רש"י/פסחים/לט/א

רש"י פסחים לט א

מתני' אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בחזרת ובתמכא ובעולשי' ובחרחבינא ובמרור. כולהו מפרש בגמ':

כבושין. בחומץ:

שלוקין. מבושלין הרבה מאד עד שנימוחין:

מבושלין. כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית. אם אין לו מאחד מהן כזית אבל יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפין זה עם זה כדי לצאת ידי חובתו:

ובדמאי ובמעשר ראשון כו'. אבל בטבל לא ואף על גב דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן בפירקין:

גמ' חסא. ליטוגא:

הינדיבי. עשב שקורין קרישפל"א:

תמכתא. מרוביי"א:

אצוותא דדיקלא. סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א:

מררייתא. אמירפויי"ל והיא פופרץ:

חרחלין. לא איתפריש שמו:

ובחזרין. חזרת:

עולשי שדה. אע"ג דיש להן שם לווי הרי הן כעולשי גינה:

עסווס וטורא ומר ירואה. מיני ירקות:

הירדופנין. יש מפרשין אלוישנ"א:

חזרת גלים. שם לווי הוא:

ערקבלין. מפרש בסוף פ' שני דעירובין אצוותא חרזייתא הוא סיב גדול ועב ומין לעצמו הוא:

וחזרתי על כל תלמידיו. של ר' אליעזר ובקשתי לי חבר לסייעני ששמע דבר זה מפיו ולא מצאתי:

שרף. כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב וקורין לייטו"ן:

מכסיפין. אינו ירק מאד ככרתי אלא פלדש:

כל ירק מר. תרווייהו אית ליה יש לו שרף ופניו מכסיפין והן הן סימני מרור:

מדברי כולן. כל המפרשין שמות הירקות כגון מתני' ותנא דבר קפרא ורבי יהודה ור' מאיר ותנא דבי שמואל מכולן למדנו שהמרור יש לו שרף ופניו מכסיפין שבכל הירקות הללו רואין אנו בהן הסימנין האלו:

אמררייתא. פופרץ:

והא. אנן רישא דכולהו חזרת תנן:

ותנא דבי שמואל. נמי חזרת תנא ברישא אלמא היא קדמי לכולהו:

מצוה בחזרת. כדמפרש טעמא כדרבא ור' יונתן:

מאי חסא. מאי טעמא קרינן ליה חסא משום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קיימא:

למה נמשלו כמרור. דכתיב (שמות א) וימררו את חייהם:

תחילה רכה. בתחילה נשתעבדו להן ע"י שכר שהיו שוכרין אותן:

מרור סופו קשה. הקלח שלו מתקשה כעץ:

הדרי בי. לא אוסיף עוד:

מרירתא דכופיא. מרה של דג ששמו כן:

כי מצה. שהרי הוקשו:

הירדוף. עץ שהמתיק בו משה את מי מרה ואמרינן (בסוטה) (מכילתא פרשת בשלח) נס בתוך נס שהוא היה מר והוא הירדוף:

הרזיפו. מין זרע וסם המות לבהמה הוא:

הרזיפו אינו ניקח בכסף מעשר דאינו פרי מאכל ואנן אוכלא בעינן דומיא דיין ושכר ובקר וצאן כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו':

ואימא מרור חד. מינא הוא מהנך ירקות ולאו כל הני אלא מר שבכולן:

כרישין. כרתי כרישין של גינה:

כרשי שדה. שלוויי"ש:

והרמוצה. מין דלעת הוא ובמסכת נדרים (דף נא.) מפ' קרא קרקוזאי:

אינן כלאים זה בזה. אע"ג שיש שם לווי לאחד אינו כלאים בחבירו:

חזרת בחזרת גלין. וכן עולשין בעולשי השדה (זוגות זוגות כמו שהן שנויין):

וכי תימא כולהו בהדי הדדי קתני. דבכל הני קאמר דאינן כלאים זה בזה חזרת עולשין וכרישין:

זוגות זוגות. חזרת וחזרת גלין או עולשין ועולשי שדה וכן כולן שנינו דאין כלאים זה בזה אבל חזרת בעולשין לא:

מאי. כולן נזרעין בערוגה אחת דאמר רב לעיל נזרעין כהלכתן קא אמר כדי שלא יינקו זה מזה כגון חמשה זרעונין בערוגה של ששה על ששה טפחים כדתנן במסכת שבת (דף פד:):

אבל

---

---

שולי הגליון

---

---

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף