תפ"ו דאמאי חל בכולל אדרבא נימא להיפך מתוך שלא חל על דבר מצוה ונדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא חל על דבר רשות ולפמ"ש א"ש דכל הענין דאינו חל על דבר מצוה הוא משום דדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין והיינו הא דאמרינן בכ"מ מושבע ועומד מהר סיני הוא ולא אמר והא אין שבוע' חל על שבועה דכבר דקדק כן הנו"ב ולפמ"ש א"ש דהיינו דדברי הרב קודמין ואין מקום לחול עליו השבוע'. ולפ"ז נלפע"ד דבר נכון דלכך לא שייך לומר בזה להיפך מתוך שלא חל על המצוה הוה נדר שהותר מקצתו דכבר נודע מ"ש הרב השעה"מ בשם קול יעקב הספרדי פי"ב מנדרים להסתפק אם הקדיש שתי בהמות ואחת היא בע"מ אם שייך בזה נדר שהותר מקצתו או דלמא כיון דאין חלות כלל לחול להבע"מ ל"ש נדר שהותר מקצתו ע"ש ולפ"ז כאן דעל דבר מצוה א"א לחול כלל השבוע' דדברי הרב קודמין וא"כ עכ"פ על דבר הרשות ודאי לא נתיר ע"י שהותר מקצתו דהיינו דבר מצוה דע"ז לא חל כלל הנדר וא"כ ממילא אמרינן להיפך מתוך שחל על הרשות דע"ז בודאי חל חל ג"כ על המצוה וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב עוד הפעם הקושיא הנ"ל דאם נשבע על עשרה זתים דלכך להירושלמי חל דשם יקשה דנימא מתוך שהותר מקצתו דהיינו הנבלה לא חל ג"כ על ט' הרשות וא"ל דע"ז לא התחיל לחול כלל דז"א דכיון דשם נשבע שיאכל כל עשרה וא"כ כל שלא יוכל לאכול אותו שהוא עשר אינו מחויב לאכול כל הט' הנשאר והדבר דומה להא דמבואר בסי' רל"ח דאם נשבע על הככר ונשרף מקצתו כיון דנשבע על כלו ונאבד מקצתו אינו מחויב לאכול המותר וה"ה כאן ודוקא בנשבע על שני ענינים ולא כלל בהדי הדדי שייך לומר דלא חל על האיסור וההיתר נשאר בנדרו ושבועתו משא"כ בזה דהרי אמר עשרה זתים אלו הרי כללם ביחד ובכה"ג ודאי ל"ש כולל וז"ב כשמש. והנה בהא דאמר בנזיר דף ד' מיין ושכר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי ניהו קידושא ואבדלתא והא מושבע ועומד מהר סיני ותמהו כלם דלרבנן חל בכולל וכבר הארכתי בזה וכעת נ"ל דהנה בתשובה אחת הבאתי קושית האחרונים על מה דאמרו מושבע ועומד מה"ס היינו שמצוה לזכרו על היין הא יכול לקדש על הפת או בשאר משקים והבאתי שכבר הקשה כן בשטמ"ק נזיר וגם בשו"ת מימוני לס' הפלאה. אך כעת נראה דלפמ"ש התשב"ץ ח"א סי' ק' להוכיח דמקרי מושבע ועומד מה"ס אף שאינו רק למצוה מן המובחר דמכל מקום הרעה רשות מקרי לא דאינו רשות ולפמ"ש כעת על כל פנים דברי הרב קודמין בזה דהוה המצוה מן המובחר א"כ כיון שלרש"י זכרהו על היין הוה דאורייתא א"כ עכ"פ מצוה מן המובחר בודאי על היין ואף שיוצא בפת ושאר משקין או במה שישמע מאחר מ"מ מצוה מן המובחר לקדש על היין ובכה"ג שוב מקרי מושבע ועומד מה"ס וז"ב. ומעתה נלפע"ד דל"ש בזה כולל דבזה יקשה כיון דעל המצוה לא חל הוה נדר שהותר מקצתו והותר כולו וא"ל דעכ"פ על הרשות לא יתבטל דהרי על המצוה לא הי' מציאות לחול דהו"ל כאלו הוא בע"מ וכמ"ש הקול יעקב דז"א דכאן באמת יכול לחול דהא יכול לקדש בפת ושאר משקין וניהו דמצוה מן המובחר הוה על היין ומקרי מושבע ועומד מה"ס אבל לא יעדיף כחו שיהי' שייך לומר דע"ז אין מקום חלות להשבועה לחול רק דחל ואפ"ה מקרי מושבע ועומד מה"ס דמ"מ הרעה רשות לא מקרי וכמ"ש בתשב"ץ וא"כ אדרבא עי"ז שוב ל"ש כולל ואדרבא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ודוק היטב. והנה בהא דאמרו במכות דף כ"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני מושבע ועומד מה"ס הוא ופריך ולחשוב שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט וראיתי בישוי"ע שם שהקשה דהא גם בשלא אחרוש ביו"ט משכחת לה כולל דהנה בפסחי' דף מ"ז פריך א"א הואיל אחרישה לא לחייב דחזי לכסוי ומשני באבנים מקורזלות ובמתונתא ע"ש ולפ"ז משכחת לה כולל ע"י אבנים שאינם מקורזלות ומ"ש בזה לישב עפ"י דרכו דמחלק בין מתחיל בשל היתר כגון אם אחרוש בחול וביו"ט ובין מתחיל להיפך לא אחרוש ביו"ט שתיכף נשבע על איסור וגם אם נשבע ביו"ט בודאי כוון לחרישה אסורה וגם כשאומר שאחרוש ביו"ט כוונתו לחרישה האסורה וכמ"ש לענין מצה דבפסח כוון למצה האסורה ובמחכת"ה מה שמחלק בין אם התחיל באיסור להתחיל בהיתר המעיין בתשב"ץ ח"א סי' ק' בתנאי הראשון דכולל ימצא שכתב בהדיא להיפך דאין לחלק ביניהם ובזה ובזה מקרי כולל ע"ש גם מ"ש דכוון לחרישה האסורה ומדמה למצה אינו נכון לפע"ד דבשלמא במצה פשיטא דכוון למה שבני אדם קורין מצה אבל מצה אשושא וחלוטה ועשירה לא מקרי מצה סתם אבל חרישה אטו לא מקרי חרישה גם בשאינן מקורזלות ורק לפי הדין שייך בזה הואיל ואינו עובר אבל מ"מ חרישה מקרי ובפרט בנדרים ושבועות דהולכין אחר לשון בני אדם וז"פ. אך לפמ"ש א"ש דמכאן ראי' ברורה להראב"ד דמחלק בין כשמתחיל קודם שחל האיסור ובין אם מתחיל כשחל האיסור וא"כ לכך כשעומד באמצע השנה ואומר שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט שפיר חל אבל כשיאמר שלא יחרוש ביו"ט בלבד דאז אף שעומד באמצע השנה אבל עיקר שבועתו הי' על יו"ט וא"כ ל"ש כולל כיון דעכ"פ גם לחרישה האסורה כוון ג"כ ודברי הרב קודמין וכמ"ש בטעם הדברים וז"ב ופשוט:

והנה לפמ"ש הריצב"א דבמזכיר האיסור בפירוש דהיינו כשרות ונבלות לא חל בכולל א"כ כאן שמזכיר בין בחול בין ביו"ט א"כ לא חל אף למ"ד כולל ולכאורה רציתי לומר דכיון דגם ביו"ט איכא חרישה המותרת א"כ לא הזכיר האיסור בפירוש אלא דלפ"ז יקשה דא"כ גם בשלא אחרוש ביו"ט נמי אך העיקר נראה דהריצב"א לא אמר רק לקרבן בלבד אבל למלקות גם במזכיר האיסור בפירוש ג"כ חל אבל באמת בדברי התוס' במכות שם שהקשו דליתא בלאו והן משמע דאף למלקות בעינן לאו והן. הן אמת שדבריהם תמוהים ולפע"ד נראה שבזה יש לישב דק"ל באמת לשיטת הריצב"א דהיכא דמזכיר האיסור בפירוש גם ע"י כולל לא מועיל משמע להו דגם למלקות ל"מ כל שמזכיר האיסור בפירוש משום דאינו יכול לחול כלל כיון שמזכיר האיסור בפירוש וע"ז אין לו כח נגד דברי הרב וא"כ קשיא להו שפיר דלא משכחת בלאו והן וע"ז משני דמשכחת בעפר תיחוח וא"כ לא הזכיר האיסור בפירוש ודו"ק כי קצרתי. אמנם אי קשיא הא קשיא לפמ"ש תשב"ץ סי' ק' שם דנשבע לבטל את המצוה תלוי בידיעה ואם לא ידע שיש איסור אף דנתגלה למפרע שיש איסור ל"ש נשבע לבטל את המצוה ע"ש שמביא ראי' לזה ואם כן כיון שעכ"פ סתם עפר ראוי לכסוי דם צפור וא"כ עכ"פ כשנשבע שלא לחרוש ביו"ט אטו מי ידע שיזדמן לו דוקא אבנים מקורזלות ומתונתא וכדומה שלא יהי' ראוי לכסוי וא"כ אף שאח"כ לא נזדמן לו צפור וגם הי' אבנים מקורזלות עכ"פ נשבע לבטל את המצוה לא מקרי דבעת השבועה לא ידע שיזדמן כך וצ"ע והיא קושיא נפלאה. ובגוף דברי הראב"ד נלפע"ד עוד לחלק ולהסביר סברתו דאם נשבע שלא לאכול מצה טרם בא מועד חג הפסח א"כ עכ"פ בעת ההיא חל השבועה מה תאמר שהימים הבאים יבטלו השבועה שיבא חג הפסח ואז יהי' חיוב לאכול מצה פשיטא שהימים הבאי' אח"כ לא יבטלו מה שנדר מקודם משא"כ בנשבע בפסח וכה"ג כתב בכ"מ בפ"ד משבועות גבי נשבע שלא אוכל היום וחזר ונשבע שלא אוכלנה לעולם שהראב"ד השיג שלמה לא יחול הא בתחלה לא נשבע רק איומו ואח"כ נשבע לעולם וכתב הכ"מ כיון דלגבי היום אין כאן תוספות לא חל במה שנשבע לעולם ואף דדבריו תמוהים דכל כה"ג מקרי כולל ועיין בשעה"מ פ"ז מא"ב שעמד בזה ומ"ש בזה עפ"י דברי הרדב"ז וגם בזה דבריו תמוהים ועיין אבני מלואים מ"ש בזה בח"ב בתשובותיו סימן ט"ו ובחידושי אמרתי בזה דכוונת הכ"מ דבאמת לענין שיחול איסור על איסור או שבועה על שבועה פשיטא דמועיל ומקרי בכה"ג כולל ומוסיף ועיין בריב"ש סי' שצ"ח אך היינו שיהי' מקום חלות לשבועה השני' לחול שפיר אמרינן כיון דחל על ימים אחרים חל ג"כ על האיסור אבל כאן שזה נשבע ליומו ואח"כ נשבע לעולם א"כ אותו היום אין עליו אלא אותה שבועה בלבד דאין שבועה חלה על שבועה ואף דחל בכולל היינו אם היה כולל אבל כאן אכלו ביומו וכעין מ"ש השעה"מ שם יהי' איך שיהיה עכ"פ שיתבטל השבועה מה שנשבע כעת הואיל שבימים הבאים לא יהיה חל השבועה זה ודאי לא אמרינן וצדקו דברי הראב"ד ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הם דברים נפלאים ת"ל.

והנה לפמ"ש הראב"ן בסוף ספרו לישב הא דפריך הש"ס והא מושבע ועומד מה"ס הוא והקשה רש"י דהא נדרים חלים עד"מ וכתב הראב"ן דזה דוקא אם פורט בפירוש הדבר המצוה אבל מסתמא לא אמרינן דנתכוון עד"מ ולכך פריך והא מושבע ועומד מה"ס הוא דמסתמא לא נתכוין ע"ז ולפ"ז קשה דלוקי בפורט בפירוש יין מצוה דאז ודאי חל וצ"ע כעת. והנה ראיתי בהפלאה בקו"א סי' קי"ח ס"ק מ' שעמד בזה דאמאי לא יחול בכולל גם בנשבע שלא לאכול מצה כיון דכזית השני חל עליו השבועה א"כ חל על כזית ראשון בכולל דכזית השני והעלה דבכה"ג לא מקרי כולל דכיון דאינו חל על כזית שני עד שאכל כזית ראשון ע"ש שהאריך ונפלאתי שלא הביא הך דעיפה שבועות דף כ"ט דנשבע על תשע והדר נשבע על עשר וע"ש ברש"י ותוספות דלא חל על העשר כיון דתשע הם קודם ועיין סימן רל"ח ובלאו הכי כיון דאינו מבורר הכזית הראשון והכזית השני ומה נקרא כזית ראשון ומה נקרא כזית שני ובכה"ג ל"ש כולל וכמבואר בשו"ת תשב"ץ סי' ק' בהדיא דבכה"ג לא מקרי כולל ודו"ק:

גם מ"ש שם בהפלאה דנימא דיחול במצה מטעם כולל דמצת כותי וע"כ דלא כוון רק למצה של מצוה כבר קדמו בשו"ת הריב"ש סי' שצ"ח דנימא דחל בכולל דמצה חלוטה ואשישה וע"כ דאין כוונתו רק למצה של מצוה ודו"ק. והנה בהא דאמרו אלא כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל עפר ואכל עפר פטור והביא רש"י גרסא משכחת לה כדרבא ופרשו דהיינו נבלה מסרחת ורש"י מחק הגרסא דא"כ רבא מה שייטא להכא ולפענ"ד הי' נראה דבר חדש דהנה בש"ס דף כ"ב בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכ"ש ועלה בתיקו ופריך הש"ס דהא אמר ר"ל לא משכחת אלא במפרש חצי שיעור טעמא דפריש הא לא פריש דעתא אכזית ומשני עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבלה בת אכילה היא וארי' דרבוע עלי' ולפ"ז בנבלה מסרחת דלאו בר אכילה ל"צ לפרש וא"כ זה דמשני דבאמת הא דלא משני ר"י כר"ל משום דבעי לאוקמא כד"ה והיינו בנבלה משובחת דדעתא אכזית וח"ש לא מתסר אבל בנבלה מסרחת חל אף בכ"ש וזהו כדרבא והיינו הך דרבא לענין אם נשבע על עפר ובאמת שהתוס' לפי דרכם כתבו דטפי הו"ל לאתוי' שבועה שלא אוכל עפר בכמה ונקט רישא דמלתא ואני מוסיף דבאמת לא גרסינן רק משכחת כדרבא וכוונת הש"ס באמת להך דרבא ובאמת לשטת הריצב"א באם בסתם שאינו מזכיר איסור בפירוש חל בכולל אף בהן א"כ גם במזכיר נבלות כל שאפשר שכוון לנבלה מסרחת שוב לא מקרי איסור מפורש ורק דאם בנבלה לא נכלל נבלה מסרחת כלל שוב הוה כמזכיר איסור בפירוש אבל כיון דחידש דגם נבלה מסרחת בכלל שוב מקרי כולל ומיושב קושית רש"י ודו"ק. והנה התוס' הביאו תוספתא דתני שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פגול נותר וטמא דפטור ור"ש מחייב וע"כ בשאינו סרוח מיירי מדמחייב ר"ש ובאמת שלא הי' צריכין לזה דע"כ מיירי בשאינו סרוח שהרי קתני שתה משקין אסורין ערלה וכה"כ ומשקה לכי מסרחא פקע שם משקה מינה כמ"ש התוס' במנחות דף כ"ב בהדיא דהוה כסרוחה מעיקרא וא"כ פשיטא של"ש בזה שם משקה ושם שתי' ובשלמא באכילה כתבו התוס' דאף שמסרחת כל שלא נסרחה מעיקרא שם אכילה עלי' ומשא"כ במשקה וא"כ שפיר הקשו דע"כ כשאינם סרוחים מיירי ומכאן אני תמה על שטת הר"ן בהא דמשני כדרבא דהיינו בשלא אוכל בודאי אין דעתו על מאכלים אסורים אבל שיאכל מסיק אדעתו כל מה שיאכל ומש"ה איתא בהן ע"ש וקשה היאך יפרנס דברי התוספתא הנ"ל דבשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין קתני דחייב ובשבועה שאוכל קתני דפטור ולשטתם אפכא הו"ל למתני הן אמת שגוף דברי התוספתא צ"ב במה דמסיים מודה ר"ש באומר קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ואם אשתה ואכל מאכלים האסורים ושתה משקין האסורין דאשתו מותרת לו וקש' למה תהי' מותרת דהרי אכל ואכיל' מקרי רק דמושבע ועומד מה"ס ולא מקיים שבועתו בזה לר"ש דע"ז מושבע ועומד שלא לאכול אף בכ"ש ובמשנה אמרו קונם אשתי נהנית אם אכלתי היום ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה ופירש"י אף לר"ש דפטר בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה ע"ד מצוה וא"כ למה תהי' אשתו מותרת. אברא דלפי מה דאמרו בש"ס דף כ"ד אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי ואכל נבלות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה לו ומשני הכא השתא התם כיון דמעיקרא אכיל והדר אשתבע חשובי אחשבי' אלא הכא מי אחשבי' וא"כ זהו אם אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי א"כ כל שכבר אכל אחשבי' אבל לפי דאמר בתוספתא קונם אשתי נהנית לי אם אוכל א"כ מהראוי שתהי' מותרת אבל ז"א דע"כ לא אמרו בש"ס רק לדחות דנבלה לא מקרי ראוי לאכילה אבל לפי מה דמבואר בתוספתא דנבילה מקרי אוכל ראוי שוב אף כשנשבע להבא מקרי אוכל ומהראוי שתהי' אסורה מיהו י"ל כיון דלר"ש מושבע ועומד אף בכ"ש ולית לי' כולל א"כ לא מקרי לדידי' אכילה דאכילה לא נתכוין לר"ש רק במידי דראוי לאכיל' ובשלמא במשנה דאמר אם אכלתי והוא כבר אכל שקצים ורמשים אם כן שפיר אמרינן כיון דבעצם ראוי לאכיל' רק משום דארי' דרבע עלה א"כ כל שכבר אכל מה נ"מ בזה סוף סוף כבר עבר לכך אשתו אסורה עליו דב"כ וב"כ עבר על איסור שאכל שקצים ורמשים אבל מה שאמר אם אוכל לקיים בזה השבועה בזה אמרינן דלר"ש ודאי דעתו לא הי' על שקצים ורמשים דמושבע ועומד דבשלמא לרבנן חל ע"י כולל ויכול לקיים שבועתו גם באיסורים משא"כ לר"ש ודו"ק.

וראיתי במחנה לוי בחידושיו להפלאה כתובות בשבועות שכתב לישב קושית התוס' על הירושלמי דהירושלמי ג"כ ס"ל דאין חל אף בכולל ורק באם נשבע קודם פסח שלא לאכול מצה שוב על שאר הימים חל השבועה דאינו מצווה לאכול מצה ושוב אף על לילה הראשונה חל דבעינן מצה הראוי לשבעה כדאמרו בפסחים דף ל"ח לר"י לענין מצת תודה וכן ראיתי בכמה ספרים שדרכו בזה ולפע"ד לא נהירא דבאמת מצד מצות מצה ראוי' שהיא כל דין מצה יש לה ומה שאסורה לפי שנשבע עלי' ואם ימצא פתח לשבועתו שוב תהי' מותרת משא"כ התם שמצד מצותה של מצה כיון דאינה נאכלת רק ליום ולילה כדין תודה שוב אינה ראוי' לשבעה מקרי אף גם דאי נימא דאין חל בכולל א"כ מהראוי לומר דהוה נדר שהותר מקצתו דעל לילה הראשונה לא חל השבועה והותרה כולה ורק שכל שחל ע"ג כולל לא שייך הותר מקצתו כמ"ש למעלה וא"כ שפיר הקשו דע"כ מוכח דהירושלמי ס"ל דחל בכולל. עוד נלפע"ד דבאמת הקשו דהו"ל כולל שאר מצות מצה עשירה ואשישה וחלוטה אך כבר כתב הריב"ש דע"כ כוונתו לאסור על עצמו מצה שדרכו לאכול בפסח דהיינו מצה הראוי ללילה הראשונה ובאמת כבר כתבתי במק"א דמדברי הראב"ן נראה להיפך שכ' דאף דנדרים חלים עד"מ היינו במפרש אבל בסתם אין דעתו עד"מ אך ע"כ צ"ל דשאני התם דלא אמר כלל דבר מצוה בפירוש אבל כאן שבלשון מצה פשיטא דכוונתו על מצה שחיובה בליל ראשון לא מסרסין הלשון דכוונתו לשאר מצות ולפ"ז אם נימא דאינו חל ע"י כולל ורק שחל לפי שעל שאר הימים חלה ממילא הוה מצה שאינה ראוי לשבעה א"כ אדרבא מהראוי לומר להיפך דע"כ כוונתו על שאר מצות מצה אשישה וכדומה כיון דעקרו חל על שאר הימים ובשאר הימים ודאי כשר גם שאר מצות וא"כ מנ"ל דכוון על מצות מצוה דבאמת הוה נשבע לדבר מצוה ואינו חל אף בכולל מוטב שנפרש הלשון על שאר מצות ובאמת בלילה הראשון יהי' מותר דלא כוון על מצת מצוה וע"כ דחל בכולל וא"כ מסתמא כוון למצה מצוה ודו"ק היטב:

והנה האחרונים הקשו גם על מ"ש התוס' בקידושין דף ל"ח דליתי עשה דמצה ולדחי הל"ת דחדש דהא אינו ראוי לשבעה דאח"כ אסור משום חדש. והנה במ"ש למעלה יש ליישב זאת דבעצמותה ראוי וגם אח"כ החדש יתיר אותה וראיתי בטעם המלך הלכות נדרים פ"ג שהרגיש קצת בזה ולפע"ד נראה עוד ע"פ מה דהקשה בטורי אבן בר"ה דהא גם קדלי דחזירי הותר וכתבו דמ"מ לקיים בו מצוה אסור וכעין מ"ש הבאר עשק לענין יי"נ דרבנן דלקידוש בודאי אסור דמכוער הדבר לקיים מצוה בחשש איסור אף שמותר באמת ע"ש באחרונים ולפ"ז לשבעה בודאי מותר דקדלי דחזירי הותר אך יש לעיין כיון דאח"כ הותר החדש שוב אסור והוה כאברי בשר נחירה שנשתיירו בבואם לארץ ועיין חולין דף י"ז וצ"ע בזה. והנה הרמב"ם בפ"ה משבועות ה"ו כתב שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינן ראוין לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינו חייב כמו שבארנו וכתב הכ"מ דלמד רבינו מהא דאמרו אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ואם אכל והדר אשתבע חשובי אחשבי' אלא הכא מי אחשבי' ופירש"י חשיבי אחשבי' באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראוים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשבי' חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע"ג דאכלינהו בתר שבועה וכ"ש זה שאכלינהו קודם שבועה ובאמת שדבריו תמוהים דלפי מ"ש בהלכה ה' שם דרבינו גרס משכחת לה כדרבא וגרס ברבא שבועה שאוכל ואכל עפר כמ"ש הר"ן לפרש דברי הרי"ף א"כ מנין לו הך דינא דבנשבע לשעבר הוה שבועה אף בשאכל אוכלין שאינן ראוין ונבלות וטריפות ובאמת שלדברי הר"ן צ"ל דהא דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא הוא קושיא דהיאך תני במשנה דבנשבע שלא יאכל סתם אין הנבלות בכלל והא תנן גבי קונם דנבלות בכלל וע"ז תירץ דל"ד דכיון דמעיקרא אכיל והדר אשתבע אחשובי אחשבינהו וא"כ זה דוקא כרבא ומה מקשה הכ"מ דלא הי' לו לרבינו לפסוק כהך דאחשובי אחשבי' דזה נאמר לדחות דאין ראי' לרבא (אבל לרבא אינו ראי') וכיון דהוא פסק כדרבא לא הי' להביא הך דאחשובי' אחשבי' ולפמ"ש אין מקום לזה דכאן ל"ק דאדרבא זה ראי' לרבא דדוקא בנשבע שיאכל הוא דגם בלהבא עפר בכלל אכילה אבל בלא אוכל גם בלשעבר וגם על להבא אינו בכלל אכילה אבל באמת דברי רבינו מבוארים כמ"ש הלח"מ דרבינו מפרש דכל שאוכל הדבר מחשבהו לאכילה אבל כל שנשבע שלא יאכל ע"כ גילה בדעתו שמה שאכל אח"כ לא אחשבי' דחזקה שלא רצה לעבור על שבועתו ע"ש ורוח ד' דיבר בו שכוון למ"ש הר"י מג"ש רבו של הרמב"ם בחידושי שבועות שלו בהדיא לפרש כן ע"ש ובחידושי רשב"א על שבועות שהסכים ג"כ כן ובאמת מ"ש הכ"מ דנלמד מכח כ"ש דאם כשאכל אחר שבועה אחשבינהו כ"ש כשאכלו קודם לפמ"ש אין ראי' דאחר שנשבע ע"כ אחשבינהו כדי לקיים שבועתו אבל קודם אימא לך דכל שאינו ראוי לאכילה לא אחשבינהו אבל באמת א"צ לזה דכל שנשבע אח"כ אמרינן דאחשבי' לאכילה שאכל כבר וחשוב להו אכילה כדאמרו בש"ס ולפע"ד יש להמתיק עוד הדברים דהנה כבר נודע דברי הרשב"א דבשבועה א"י להצל ולומר שכחתי או שוגג דהו"ל למידק בשבועתו וגם מבוא' בחו"מ סי' ל"ד דאינו נפסל אלא בשבועה דלשעבר דבשעה שיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר אבל בשבועה דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא נפסל דבשעת שבועתו דעתו הי' לקיים והריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אם נשבע שלא לאכול ואכל נפסל אבל לא בשוא"ת כגון שנשבע לאכול ולא אכל ועיין סמ"ע וש"ך שם שהכריעו כריב"ש ולפ"ז מבואר היטב דברי רבינו דבנשבע שלא יאכל ואכל עפר או דברים שאינם ראוים פטור דבזה בודאי מדקדק ובודאי לא אחשבינהו גם שחזקה שלא ירצה לעבור על שבועתו וא"כ בודאי לא אחשבי' אבל אם נשבע שיאכל אז אף בעפר מקיים שבועתו דאחשבינהו כדי שיקיים שבועתו אבל בנשבע שלא אכלתי ואכל עפר חייב דאז יצא שקר מפיו בעת השבועה והי' לו לדקדק שלא לשבע כיון דבעת אכילתו הי' אחשבי' מסתמ' דאל"כ למה אכל וא"כ למה נשבע סתם שלא אכל והי' לו לדקדק ולכך נפסל אבל בנשבע שלא אוכל א"כ בעת השבועה לא הי' צריך לדקדק א"כ אף שאכל אח"כ מהראוי לומר דאדרבא לא אחשבי' לאכילה ומש"ה אכלם וזה שדקדק רבינו בצחות לשונו אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה שאכלם א"כ בעת שנשבע לא הי' צריך לדקדק דהוא בשוא"ת א"כ ודאי אמרינן דמשום דלא אחשבי' אכלם ולא הוה אכילה אבל בנשבע שיאכל א"כ עליו לקיים שבועתו א"כ אמרינן דסתמא דקדק שיהי' מחשב אוכל וקיים אכילתו ואף דבקום ועשה לא נפסל כשלא אכל היינו כשלא אכל כלל אבל כאן הוא להיפך דכל שאכל דבר שאינו ראוי לאכילה רק במחשבתו תלוי א"כ אמרינן להיפך דבשוא"ת ודאי לא אחשבי' משא"כ בקום ועשה וז"ב למעיין בעומק דברי הריב"ש וטעמו ונתבררו ונתלבנו ת"ל דברי רבינו לאשורם.

ובזה אמרתי דבר נחמד לישב דברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ח ס"ק וא"ו במה דמבואר שם דאם נשבע שיאכל היום ואכל עפר דיצא ידי שבועתו דהא אחשבי' אכילתו כתב הט"ז דאם אכל עפר ואמר קונם דבר פלוני עלי אם אכלתי היום לא נאסר בדבר פלוני והביא ראי' מהא דאמרו קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבלות וטריפות מדנקט נבלות וטריפות דווקא דהם בר אכילה אלא דאיסורא רבוע עלה משמע אבל עפר לא וע"ז שאל אותי חכם אחד שמו ה' מוה' בצלאל בעריש נ"י מקאזווע סמוך לבערזאן ממ"ש הש"ך ססי' ק"ה בשם הרמב"ם פ"ה משבועות דאם נשבע שלא אכל ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה דחייב שכבר הן חשובין אצלו קודם שנשבע הרי בהדיא דאף עפר חייב. והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דכוונת הרמב"ם לדברים שאינם ראוים לאכילה מחמת שהם חמוצים ומלוחים וכדומה אבל עדיין בר אכילה הם ולאו עפר דלא מקרי אכילה כלל אבל לאחר שראיתי דברי רבינו במקומם ודברי הכ"מ הנ"ל מבואר שיצא להם מהך דרבא בנשבע שיאכל עפר ולמד רבינו במכ"ש כמ"ש בשמו א"כ עכ"פ מבואר בדברי רבינו דהשוה עפר ושאר דבר שאינו ראוי לאכילה לנבלות וטרפות להבא ולשעבר וא"כ דברי הט"ז תמוהים מאד. ואמרתי בזה בראשית ההשקפה דהט"ז מחלק דדוקא בנשבע שלא אכל ואכל עפר דאז בשעה שיצא שבועה לשקר יצתה מפיו א"כ שפיר הי' לו לדקדק דאולי אכל איזה דבר ובל יהי' שבועה לשקר ואינו נאמן לומר דלא אחשבי' לאכילה דשכח שאכל זאת לאפטורי נפשי' משבועת שקר אבל באם אמר קונם שאז בשעה שהדיר עצמו לא הי' צריך לדקדק דאם ימצא שאכל איזה דבר יהי' אותו דבר קונם עליו א"כ כל שלא הי' צריך לדקדק ודאי אמרינן דדבר שאינו אוכל כלל כגון עפר שכח וחשב שלא אכל כלל דבשלמא באוכלין נבלות וטריפות דבעצם אכילה הן רק ארי' דרבוע עלה אבל עכ"פ חל הקונם דודאי זכר שאכל זאת דהא אכילה טובה היא רק ארי' דרבוע עלה משא"כ בעפר דלא הוה אכילה א"כ ודאי לא דקדק בזה בקונם שלא יצא מפיו שבועה לשקר דבאמת יהי' אסור בקונם כן אמרתי בראשית ההשקפה וכעת לפי מה שבארתי דברי רבינו רואה אני שיש לי יסוד גדול ת"ל שוב מצאתי בספר שמלת בנימין הלכות שבועות סי' רל"ח שהקשה על הט"ז הנ"ל משבועות דף כ"ד דאר"מ אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי וכו' וע"ז מחלק כיון דמעיקרא אכיל והדר מישתבע דחשובי אחשבי' והרי התוס' פירשו דמיירי בשקצים ורמשים דמסרחי והוה כעפר ואפ"ה אמרינן דחל וע"ז כתב דאפשר דמ"מ חשיבי טפי מעפר ובאמת שהי' לו להקשות מדברי הרמב"ם דמשמע בהדיא דאף בדברים שאינם ראוים דחל ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ואדרבא בזה מיושב היטב מה דנקט גבי קונם נבלות וטרפות דוקא ולכאורה תימה דלכל הפירושים יקשה דלגרסת הר"ן והרי"ף ורמב"ם דנשבע שיאכל עפר וע"ז מייתי רב מרי מקונם וא"כ אין חילוק לדידי' בין עפר ונבלות וטרפות א"כ מ"ש דנקט נבלות וטרפות וגם לפירוש רש"י דגרס שלא יאכל ואכל עפר ומחלק בין עפר ובין נבלות וטריפות וע"ז אמר רב מרי דנבלות וטריפות חשיב אכילה טפי וע"ז מקשה הש"ס דאין ראי' דשם כל שאכל כבר אחשבי' א"כ יקשה למה דמדחה הו"ל למנקט רבותא טפי דאף באכל עפר כל שנשבע אח"כ כבר אחשבי' וע"כ דדברי הט"ז מוכרחים דדוקא בנבלות וטרפות הוא דשייך אחשבי' ולא בעפר היינו בקונם דייקא והשתא א"ש דברי הש"ס לכל הפירושים דלפירוש הרמב"ם דבנשבע שיאכל אף בעפר מקיים א"כ מביא רב מרי ראי' מנבלות וטרפות דחשיב אכילה דמה דנקט נבלות וטרפות משום דבעפר ודאי לא אחשבי' וע"ז דחי הש"ס דשם כבר אכל ואחשבי' ולגרסת רש"י ודאי יש חילוק בין עפר לנבלות וטריפות ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ודברי הרמב"ם מפורשים היטב גם דברי הט"ז יש להם פנים בהלכה ת"ל והש"ך סק"ט שהשוה נדרים לשבועות אינו מוכרע ומטעם שכתבתי. אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רמ"ד הובא בב"י דו"ד סי' של"ד דמי שמנדין אותו שלא יזמן בג' ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ואפי' הי' מת קטן או שנולד לאחר הנידוי ולא ימולו לו בן הודיעני אם לענין קבורת מת והמילה אם הם כנשבעים לבטל את המצוה אם לאו תשובה כל שכוללת דברים המותרים עם דברים האסורים כגון אלו השבועה חלה ע"ד המצוה כרשות כדאמרו פ"ג דשבועות ע"ש. והנה לשטת הש"ך דכל דלא הגיע עדן הזמן חיוב לא מקרי נשבע לבטל את המצוה וה"ה בזה הא עוד לא הגיע זמן המצוה ולא מקרי נשבע לבטל את המצוה כלל וגם לשטת הריצב"א דבהזכיר בפירוש האיסור ל"מ כולל א"כ הזכיר האיסור בפירוש ודברי הרמב"ן אינו רק לאותו תירוץ לחלק בין שוא"ת לקום ועשה וכ"כ הרמב"ן דגם הרשב"א אפשר דס"ל כן כי השו"ת המיוחסות הם להרשב"א ז"ל כנודע. אך לפע"ד הי' נראה דבזה ל"ש ענין ביטול מצוה כיון דכל אחד ואחד יכול לשבע שלא ימול דאפשר להתקיים באחר א"כ חל החרם על כל אחד ואחד דהא יכול המצוה להתקיים שימולו ויקברו וגם על ידי בני ביתו אם הם מולים או קברנים דמב"ב לא נדוהו שהרי מותר באשתו וב"ב וא"כ שוב לא הוה נשבע לבטל את המצוה כנלפע"ד ומיהו בלא"ה צ"ע כיון דקבורה משום בזיונא הוא כדאמרו בסנהדרין דף מ"ו וכן קי"ל בטוש"ע סי' שמ"ח והיינו משום בזיון משפחתו כמ"ש התוס' שם ד"ה לקבורה דלמת אין שום בזיון כששורה על מטתו בכבוד ובש"ך סי' שמ"ח משמע דיש בזיון דשאר חיי ג"כ וא"כ קשה היאך יוכלו לנדותו שיהי' בזיון משפחתו ושאר חיי דניהו דהוא חייב נדוי אבל שאר משפחתו ומכ"ש שאר אנשים מה עשו וכן למולו דבנו מה עשה ומה פשע שלא להסיר חרפתו ואיכא עליו איסור כרת כל יום כשיגדל ולא מל וכשמת בן שמונת ימים ופחות ולא נמול מולין אותו על קברו ואיך נקנס להבן בשביל האב ואולי כדי שימהר לעשות בדרך שישמע לחכמים ויקרבוהו וצ"ע בזה ואף דגם הגאונים ס"ל כן כמ"ש הריב"ש בשמם סי' קע"ג והובא בבדק הבית שם מ"מ הדברים צ"ע שוב ראיתי בט"ז ס"ק ז' שהרגיש קצת בזה. והנה לכאורה הי' נראה לי דבר חדש דאם נשבע קודם פסח שלא אוכל מצה בליל פסח יהי' חל ואף דאין שבועה חל ע"ד מצוה מ"מ קודם שהגיע זמן המצוה אינו מחויב בהמצוה עדיין ומצי השבועה לחול ואף דאין השבועה חל על המצוה היינו מצוה שהיא עליו כעת אבל דבר שעדן לא הגיע זמנה לחול לא מקרי חלות המצוה והשבועה חלה עליו וחילי דילי דהרי אמרו בסוכה דף כ"ה דאותן אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שביעי שלהן חל להיות בע"פ והוה עוסק במצוה דפטור מן המצוה וקאמר הש"ס דצריכי דאי מהתם ה"א משום דלא מטי זמן חיובא דפסח הרי דכ"ז שלא הגיע הזמן דפסח יכול לעסוק בדבר המבטלו ואף שהתם עוסק בדבר מצוה משא"כ כאן דאינו רק נשבע לבטל המצוה מ"מ לפ"ז עכ"פ בנזיר אם נימא דנזיר קדוש נקרא שוב הי' יכול לבטל דבר מצוה וצ"ע דא"כ מ"פ להש"ס בנזיר דף ג' יזיר לאסור יין מצוה כרשות מאי ניהו קידושא ואבדלתא והא מושבע ועומד מה"ס הוא ופירש"י דאינו חל ומאי קושיא הא יכול לחול עד"מ ג"כ כל שלא הגיע הזמן. הארכתי בזה לפי שמצאתי לזקני הב"ח סי' תקפ"ו באו"ח שכתב לענין הא דמבואר דמצוה להדר אחר שופר של איל דכתב דזה אינו רק בר"ה עצמו אבל קודם ר"ה אינו מחויב לקנות של איל בדמים יקרים כ"א עד שליש במצוה כדין לולב ולא הובא בשום אחרון כ"א בעט"ז ועינתי בב"ח וראיתי שכתב טעמו דעדיין לא מקרי מטי זמן חיובא קודם ר"ה ובאמת שדבר חדש הוא וצריך סעד לתמכו וראיתו מפסחים דף ע"ט ודף פ' דאינו חייב כרת כיון שנטמא מקודם לא זכיתי להבין דפשיטא דכל דהתורה עצמו נתקו מכרת כשהוא טמא או שהי' בדרך רחוקה פשיטא דפטור והתורה פטרו אבל לא מפני זה נאמר דלא מקרי מטי זמן חיובא ואדרבא כיון דהצריכה התורה לפטרו מכלל דמטי זמן לחיובא מקרי והרי לענין מצות ביעור עשו חז"ל שלשים יום לפני המועד כזמנו ומכ"ש במה שהוא לצורך המועד דפשיטא דמחויב לאהדורי עליו וגם מהך דשבועה מוכח כן דאל"כ יהי' דינים חדשים דאם נשבע לעשות מצוה כמו נזיר יהי' חל על דבר מצוה וזה א"א וגם מה שהבאתי ראי' מסוכה אם כי זה יותר מוכיח כדברי אא"ז הב"ח ז"ל אבל גם משם אין ראי' דשם לא אמר הש"ס רק לצריכות אבל לא מסקינן כן וגם שם כעת עוסק בדבר מצוה ולא נדחה מצוה זו מפני מצוה אחרת ואין מחשבין מצוה כנגד מצוה אבל לא אמר שלא מקרי מטי זמן חיובא ולא לצטרך לקנות בשביל זה של איל והרי מצוה מן המובחר בודאי איכא וע"כ דברי הב"ח תמוהים לפע"ד וגם כפי הנראה מדבריו דהא דמהדרין עד שליש הוא דוקא קודם הסוכות אבל בסוכות עצמו אין שיעור וזה לא שמענו וע"כ נלפע"ד דאין למדין מדברי הב"ח אלו לא להקל ולא להחמיר וצע"ג. ואף להש"ך סי' ע"ג בחו"מ דרוצה לחלק דחיוב מצה וסוכה לא חל עדן משא"כ בחוב שכבר נתחייב ע"ש היינו דוקא לענין שיחול בכולל דכל דאין חלות המצוה כעת אינו מתחיל באיסור ושייך כולל אבל בלי כולל לומר דעדן לא מטי זמן חיוב המצה לא הוה נשבע לבטל את המצוה זה לא אמר אדם מעולם ועיין ראב"ד בתמים דעים סי' רמ"ה שמחלק ג"כ כהש"ך אבל זה דוקא בכולל וכמ"ש ועיין קצה"ח סי' ס"ג שם אך לפע"ד ש"ס ערוך דלא כהב"ח שהרי בביצה דף ט"ו אמרו דב"ש הי' נוהג מחד בשבת לשבא דהי' מוצא בהמה נאה ואומר זו לשבת הי' מוצא נאה הימנה הי' אומר זו לשבת ושחט הראשונה הרי אף דלא חל שבת עדן מ"מ הידר המצוה עד שהניח הנאה הימנה לשבת ואף דב"ה אמרו ברוך ד' יום יום אבל מ"מ מודו ב"ה לב"ש שכך עדיף טפי וכמ"ש הב"ח בעצמו באו"ח סי' רמ"ב ובט"ז שם ואף דשם כתוב זכור את יום השבת פשיטא דאינו מצוה מן התורה וב"ה לא יחלקו על מקרא מפורש ורק מדת זהירות ותמידות אף דלא מטי זמן חיובא ומכ"ש בשופר של איל שהוא מצוה מן המובחר לזכר לעקדת יצחק שמחויב להשתדל בכל עז להשיגו ובאמת בהא מודינא להב"ח שא"צ לבזבז יותר משליש במצוה עוברת וכמבואר באו"ח סי' תרנ"ג בהג"ה ומ"א שם ס"ק וא"ו אבל מהב"ח נראה דעד שליש הוא קודם הזמן אבל בהגיע הזמן מחויב יותר וזה תמי' גדולה דזה לא שמענו כלל ובשו"ת שבות יעקב אזיל בתר אפכא שכתב דהא דאמרו באתרוג עד שליש במצוה הוא דוקא קודם שהתחיל במצוה אבל אם התחיל במצוה אינו מחויב להשתדל אף בשליש ובזה השיגו אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ה דצריך לברך על המהודר והיפה אף שהתחיל כבר במצוה ע"ש שהאריך ובירר כמה כח מצוה מן המובחר וע"כ דברי אא"ז הב"ח תמוהים מאד.

והנה בגוף דברי הירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה הנה לכל הדברות ולכל האמירות מ"ש למעלה וגם מ"ש דו"ז הגאון בישי"ע או"ח סי' תפ"ה לישב בקושית הגאון מוהרח"י שבתי וראיתי דעדן אינו מיושב דהרי הירושלמי מסיים לא סוף דבר בכולל אלא אף בפורט והרי בפורט לכ"ע אינו חל ועיין במפרש פני משה שראה קושי הענין ולא עלתה בידו לפרש ואמר שיש סתירה מלמעלה למטה ולפע"ד הי' נראה דלכאורה הי' נראה בגוף קושית התוס' והמאור דבירושלמי אמרו בנשבע שלא אוכל מצה דהשבועה חל בכולל ובש"ס דידן אמרו דלא משכחת לה בהן ולכאורה הי' נראה דהנה באמת אף דנשבע שלא לאכול מצה היינו בכזית אבל פחות מכזית אינו בכלל השבועה דהרי אכילה היא בכזית וכמה כרכורים כרכר הר"ן אם יש כאן איסור כלל בנשבע שלא לאכול על פחות מכזית דהא אכילה בכזית ועיין מלמ"ל פ"ד משבועות ה"א שהאריך בזה ולפ"ז כיון דעכ"פ על ח"ש חל השבועה דכיון דליכא רק איסור בעלמא לא מושבע ועומד חשיב לי' וא"כ יש כאן כולל גמור מיגו דחל על חצי שיעור דע"ז לא מושבע ועומד והרי דעת המלמ"ל והפוסקים דמצוה יכול לקיים בחצי שיעור וא"כ כשנשבע על כזית עד כזית יכול לאכול כדי לקיים המצוה ומגו דחל השבועה על חצי כזית דיכול לקיים המצוה ולא הוה נשבע לבטל המצוה דיכול לקיים המצוה ולקיים השבועה לכך חל גם על כזית בכולל דחצי זית וגם י"ל דאף דבכ"מ כשנשבע שלא לאכול גם ח"ש אסור דאסר על עצמו כדרך שאסרה תורה מ"מ זה כשנשבע שלא לאכול דבר הרשות אבל כשנשבע על דבר המצוה י"ל דודאי לא אסר עצמו רק בכזית כדי שיוכל לקיים המצוה וכיון שכן שוב חל על הכזית בכולל דהא עד הכזית מותר הוא לאכול ולא אסור רק בכזית וא"כ יש בכזית גופא ההיתר והאיסור וא"כ כל שאוכל כזית יש בו חצי זית של היתר וכלו של איסור וחל בכולל וא"ל דא"כ אמאי בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח דאינו חל דהא הוה ג"כ כולל אבל ז"א דשם שפיר לא חל דממנ"פ כל שאתה אומר דעד זית יכול להשבועה לחול דהו"ל ח"ש ויכול לקיים המצוה בח"ש והכזית כלו איסור וא"כ שוב ממ"נ כיון דבליל פסח צריך לאכול מצה וא"כ אחשבי' רחמנא לאכילה וא"כ ממנ"פ אי חשיב אכילה בח"ש כדי שיקיים המצוה חשיב אכילה גם לענין שבועה וכעין שכתבו לענין ג"ה של עולה דכל דאחשבי' רחמנא לגבי איסור גיד חשוב אכילה לגבי עולה אף דאין בגידין בנ"ט ומכ"ש ח"ש ויש בו טעם רק דגזה"כ דאינו חייב רק בכזית וא"כ כל שחשוב אכילה לגבי מצה חשוב אכילה לגבי השבועה ולכך אינו חל אבל כשנשבע סתם שלא לאכול מצה א"כ לא נשבע דוקא על מצוה רק על סתם מצה ובמצה דרשות פשיטא דחל על ח"ש השבועה א"כ ממילא יש מקום חלות וגם במצה של מצוה יש בו כולל רשות ומצוה ובכה"ג חל אף בפורט אבל כשנשבע לאכול נבלות שפיר לא חל אף בכולל עם הכשרות אמנם אחר העיון ז"א דהרי גם בנבלות חל אף על ח"ש דנבלה דזהו לאו מושבע ועומד דח"ש כיון דאינו רק באיסור חל השבועה ושפיר חל על כל כזית בכולל דחצי זית ושפיר הקשו התוס' ובעל המאור דל"ש כולל דאמאי לא חל בהן וע"כ הוכיח המאור דל"ש כולל כלל לש"ס דידן לבטל המצוה ולפ"ז נ"ל ברור דבנשבע שלא יאכל עשרה זיתים ויש בהן כזית נבלה דודאי לא מצי לחול דהרי בנשבע בעשרה זיתים זה פשיטא דאם שייר אף מקצת מהזית דלא קיים השבועה שהרי נשבע לאכול כלם וא"כ על כל כ"ש מהכזית נבלה חל השבועה נמי על כלו דצריך לקיים השבועה בעשר הזיתים ביחד לא ישאר אף כ"ש וא"כ שוב ל"ש כולל דבשלמא שישבע שיאכל נבלה שפיר חל בכולל חצי שיעור דאף דחצי שיעור אסור כל דלא אסור בלאו חל השבועה וא"ל דהא אחשבי' דהרי נשבע שיאכל דז"א דהא נשבע שיאכל נבלה בכזית וא"כ עד הזית לא אחשבי' ואינו אסור וגם מצי לקיים בנבלה אחרת אבל בנשבע על עשרה זיתים אלו הרי אחשבי' לאלו הזיתים וא"כ כל כ"ש וכ"ש שבזית הוא אסור ול"ש כולל ועיין בשבועות דף כ"ט בסוגיא דבעיא דעיפה בתשע ועשר ובתוס' שם ותמצא שם כעין מ"ש בכולל דחצי שיעור. אברא דלפמ"ש א"כ יקשה איך קאמר בירושלמי שם בנשבע שיאכל עשרה ימים והי' יוה"כ בתוכם דאינו חל והא יכול לחול על חצי שיעור ונראה דהירושלמי לשטתו דאמרו בירושלמי פ"ז דתרומות דאף ר"ל מודה בח"ש דיוה"כ דאסור דביתובי דעתא תלוי וא"כ שוב ל"ש ח"ש ביוה"כ דאף לר"ל אסור והו"ל כמפורש בתורה דביתובי דעתא תלוי ודו"ק.

והנה אור ליום ב' תרומה ער"ח אדר תרי"ז הראה לי כבוד נד"ז הרב החריף מוה' פנחס ב"ש נ"י בשם אבי מורי הרב הגאון נ"י דברי הלח"מ פ"ה הלכה ה' במ"ש דאם נשבע שלא יאכל אף דאכל אח"כ אמרינן דלא אחשוב אכילתו כיון דאינו ראוי לאכילה אבל בנשבע שיאכל אחשבי' לאכילתו ופטור ע"ש ולכאורה הדברים מושכלים וע"ז הקשה כבוד אבי הרב הגאון נ"י ממה דמבואר פ"ג משבועות הלכה ח' דשבועת קרבן להבא לא משכחת לה רק בנשבע שלא יאכל וכסבור שנשבע שיאכל ולפ"ז כיון דלהבא לא משכחת לה רק כשדימה להיפך משבועתו א"כ שוב הוה להיפך דכשנשבע שלא יאכל וחשב שנשבע שיאכל הרי אחשבי' לאכילה זו וא"כ עבר על שבועתו וכן להיפך והיא קושיא מושכלת ראוי' למי שאמרה אבל לפע"ד לפמ"ש הלח"מ בפ"ג שם ה"ז דבלהבא ג"כ כל דלא ידע שהשבועה אסורה הוה שגגה א"כ גם כאן משכחת לה שידע שנשבע רק שלא ידע שעובר וחייב קרבן ואח"כ נזכר וא"כ שוב כשנשבע שלא יאכל וכיון שידע ששבועה אסורה רק שלא ידע שחייב קרבן א"כ אמרינן מסתמ' שלא רצה לעבור על שבועתו וכן להיפך וזה ברור ופשוט ובזה הלח"מ אזל לשטתו והכ"מ ג"כ אזל לשטתו לפי שכפי הנראה הוא לא ס"ל כן ולכך לא פירש בפה דברי הרמב"ם כמו שפירש הלח"מ משום דלא ס"ל דשגגת שבועה להבא יהי' משכחת לה בכה"ג ודו"ק היטב. ודרך אגב אזכיר מה דפריך בירושלמי הובא בתוס' קידושין דף ל"ח דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי ל"ת דחדש והקשו כלם לפמ"ש המלמ"ל דמצה אדם יוצא בשלא כד"א א"כ אפשר לקיים שניהם דהיינו שלא כד"א וא"כ כשאוכל בכדרך אכילתו שוב אין העשה דוחה ואמרתי בזה דע"כ לא כתב המלמ"ל דיוצא בשלכד"א דוקא כשיכול לאכול כד"א ואז אפילו אכל שלכד"א יוצא דהוה עכ"פ ראוי לבילה אבל כל שא"א לאכלו רק שלכד"א א"כ עיקר ההיתר הוא לפי שאין זה אכילה א"כ איך יהי' יוצא בשלכד"א וז"ב. אמנם נראה דהנה כלם הקשו הא הי' בשבע שכבשו ושבע שחלקו וגם קדלי דחזירי הותר להם אך הדבר נכון דלענין מצוה מ"מ אינו ראוי וכמ"ש כעין זה בבאר עשק דאף שהותר לחולה לשתות יין נסך אבל עכ"פ לקידוש של מצוה אינו ראוי דמאוס ע"ש וה"ה כאן וכ"כ האחרונים ולפ"ז שפיר קשה דאיך ידחה והא מצי לאכול שלכד"א וא"ל דאינו ראוי לאכול כד"א דלפמ"ש באמת לולא המצוה ראוי לאכול כד"א דקדלי דחזירי הותרו רק למצוה אסור וא"כ לענין המצוה שוב יכול לאכול שלכד"א ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף