שואל ומשיב/ה/פז

שואל ומשיב ‏ ה פז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב המופלג מוה' מאיר נ"י מווילקאטש

מה שהקשה בהא דאמרו בב"ב דף קל"ח ע"ב שכ"מ שאמר מנה יש לי ביד פלוני העדים כותבין אע"פ שאין מכירין לפיכך כשבא לגבות צריך ראיה וע"ז הקשה דמה מועיל אותו השטר הא הו"ל מפי כתבם וכל שאינו בצוואת בע"ד מקרי מפי כתבם כמבואר ברז"ה ביבמות פ"ג וא"כ כאן שאין הלוה בפנינו ואין העדים מכירין כלל הלוה איך כותבין ולמה צריך להשמיענו שא"י לגבות כ"א בראיה ומה חשו חכמים לב"ד טועין. הנה לפענ"ד הדבר פשוט דלק"מ דטפי הי' לו להקשות דמה שייך שטר בשזה אומר שזה חייב לו והא פשיטא דלהמלוה לא יכתבו שטר שלא בפני הלוה. אך באמת שם מיירי בשכ"מ שמצווה לפני מותו וא"כ לכך כותבין כדי שידעו היתומים אח"כ אצל מי הי' לו לאביו מעות ויחקרו וידרשו ע"ז אח"כ אולי ימצאו ראיה דאם לא יכתבו אז כשילכו העדים או ימותו ולא ידעו היתומים אצל מי מגיע להם מעות וזה שנחלקו ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל כיון דבאמת אין לו דין שטר כלל דאין המלוה נאמן לומר שזה חייב לו ורק שכותבין לזכרון דברים לכך כותבין וכשיבאו לגבות באמת יצטרכו להביא ראיה בעדים והשטר הלז חספא בעלמא הוא ורבנן ס"ל דחיישינן לב"ד טועין שמא יחשבו ששטר זה יש בו ממש ויחשבו שכבר נודע להב"ד באמת שמגיע לו והלוה הודה וכדומה ולכך נתנו לו שטר ולכך ס"ל דלא יכתבו וז"ב מאד ופשוט אלא שמעלתו נתקשה בזה הרבה. וראיתי בטור שם בסי' רנ"ה שהביא בשם הרמ"ה דדוקא כשהש"מ מחלק זאת לאיש אחר שאין מעידין על גוף הלואה רק על הצוואה וכיון דיש לו זכות למקבל בזה לכך כותבין ולדידי' בפשיטות א"ש דלענין מה שצוה לתת להמקבל מקרי שטר גמור כיון שאין מעידין על הלואה דבזה צריך לשאל להלוה אבל מה שצוה מקרי שטר כיון דנעשה ברצון המצוה לא מקרי מפי כתבם אבל גם להטור החולק א"ש בפשיטות ודו"ק ועיין בב"ח מ"ש בכוונת הרמ"ה ולפמ"ש א"ש בפשיטות דברי הרמ"ה ודו"ק היטב בלשון הרמ"ה:

והנה מדי דברי בענין מפיהם ולא מפי כתבם אזכיר מה שמצאתי דבר נפלא בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קכ"א שכתב לבאר שיטת רש"י והרמב"ם דס"ל דמדאורייתא הו"ל בכל אופן מפי כתבם דהרי בד"נ ודאי דפסול מפי כתבם ואפומא דשטרא לא מקבלינן עדות כלל וא"כ אם נימא דבזה חלוק ד"מ מד"נ אמאי לא תני בהא דתני בסנהדרין פאד"מ החילוקים שבין ד"מ לד"נ וע"כ דמה"ת אף ד"מ פסול מפי כתבם וגם דמה"ת בעינן דרוח"ק אף בד"מ והיאך אפשר לחקור מפי הכתב וע"כ דמה"ת באמת פסול מפי כתבם בכל גווני ורק אחר דבטל דו"ח בד"מ כדי שלא תנעול דלת בפני לווין הכשירו גם מפי כתבם בזה זהו תורף דבריו ע"ש שבירר זאת באורך. והנה באמת דבר גדול דיבר הנביא ובאמת מ"ש דמפי הכתב ל"ש דו"ח כ"כ כעין זה מצינו בש"ע חו"מ סי' י"ג ס"ג דאין לדיין לקבל טענות מהכתב ומקורו מהריב"ש וביאר הטעם והובא בסמ"ע שם ס"ק י"ב דמפי הבע"ד אפשר לחקור ולהבין מי טוען אמת ומי טוען שקר אבל בכתב יוכל ליפות השקר בתיקון הלשון ע"ש וא"כ מכ"ש דו"ח דזה ודאי צריך להיות מפיהם ולא מפי כתבם ובאמת שהמעיין בלשון הרמב"ם פ"ג מעדות ה"א שהתחיל בדין זה דמה"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ בדו"ח וחכמים אמרו כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שלא להצריך דו"ח והאריך בענין דו"ח עד ה"ד ובבע"ד כתב הדין הלז דבשטר מה"ת לא מועיל מפי כתבם ומשום תקנת נעילת דלת הקלו בעדות שבשטר וא"כ מבואר כדברי הרמ"ע ואף למ"ד בכל התורה לא דריש סמוכין במשנה תורה דריש שכן דרכו בקדש להסמיך הלכה להלכה שיהיה כמו הקדמה להלכה הסמוכה לאחר זה וז"ש שבקנס ואצ"ל במכות וגלות אין מועיל בכתב כמ"ש בפ"ב דבזה צריך דו"ח. ולדעתי מזה יצא לחז"ל להקל בדו"ח בד"מ ומנין להם לעקור דבר תורה בשביל תקנת הלווין וע"כ משום דעדות שבשטר ע"כ כשר מדרבנן דזה ודאי תקנת העולם דכל העולם אין מלוין בלי שטר ושטר עדיף מעדים שמא ימותו וא"כ הוכרחו לעשות עדות שבשטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד לכך בטלו כל דו"ח בד"מ וז"ב מאד:

ובזה מובן מה דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ול"ל לומר כמי שנחקרה משום דבאמת הא דכשר בשטר אף שלא נחקרה דמדרבנן נעשה כמי שנחקר בב"ד. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הש"ך בסי' כ"ח על הרמב"ם מהא דאמרו בגיטין בדין הוא דבקיום שטרות וכו' וכדר"ל דאמר עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרוך וכו' הרי משמע דמועיל עדות שבשטר מה"ת ולפי מה שכתבתי אדרבא מבואר כהרמב"ם דמה"ת באמת לא הועיל דצריך דו"ח רק שנעשו כמו שנחקרה עדותן בב"ד והיינו מדרבנן שבטלו דו"ח וגם גיטי נשים כד"מ דמי לענין דו"ח ורק מדרבנן החמירו להצריך קיום עכ"פ וכמו דצריך קיום לכל השטרות מדרבנן והיינו משום אם לא יהי' קיום יש לחוש שמא מזוייף ושוב ל"ש תקנת הלוין דהרי יש לחוש שמא לא לוה וצריך דו"ח מן התורה ע"כ הצריכו קיום וכל שלוה שוב שייך כמו שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ גם בגיטין כן מדרבנן צריך קיום ורק משום עגונא אקילו בה רבנן וז"ב. ובזה י"ל דזה טעמו של הר"ר אביגדור דכל דבע"ד מכחיש ואומר שמזוייף הוא צריך קיום מדאורייתא והש"ך בחו"מ סי' מ"ו ס"ק ט' כתב להשיג עליו דמה"ת לחוש לזיוף מה"ת. ולפמ"ש א"ש דבאמת מה"ת בטל עדות שבשטר דהא צריך דו"ח ורק מדרבנן הכשירו דל"צ דו"ח וא"כ זה כשנתקיים השטר ושייך תקנת הלוין אבל כל שלא נתקיים השטר שוב צריך להתקיים כדי שלא להצריך דו"ח וז"ב:

ובזה מיושב מה שהקשו הש"ך והב"ש סי' קמ"א דא"כ למה בגט אף כשיבא הבעל ויערער לא מאמינים לו והא שוב צריך קיום מה"ת. ולפמ"ש א"ש דכל שחז"ל האמינו להשליח ולא אצרכו קיום ומטעם דאי אתי בעל ומערער פסל לי' מידק דייק וא"כ שוב הוה כמו שנחקרה עדותו בב"ד וא"צ קיום מה"ת וגם מדרבנן הוה כאילו נחקרה וז"ב מאד ודו"ק. ומיושב בזה היטב קושית התוס' שם ד"ה חד שהקשו דאיך פסל לי' ולמה יהיה נאמן ולפמ"ש א"ש דבאמת דלהס"ד דלא מידק דייק שוב יהיה נאמן הבעל אבל כל שמידק דייק אינו נאמן מה"ת ודו"ק היטב:

שוב ראיתי בב"ש סי' קמ"א ס"ק ג' שכתב להקשות לשיטת הרמב"ם דמפי כתבם לא הוה רק מדרבנן א"כ לא מהני גט הבא ממדינת הים מה"ת וזה א"א. ולפמ"ש הדבר מבואר בש"ס דרק מדרבנן עשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ שוב מועיל מה"ת כל דא"צ דו"ח וכמ"ש וז"ב. ובזה מיושב קושית הב"ש סי' קמ"ב ס"ק ה' דאמאי כשבא הבעל וערער בא"י אינה מגורשת כלל והא מה"ת ל"צ קיום ולפמ"ש א"ש דכל שלא אמר בפ"נ ולא עשו כמו שנחקרה עדותן בב"ד שוב צריך קיום מן התורה בשביל שלא יצטרך דו"ח וז"ב ועיין תומים סי' מ"ו שהאריך בענין הלז ולפמ"ש מיושב היטב ואכ"מ להאריך באופן שלפענ"ד בדברי הרמב"ם אין לנטות ימין ושמאל שכן הי' שיטתו ולפמ"ש מ"ש הרמב"ן דמצינו ד"נ וקנסות שהן עפ"י כתב לפמ"ש א"א לומר כן דכל דבעי דו"ח פשיטא דפסול ע"י שטר וכמ"ש וע"כ כמ"ש המג"א דמה שכשר ע"י שטר הוא משום דלא דנין על השטר כלל ודו"ק. ובזה הן נסתר מחמתו דברי הש"ך סי' ל"ג שדעתו דגם בממון בעינן עדות שאילה"ז אף דבטלוהו לדו"ח דאל"כ הא בעדות שבשטר ל"ש עדות שאילה"ז דיכלו לומר אחרנוהו וכתבנוהו וכדאמרו בסנהדרין ר"פ אד"מ ומיהו לשיטת הרז"ה דבשטר ל"ש כלל תורת הזמה א"ש והדברים עתיקים. עכ"פ דברי הרמב"ם נכונים:

והנה לפ"ז צריך להבין שיטת הרי"ף ודעימי' דבעדות שבשטר שהוא תחת יד הבע"ד אף מה"ת כשר צ"ב דעכ"פ בעי דו"ח והיאך שייך בכתב דו"ח. אמנם נראה דהרי"ף ס"ל דדוקא בע"פ י"ל דדלמא משקרי ודיבורא מקרי ואמרי ולכך הצריכה התורה דו"ח שאז נודע כי אמת נכון הדבר ויודעים שבדיבורם יגמרו המעשה ולכך הצריכה התורה דו"ח אבל כל שחתמו על השטר ועשו מעשה הוה כאילו נחקרה עדותן בב"ד דמעשה לא עבדי בשקר וחזקה על עדים שחתמו בשטר ועבדו מעשה דודאי עשו כהוגן והוה כאילו נחקרה עדותן בב"ד וזהו כעין מ"ש בגיטין דף מ"ז דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדו ועיין בתוס' שם דגם דיבור שיגמור המעשה ע"י לא אמרו ולכך כל שיש דו"ח ויודעים שנגמר ע"י המעשה הוה כדיבור דאית בי' המעשה אבל בשטר דעבדי מעשה וחתמו הוה כנחקרה עדותן בב"ד וז"ב בסברא. ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף שכתב דדוקא כי מסר לי' לבע"ד הוא דמקרי שטר ולא הוה מפי כתבם אבל היכא דאיכא לשטרא ת"י סהדי דאי בעו כבשו לשטרא וכל כמה דלא נפיק מת"י סהדי כמו דלא אסהדי. ולא נודע היטב ההבדל שבין ת"י עדים לת"י הבע"ד ולפמ"ש א"ש דכל שהוא ת"י העדים ויכולים לכבשו ת"י שוב ל"ש לומר דהוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומטעם דמעשה לא עבדי דהא לא מקרי מעשה דיכולים לכבשו ת"י ולא נגמר המעשה ולכך לא מהני משא"כ ביוצא ת"י הבע"ד דאז כבר נגמר המעשה שוב הוה כמו שנחקר עדותן בב"ד וז"ב מאד. ומזה ראיה למה שהבין הב"י בסי' כ"ו בדעת הרי"ף דעיקר החילוק של הרי"ף בין הגיע ליד הבע"ד ובין הוא תחת ידם וחולק על הרמב"ן ונמוק"י שמחלקין בין ראוי ליתנו לבע"ד או לא ובתומים סי' מ"ז הקשה דא"כ מה יתרץ הב"י קושית הראב"ד והרמב"ן והנימוק"י דכמה שטרות שהם ת"י העדים ואינם מספיקים ליתנו לבע"ד עד ששוכחין עיקר העדות ואמאי לא נקרעינה דזה הוה מפי כתבם. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דמקרי מפי כתבם הוא לפי שלא נגמר המעשה וא"כ כל שנותנין ליד הבע"ד אמרינן דלא עבדי מעשה לתתם ליד בע"ד שטר חתום כל שלא הי' זוכרין העדות היטב ומסתמא גמרו היטב הענין והוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וז"ב. ובחידושי אמרתי ראי' להבנת ב"י בדברי הרי"ף מהא דכתב הרא"ש בפ"ק דב"מ דמדברי הרי"ף נראה דהא דאמרו דאביי ס"ל עדים בחתומיו זכין לו וה"מ דקא מטי לידי' דזה דוקא בשטרי הלואה ומכר דצריך זה לזכות בדבר אבל כשזוכה בדבר שהוא כבר ת"י זכה בשעת חתימה אפילו לא יבא השטר לידו לעולם וגם אם מכר או נתן הקרקע לאחר אחר חתימת העדים כל שלא הגיע ליד הלוקח לא זכה הלוקח ע"ש ותמה הש"ך בסי' ל"ט דא"כ קשיא שוברין דאמאי לא יחזור וכי נמלך מה הוה ול"ש לומר דלא הגיע לידו דבשוברין לא בעינן דמטי לידי' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבאמת גוף סברת הש"ס דבעינן מטי לידי' צ"ב דלמה לא יזכה תיכף וצ"ל דכל שלא הגיע לידי' מקרי מפי כתבם וכמו שהבין הב"י מדברי הרי"ף דכל שיכולין לכבש השטר ומכ"ש אם החזירו השטר ליד הלוה דאז לא מקרי שטר והו"ל מפי כתבם וז"ב ולפ"ז נ"ל דבר נחמד דלכך מחלק הרי"ף בין דבר שצריך לזכות ובין דבר שהוא כבר ת"י דהנה בהא דאמרו בב"ב דף נ' דמחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו והקשו התוס' דהא הו"ל מפ"כ דהא לא הי' מדעת המתחייב ואינו בנוסח שטר וכתב הנימק"י בשם האחרונים דכל שכתבו מדעת המוחה בלשון שליחות פלוני העידנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה לא מקרי מפ"כ ואף דאינו מדעת המתחייב דבעלמא בכל שטר בעינן צוואת המקנה דומיא דספר המקנה דהוה דבר שבינו לחבירו אבל כאן אין הדבר תלוי אלא בו ע"ש ובקצה"ח סי' ר"ה שביאר הדברים ולפ"ז דברי הרי"ף מבוארים דדוקא היכא שצריך המלוה לזכות בשעבוד הקרקעות של לוה אז בעינן שיהי' מטי לידו דאל"כ מקרי מפ"כ אבל בדבר שהוא ת"י והוא יכול לזכות אף בלי שטר א"כ אין הדבר תלוי אלא במי שמסתלק מזה א"כ כל שכתב השטר אף דלא הגיע לידו כל שזה נסתלק מזכותו וא"כ לגביה לא מקרי מפ"כ דהוה מדעת המתחייב אף שלהרי"ף בעינן שיהיה בתורת שטר ועיין רמב"ן פד"א במלחמות מ"מ זה דוקא בדבר שתלוי בדעת שניהם אבל כל שבא לזכות בדבר שת"י כל שזה נסתלק זכה זה תיכף ול"צ להשטר כלל וא"כ אף שלא הגיע לידו מקרי שטר גמור וז"ב מאד ולכך גם הדין במכר שמכר באמצע לאחר דנתבטלה הזיכוי ג"כ נכון דכל שכבר מכר באמצע ולא מטא ליד הלוקח הראשון מקרי מפ"כ ולא הוה שטר וז"ב כשמש:

ולפ"ז מיושב היטב קושית הש"ך דהרי בסי' רמ"א מבואר דכל שיש שטר ל"מ מחילה כל שלא החזיר השטר ועיין בגליון הש"ך שם שכתבתי ראיה נפלאה מהירושלמי וזה לשוני שם עש"ך ס"ק ד' ושם אינו מבואר רק לענין שטר ולא לענין משכון ואז מצאתי בירושלמי פ' שני דייני ה"ב מפייס הווינא ומחיל לי הגע עצמך דהו"ל משכון מפייס הוינא ומהדר לי משכונא משמע דכ"ז שהמשכון ת"י ל"מ מחילה מדלא קאמר סתם מפייס הוינא ומחיל לי וה"ה לענין שטר. אחר זמן רב האיר ד' עיני ומצאתי בשיטה מקובצת בב"ק דף מ"ט גבי משכונו של ישראל ביד הגר שכתב ראיה זו ולא ביאר היטב שלא העתיק לשון הירושלמי יפה ע"ש ושמחתי עכ"ל. עכ"פ לא מהני מחילה כ"ז שלא החזיר השטר וא"כ שוב מקרי מפ"כ הרי בעינן שיזכה בשובר דאל"כ ל"מ מחילה כ"ז שלא החזיר השטר. אך באמת הדבר נכון דהרי הרי"ף כתב זאת גבי הא דאמר אביי בדף כ' שובר בזמנו טריף דאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו והרי שם מיירי בקרקע המיוחד לכתובתה כמ"ש רש"י בד"ה ומפיק לשובר שכתוב בניסן וכו' ויחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה שלא כדין וא"כ לענין הקרקע המיוחדת לכתובתה שפיר מועיל מחילה בשובר אף דלא מטא לידה דאף דלא החזירה כתובתה הא אין המחילה כעת רק על הקרקע שייחד לה לכתובתה וכתובתה סתם הוא על כל הנכסים ושפיר מועיל מחילתה ולא מקרי מפ"כ וז"ב. ולפ"ז מיושב היטב קושית הש"ך דבשובר על שטר מלוה בהא שפיר צריך שיגיע לידו דכ"ז שלא החזיר השטר לא נתבטל השטר והו"ל השובר מפ"כ ודו"ק היטב כי חריף הוא ונסתייע שיטת הב"י. אבל באמת לא אכחד קושט דברי אמת דהעיקר כהבנת הרמב"ן במלחמות ובספר הזכות והנימוק"י בדברי הרי"ף דהכל תלוי אם הוא שטר שראוי לתתו ליד המלוה אף שלא נתנו הו"ל כפקדון ביד העדים מיד המלוה משא"כ בשטר קידושין דכל שאסור ליתנו ליד האשה שמא תמחוק הזמן שוב לא מקרי שטר ואף דיכולין לכבש השטר כ"ז שלא נתנו מ"מ כיון דעבדי מעשה וחתמו השטר והמלוה יוכל לתבוע הזכות שיש תחת ידם כמבואר סי' ט"ז ס"ד דהאומר לחבירו שטר שיש לי תחת ידך זכות בו לי דצריך להראותו לו ע"ש וא"כ ה"ה בזה כל שיש לו בו זכות ושטר נכתב שיתנו להמלוה א"כ אף שיש ת"י העדים הרי הוא כאלו נפקד מן המלוה ביד העדים אבל כל שאין רשאין לתנו להאשה לא הוה תורת שטר עליו רק שטר משמוש ומקרי מפ"כ וז"ב:

ובזה אמרתי ליישב דברי הש"ע חו"מ סי' מ"ו סל"ה דאם חתם על השטר טרם שנעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דהוא א"י להעיד אבל אחרים יכולין להעיד על חתימתו ודוקא שהשטר יוצא מת"י אחר אבל כשיוצא מת"י עדים לא והוא מהב"י שחידש כן עפ"י הרי"ף דכל כה"ג הוה מפ"כ ותמה הקצה"ח דלפי הרמב"ן והנימוק"י הנ"ל אין נ"מ בזה דכל שהי' יכול לתנו ליד הבע"ד מקודם אף שלא נתנו רק לאחר שנעשה חתנו אף ביד העדים מקרי שטר ע"ש שהניח בקושיא. והנה על הב"י בעצמו באמת ל"ק דהב"י לשיטתו שכתב בסי' כ"ח דבעינן שיגיע לידו ושוב לא מקרי שטר והקצה"ח לא נזכר מדברי הב"י אלו אבל עכ"פ לדידן דקיי"ל כשיטת הרמב"ן והנימוק"י א"כ אין מקום לדין הלז וכן הקשה בתומים ורמז בקיצור לשונו ע"ש ולפמ"ש א"ש דכיון שנעשה חתנו אח"כ א"כ פקע יד בעלים מיניה וא"כ ל"ש דהוה כנחקרה עדותן בב"ד דהא לא הגיע ליד בעלים ואף דאמרינן מדחתם מסתמא הי' כהוגן ז"א דאדרבא אמרינן כיון דיכול לכבשו עוד לא נגמר המעשה וכאן ל"ש לומר כיון דיכול לבקש מידו השטר שוב הוה כהופקד ביד העדים דז"א דכעת לא יוכל לבקש מתחת ידו דהא הוא קרוב ואין ראיה מה שנמצא כעת זכות ת"י ושוב הו"ל מפ"כ וז"ב מאד. וגם י"ל דגם הרי"ף מודה דע"כ לא אמרינן דהוה בשטר כמו שנחקרה עדותו בב"ד רק במי שראוי להגיד בפה כעת אבל אם כעת נעשה חתנו ואינו ראוי להגיד בפה מה מועיל מה שכעת נותנו ליד הבע"ד ונעשה כמו שנחקרה עדותו הא כעת אינו ראוי להגיד והוה כמו אלם וגם הרי"ף מודה דבאלם לא הוה כמו שנחקרה וכשיטת ר"ת דבאלם פסול מפ"כ:

ובזה יש ליישב קושית הש"ך שם ס"ק צ"ג דאמאי אלם פסול לחתום שטר הא לפי שיטת הרי"ף ודעימיה כל שהוא שטר ל"ש מפי כתבם ולפמ"ש א"ש דגם הרי"ף מודה באלם שאינו ראוי להגיד ול"ש כמי שנחקרה רק שגם באינו אלם מצריך הרי"ף שיהיה שטר שיהיה שייך לומר דהוה כמי שנחקרה עדותו בב"ד וז"ב מאד. והנה ע"א בשטר יש דיעות אם הוה כשטר ועיין בתוס' כתובות דף כ' ובטור וש"ע חו"מ סי' נ"א. ולפענ"ד תלוי בשיטה הנ"ל דלשיטת הרי"ף דס"ל דמשום דהוה שטר לא מקרי מפ"כ א"כ בע"א דל"ש כמי שנחקרה עדותו בב"ד דע"א אינו נאמן רק לשבועה ול"ש בי' ענין דו"ח והזמה ועיין ברז"ה ורמב"ן במלחמות בסנהדרין גבי עדי גניבה בנפש ועיין נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב ובקצה"ח סי' ל"ח וא"כ לא מקרי שטר אבל לשיטת הרמב"ם דהוא משום דבטל דו"ח בד"מ א"כ ל"ש מפ"כ בזה וא"כ מכ"ש בע"א דלא בעי כלל דו"ח והזמה ופשיטא דהוה ע"א בשטר עדות מעליא. ובזה מיושב היטב קושית הנודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' ל"ג דאמאי פסק רבינו דע"א בשטר זוקק לשבועה והו"ל מחשואיל"מ הא שטר אינו רק דרבנן לשיטת הרמב"ם וא"כ ל"ש מחשואיל"מ בדרבנן. ולפמ"ש א"ש דאדרבא בע"א לענין שבועה הו"ל השטר מה"ת דלא בעי דו"ח וז"ב. ובזה אני אומר דבר נחמד בהא דאמרו בגיטין דף ט"ו ע"ב אלא אמר ר"א אפילו אומר אני הוא עד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כלו בתקנת חכמים והקשו התוס' דמי איכא מידי דאלו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול. ולפמ"ש א"ש דבאמת אין כאן רק ע"א בשטר דעל חתימתו אינו נאמן רק לקיים חתימתו דהרי ל"ש לומר דמעשה לא עבדי דהא עד הראשון לא עשה מעשה רק בצירוף השני שנעשה השליח א"כ כל שלא עשה שליחותו עוד לא עביד מעשה ושוב צריך שני עדים דל"ש לומר דמה"ת כמי שנחקרה עדותו בב"ד דהא עוד לא הוה השטר בגדר שטר כ"ז דלא מטי ליד האשה ול"ש לומר דהוה כאלו מידה הופקד ביד עדים דכ"ז שלא יעיד השליח על העד הראשון לא יהיה גט כלל וא"כ כ"ז שלא הגיע לידה לא נעשה גט כלל וא"כ צריך לקיים הגט מה"ת ולכך פסול דצריך להיות כלו בתקנ"ח אבל כאן צריך לקיים חתימתן מה"ת וכעין זה כתב הקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ח לפי דרכו ולפמ"ש הדבר מבואר היטב ועיין נתיבות המשפט לשארי הגאון מליסא ז"ל שדחה דברי הקצה"ח ובמחכת"ה דחהו בקש דמ"ש שיצא מקודם ליד הבע"ד קודם שעשאו שליח להולכה במחכ"ת ז"א כיון דעשאו אח"כ שליח להולכה ובידו לכבשו ולא ליתנו שוב אין עליו גדר שטר ומ"ש דא"כ גם השטר צריך לקיים מה"ת דהרי לא יצא רק ליד השליח ולא להאשה ע"ש ליתא דכל שא"י לכבשו שוב הוה תורת שטר דראוי לתנו ליד האשה אבל השליח בעצמו יכול לכבשו ולא ליתנו אבל למ"ש א"ש כל הדברים ואין אתי המשובב לעיין:

ובזה מיושב היטב מה דאמר אח"כ בדף ט"ז ע"ב ל"ש אלא שאין יוצא מתחת יד שניהם אבל אם יוצא מת"י שניהם כשר אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדה"י א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח והקשו בתוס' דמנ"ל זאת דלמא שאני הכא דאחד מסהיד אכתיבה ואחד אחתימה ולפמ"ש א"ש דהרי באמת קשה אמאי יכשר כשהגט יוצא מתחת יד שניהם הא הו"ל מפ"כ וכאן לא הוה גדר שטר דהרי אינו ראוי לתנו ליד האשה עד שיאמרו בפנ"כ ובפנ"ח וא"כ לא הוה כמופקד בידם מן האשה כיון דצריכין עדן לקיימו ושוב לא כשר אחד על הכתיבה ואחד על החתימה דל"ש לומר דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהא עדן תחת ידם ומצו לכבשו ולא לומר בפנ"כ ובפנ"ח ולכך ע"כ מוכח דא"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח וא"כ אף שהוא תחת ידם הוה כמופקד בידם וידם כיד האשה דמי ולא הוה מפ"כ וכשר היטב ודו"ק היטב כי חריף הוא ויש להאריך בזה בסוגיא שם.

והנה רש"י כתב דמפיהם ולא מפ"כ שלא ישלחו כתוב עדותן לב"ד ע"ש ובנימוק"י פד"א ובתוס' כתובות שם וב"ב דף מ"ם ולפענ"ד הוא ג"כ מטעם זה דע"י כתבו אפשר ליפות השקר דלא שייך דו"ח וכמ"ש הרמ"ע מפאנו וכמ"ש לעיל בשם הריב"ש. ועכ"פ ת"ל נתברר היטב כל השיטות בענין מפיהם ולא מפ"כ. ולפמ"ש אפשר ליישב קושית הקצה"ח סי' ס"ח שהקשה בהא דמבעיא בכתובות דף כ"ד אי אמנה שבשטר קמסהדי או אכלה מלתא קא מסהדי והקשה הוא דלכל השיטות יקשה דניהו דאכולה מלתא קא מסהדי מ"מ לענין זה שהוא כהן הו"ל מפ"כ ואין לו דין שטר לזה ע"ש ולפמ"ש א"ש דל"ק לשיטת הרמב"ם דבזה"ז דל"צ דו"ח כשר מפ"כ א"כ לענין יוחסין דלא בעי דו"ח וגם כיון דאכולה מלתא קמסהדי והו"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד א"כ ממילא מועיל גם לענין יוחסין וגם לשיטת הרי"ף אף שלפי דעתו גם בזה"ז שבטל דו"ח בד"מ מ"מ מפ"כ פסול הא כל שהוא שם שטר עליו ל"צ דו"ח ומטעם דמעשה לא עבדי וכיון דאכולה מלתא קמסהדי א"כ הוה כנחקרה עדותן בב"ד אכולה מלתא ודו"ק. וגם לשיטת בעה"מ דדעת המתחייב בעינן ועכ"פ כיון שנעשה שטר ולא קרינן בי' מפ"כ דמפי כתבו הוא א"כ אם נימא דע"ז לא מהמני שוב נתבטל כל עדותם מטעם עדות שבטלה מקצתו וכיון דעל שטר מהמני והם אכולה מלתא קמסהדי לא מקרי מפ"כ וגם קושית מעלתו מב"ב יש ליישב עפ"ז ונלאיתי להאריך. ועיין ברי"ף פ"ב דכתובות גבי כותב אדם עדותו ומעיד עליו לאחר כמה שנים שרש"י פירש דיכול להעיד מפי כתבו וגם הרי"ף החזיק בפירוש הלז ודחה דברי הה"ג דלדבריו מה אמר רבא ש"מ מדר"י הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מינייהו מדכר לי' חברי' דהא היינו הך עצמו. ולפענד"נ בפשיטות דסד"א דאחרים עדיפי דאם זה מזכירו שוב נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד ולזה קמ"ל כיון דאחר מותר להזכיר להעדים והיינו דכל שמזכירין אותם נזכרים ומעידים מפי עצמם וה"ה כאן דכל שזה מזכירו שוב אומר מפי עצמו והר"ן שם הביא ראיה לפירש"י והרי"ף מהא דאמרו בתוספתא יפה כח עדים מכח שטר שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם על השטר ומעיד לאחר מאה שנים ומשמע דמיירי משטר זכרון ע"ש ולפענד"נ דגם משם ל"ק דהנה צ"ב דלפי שטחת לשון התוספתא קשה למה קאמר יפה כח עדים הא גם בע"א שאומר מת פלוני תנשא אשתו וגם אטו בזה לבד יפה כח העדים והרי אם עדים אומרים שלא פרע מהמני ובשטר יכול לטעון פרוע ועוד כמה דברים. אך נראה דהנה ע"א במיתה דנאמן הוא ספק אם משום מלתא דעל"ג ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דאם נמצא כתוב בשטר שמת פלוני י"ל דעד סמך על השטר וכיוצא בזה כתבו לענין עד מפי עד דאינו נאמן מה"ת ומכ"ש במצא כתוב בשטר כיון דמה"ת ל"ח לזיוף רק דרבנן אצרכו קיום א"כ שוב י"ל דזה סמך על השטר ול"ח שמזויף הוא וכיון דאנן לא סמכינן על השטר שוב גם הע"א לא מהימן ועיין באהע"ז סי' י"ז סי"א. ולפ"ז זהו שנקט דיפה כח העדים שעדים נאמנים ושטר אין סומכין עליו ומ"מ אם עדים אומרים שמענו ושכחנו מועיל אלמא דכח עדים יפה מהשטר. ולפ"ז נ"ל דגם הך דכותב אדם עדותו על השטר ומעיד גם זה שייך לענין זה דיפה כח עדים דהנה באמת לפירוש הה"ג ע"כ דא"י לטעון פרעתי וכמ"ש הר"ן בשם הרשב"א. ולפענ"ד היה נראה דלכך א"י לטעון פרעתי דהו"ל כתוך זמנו דכיון שזה נתן לו קנין בפני עדים שיוכל לכתב עליו שטר אף לאחר מאה שנים ועכ"פ לא הוקצב זמן פרעון ושוב הוה תמיד כתוך זמנו. ומעתה זהו שיפה כח העדים שהרי על שטר צריך לשבע אם טוען אשתבע וכל שיש עדים אינו נאמן לטעון פרעתי ודו"ק היטב כי אף שזה רחוק בכוונת התוספתא אבל עכ"פ הדינים שחידשתי בזה נראה שיש מקום לאמרם להלכה ולא למעשה ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף