שואל ומשיב/ה/פו

שואל ומשיב ‏ ה פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

למשכיל וחריף ובקי נ"י.

מה שהאריך אי קי"ל כר"ש בדבר העומד לזרוק ולשרוף אי כזרוק ושרוף דמי והביא דברי התוס' בשיטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו שכתבו וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמא טומאת אוכלין ולא אמרינן כתותי מכתת שיעורא וע"ז הקשה דהא במקום דמבואר דמטמא טומאת אוכלין מבואר גם ערלה כדאמרו במנחות דף ק"א ובכורות דף ט' ולמה לא הקשו מערלה ג"כ דהוא ג"כ מכתת שיעורא. הנה יפה הערת. ולכאורה בפשיטות י"ל דהנה בסוכה דף ל"ה נסתפקו התוס' אם בערלה היא מה"ת בשריפה או רק מדרבנן ומשמע שם דאי אינו רק מדרבנן ל"ש לומר דכתותי מכתת שיעורי' ואף דמסקי התם דהוא מה"ת מ"מ לא הי' להם מקום להקשות בפשיטות מערלה ולכך הקשו מכלאי הכרם דהוא בודאי בשריפה מה"ת דכתיב תקדש תוקד אש כנ"ל בפשיטות. אך ידעתי כי דרכך ע"ד הפלפול הנהוג ע"כ אמרתי לעיין בזה. והנה נראה לפענ"ד דלכאורה צ"ב הא באמת כל איסורי הנאה דאין להם דמים קשה והא יוכל להנות מהם שלכדה"נ וכבר כתבו התוס' בקידושין דף נ"ו דלכך האשה מתקדשת באה"נ דמותר להנות שלכד"ה וצ"ל כיון דאיסורי הנאה היא א"כ מה שנהנין שלא כד"ה זה אינו מצדו ויד כל בו שוה א"כ ממילא לכך א"ה מקרי אינו ברשותו דהא הוא שוה לכל אדם ועיין בהשמטות לצל"ח פ"ק דפסחים שכ"כ בהדיא להשיב על קושית הרב מוה' אפרים וועהלר יעו"ש וכן נראה מדברי הריטב"א בקידושין שם לענין מה שהקשו דיכול להנות מאפרן ע"ש ולפ"ז יקשה דעכ"פ היאך נקרא כתותי מכתת שיעורי' דעכ"פ לא מחשב כעפרא בעלמא דיכול להנות מזה עכ"פ שלכדה"נ ולא מכתת שיעורי' וצ"ל דכיון דבכלאי הכרם אף שלא כדה"נ אסור כדאמרו בפסחים דף כ"ד וכן קי"ל בטוש"ע סי' קנ"ו וא"כ שוב שפיר הקשו דכתותי מכתת שיעורא ומעתה לכך הקשו מכה"כ ולא הקשו מערלה דבערלה מותר להנות שלא כדה"נ א"כ שוב לא שייך כתותי מכתת שיעוריה וזה ברור. ומה דאמרו ביבמות דף ק"ד לענין בגד המנוגע דכתותי מכתת שיעורי' צ"ל כיון דאתקש למת אסור אף שלכד"ה וצ"ע בזה והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דמערלה ל"ק כלל דהרי אמרו בסוטה דף מ"ג ע"ב דבילדה בילדה כשנטע הראשונה לסייג ולקורות דהשנייה חייבת בערלה (מכאן מטושטש מאד).

עוד יש להקשות בהא דפריך הש"ס לר"ש דס"ל כל העומד לשרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמא ט"א עפרא בעלמא הן ומה קושיא הא בזבחים דף מ"ג אמר דהפיגול ונותר שהעלן ע"ג המזבח ומשלה בהן האור דפקע איסורן וא"כ אף שנותר עומד לשרף מ"מ הא יכול להעלות ע"ג המזבח ומשמשלה האור ברובו פקע איסורו ונשאר אוכל ואולי לר"ש כיון דעכ"פ עומד לשרוף אף דיכול לעשות תחבולה אחרת מ"מ לא פקע איסורו ממנו והו"ל כעפרא ויש להאריך בזה גם בפיגל במנחה שהאריך הש"ס במנחות שם בזה והא גם פיגול יש להפקיע איסורו ועיין כריתות דף י"ב דפיגול ונותר בחד אבר לא משכחת לה ודו"ק:

והנה השע"א סי' ל"ח נסתפק אם בהנקברין שייך לומר כתותי מכתת שיעורי' והשעה"מ השיג שם מדברי התוס' ביבמות דף ק"ד ד"ה סנדל דאף בדבר דטעון גניזה כע"ז של ישראל ג"כ אמרינן כתותי מכתת שיעורי' ע"ש ובתשובה אחת הארכתי בזה הפרט. וכעת נראה דהנה יש לחלק דבדבר שלאחר שנשרף אינו ראוי לאותו דבר כמו התם דבעינן שיהיה ראוי ללולב או לנעל של חליצה ובזה פשיטא דאין חילוק בין נשרפין לנקברין דסוף סוף לכשישרף או נקבר לא ראוי לאותו דבר אבל במקום שא"צ דוקא להדבר בשלימותו שפיר יש לחלק בין נשרף לנקבר דכיון שעכ"פ לא נעשה עפר ורק שנקבר ל"ש לחשבו לעפר בעלמא דאף לאחר שנקבר הוא עודו קיים וכעין זה אמרו בחולין דף פ"ח בכיסה בעפר עיר הנדחת דכל כמה דכתת מעלי טפי אף בנשרפין לא אמרינן כתותי מכתת שיעורא ע"ש. איברא דלפ"ז יקשה בהא דהקשו התוס' בכה"כ דכתותי מכתת שיעורא דמה בכך שיעשה עפר לאחר שנשרף ויהיה אפר ואטו לענין לטמאות אוכלין נ"מ בזה הא זה כמו זה הא גם בעודו קיים אינו קרוי אוכל ואפ"ה מטמא ה"ה לכשישרף וא"ל דשם נפיק מכלל אוכל כל שנשרף דא"כ כיון שעיקר הוא בשביל שיצא מכלל אוכל הא בזה לא שייך כתותי מכתת שיעורא דכעת שעכ"פ לא נשרף מקרי אוכל ואם היה ראוי גם לאחר שישרוף להיות עוד שם אוכל עליו הי' מטמא וא"ל דכבר נעשה מצותו ומותר אפר דא"כ עכ"פ כל שלא נשרף עדן ולא נעשה מצותו עוד לא מכתת שיעור דבשלמא כשאנו צריכין שיהיה שלם שפיר אמרינן דכל שעומד לשרף אף לדידן דלא קיי"ל כר"ש ולאו כשרוף דמי מ"מ שיעור אין בו אבל בדבר שלא אכפת לן שיהיה שיעור הדבר בעינו ואף אם היה דק דק כל עוד שהי' בו תורת אוכל הי' מקרי שיעור לענין ט"א וא"כ כל עוד שלא נשרף לא שייך בזה כתותי מכתת שיעורא ועוד לא נעשה מצותו וצ"ל דהא כל כה"כ נתערב עם דבר היתר דבעודו נזרע מותר. וגדולה מזו כתבו התוס' במנחות דף ו' וחולין דף קט"ז דאף המשקה שנעשה אח"כ מה שגדל מקודם נאסר מכח תערובות. ולפ"ז אם היה נשרף שוב היה בודאי בטל ברוב דאפר באפר בודאי בטל ברוב ועיין מ"א סי' תצ"ח וא"כ בזה שפיר אמרינן כתותי מכתת שיעורי' דכל שהיה נשרף הי' בעצמותו מותר דהי' בטל ברוב ואמרינן כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעורי'. ובזה מיושב מה שלא הקשו מערלה דבערלה לא שייך כתותי מכתת שיעורא ועדיין צ"ע בזה דאיך שייך כתותי מכתת שיעורי' דאם נעשה אפר היה מותר לגמרי דהיה בטל ברוב דאף דכל הנשרפין אפרן מותר היינו משום דנעשה מצותו אבל כאן ממילא היה בטל ברוב ומותר וצ"ע בזה. עכ"פ יהיה איך שיהיה בנקברין ודאי לא שייך כתותי מכתת שיעורא בדבר שא"צ שיהיה הדבר כלו ביחד וכמ"ש למעלה. ובזה נראה לי לפרש דברי הר"ן במ"ש ומיהו באותם שצריכין ביעור למ"ד כל העומד לשרוף ותמהו כלם דמה בעי לשלול במ"ש ומיהו באותם שצריכין ביעור הא עד עתה מיירי ג"כ בזה ולפמ"ש י"ל דבעי לשלול באותן הנקברין דא"צ ביעור ובזה מיושב קושית הפר"ח סי' קכ"ד והג"פ שם ודו"ק. וראיתי בישוע"י לדו"ז הגאון ז"ל שהקשה על הר"ן מהא דאמרו בירושלמי לענין קידושין בכתבו על א"ה דכשר ואמאי לא יפסול בדבר שצריך שריפה משום דכתותי מכתת שיעורא וגם אמאי לא יישב הירושלמי הא דקתני פסול דמיירי בכה"ג ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבקידושין דהיא יכולה להתקדש בזה דעכ"פ לדידה שוה לה וגם שלכה"נ מותר ולא שייך בזה כתותי מכתת שיעורא דניהו דמצדו כתותי מכתת שיעורי' עכ"פ מצדה נהנית מזה וכבר נסתפק המלמ"ל בהלכות אישות בכה"ג דלדידה שוה אי מקודשת דבהנאה תליא מלתא אבל בגט דעיקר הוא מצדו דכתיב ונתן והיא מתגרשת בע"כ כל דלדידיה כתותי מכתת שיעורא פסול דליכא נתינה ודו"ק. והנה בהא דאמרו במעילה דף ז' דמחשבין על האבוד והשרוף ומקשה הש"ס כיון דאין מחשבין על הנשפכין גם על האבוד אין מחשבין ומסיק רבא דעל העומד לשרוף ולאיבוד מחשבין וכ"כ הרמב"ם פי"ד מפהמ"ק הי"ח לכאורה משמע דלא כר"ש דלדידיה כל העומד לשרוף הוה כשרוף ובשלמא על האבוד י"ל דבדבר שאינו בשריפה לא אמר ר"ש משא"כ בשריפה. אבל באמת רש"י תיקן שם וכתב דלא מיירי בעומד לשרוף רק שנשרף ונאבד אח"כ אבל בשעת שחשב לא הי' עומד לשרוף כלל וכפי הנראה רש"י הרגיש בזה משום דכתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי אבל התוס' שם ד"ה אלא פירשו דמיירי בעומד בפי כלב ובפי כבשן ולדידי' משמע דלא קיי"ל כר"ש. ומדברי הרמב"ם אין הכרע לאחד מהפירושים ובאמת שכפי הנראה אזיל בשיטת התוס' דאל"כ היה לו לבאר דנשרף אח"כ לא שעומד לשרוף וא"כ צ"ע בזה. ובאמת הא דאמרו שם דבנשפכין כיון דלאיבוד אזיל לא מהני בהו מחשבה לא מצאתי מבואר בדברי רבינו פי"ג מפהמ"ק הז"ח ובעין משפט ראיתי שרשם פי"ז מפהמ"ק ה"ז ובהלכה ז' לא נמצא כלל וגם בה"ח לא ראיתי זאת וגם לא ביאר רבינו כפי אחד מפירושים שברש"י ותוס' שם מה הכוונה להך דנשרפין ודו"ק:

והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו בחולין דף קכ"ט ע"א ר"ש ארישא קאי האבר ובשר מדולדלין בבהמה וכו' ר"ש מטהר א"ר אסי א"ר יוחנן מ"ט דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים קרוי אוכל וכו' וקשה הא ר"ש מודה בבע"ח הואיל והיתה לו שעת הכושר דמקרי אוכל ולפ"ז כיון דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת הרי בהמה בחייה כל זמן שלא נתלש האבר היה עומד לאכילה ע"י שחיטה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ל"מ לשיטת התוס' דמשום אינו זבוח הוא וא"כ לעכו"ם מקרי אוכל שעכ"פ יכול להאכילו לעכו"ם ואף לשיטת רש"י דבחזקת אבמה"ח עומדת אבל עכ"פ כל שמתה מאליה מותרת לב"נ וא"כ כל שא"צ מעשה להכשירה לא מקרי חזקת איסור וכמ"ש הרשב"א ביבמות דף ל"א ומכ"ש כאן דאין אנו דנין על חזקת איסור רק אם היה לו שעת הכושר והרי כל שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת היתה לה שעת הכושר וא"כ כל הבהמה ואף אותו אבר טרם שנתלש היתה לו שעת הכושר ולר"ש ג"כ בכה"ג אוכל מקרי וגם כל שהי' יכול לחזור ולחיות לית בי' משום אבמה"ח כמבואר בסי' ס"ב וא"כ היה לו שעת הכושר והיא קושיא גדולה וצ"ל דר' יוחנן לשיטתו דס"ל בחולין דף ק"ב דבהמה בחייה לאברים עומדת ולכך מחייב שתים ושפיר לא מקרי אוכל. ובזה אמרתי דבר נחמד בהא דאמרו בחולין דף ע"ג ע"ב שחיטה תנינא נשחטה הבהמה הוכשרו בדמי' דברי ר"מ ר"ש אומר לא הוכשרו בדמי' והקשו התוס' דטפי הו"ל לאקשויי אר"ל דאמר דפליגי באבר ועוברין ע"ש שהניחו בתימה והיא באמת תימה רבתי ולפמ"ש אתי שפיר דהרי התוס' הקשו שם על מה דמשני דאי מהא הו"א דמאי הוכשרו אבשר ולעולם דשחיטה עושה ניפול והקשו בתוס' דא"כ למה אמר ר"ש לא הוכשרו דמשמע דוקא ע"י הבהמה והא גם שאר הכשר ל"מ דהו"ל אוכל שא"י להאכילו לאחרים ותירצו דהו"מ לומר לטעמי' דרבנן וליה לא ס"ל ולפ"ז י"ל דגם המקשן הוה ידע דיכול לשנויי דהוכשרו אבשר ורק דדחיק לי' דכיון דר"ש לא ס"ל כלל דהוכשר למה השיב לא הוכשרו בדמי' ודחיק לי' דלטעמי' דרבנן קאמר. והנה כ"ז אליבא דאמת דקי"ל דבהמה בחייה לאברים עומדת אבל לר"ל דס"ל דלאו לאברים עומדת ופליג אר"י בדף ק"ב שם וא"כ לדידי' מקר' שפיר אוכל שהי' לו שעת הכושר וא"כ לשיטתו אין התחלה לקושית הש"ס די"ל הוכשרו אבשר קאי ור"ש פליג דס"ל לא הוכשרו בדמי' הא שאר הכשר מועיל ודו"ק.

והנה בהא דאמרו במנחות דף וא"ו דטריפה מקרי היתה לה שעת הכושר שאל אותי הרב המופלג מו"ה פייביל שרייאר נ"י מבוטשאטש דהרי קרי ליה בבכורות דף י"א לשור הנסקל ועגלה ערופה שלא היתה להם שעת הכושר לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וא"כ ממילא גם טריפה היא כן והשבתי דאם הוקדשה ואח"כ נטרפה ונימא דלאו לאברים עומדת א"כ שוב אינה בחזקת אבמה"ח ושפיר הי' לטריפה שעת הכושר. ובלא"ה י"ל דעכ"פ לענין איסור טריפה הי' לו שעת הכושר דכל שתשחט תצא מחזקת אבמה"ח ותטהר מידי נבילה ותהיה אסורה משום טריפה משא"כ בשור הנסקל ועגלה ערופה דלא קאי כלל לשחיטה מיהו בב"ק דף מ"א אמרו דשור הנסקל אף דשחטי' משחט אסור אבל באמת א"צ לכל זה דשם בבכורות אנו דנין אם יש לו שעת הכושר לאכילה משא"כ במנחות דאנו דנין שהיתה לו שעת הכושר לגבי המזבח וכל שלא נטרפה היתה לה שעת הכושר וז"ב ופשוט. והנה בהא דאמרו במנחות דף ק"ב נותר ופרה אמאי מטמא טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא א"ל חיבת הקדש מכשרתן וקשה מה זו סברא דהא סוף סוף כעת הוא נותר ואסור וענוש כרת ואיך שייך חבת הקדש בזה והרי הוא עומד לשרוף וכשרוף דמי לר"ש ועפרא בעלמא הוא ואיך שייך חיבת הקדש בעפרא בעלמא. אך נראה דהא מה שהוא נותר הוא רק מצד קדושת קדשים שהתורה צותה שלא יהיה נותר אבל בחולין לא הי' נותר רק בקדשים א"כ ע"י חיבת הקדש נעשה כעפרא בעלמא ולכך חבת הקדש מכשרתו להיות טמא וז"ב כשמש. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף במ"ש התוס' בפסחים דף י"ד ד"ה דאיכא דאין אוכל מטמא אוכל אפילו מדרבנן ומ"מ משכחת שלישי ע"י עצים ולבונה והדבר יפלא דהא עצים ולבונה לאו בני אכילה נינהו ורק דחבת הקדש מכשרתו להיות אוכל וא"כ היאך יהיה יציבא בארעא וכו' והרי אין אוכל מטמא אוכל בקדשים אף שבאוכל בודאי שייך חיבת קודש ועיין צל"ח שהרגיש בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת ל"ש כ"כ חבת הקודש באוכל שנטמא ועומד לשרוף וכדאמרו במנחות ורק דכל היכא דע"י חיבת הקדש נעשה אוכל הוא דשייך חיבת הקודש ולפ"ז בשלמא אוכל דגם בחולין שייך טומאה א"כ אין הטומאה נצמח בשביל הקדש דווקא ולכך אינו מטמא אוכל אבל עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו כלל ועיקר בא ע"י חבת הקדש א"כ שפיר יכול לטמא אחר ג"כ וגם יכול להיות נטמא מאוכל טמא דאף דאוכל טמא ל"ש חבת הקדש מ"מ מה בכך דל"ש חיבת הקדש מ"מ עכ"פ לא גרע מעצים ולבונה דהם לאו בני אכילה כלל ואפ"ה ע"י חיבת הקדש נעשה כאוכל וא"כ לענין שיהיה יכול להיות מטמא עצים ולבונה דחבת הקדש מכשרתו להיות אוכל מכ"ש באוכל בעצם רק שנטמא דיוכל לטמא עצים ולבונה עכ"פ ולכך שפיר נטמאו עצים ולבונה מהאוכל הטמא וגם מטמא אחר ג"כ כיון דעצים ולבונה לאו בני אוכל נינהו אבל אוכל טמא א"י לטמא אוכל שני דבשני אוכלים ל"ש חיבת הקדש בהאוכל שנטמא ואיך יהיה מטמא האוכל השני הא ל"ש חיבת הקדש והאוכל השני הוא בקדושתו ושם אוכל עליו בעצמותו:

ובזה מיושב היטב מה דהקשה אותי החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' בהך דבשר שנטמא בולד הטומאה דשורפין עם בשר שנטמא באב הטומאה וע"ז הקשה דלר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי יקשה דהא הוה עפרא בעלמא וע"כ משום דחבת הקדש מכשרתו ולפ"ז כיון דחבת הקדש מכשרתו שוב מטמא מחמת חבת הקדש והוה כמו עצים ולבונה שכתבו התוס' דע"י חבת הקדש נעשה שלישי ולפמ"ש דז"ש התוס' דאוכל אינו מטמא אוכל דבזה ל"ש חבת הקדש וכמ"ש מלתא בטעמא ודו"ק. ומה שרצה מעלתו לחדש דע"כ ל"ש חבת הקדש מכשרתו אף דעפרא בעלמא הוא רק כל שהיתה כבר טמאה לא יצא מטומאתו עד שיפסל מאכילת כלב כמבואר ברמב"ם בפ"א מט"א אבל לקבל טומאה ל"מ חיבת הקדש כל שנעשה כעפרא שוב לא יוכל לקבל טומאה הולד טומאה מאב הטומאה. הנה רואה אנכי שזה סותר למה שאמרו דעצים ולבונה דודאי לאו אוכל נינהו ואפ"ה מועיל חבת הקדש לטמאותן והתוס' הוסיפו דאף דאין אוכל מטמא אוכל מ"מ ע"י עצים ולבונה נעשה שלישי וע"כ דחבת הקודש מועיל לשויא אוכל אף מה שלא הי' אוכל מעולם מכ"ש בזה דעודנו אוכל וגדולה מזו הקשו התוס' בחולין דף ל"ז על משקה בית מטבחייא דנימא דחבת הקדש מטמא אותן אף דהמשקה קל יותר מאוכל וכל שנפסל משתיית אדם יש מקום לומר דאינו מטמא ועיין ברמב"ם וראב"ד פ"א מט"א שם וע"כ אין לדבריו מקום:

והנה בשנת תרי"ב בר"ח אלול הקשה אותי הרב החריף מו"ה אהרן נ"י ראבד"ק סטרעליסק בהא דאמר ר"ש דלכך אין מטמא ט"א משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל והקשה דל"ל קרא הא ר"ש ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ הו"ל כעפרא בעלמא וכמו דהקשה הש"ס במנחות דף ק"ב ומשני משום דחיבת הקדש מכשרתן אבל כאן ל"ש זאת ואמר שלפי שהברייתא יש בשם הרבה דברים שהן מהנקברים וכמו שור הנסקל וכבר נסתפקו הראשונים והאחרונים אם בנקברים שייך ג"כ כל העומד להקבר כקבור דמי ולכך הוצרך לטעם דלא מקרי אוכל. ולפענ"ד י"ל דאף דמדרבנן צריך קבורה שלא יכשל באיסור אבל מה"ת הי' מקרי אוכל ומטמא ולכך צריך קרא דמה"ת לא מטמא ט"א ודו"ק. והנה במה שהבאתי למעלה דברי הש"ס חולין קכ"ט דאבמה"ח אינו חשוב אוכל לר"ש שא"י להאכילו לאחרים וקשה טובא הא בבכורות שם מבואר משום דאסור בהנאה הוא דל"מ אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל כל שמותר בהנאה מקרי אוכל וא"כ אבמה"ח דמותר בהנאה אמאי לא מקרי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וצ"ל דזה דוקא בכל הני דחשיב דאין איסור על הנכרי רק משום דאסור בהנאה לישראל לכך כל שאין אסור בהנאה שפיר מקרי אוכל דיכול להאכילו לעכו"ם אבל אבמה"ח שגם הב"נ נצטווה א"כ אף דאינו אסור בהנאה ולכלבים שרי להאכיל מ"מ כל שאין ראוי להאכיל לנכרי משום דב"נ אסור ועובר הישראל משום לפני עור לא תתן מכשול א"כ מקרי אוכל שא"י להאכיל לאחרים ועיין רש"י בחולין שם שפירש דא"י להאכילו בהיתר משמע משום דא"י להאכילו לעכו"ם בהיתר שהרי נאסר לעכו"ם לכך לא מקרי אוכל ואף דבתרי עברי דנהרא הוא דאסור מ"מ ניהו דהעכו"ם היה יכול לטלו אבל לא מקרי אוכל לגבי' דבאמת אסור ועוד כיון דאינו שלו רק של ישראל א"כ לא מצי למשקל מעצמו רק אם ירשהו הישראל שוב לא מקרי אוכל ואף דהרמב"ם פ"י ממלכים ה"ב כתב דאין עונשין בב"נ חש"ו לפי שאין להם דעת מ"מ אסור הישראל להאכילם ולא מקרי אוכל כל שאינו ראוי לעכו"ם לאכול וצ"ע דזה הטעם אינו מפורש בהדיא ובאמת כל דמקרי אוכל מצד עצמו ואינו אסור בהנאה אף שלעכו"ם אסור באכילה מ"מ הראוי להיות מקרי אוכל. עוד קשה לי דהרי מקרי אוכל שהרי יכול לבטלו ברוב ומה"ת מותר לבטל איסור וא"כ שוב מקרי אוכל שראוי להאכיל לאחרים דבשלמא אם אסור בהנאה אסור לבטל דהרי נהנה וכמ"ש בחוות דעת סי' צ"ט לענין נר חנוכה דכל שאסור בהנאה ל"ש ביטול דמ"מ נהנה אבל אבמה"ח דמותר בהנאה רק שלעכו"ם אסור שוב מותר לבטלו. ומזה ראיה ברורה למה שנסתפק הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ב אי אבמה"ח לב"נ שרי בביטול ברוב אי אחרי רבים להטות שייך בב"נ ואף דנרא' דבביטול בששים גם לב"נ שרי דהרי ליתא במציאות וגם טכ"ע לא שייך רק לישראל ולא לב"נ מ"מ הא לענין ביטול הכמות צריך שיתבטל ברוב וכמ"ש דו"ז הגאון ז"ל על הנוב"י לענין איסור שבא לעולם בתערובות והארכתי בזה בתשובה וא"כ שוב לב"נ ל"מ ביטול ברוב. אמנם אחר העיון א"צ לכ"ז דבאמת כל הטעם דביטול ברוב הוא משום דהאיסור נהפך להיתר או דאמרינן על כל אחת דאינו האיסור א"כ עכ"פ גוף האבמה"ח אין ראוי להאכיל לאחרים ורק אחר הביטול נפקע האיסור או שאינו איסור אבל אותו שנאסר זה א"י להאכיל לאחרים וגם לפמ"ש הנוב"י מהד"ב בחיו"ד סי' דביבש ביבש ל"מ ביטול ומה"ת אסור לבטל ל"ק. והנה הארכתי בזה ליישב אבל עוד לא נתחוור לי וצ"ע. אמנם אי קשיא הא קשיא דהיאך רצה הש"ס שם לומר דר"ש קאי אמציעתא והא שחיטה אינו עושה ניפול וא"כ אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים הוא ובשלמא לפי הס"ד דקאי ארישא א"ש אף דבמעורה ויכול לחיות ל"ש אבמה"ח כמבואר פ"ה ממ"א ה"ו מ"מ זה דוקא בששחטה אח"כ ולא קודם שנשחט' אבל במציעתא דהוה לאחר שחיטה ואין שחיט' עושה ניפול וא"כ ל"ש אבמה"ח. וצ"ל דמכאן ראיה ברורה למ"ש הרמב"ם פ"ה ממ"א ה"ו שם דאסור מה"ת אף שאינו לוקה וכלם תמהו דמשמע דאין בו רק משום מצות פרוש בלבד ולפמ"ש מוכח דעכ"פ אסור מה"ת דאל"כ יקשה לר"ש דהו"ל אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים דכל שמותר לישראל גם לב"נ מתיר השחיטה ועיין ביו"ד סי' כ"ז. שוב ראיתי ברש"י שם ד"ה אלא ובמהרש"א שם. ולפמ"ש גם במציעתא ג"כ חולק ר"ש משום דעכ"פ אסור ואולי רש"י ס"ל דאין בו רק מצות פרוש בלבד:

ומדי דברי זכור אזכור מה דתמיה לי דברי הכ"מ פ"ט הי"א עמ"ש הרמב"ם דאחד אבר ואחד בשר מן החי והכ"מ תמה דהא לר"י דיליף בשר מן החי מטריפה א"כ ב"נ דטריפה מותר בו וא"כ מנ"ל דאסור בבמה"ח ועלח"מ שכתב ליישב דגם ר' יוחנן מודה בעכו"ם ע"ש שהביא ראיה דא"כ יקשה הברייתא דר' אושעיא לר"י ובאמת שכבר קדמו בחידושי רשב"א בחולין דף קכ"א. אבל אני תמה דלמה לא הביאו מכאן דר' יוחנן מפרש דר"ש מטהר דקאי על בשר דר"ש מטהר משום דא"י להאכילו לאחרים הרי מפורש דר"י ס"ל דבשר אסור משום דפירש מן החי ואסור לב"נ והוא תימה גדולה על הכ"מ:

ודרך אגב ארשום מה שנשאלתי בהא דנהגו העולם באם אין לחם משנה ויש שני בעה"ב ואין להם רק לחם משנה אחת ואחד לוקח שני לחמים ומברך וקודם שפורס לוקח השני הלחם ומברך ואח"כ מחזיר לראשון הלחם וע"ז נסתפק הרב מוה' יחיאל מיכל נ"י הובניר מק' ניזניב בשנת תרי"ד כ"ח שבט אם יוצאין בזה כיון דהוה כל העומד לחתוך כחתוך דמי ולא הוה לחם שלם להשני והאריך אי קי"ל כר"ש בעומד לשרוף ולזרוק והביא ראיה ממס' כלים פי"ט מ"ב וחולין נ"ד דקי"ל כל העומד לקצץ כקצוץ דמי וגם במקוואות פ"י מ"ה לענין ידות הכלים דמטבילן עד מקום המדה וגם להחולקים על ר"ש כבר אמרו בחולין דף ע"ג דבחבורי אוכלין מודה דכמאן דמפרת דמי. הנה יסלח לעיין במ"ש בשו"ת זקני בעל שער אפרים סי' א' ונכדו זקני הגאון בח"ץ סי' ס"ב מלא את ידיו בזה ומכ"ש בנדון כזה דבאמת עודנו שלם רק שעומד לחתוך מ"מ בעוד שלא נחתך עודנו מקרי שלם לענין לחם משנה והברכה אינו עושהו כחתוך כנלפענ"ד במידי דאינו רק מדרבנן:

והנה ביום ב' קדושים ג' אייר תרי"ד עיינתי עוד בענינים אלו וארשום בקצרה מה שראתה עיני בדברי זקני הח"ץ ז"ל סי' ק"ז במה שמיישב דברי הרמב"ם פ"ג מאה"ט ה"ב וג' ליישב תמיהת הראב"ד ופירש דמ"ש בזבחים דף ק"ה אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר קאי על רבנן ולא על תנא דבי ר"י וא"כ מבואר כשיטת הרמב"ם. ולכאורה חשבתי דא"א לנטות ימין ושמאל בזה. אמנם אחר העיון א"א לומר כן דמלבד דקשה א"כ למה צריכין רבנן לומר שעיר המשתלח אינו מטמא שהוא חי והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין והלא לדבריו בע"ח א"י לקבל טומאה. וממילא א"י לטמא אחרים והי' די בשאמר מפני שהוא חי והחי אינו מיטמא ולא מטמא. ומלבד כל זאת אני תמה מאד דלדבריו שפרה מיירי שנטמא מאבר המטמא אות' וא"כ כבר נפסלת וא"כ יקשה מ"ט דר"מ דל"ש לומר מפני שסופו לטמא ט"ח דהא כבר נפסל' ואינו סופו לטמא ט"ח וכמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ו בד"ה השני פרה בסופו ע"ש וגם דשעירי המשתלח ע"כ אינו מקבל טומא' וא"כ ממילא גם פרה אינו מיירי שמקבל טומאה ממק"א ולומר דר"מ מיירי שלא קיבל טומא' רק מעצמו מטמא ורבנן חולקין בשעיר המשתלח משום דהם מיירי שמקבלו טומא' זה דוחק גדול ולא ישוער דהא משמע דבמה שאיירי ר"מ ע"ז פליגי רבנן לענין שעיר המשתלח ומודו בפרה ופרים ואם איתא לדברי הח"ץ הא בזה שמיירי ר"מ בהא נחלקו רבנן גם בפרה ופרים דהא ר"מ ע"כ מיירי בלא נגע שרץ או טומא' אחרת בפרה דאל"כ מ"ט דר"מ דמטמא דל"ש דסופו לטמא ט"ח וגם בשעיר המשתלח ל"ש כלל נגיעת טומאה דבע"ח אינו מטמא לכ"ע ובזה לא נחלק אדם ועוד תמהני דלדברי הח"ץ ז"ל דרבנן מיירי כשנגע טומא' ור"ש דפליג בתוספתא והובא בב"ק שם מיירי ג"כ שנגע טומאה וא"כ יקשה הא דאמרו במנחות דף ק"ג דלר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי פרה ונותר אמאי מטמא הא עפרא בעלמא היא ומשני דחיבת הקדש מכשרת ואם איתא הא כבר נפסל' הפרה ול"ש חיבת הקדש עוד ושאני נותר דאף דנפסלה מ"מ מצד הקדש נפסל' שנותר אבל פרה נפסלה משום דנוגע בה שרץ ול"ש חבת הקדש כלל וז"ב. ובאמת גוף דבריו הוא לפי מה שגרס לפנינו צריכין להכשר טומאה ממקום אחר אבל התוס' בב"ק שם כפי הנראה דגרסו אין צריכין הכשר טומא' ממקום אחר והיינו דהכשר טומא' אינם צריכין אבל הכשר אוכל בעי וא"כ אין מקום לפירושו. וע"כ נראה ברור דלכך נדו כלם מפירושו שהוא לכאורה פשוט בדברי הש"ס. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק שם שהביא בשם ר"ת שפירש דל"ח פרה סופה לטמא ט"ח הואיל ואינה מטמא' לה מגופה אלא ע"י עוסקי' ומפרש פלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ ס"ל דכיון דסופה לטמא ט"ח ע"י עוסקי' מקרי סופו לטמא ט"ח אבל רבנן ס"ל דלא מקרי סופו לטמא ט"ח ולכך צריכין לרבנן הכשר מים והכשר שרץ כלומר ע"י הכשר ונגיעת שרץ הוא דמקבלי טומאת אוכלין אבל שעיר חי אינו ראוי לקבל טומאה בעודו בחיים. הנה מבואר פירוש הח"ץ ז"ל שזכה לכוין לפירוש ר"ת אבל לפענ"ד צע"ג כמ"ש ואולי ר"ת לא ס"ל סברת התוס' בשם ר"י דאף לאחר שנפסלה מ"מ סופו לטמא ט"ח אבל הדבר צע"ג כמ"ש. גם מ"ש עוד הח"ץ במ"ש הרמב"ם פ"ה מפרה אדומה בזה במחכת"ה הציץ מבין החרכים וכבר העלה בזה זקיני וזקיני הגאון בשער אפרים סי' א' בזה דברים ברורים והביא דברי הרמב"ם בכמה מקומות ומה שחסר עוד השלים בסי' ל"ח ועיין ח"מ וב"ש ופר"ח סי' קכ"ד ביארו הדברים בשרשן ע"ש ודו"ק:

והנה האחרונים העירו דלמה יתחייב בב"י אם נימא דבפחות מכזית אינו עובר על ב"י א"כ נימא גם בכשיעור כתותי מכתת שיעורי'. ולפענ"ד נראה דבר חדש דבאמת גם בנותר ופיגול צריך להבין למה יתחייב כשאכלם הא כתותי מכתת שיעורי'. אמנם נראה ד"ח דהנה ח"ש אסור מטעם דאחשביה וכמ"ש הח"ץ ז"ל סי' פ"ו ולפ"ז נ"ל ברור דאף לר"ל דח"ש מותר היינו בדבר שאין לו חשיבות מצד עצמו רק דהוא אחשבי' מדאכלי' בזה י"ל דכל שהוא בעצם אינו חשוב ל"מ חשיבתו ללקות אבל בדבר שיש בו שיעור רק דעומד לשרוף כל דהוא אחשביה שוב חשיב שיעור וחייב אף דעומד לשריפה וכתותי מכתת שיעורי' אבל עכ"פ הוא אחשביה ודבר דחשוב בעצמו רק שהתור' צותה לשרפו בזה מועיל מה דאחשביה.

ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' בעירובין דף פ' דלמה כשר לחי של אשרה הא כתותי מכתת שיעורי' ועבב"י סי' שס"ג. ולפמ"ש כיון דלחי העומד מאליו צריך שיסמכו עליו מבע"י ולפ"ז כל דאחשבי' וסמך עליו שוב חשוב שיעור דהרי אחשביה והא דאמרו במנחות ק"ב דבנותר חבת הקדש מחשבי' היינו לענין טומאה דלא אחשביה ולכך צריך שחבת הקדש מחשבו. ולפ"ז כל הטעם דאינו עובר על ב"י פחות מכשיעור הוא משום דל"ש חשיבות במה שמניחו ואינו שורפו. ולפ"ז כל שיש בו שיעור בעצם רק שאתה אומר דאינו מחשבו במה שמניחו אבל כיון דהתור' עשתה אינו ברשותו כאילו הוא ברשותו מכ"ש בדבר שעומד לשרוף כ"ז שלא שרפו הו"ל כאילו לא נשרף ועובר על ב"י כיון דבעצם הוא שיעור חשוב כנלפענ"ד. ובזה אמרתי דבר נחמד במה דכתב רבינו פ"ב משגגות הט"ז דאם היו לפניו צלי של פסח ושל נותר ונתחלף ואכלו חייב שהרי לא עשה מצוה והקשה בצל"ח פסחים ע"ב דהרי מקור הדבר מהא דאמר שם ר"ל נתחלף לו שפוד של נותר בצלי ומנ"ל דמיירי בפסח שזמנו בהול ולא פירש דמיירי בקדשים אחרים שזמנם ליום ולילה או שני ימים דאין זמנו בהול אבל בפסח דאינו רק עד חצות א"כ הוה זמנו בהול ע"כ ע"ש שהניח בצ"ע. והנני יוסיף דרש"י באמת כתב בשאר קדשים. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי לכאורה קשה דשם דנתחלף לו בשוגג שוב יקשה דאיך יתחייב על נותר דהא נותר כתותי מכתת שיעורי' וא"ל דאחשבי' והוא בעצמותו חשוב דז"א דהרי בשוגג ל"ש אחשבי' כמ"ש הריטב"א במכות דף י"ז גבי ר"ש דלא אמרו כשיעור רק לקרבן ובפרט כאן דהוא נתכוין למצוה והיא קושיא נפלאה ולפמ"ש הרמב"ם א"ש דמיירי בפסח דאז אינו עומד לשרוף דאין שורפין נותר בי"ט וא"כ אז עכ"פ אינו עומד לשרוף ושפיר הוה שיעור חשוב וחייב ודו"ק ואף שיש לפקפק דעכ"פ עומד לשרוף רק שארי די"ט רביע עליו מ"מ י"ל דכל דעכ"פ כעת אינו עומד לשריפה ל"ש בזה כתותי מכתת שיעורי' ודו"ק היטב. ובמ"ש דכל דהוא שיעור חשוב בעצם שייך אחשבי' אף לר"נ בזה הי' נראה לפענ"ד דיש מקום לומר דביוה"כ דהוא ככותבת הגסה והוא יותר מזית א"כ שוב אם אכל כזית אף ר"ל מודה דאסור והטעם דהרי באמת זית הוא שיעור חשוב בכל איסורי מאכלות ורק ביוה"כ התורה שיערה בככותבת דבהכי מייתבא דעתי' וא"כ עכ"פ זית הוא באמת חשיב מצד עצמו ושוב שייך אחשביה דבהכי באמת הוא חשוב מצד עצמו וביומא דאמר בדף ע"ז ע"ב הניחא לר"י אלא לר"ל מא"ל היינו דמשמע דאף בכ"ש ממש דהיינו אף בפחות מזית וזה מותר לר"ל אף ביוה"כ אבל ביותר מזית אסור לר"ל. ובזה מיושב הא דכפל לשון הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת וכו' הניחא לר"י אלא לר"ל מא"ל והיינו דר"י ור"ל נחלקו בשאר איסורים ושם הח"ש היא בפחות מזית וזה גם ביוה"כ פטור אליבא דר"ל. ובזה יש להסכים דברי הירושלמי פ"ו דתרומות דאמר מודה ר"ל ביוה"כ ובש"ס דילן משמע גם ביוה"כ ח"ש מותר לר"ל ולפמ"ש י"ל דשם מיירי ביותר מזית דגם זה מקרי ח"ש לגבי יוה"כ ואפ"ה מודה ר"ל דאף דלגבי יוה"כ השיעור הוא בככותבת כל דעכ"פ שיעור חשוב מקרי בשאר איסורים אסור לר"ל ביוה"כ ודו"ק היטב. ובזה יש מקום ליישב דברי הכו"פ שהקשה בסי' ק"י על הירושלמי דאמר דמש"ה לא עשו שני ימים יוה"כ משום הסכנה וע"ז הקשה לר"ל דחצי שיעור מותר א"כ היו יכולים לתקן ויאכל פחות פחות מכשיעור ולא יסתכן ומ"מ חשוב עינוי ותמהו האחרונים דהא לשיטת הירושלמי מודה ר"ל ביוה"כ. ולפמ"ש א"ש דדוקא מה שיותר מזית אבל קושית הכו"פ דיאכל חצי השיעור פחות מזית ובזה אפילו ביוה"כ מותר לר"ל ודו"ק. והנה בהא דאמרו דשור הנסקל מטמא טומאת אוכלין ופירש"י דהיינו לאחר שנגמר דינו דלאחר שנסקל מטמא טומאת נבילות וק"ל לשיטת ר"ת דפירש דשור הנסקל אינו נאסר מחיים מה יענה לזה מיהו זה אינו דגם ר"ת מודה דלאחר ששחטו למפרע נאסר ולק"מ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף