תומים/חושן משפט/מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט מו

(א) או כתבתי ללות וכו'. עיין אורים דפי' הב"י דטוען ממני נפל ואתה מצאתיו ולכאורה קשה איך פסק דנאמן דנפל במגו דמזויף דהא הרמב"ם פסק בהלכות גירושין פי"ב וכן הש"ע א"ע סי' קנ"ב סעיף יו"ד בגט שלא נתקיים רק ע"פ הבעל רק טוען ממני נפל ואתה מצאתיו דאינו נאמן וע"ש בכ"מ דכתב דאע"פ דיש לו מגו מ"מ לא מהימן וצ"ל דהוי כמו במקום חזקה אלימת' דלא אמרינן כן וא"כ אף כאן איברא ראיתי שם במ"מ דכתב על זה דלנפילה לא חיישינן שאין האסורים כדיני ממון עכ"ל הרי דעתו לחלק בין גט שהוא מילתא דאסור' לממון אך לא ידעתי טעמו איך נקל יותר באיסור א"א מן הממון ואולי ס"ל דרוב מזהרי זהירי ולא מאבדי' שטרותם רק אין הולכין בממון אחר רוב אבל באיסור' הולכין אחר הרוב וזהו דוחק גדול דאם הוא רוב אין אומרים מגו במקום רוב ולכן אפשר לומר דס"ל דבאיסור א"א כיון דהתירה תלוי בגט הוא הבעל נזהר בשמירתו למאוד לבל יהיה המכשלה כזו תחת ידו ולכך הוי חזקה אלימת' ולא אמרינן בי' מגו משא"כ בשטרי ממון אין משגיח כ"כ ואינו רק איבוד ממון בעלמא ואינו חזקה אלימת' ולכך נאמן במגו ועם כל זה צ"ע מנ"ל לחלק זה בלי ראי' מהש"ם. וכן משמע בגמ' בשנים אחזין בשטר דאמרינן דלוה טוען שלך היא ופרעתיך ולא אמרינן נמי שטוען הלוה כתבתי ללות ולא לויתי וממני נפל א"ו דאמרינן שם דלמ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הלוה נאמן ובכה"ג אינו נאמן ואמת כי ראה זה מצאתי לאסיפת זקנים שכתב בשם הריטב"א על הא דלוה אמר שלך היא ופרעתיך וה"ה דיכול לומר כתבתי ללות ולא לויתי אלא דבעי לאוקמי בשטרי אקניית' דמשעת קנין שעבד נפשי' אך מזה אין ראי' דכוונת הריטב"א לומר שיכול לומר לא לויתי ואתה אחזת בו אבל עכ"פ מוכח דבשטר קנין לא מצי למימר כתבתי ללות ואפילו טען שנפל דהא המוציא שטר הקנאה בשוק אי לא חיישינן לפרעון אפילו אין חייב מודה יחזיר ואיך ניחוש לטענתו במגו וכמ"ש הריטב"א:

(ב) אם יש בו נאמנות לא. יש להקשות א"כ הא אמרינן בכתובות דף י"ט במילתא דאר"י א"ר האומר שטר אמנה אינו נאמן ופריך הגמ' אי דקאמר לוה פשיטא כל כמיניה ומשני כשאין כת"י יוצא ממקום אחר וס"ל לרב מודה בשטר שנכתב א"צ לקיימו ומנ"ל לגמ' הא ולא נימא דמיירי דיש בו נאמנות ולכ"ע אינו נאמן כמ"ש כאן בש"ע לדיעה זו ול"ל דדחיק לי' לגמ' לאוקמי סתמא דלישנא האומר שטר אמנה דמיירי בשטר שיש בו נאמנות דהא מוקי שם א"א לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו' וזהו ע"כ ביש בו נאמנות בשטר דאל"כ אפילו במקום שחב לאחרים נאמן המלוה כדלקמן סי' מ"ז להדיא וצ"ל או דבעל דיע' זו באמת לא ס"ל הך דלקמן בסי' מ"ז וכמ"ש הש"ך שם דמחלוקת רבוותא היא וס"ל דמסתמא שטר מיירי באין בו נאמנות ומ"מ במקום שחב לאחרים א"נ או דס"ל דבאמת המ"ל כה"ג רק הואיל והגמ' בלא"ה ידע דקושט' דמילתא דרב ס"ל מודה בשטר אין צריך לקיימו דכך אתמר משום דר"ה משמי' משני הכי וע"ש בתו' ד"ה וכדר"ה כו' דבזה יש לישב קושיא שלהם ודוק:

(ג) אין מקיימין שטרות בלילה. כתב הסמ"ע והש"ך דאם המלוה והלוה שניהם מרוצים לקיים בלילה ה"ל כקבלוהו קרוב או פסול ויכול לקיים בלילה כמו בשאר דין. ואני חוכך בזה כיון דע"י קיום משוי' ליה שטרא לגבות מלקוח' משא"כ בלי קיום טענין להו מזויף כדלקמן סי' ק"ו ע"ש ואם כן מה מהני קבלת מלוה ולוה לחוב ללקוחות וכי הלוה שהאמין לקרוב או פסול דמכר שדהו בעדים יגבה מלקוחות ודאי לא מהני ואף זהו כיוצא בו כיון דשורש הדין דאין הקיום בלילה כלום איך יועיל רצוי הלוה להכשירו ולגבות מלקוחות ולכן נראה דאף הם לא אמרו רק בשטר ממרי"א הנהוג בפולין שהוא רק כת"י ואינו לגבות ממשעבדי רק מבני חרי מנכסי הלוה אבל בשטר שיש בו משעבדי לא מהני רצוי דלוה ומלוה:

(ד) קיום שטרות דרבנן. הש"ך בס"ק ט' האריך אם הלוה טוען להדיא מזויף אם הוי קיום דרבנן או דאורייתא והאריך הש"ך בראיות רבות מתו' כתובות ורש"י ורשב"ם דמכל מקום לא הוי רק קיום דרבנן והשיג על הרמ"א דכתב בא"ע סי' מ"ב מצא כתוב בשטר פלוני קידש את פלונית ועדים חתומים בו כל זמן שלא נתקיים אין לחוש לקידושין עכ"ל דהא ד"ת אין צריך קיום ואם כן הרי כאן קדושין של תורה. והנה נעלם מעיני הש"ך וכן מן הרשד"ם בא"ע סי' א' ומהר"י טייציאק הובאו דבריהם במהרי' אדרבי סי' קפ"ו מ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין והביאו הש"ע סי' קמ"א סי"ג דשליח שהביא בארץ ישראל הגט דלא אמר בפ"נ ובפ"נ ובא הבעל וערער דהגט מזויף ולא נתקיים הרי אינה מגורשת ותצא והולד ממזר וזהו מבואר בטוען מזויף ד"ת אינו גט כמ"ש דאין מגורשת והולד ממזר ודאי לפי דברי הש"ך אינו אלא ממזר דרבנן ולא הוי אומר דאינה מגורשת. וכבר עמד בזה הרב בית שמואל שם ע"ש. ואמת כי סוגיא דריש גיטין דפרכינן לרבא דאמר שאין עדים מצוין לקיימו ליבעי תרי ומשני בדין דבקיום שערות נמי לא צריך דאמר ר"ל עדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצריך והכא משום עגונא הקילו קשיא לי' כי קשה הא כל טיבו של אמירה הוא דאם יבא הבעל ויערער דמזויף הוא דבלי ערעור הא מכשירין כמו בא"י ואם כן הא ד"ת צריך קיום וכן אמרו שם להדיא דאי אתא בעל ויערער פסיל לי' ומשני דמעיקרא מידק דייק ומשמע דלא על סברא זו לבד סמכינן דאם כן למה לנו הך דר"ל אלא דצריך צירוף הך דר"ל והך סברא דמידק דייק וקשה הא באתא בעל ומערער ד"ת צריך קיום ולכן היה נראה דהעיקר כמ"ש המ"מ בפ"ז מהלכ' גירושין שם. הלכה ב' דלכך הוי ודאי ממזר דהעמד אשה על חזקתה דאעפ"י שקיום שטרות דרבנן הכח שהבעל מערער וטוען ברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת בזה הדבר אמרינן העמד אשה על חזקתה הרי די"ל דס"ל דוקא כשאין כאן מי שמכחישו דהאשה אינה יודעת דבר אבל שם אע"פ שהאשה אינה יודעת מכל מקום השליח שהביא גט ואמר בפ"נ ונחתם הרי הוא דמכחישו וכיון דיש כאן הכחשה הדר הדבר לחזקתו דאמרינן ד"ת לא בעי קיום רק מדרבנן וא"ש ובזו היה מנוצלי' כל הגאונים הנ"ל שלא הזכירו הך דינא מ"ש הרמב"ם ומחבר בגט כי כאן בח"מ איירי דהמלוה מכחישו וטוען כי אין השטר מזויף ואם כן חזר הדבר דהוי קיום דרבנן. וכן עשיתי סמוכים לזה מדברי פירש"י בגיטין דף ה' דמוקמינן לרבה הא דתנן המביא גט בח"ל וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ דנתחרש דיתקיים בחותמיו הא אין בקיאין לשמה ומשני לאחר שלמדו ופירש"י דבס"ד ה"א הך שינויא אפילו אי אמרינן דרבה לית ליה דרבא ע"ש בתו' ד"ה אי הכי וכו' ע"ש וקשה אם כן למה צריך קיום בחותמים הא למדו ובקיאים לשמה ועדים מצוין לקיימו לית ליה אך לפי הנ"ל ניחא די"ל הא דרבה לא ס"ל דרבא משום דס"ל לא חששו רק לדבר דאם יערער הבעל הוי חשש פיסול של תורה כהך דאין בקיאין לשמה אבל בקיום דאף דיערער הבעל מזייף הוא אינו נאמן ד"ת רק מדרבנן ס"ל לרבה לא חשו לכך רק קשה הא כשהבעל יערער ואין מכחישו מהתורה בעי קיום רק הרי כאן שליח המביא גט דבלי ספק יכחישו דהוא נתן לו ואם כן ודאי דאינו מזויף דאין עשוי לקלקלו בידי שמים ולהא דילמא ימות או ילך לו השליח ס"ל לרש"י לא חיישינן כמ"ש רש"י בגיטין דף ב' ע"ב גבי דאתויה בי תרי וע"ש בתו' מה שכתב על רש"י ולכך ס"ל לרבה לא חששו לערער הבעל במזויף וה"מ כשהשליח יכול להכחישו אבל אם השליח נתחרש. דא"י להכחישו והוא בח"ל דאין עדים מצוים לקיים פשיטא דיש לחוש לערעורו של בעל מזויף ואין מי שיכחישו והרי הוא פסול ד"ת ולכך אף רבה מודה דחששו ולכך בעינן דיתקיים בחותמיו להשטר מערערו של בעל וא"ש. אך עם כל זה לא טען הש"ך כלום על דברי רמ"א א"ע סי' מ"ב הנ"ל דלא נזכר בדברי רמ"א דהמקדש טוען שקידש אותה רק סתם נמצא שטר קידושין והמקדש אינו בפנינו והיא טוענת מזויף פשיטא כיון דאין כאן הכחשה לאשה לכ"ע הוי קיום ד"ת וכל זמן שלא נתקיים אוקמינן אשה בחזקת פנוי' כמו בגט דאמרינן בחזקת א"א. וכל זה היה נראה לכאורה אך מדברי הרמב"ם פרק י"ב הלכה ג' מהלכ' גירושין דכתב בעל שאמר על גט מזויף והיא מכחישתו אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסלה נפשה מכהונה שהרי פוסלת עצמה בהודא' פיה ועשתה עצמה כחתיכה של איסור עכ"ל והדבר מבואר דמהתורה אין גט כלל עד שהוצרך טעם לפיסול מכהונה משום דשויה נפשיה חד"א דאל"כ פשיטא דהרי הוא מגורשת ד"ת והכהן לוקה עליה משום לאו דגרושה וכאן הרי היא מכחישתו ומ"מ נאמן לומר דמזויף וזהו שלא כמ"ש לעיל בכונת המ"מ וצ"ל דמה שכתב המ"מ דהיא אינה מכחישתו לרווחא דמילתא כתבו דגם היא אינה מכחישתו אבל מודה אף מכחישתו מ"מ ד"ת בעי קיום וצ"ל הא דאמרינן גבי גט ד"ת א"צ קיום היינו בצירוף שני סברות חזקה דלא חציף אינש לזייף וגם שליח מידק דייק כדאמרינן בגמ' זהו דמשוי' ליה דבכה"ג אף ד"ת א"צ קיום או די"ל דבלא"ה יש להבין למה ודאי הגט בטל אולי ימצאו עדים לקיימו רק צ"ל דאיירי דטרחו למצוא עדים חפשו ולא מצאו ועיין בא"ע סי' קמ"א סל"ג ובב"ש ס"ק מ"ה ע"ש מ"ש בשם המ"מ וזהו בא"י דעדים מצוין לקיימו אם כן כשאין כאן עדים איתרע והרי זה בחזקת מזויף אבל בח"ל דאין עדים מצוין לקיימו אין כאן ריעותא דלא מצאו עדי קיום דהא המקום גורם דאין מצוים לקיימו ולכך אוקמינן בחזקתו ואמרינן דלא זייף וצ"ע. והנה הרב בית שמואל ביקש לומר דהרמב"ם לשיטתו דס"ל בלא"ה גט בעדי חתימה לאו ד"ת דה"ל מפי כתבם רק חכמים קבעו לגט וכל המקדש וכו' ולכך כל שאינו מקוים כתקנת חז"ל הן אמרו והן אמרו וחזר הגט להיות כשל ד"ת ודבר זה דחוק בתכליתו כי הדבר מבואר דודאי גט לכ"ע כשר ד"ת ועיין מש"ל בסי' כ"ח באריכות ולדבריו אם כן מה צורך חיפוי זמן לבת אחותו יגרש אותה בגט בע"ח דכשר לדעת הרמב"ם בלי ע"מ ואם כן הקדושין בטלי למפרע דכל המקדש אדעתה דרבנן וכו' ועוד אם יאמר כן ברמב"ם מה יאמר בטור דלא ס"ל בח"מ כרמב"ם דשטרות אין להם הכשר ד"ת ויחיד הוא הרמב"ם בדבר זה ומכל מקום העתיק דינים הנ"ל בא"ע סי' קמ"ב וסי' קנ"ג בלשון הרמב"ם בלי שינוי ולא הזכיר חולק כלל. ולעומת זה הטור והרא"ש דפי' בהא דאמרינן דאפילו עומד וצווח מקיימין השטר שלא בפני בע"ד הטעם משום דקיים שטרות דרבנן משמע אפילו עומד וצווח מזויף דאל"כ מה צווח על הקיום ומכל מקום ס"ל דרבנן והרי הדברים נראים כסותרים. ולכן היה נראה לומר דיש חילוק בין ד"מ לדיני גיטין וקדושין דבד"מ עדות בידיעה שלא בראי' מהני מפני דלא איברי סהדי אלא לשקרא אבל בקדושין לא מהני כמבואר בש"ע א"ע סי' מ"ב ס"ד דאפילו ידעו ודאי שנתן לה טבעת קידושין רק לא ראו הנתינה להדיא לא הוו קידושין דשם לא תלי' בקישט הדבר דהא אפילו שניהם מודים לא מהני וגזרת הכתוב אין דבר שבערוה פחות משנים (ועיין שם ב"ש ס"ק מ"ב וכמש"ל סי' צ' בדברי הרמ"ה) וא"כ י"ל אף זהו כמוהו ודאי חזקה לא חציף אינש לזייף ואם כן אומדנא דמוכח דודאי האמת רק הוא משקר וטען מזויף ולכך בד"מ דלא איברי סהדי אלא לשקרא הרי זה ד"ת עדות גמור והרי זה כמו עדות בידיעה שלא בראי' דכשר בד"מ משום דעכ"פ הדבר אמת ואף זה כמוהו אבל בעדות נשים דלא מהני אם הוא אמת רק צריך עדות ואם כן כשטוען מזויף אין כאן עדות דאיך נימא דהוא עדות מה שלא נתקיים והוא טוען מזויף ואין כחן בכלל דבר שבערוה דבעי שנים דהא העדות צריך להיות מבורר וכאן אין בירור דהא צווח מזויף ונראה דראיה שלהם לחלק מהך דאמרינן ריש גיטין הואיל ד"ת עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרו וכו' הקלו רבנן בעגונא וכו' ופריך הגמ' האי חומרא קולא דאי אתא בעל ומערער פסל ליה לגט וכבר נתקשו התו' והרשב"א בהבנתו דמה פסול יש כאן הלא קיום שטרות דרבנן ובעגונא הקלו רבנן לסמוך על ע"א וע"ש שנכנסו בדוחק לעז בעלמא אבל הרמב"ם וטור לא ס"ל רק ס"ל דס"ד בגמ' דכיון דאתא בעל וטוען מזויף הרי כאן בחזקת מזויף מהתורה עד שהגט בטל ואם כן איך יהיה ע"א נאמן ולא הימנ' רק במילתא דרבנן כדאמרינן שם אבל לא במילתא של תורה וס"ד דכל טיבו של האומר בפ"נ דהוי ע"א דכל כמה דלא אתא בעל אמרינן מסתמא האמת אתו דשלחו הבעל ואם כן אינו מזויף ומהכ"ת יבא בעל ויערער שלא נחשד דיטעון שקר אבל בבא וצועק מזויף הוא פסול ד"ת מהכ"ת יבא עד אחד להכשירו ואין ע"א נאמן באתחזק איסור של תורה ומשני הגמ' דכאן יש עוד חזקה דנותן לה בפני שנים מעיקרא מידק דייק וכו' ולכך הימניהו רבנן או דבצירוף הני תרי חזקה תו ליכא ביטול ד"ת וכמש"ל או דבכה"ג אלמוהו רבנן לתקנתם והאמינו לשליח אף דעקרהו ד"ת כדמצינו בכמה דוכתין ואם כן מוכח מזה דאם טוען מזויף דד"ת צריך קיום ואלו בב"ק איתא אפילו עומד וצווח אמרינן דמקיים משום דקיום דרבנן וש"מ לחלק בין הנ"ל בין מילתא דממון למילתא דאסורא וערוה. ולפ"ז דברי רמ"א בא"ע סי' מ"ב נכונים דלא הוי דבר שבערוה כהנ"ל אך מכל מקום צריך עיון להקל כי לפי משמעות התו' והרשב"א אפילו בכה"ג הוי דרבנן כמ"ש התו' בריש גיטין וצ"ע ומכל מקום לענין ממון לכ"ע הוי דרבנן. אבל אם עדים עצמם החותמים על השטר אמרו אין כת"י הוא זה אם ד"ת צריך קיום או לא בזו האריך מהרי"ק בשרש ע"ד לומר דגם בזה מתורה אין נאמנים וכל ראיה מן ירושלמי וגמ' אין בו ממש לומר דאין נאמנים ד"ת זולת הראיה דהביא מהך דשביעית דצריך על הא דאמר ר"י דעדים יכולים לומר דשטר מוקדם הוא ולא כן תניא רשב"ל עדים החתומים וכו' ומשני תמן אמרו בשלא חתמנו הכא אמרו על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ודייק מהרי"ק דע"כ איירי באין כת"י יוצא ממ"א דאל"כ לישני מילתא דר"י איירי באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז הוכחה הרבה הרב מהרי"ט בספר מהר"י אדרבי ומהרשד"ם להשיב ועיין בס' בני שמואל ואני לא ידעתי דודאי הוכחה זו יש לדחות בכמה אנפי אבל איך שמו אחר הדלת זכרון מחלוקת חכמי קדם הרז"ה והרמב"ן ורשב"א במה איירי הך דירושלמי אי נאמנים לומר מוקדם בכת"י יוצא ממ"א או לא ועיין לעיל בסי' מ"ג מ"ש בזה באריכות ואם כן לשיטת רמב"ן וסיעתו ע"כ הא דקאמרי ר"י דעדים מודיעים היינו באין כת"י יוצא ממ"א וע"ז פריך מר"ל והיינו כמש"ל בסי' מ"ג וכמ"ש מדברי נ"י דהקושי' לר"מ דס"ל דאין נאמנים לפוסלו וע"ז משני תמן כשאמרו לא חתמנו כלל הרי דאין נאמני' לומר לא חתמנו. ולכן לא הבנתי כל דבריהם כי פשיטא לדעת רוב מחברים הך ירושלמי איירי באין כת"י יוצא ממ"א ומה הביאו ראיה מן הר"ש שהוא ס"ל בשיטת הרז"ה דאיירי בכת"י יוצא ממ"א אבל איך נימא לשיטת הרמב"ן. איברא נכון תי' ר' אביגדור הכהן דמה שאמר בירושלמי לא חתמנו פי' אנוסים היינו וכדומה אבל לא שמכחישים חתם ידם בטענת מזויף ומה שטען עליו מהרי"ק מי מכריחך לפי' זה. לא הבנתי דעכצ"ל כן דהא הירושלמי פריך לדינא דידן ולא לד"ת דפריך על מוקדם למה יהיה עדים נאמנים ולא כן תנן ר"ל וכו' וצ"ל ומה קושי' אמת ד"ת דלא בעי קיום אין להם מגו וא"נ אבל דין דמוקדם לדידן ויש להם מגו ועל כרחך צריך לומר כמ"ש דלר' מאיר פריך דסבירא ליה אינם נאמנים וקשה א"כ מה משני תמן כשאמרו לא חתמנו וכי ס"ל לר"מ מדרבנן באמרם לא חתמנו ואינו מקוי' דאין נאמן בהא ליכא למ"ד ולר"מ אמר דלא מיהמני במגו אבל מודה באמרם לא חתמנו דבתר דתקנו רבנן קיום נאמנים. ועכצ"ל באמת דכוונתו לר"מ תמן באמרם לא חתמנו פי' אנוסי' היינו וכו' וס"ל לר"מ א"נ אבל במוקדם נאמנים כמש"ל בסי' מ"ג ותימא על מהרי"ק (או חכם קדמון בענ תשובה ההוא כמ"ש הש"ך והאמת אתו) דהביא ראיה דר"ש בפי' משנה פי' לא חתמנו דברים כהווייתן לא חתמנו כלל דאיך הרכיב הדיעות דהר"ש דמוקי לכל דברי ירושלמי בכת"י יוצא ממ"א שפיר מפרש דלא חתמנו כלל ג"כ אין נאמנים אם כת"י יוצא ממ"א אבל לפי' הרמב"ן ע"כ הפי' דאמרו לא חתמנו כדין כי אנוסי' וכדומה היינו דאל"כ וודאי דנאמני' לדידן ומה נ"מ בד"ת הלא המשנה דמוקדם פסול נשני' לדידן דתקנו רבנן קיום. אך מן תו' בפ"ב דכתוב' דס"ל דלכך ס"ל לר"מ דאפילו עדים אין להם מגו משום מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואלו רש"י ור"י נתנו טעם דלכך א"צ לקיימו משום דאף דטען מזויף הוי דרבנן וא"כ מוכח לכאורה אף בעדים אמרינן דאי טענו מזויף אינו נאמנים ד"ת דאל"כ מ"ט לא אמרינן בעדים דיש להם מגו דמזויף דהא אצלם צריך קיום ד"ת ולכאורה תמה על הש"ך שהביא ראי' מהך תו' דאי טען הלוה מזויף דאינו נאמן ד"ת והסכים בעדים דנאמן ד"ת וא"כ הקושי' הנ"ל במקומו דלמה לית להו מגו. ועיינתי בתו' וראיתי שיש לכוון דבריו הנ"ל בתו' דכתבו ד"ה מודה בשטר כו' הטעם די"ל שירא פן יכחישו ובמקום אחר פירש"י משום קיום שטרות דרבנן וכו' וכן נראה לר"י וכו' והדבר צריך ביאור דכלל התו' שני תירוצים כאחד דאי הטעם משום דמירתת א"צ לטעם הואיל והוא דרבנן וכן להיפוך ואם באמת הן שני תירוצים בתו' הל"ל אי נמי או ועוד נר' וגם כיון דלתי' השני הסכים ר"י מה צורך לתי' ראשון. ולכן נראה דהא העלו התו' דמגו דבי תרי לא אמרינן אך הא דנאמנים במגו בשאין כת"י יוצא ממ"א היינו מגו דאי בעי שתקי ופי' הר"ש בס' הכריתות בדיני מגו דאין שניהם מכוונים דעתם אבל לשתוק שניהם מכוונים ואולם הש"ך לקמן בדיני מגו כתב דא"צ לזה דכי אמרינן מגו דבי תרי לא אמרינן היינו כשאחד צריך לעדות חבירו אבל במגו דמזויף הא כל אחד יכול לומר חתם ידי מזייף ובטל השטר וכ"כ הנ"י בפ' חזקת בשם ר"י הזקן (ועי' מש"ל בסי' זה ובדיני מגו סי' פ"ב) והנה נ"מ יש בין הנך ב' סברות הוא דלפי הטעם הר"ש דכל הטעם דלשתוק מכוונים עדותן א"כ מה מגו יש להם דיאמרו מזויף הא הוי מגו בי תרי וצ"ל מגו לשתוק דשתקי ואי שתקי א"כ אין צריך קיום ד"ת דהא לא טעני מזויף וד"ת א"צ קיום רק מדרבנן בעינן קיום וא"כ לא הוי מגו כמ"ש התו' דכיון דד"ת א"צ קיום אבל לפי' הש"ך אף בזו יש לכל אחד מגו לטעון על חתימתו מזויף וא"כ כיון דטוען הוא מזויף צריך קיום ד"ת דמ"ש דב' טועני' על חתימתן מזויף או אחד טוען על חתימתו מזויף וא"כ שפיר י"ל מגו דמזויף דהא בעינן בטוען כן ד"ת קיום. והנה כמו כן לפי תי' התו' דירא דיכחישהו העדים ודאי אם בניהם אומרים לא חתמנו לא שייך מירתתי אם יהיו מוכחשי' דמה בכך מה חזית דהם אומרים אמת או אלו תרי כמאה ואיך אפשר דיבאו לידי הכחשה ובפרט אם שותקים לא שייך זו אך אם עד אחד טוען מזויף שפיר יכול לבא לידי הכחשה בבוא שנים ויעידו דחתום ושפיר י"ל דמירתת וא"כ א"ש דברי תו' ושני תי' צריכין בממ"נ מה מגו יש להם אם המגו דישתקו שניהם וא"כ ליכא כאן חשש מירתת דהא שתקי וגם בשנים לא שייך הכחשה דתרי כמאה א"כ תי' רש"י נכון דבשתקי ד"ת א"צ קיום וא"כ לא שייך מגו כמ"ש רשי' ואי נימא דיכול לטעון מזויף וא"כ ד"ת צריך קיום כמ"ש ומ"מ לא הוי מגו דבי תרי דיכול לטעון על חתימתו לבד כמ"ש וא"כ יש להם מגו דמזויף לעומת זה יש להם ריעות' דמירתתי דיבאו עדים ויכחישהו וא"כ יש כאן שני סברות ושניהם צריכין ודברי התו' ברורים ומדויקים היטב. וא"כ מוכח מתוך התו' כמ"ש דבטוענים העדים מזויף ד"ת בעי קיום וכן מסתבר דשני' האומרי' לא חתמנו וכי לא יהיה נאמני' הא אין נוגעי' בעדותן כלל וא"כ אין לך דבר שאינם יכולים להעיד ומה בכך דהחזקה דלא חציף אינש לזייף אף חזקה על כל איש ישראלי דאינו מחלל שבת ועובד ע"ז ואם שני' מעידים כן נאמנים ד"ת ומה שנא עדות זה מעדות זה ופשיטא דנאמנים וכן העלו ממש רוב המחברי' ודברי מהרי"ק יחיד הן:

(ה) מקיימין השטר וכו'. הנה תו' והרא"ש נתנו טעם דהואיל דקיום שטרות דרבנן הקלו והב"י הביא בשם תשובת רשב"א הטעם דלא על מנה בשטר הם מעידי' כי אם על כת"י ע"ש והקשה בס' בני שמואל א"כ לטעמו כשעידי שטר בעצמן מעידים על כת"י דקי"ל על מנה בשטר מעידים יהי' צריך להיות בפני בע"ד ותי' דבאמת כן הדין לשיטת רשב"א ודבריו בישוב זה דחוקים כי לא מצינו חילק זה בשום מחבר והנה ראיתי בחדושי לרשב"א בב"ק ותופס שני סברות וז"ל משום דעדים החתומים על שטר כמו שנחקרו עדותן בב"ד ועדי קיום לאו על מנה שבשטר הם מעידים אלא אכת"י עדים וא"כ מה והועד בבעלים שייך גבי קיום עכ"ל וצריך לומר תרתי ל"ל ונראה דסבירא ליה כדעת הנ"ל דאם העדים עומדים ואומרים מזויף צריך קיום ד"ת והרשב"א סבירא ליה פשטא דגמרא משמע בכל קיום א"צ לקיים בפני בע"ד ולכך הוצרך לומר תרתי תי' דאם העדים עצמם מעידים על כת"י לא שייך הך תי' דעל כת"י מעידים כהנ"ל ולעומת זה שייך תי' כנ"ל דקיום רק דרבנן כהנ"ל ואם העדים אומרים לאו כת"י הוא זה רק מתקיים עפ"י עדים אחרים א"כ לא שייר טעמא קיום דרבנן דהא הוא קיום דאורייתא ולכך קאמר הטעם משום דהני על כת"י מעידים וא"ש ולא בא הרשב"א אלא להוסיף ומזו ראיה כמש"ל:

(ו) שיבאו העדים כו'. כתב הש"ך בס"ק י"ב בשם רי"ו דעדים שאומרים כת"י הוא זה ואחרים אומרים אין זה כתב ידם יש מחלוקת אי צריך קיום אחר וכתב הש"ך דכן הוא בירושלמי דהוי תרי ותרי אעפ"י שהעדים שאומרים כת"י הוא זה כל א' מעיד על כת"י לבדו ולא על של חבירו כלל עכ"ל ואמת שכ"כ הרא"ה והריטב"א דהוי תרי ותרי אבל א"א לכוון ברי"ו דכתב דיש מחלוק' אי צריך קיום אי לא ואי הוה תרי ותרי מה יועיל עוד קיום הוא דבר שא"א להתברר כלל כי אם יבואו עוד אלף עדים ויאמרו כדברי כת הא' מכל מקום הוי ב' וב' דתרי כמאה וכ"כ הטור א"ע סי' קנ"ב אבל באמת בירושלמי גופא וגם כפמ"ש הב"י להדיא דברי רי"ו יותר בביאור יש לזה פי' אחר דז"ל הם אומרים כת"י זה ואחרים אומרים א"ז כת"י נעשה כשטר שקרא עליו ערעור א"ר אסי כשטר שקרא עליו ונתקיים בב"ד ור' אלעזר אמר כשלא נתקיים בב"ד א"ר טעמא דר"א דכיין שהוחזק בב"ד להיות חתומים בשטר כאלו נחקרו עדותן בב"ד עכ"ל והדבר צריך ביאור אבל הענין כך דודאי אם העדים אומרים שהוא כת"י איך יוכלו אחרים להכחישן אטו לא אפשר דישנו כתבן לאיזה צורך ולאיזה סיבה והכתב משתנה לרצון הכותב בפרט בכוונת המתכווו וא"כ האי אם הם מחזיקין בדעתן ואומרים דכת"י הוה בבירור אין אפשר ביד אחרים להכחישן ואם ירצו יוכלו לכתוב שטר אחר כיון דשטר זה נפל בו ריעותא והרי לא עשו שליחתן אלא דכל הענין דאנו חוששין כיון דאלו אומרים דטעו שאין זה כת"י אי נימא דנחשד ונחקור לעדי שטר שיעיינו היטב אולי טעו ואמרי בדדמי מתחיל' כי לא עלה בלבם מהזיוף ואם עכ"פ עמדו בדבריהם שהוא כת"י נאמנים בלי פקפוק ואם יחזרו הרי איתרע שטרא או לא דהוי כאלו נחקרו בתחיל' וא"י לחזור מדבריהם ולהם שומעין ומה שאומרים אחרים שאין כת"י לית דמשגיח בהו ואף עדים עצמן אין רשות כלל להם לחזור. וזהו כוונת ירושלמי עדי' אומרים כת"י וכו' נעשה כשטר שקרא עליו ערער ופי' ר"א הרצון דצריך עוד קיום ב"ד וזהו אמרו כשטר שקרא עליו ערער ונתקיים בב"ד הרצון שיקוים שני' בב"ד והיינו דהם עדי שטר יעידו שנית עליו בב"ד שלא טעו ולא אמרו בדדמי ור' אלעזר אמר כשלא נתקיים בב"ד ר"ל שאין צורך עוד לקיום ב"ד ובלא"ה אין משגיחן בדברי עדים אחרים ומפרשינן הטעם לר"א דכיון דהוחזקו כת"י בב"ד ר"ל דאמרו תחילה שזהו כת"י ה"ל כאלו נחקרה בכל אופן ושוב א"י לחזור וא"צ לחקור עוד והן נאמנים ולא השנים וזהו ברור בפי' ירושלמי והן הן דברי רי"ו כפי מ"ש הב"י אם העדים אומרים כת"י ואחרים אומרים אין זה כת"י יש מחלוקת אם יעשה כשטר שקרא עליו ויתקיים בב"ד או נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד וא"צ קיום אחר ולא אפסיק הלכתא עכ"ל הרי אלו נעשה כמו שנחקר' בב"ד א"צ קיום אחר ואלו אמרינן דהוי תרי ותרי מה בכך דנחקרו עדותן בב"ד אף כת שניה. נחקרו בב"ד א"ו דהעיקר על דברי ראשונים סומכים רק כל הספק אי יש לחזור ולשאול אותם שיעיינו היטב או לא כמ"ש ואם כן לכ"ע אם עיינו שנית ועמדו בדבריהם שהוא כת"י אין כאן פקפוק הוא דהרי שטר מקוים וזה ברור וכן יש לכוון דברי הטור א"ע סי' קנ"ב דכתב בגט שבאו שנים וערערו דמזויף הוא אם נתקיים אין אחרי קיום כלום דבתר ב"ד לא דייקינן והסכי' עמו הב"י לדבר פשוט ולכאורה אין לו הבנה דמה בכך דהב"ד קיימו ע"פ עדים דאמרו כת"י הוא ועשו כתורה אבל עכשיו דבאו שנים והכחישו ה"ל תרי ותרי כמו ב' אומרים נתגרשה וכו' דאפילו נשאת תצא. ולפי הנ"ל ניחא דמיירי בקוים סתם ואמרינן מסתמא עדי שטר עצמן העידו וא"כ אין דברי מכחישים נגדם כלא נחשב ולפ"ז י"ל דבעל עיטור מיירי דכתוב בקוים שנתקיים ע"י עדים אחרים וא"כ צריך בירור וכוונתו דעדי שטר עצמן יבאו ויעידו. ולא קשי' קושית הטור מה ברור יש דיש בירור בעדי שטר עצמן ואין להקשות לפי זה מה פריך הגמרא גיטין דף ט' ערעור תרי תרי ותרי נינהו דילמא איירי דנתקיים עפ"י עדי שטר בעצמן כמ"ש רש"י שם וא"כ לא שייך תרי ותרי וצ"ל דסתם יתקיים השטר בחותמיו בכל אופן מיירי אף דעדים אחרים מעידין על קוים שטר וכצ"ל ג"כ לרא"ה וריטב"א דאל"כ מה צורך ראיה מירושלמי ה"ל להביא ראיה מהך גמ' דגיטין דה"ל תרי ותרי ודוק בטור הנ"ל. ועוד קאמר בירושלמי הן אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים זה כתב ידן דברי העדות לא מעלין ולא מורידין ותנא כן במשנה אם יש עדים שהוא כת"י או שיוצא ממקום אחר אין נאמנים עכ"ל ופי' בו הרא"ה והריטב"א היינו דכל אחד מעיד על כת"י שאין זה כתב ידו ואין חבירו מסייע לו ולכך ביש עדים כשהוא כת"י ה"ל חד במקום תרי אבל אם שני עדי שטר מעידים זה לזה כל א' אומר אין זה כת"י ולא כת"י חבירי א"כ מה בכך דאחרי' מעידים דהוה כת"י ה"ל תרי ותרי עכ"ל ולדבריהם צ"ל הא דקתני באומרים אנוסים היינו דאין נאמנים בשכת"י יוצא ממקום אחר אפילו לגרוע כח שטר בשום דבר ולא אמרינן דיש להם מגו אין זה כת"י וכתב יד חבירי די"ל דהוה מגו בי תרי דכל א' צריך להעיד לחבירו ולא אמרינן. אך לא הבנתי איך יהיה תרי מול תרי כיון דשני' מעידים על זה העד שהוא כת"י כיון שהגיד וכו' וא"כ אמירתו שאין כת"י לאו כלום הוא דהא א"י לחזור מעדותו כלל ובפרט למ"ד אפילו טוענין מזויף ד"ת א"צ קיום וא"כ ה"ל רק עד שני דאמר אין זה כת"י חד לגבי תרי ובאמת לא מצאנו להם בכל הפוסקים חבר ואילו ס"ל כן הוי מעתיקי' ולכן צ"ע והא דלא אמרינן בגיטין בדף ט' דערעור דקתני היינו דעדי שטר עצמן אמרו מזויף ולכך יתקיים בחותמיו ואי דא"כ אף בח"ל נמי א"כ איך ס"ד ערעור דתרי הא בח"ל נמי בעי קיום וצ"ל דיתקיי' בחותמיו משמע אף עדים החתומים וזהו מורה בחותמיו וא"כ ל"ל דעדים מערערים:

(ז) ויכולים להעיד עדות זה מתוך כתבם. הש"ך בס"ק י"ז הקשה על זה מהא דפסק המחבר לקמן סל"ו בנשתתק דא"י להעיד על כת"י ושני תשובות יש בדבר אחד דאף הריב"ש לא אמרו אלא כשמעיד זה כת"י פלוני דהוי רק קוים שטרות בעלמא והיקל אבל עד המעיד זהו כת"י דקי"ל על מנה בשטר הן מעידין וא"כ ודאי להעיד על גופו של עדות הנזכר בשטר שצריך עדות גמורה ולא מהני מפי כתבם כלל ועימש"ל ס"ק ה' בשם רשב"א דהיקל לקבל שלא בפני בע"ד משום דעל כת"י מעידים ולא על מנה בשטר וע"ש ולכך הרמ"א לא העמיד דבריו על אופן השלישי שיבאו עדי שטר בעצמן ויעידו שיכולים להעיד מתוך כתב כי בזה לא אמרה הריב"ש רק באופן רביעי דעדים אחרים מעידי' דקי"ל על כת"י מעידין שנית דודאי הא דהיקל הריב"ש הוא דבלא"ה דעת ר"ת בכל עדות להעיד מפי כתב כדלעיל סי' כ"ח וא"כ במקום קיום דרבנן כדאי ר"ת לסמוך עליו ולקבל מפי הכתב והיינו בראוי להעיד דסבירא ליה כל הראוי לבילה וכו' אבל בנשתתק דאין ראוי' לבילה ואף לפיר"ת פסול לשאר עדות להעיד בכתב א"כ אף בקיום לא נקל כיון דפסול לכ"ע ולכך לא קשה מן נשתתק. איברא אף דאין כאן קושי' מ"מ קשה לסמוך אדברי ריב"ש כי אמרה בלי ראי' כלל רק דימה אותו לשאר קול' שהקלו בעניני קיום ואין לנו לדמות מילתא דרבנן אהדדי היכא דאתמר אתמר והיכי דלא אתמר לא אתמר. אדרבא יש קצת ראי' מגמ' דלא כריב"ש דהא דאמרינן דאי ליכא תרי אלא חד אמרינן דלחתום אחספא וכו' דלא ליפוק מיניה חורבא למה לו כולי האי יעיד אכת"י דחברי' מתוך כתבו וא"כ יהיה עדות השני מקוים מתוך כתבו וא"כ יהיה חתימתו ממילא מקוים כי ידמו הב"ד החתימה לחתימה כמו שמדמין במקיים מתוך חספא. ועכצ"ל דלא סמכינן אתקנה זו לקיים מתוך כתב רק בשעת הדחק וצ"ע:

(ח) משני שטרו'. הש"ך ס"ק י"ח כתב דהטור הביא בשם הרמ"ה דב' שערות אלו צריכים להיות ביד שני בני אדם והש"ך הסכים לטור דחולק ארמ"ה ובאמת לכאורה קשה מנ"ל לרמ"ה דין זה אמנם נראה כי הרמ"ה נסמך על דברי ירושלמי דאמרינן אר"י יוסי כרבנן ובלבד בשלשה שטרות של שלשה בני אדם ונדחק הש"ך בס"ק כ"א לפרשו דקאי על שטר הלואות דלכך בעינן שלשה והדבר דחוק עד שאין צורך להשיב עליו אבל באמת כוונת ירושלמי דהקיום הוא בשלשה שטרות והיינו שטר המקוים עמו יחשוב והוא בכלל המנין והיינו שתי שטרות המוזכר בגמרא והיא היא ולכך לא הביאו הפוסקים ומדקאמר של שלשה בני אדם ש"מ כרמ"ה דשני שטרות אינם יכולים להיות של אדם אחד רק צריך להיות של בני אדם נפרדים ויש לרמ"ה ראי' מירושלמי:

(ט) ואפי' ב' שטרות מקוימין כו'. הקשה הש"ך דלפי מה שהעתיק המחבר לשון הרמב"ם שמא הוא זייף הכל ולא חיישינן דזייף ממנו א"כ במקוי' דל"ל דזייפן למה צריכין להיות יוצא מתחת ידי אחר ונראה דדייק לי' הרמ"א מלשון שכתב הרמב"ם וכן מריימין שטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד כמו שמקיימין משני שטרות כתובות או שני שדות וכו' ויש להבין מה ביקש הרמב"ם בזה הדמיון שתלה זה בזה והש"ך גופיה בסעיף קטן כ"ה ג"כ עמד בזה הדקדוק ולכן סבירא ליה לרמ"א להורות נתן לנו הרמב"ם דכמו בשני שטרות וכתובות בעינן דוקא שהם יוצאים מתחת ידי אחר כמבואר בגמרא אף בשטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד בעינן שיצא דוקא מתחת ידי אחר וסבירא ליה הא דאמרינן בגמרא ביוצא מתחת ידי אחר מוסב אף על מה שאמרו שמקיימין שטר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד והטעם נ"ל כי יש להבין לרמב"ם דסבירא ליה דחיישינן שמא הכל זייף א"כ באוכל ג' שנים השדה בשופי תו מה יש לחוש הא ראיה דמכיר' השדה אמת וצ"ל דילמא באמת לקח השדה ויש לו שטר נכון עליו רק לא היה יכול לזייף כתבניתו התחכם לעשות על השדה ההוא שטר מזויף מעשה ידיו לפעול שקר ושטר הנכון אתו גונזו ולכך שטר זה דומה לזה כי הכל מעשה ידיו כאחד וא"כ אף בשטר מקוים י"ל כן דרוב קיום הוא מעדי שטר עצמן שמעידי' לו שהם חתמו השטר וא"כ י"ל דבאמת מה שנזכר בתוך שטר הוא אמת כי יש לו שטר אמת רק הואיל ולא יכול לעשות זיוף כתבניתו עשה על הנ"ל ג"כ שטר מזויף דומה קצת להנ"ל והעדים בראי' ויודעים כי באמת כתבו לזה השטר אינם מבחינים לדקדק כל כך בתכליתו ואומרים בדדמי כי וודאי כשמזייף נוטה קצת דומה לשטר האמתי ולכן אין העדים שמים אל לב לדקדק כל כך ומקיימין וא"כ אף שטרו מזויף יהיה מתקיים שלא כדת ולכך סבירא ליה אף במקוים צריך להיות שלא יצא מתחת ידו כלל:

(י) משטר שקרא עליו ערעור. הש"ך הקשה כיון דמקיום למה לי ערעור וכי נימא דהב"ד עשו שלא כהוגן וקיימו (ואפשר דבהא נחלק העיטור והטור בא"ע סי' קנ"ג דאי בא ערער דשני' לאחר הקיום אי צריך בירור עוד דב"ע סבירא ליה כרש"י דחוששין לקיום בלתי ערעור דנעשו בדדמי ולכך חל עליו ערעור והטור לשטתו דסבירא ליה כהרא"ש דערעור לאו דוקא ובקיום לחודא תו לא חיישינן לשום דבר) ולפמ"ש ניחא דאמרינן דגוף הדבר אמת וחתמו שטר רק נאבד ועשה בעל שטר זיוף והעדים דידעו דגוף דבר אמת לא דקדקו בדבר והיה מקיימין אותו ולכך בעינן שקרא ערעור וא"ש אך יש לדקדק לפמ"ש המרדכי הטעם דלכך בעינן שני שטרות על שני שדות או שני כתוב' דיכול לזייף קצת דומה לאחד אבל שיהיה דומה לשני שטרות לא והדבר ההוא אמת והחוש והנסיון מעידו. ויש לפי זה לדקדק מה מהני בשטר מקיום שיהיה שטר אחד סגי הא עדיין יכול לזייף ולעשות כמותו כיון דהוא רק שטר אחד ואמת כי הרא"ה בכתובות הביא דלעולם בעינן ב' שטרות אבל לא נראה כן מדברי רוב מחברים הטור וש"ע וצריך לומר דלכך בעינן גם כן קרא עליו ערעור ונתקיים אם כן זה ששטר כזה בידו אינו נותן לזה לזייף המינו ואינו מניחו כי מתירא אם יתוודע יהיה חוזר וניעור ערעירו ויבא שנית לידי חשש זיוף כי יתברר דהוא חבר לזייפני' ולכך לא חששו ואם כן א"ש דבעי ערעור דוקא:

(יא) ממנו לבדו. הש"ך הביא דעת רבוות' דאף עפ"י שהוא מקיום מ"מ בעינן שתי שטרות. והקשה הש"ך איך יובן לשיטתם הא דאמרינן שדי חת"י אחספא ומקיימין ממנו ולכן תי' הש"ך דלכך בעינן שתי שטרות דחיישינן שטר ההוא אעפ"י שקרא עליו ערעור ונתקיים מ"מ זיוף הוא ולכך בעינן ב' שטרות ואם כן הך דחותם בפני ב"ד אחספא דודאי חת"י הוא תו ליכא חשש ודבריו דחוקים דהוא גופי' כתב בס"ק הקודם דליכא למיחש לזיוף אם הב"ד קיימו שטר ומכ"ש אם נקרא עליו ערעור דליכא למ"ד דחוששין לזיוף ולכן ברור הטעם דלכך בעינן ב' שטרות כמש"ל דאחד מהן יכול לזייף ממנו כמ"ש המרדכי בשם ר"ת ומה שהקשה הש"ך מהך דשדי ח"י אחספא לק"מ דהא דמצריכינן כל הני תנאי בקיום דחוששין דלמא זייף אבל אי ברור לנו דלא זייף פשיטא דמהני הקיום בדמיון משטר לשטר וזהו עיקרו של הקיום רק במקום חשש זיוף הוסיפו להחמיר ולהצריך שיהיה ב' שטרות וכדומה להנצל מזיוף ולכך בעובד' דשדי חת"י אחספא הא ידוע לנו הב"ד דחתם ידו אמת דהרי עומד בב"ד ורוצה להעיד על חת"י בלי פקפוק רק אנן לא שבקינן לי' לבל יצא תלתא ריבעי דממון אפומי' ולכך אמרינן דיחתום אחספא ויהיה מקיום זולתו אבל מ"מ לב ב"ד יודעים דחתימתו אמת ואם כן אין כאן צורך להרבות בחומרות ואזהרות ודי דנוקמי אדין קיום להכיר חת"י משארי כתב ידו ולדמותו ובזו חת"י אחספא שוה לאלף חתימות במקום אחר דהא אמת דחתם ולק"מ ודוק וכן משמע קצת בש"ך גופא ולכן לדינא אין לנו אלא כמ"ש הרמב"ם וש"ע דמקיימין ממנו לבדו דכיון דלא קי"ל כסברת ר"ת רק כמ"ש הרמב"ם שמא זייף הכל:

(יב) ויש אומרים דאפילו מספר. וכל זה דעת הרא"ש דהוכיח מדאמר אביי דלחתום אחספא ולא דלכתוב תשרק צפע"ס וכדומה והש"ך דחה אותו דבלא"ה י"ל דלכתוב אריש מגילתא וא"צ חספא ובאמת כ"נ מדברי התו' ריש פ' גט פשוט. אך יש להבין באמת במילתא דאביי דכאן בכתוב' אמר אחספא והוא גופא אמר בפ' ג"פ מאן דמחוי חת"י בב"ד לא לחתום כי אם ארישא דמגילתא וכו' ולכן נראה דיש להבין מה מועיל רישא דמגילתא דילמא יהפכו ודרך משל החתימה שתי יכתוב שטר באורך ויהיה מקושר ואי דיש לו רק ע"א יחתום עוד ע"א שיהיה באמת בשעת הלואה ויחתום פסול למלאות שלשה כדאמרינן בגיטין דף פ"א ע"ש ואם כן יוציא ממון מן הלוה והלקוחות ע"פ ע"א ואותו ע"א שהיה באמת במעמד הלואה יחשוב שבאמת השני עד דעדי שטר חותמין זה שלא בפני זה ואתא לקלקולא ולכן נר' דבב"ב אמר אביי האי מאן דבעי לחוי חת"י בב"ד איירי דאין הב"ד מצוין לעשותו כי חושבין שיבואו עדים רק הוא מעצמו עושה כן אם כן הוא לעצמו צריך לחוש לבל יקרה לו תקלה ולכך אמר בחתם בריש מגילתא תו ליכא למיחש דיעשה עליו כת"י כי כת"י במקושר דעת התו' נראה בריש פ' ג"פ דלא מהני ע"ש אבל בכתובות דאמרינן דב"ד משיאין לו עצה לחתום בב"ד והב"ד מחויבין להשגיח שלא יצא ע"י תקלה לשום איש ישראלי ואם כן אף אריש מגילתא אין מניחין לחתום דילמא יהיה נעשה עי"כ מקושר כהנ"ל ולכך בעינן דוקא אחספא וא"ש ודוק:

(יג) אבל מעולם לא ידענו עדות זה כו'. ברור כמ"ש הש"ך אפילו יש כאן שני עדים על כת"י הוא וחבירו מ"מ כל שאינו זוכר לא מכשיר לרמב"ם ואל תשגיח בתשובת דרכי טעם סי' ה' דכתב בדאיכא אחר המעיד עמו על כת"י א"צ לזכור והיינו כסברת הרא"ש וזה אינו דהא אפי' ביש עדים אחרים המעידים על כת"י נתן הרמב"ם הטעם דלכך א"צ לשאול אם זוכרים הואיל דאינם נאמנים לגרוע כח השטר משמע הא ביש להם מגו דהא הם עצמן ג"כ מצטרפין להעיד על כת"י ואם כן יש להם מגו דשתקי הן נאמנים דאינם זוכרי' כלל ולכן יפה כתב הש"ך והב"ח והלח"מ דלדעת רמב"ם אפילו נצרף עמו אחר מ"מ כל שאינו זוכר הרי הוא נאמן דאין זוכר דהא יש לו מגו דשתק והשטר בטל כחספא ולכן אפילו לרבי דסבירא ליה על כת"י הם מעידים כל שאין זוכר אם אומרים זה כת"י וזה כת"י חבירו השטר בטל דהא יש לו מגו ואם כן נאמן דאינו זוכר ומעולם פסול כמו בכת"י יוצא ממקום אחר אלו היה להם מגו להאמינם. ובהכי ניחא דאמרינן שם דף כ"א דאי דמספקא לי' לרבי נ"מ במת חד וכו' ולא אמרינן בפשוט דאי אינם זוכרים העדות דאי פשיטא לרבי דעל כת"י מעידים השטר כשר ואי מספקא לי' השטר בטל דהא איך אפשר להעיד על מנה בשטר כל שאינו זוכרים א"ו אף לרבי אף דעל כת"י מעידים כל שיש להם מגו נאמנים דאין זוכרים והשטר בטל וא"ש אך יש להבין דברי ירושל' הביאו התו' והרא"ש דאמר הא דפליגי ר' יוחנן ור"ה אי יכול להיות נזכר מתוך השטר או מעצמו תלי' במחלוקת רבי ורבנן לפי הנ"ל כמעט אין לו הבנה דפי' הרא"ש אי אפשר לומר דאם אין זוכר מעצמו סבירא ליה לר"ה דעל כת"י מעיד ולכך בעינן שנים דהא לפי הרמב"ם מעולם השטר בטל וצ"ל לשיטת הרמב"ם כך פי' דודאי כתב הרמב"ם בעצמו הא דמהני זכירה מתוך השטר קל הוא שהקלו בד"מ דשורת הדין לא מהני זכירה מתוך שטר רק מעצמו רק הואיל ועל הרוב אין העדים נזכרים רק מתוך השטר ואם כן לעולם יתבטל השטר ולכך הקלו דגם זו יהיה מועיל וסבירא ליה לירושלמי דגם ר"ה ס"ל כן רק בזה נחלקו ר"י סבירא ליה דכיון דהקלו עשו לגמרי כאלו זוכרו בעצמו שהרי הוא מעיד על מנה בשטר לגמרי וא"צ צירוף אף בנזכר מתוך השטר ור"ה ס"ל דלא כל כך הקלו רק שורת הדין אם אין זוכר אפילו בצירוף אלף עדים אינו מועיל דהא השטר חספא והקלו חכמים דהואיל דנזכר מתוך שטר דיהיה מהני צירוף עוד ע"א ויהיה נחשב כמעיד על כת"י וזהו הקולא שהקלו דיועיל צירוף ולא לבטל שטר כחספא כיון דעכ"פ נזכרים מתוך השטר אבל עכ"פ בעינן שנים דאיך אפשר לומר על מנה בשטר כיון דזולת השטר אין זוכר כלל וא"ש רבי יוחנן כרבנן ור"ה כרבי ובנזכר לגמרי לכ"ע סגי בע"א כמ"ש הרא"ש ופסקינן כרבי יוחנן דהקילו לגמרי וא"צ אפילו צירוף כלל וא"ש ומה שהקשה הריטב"א על הרמב"ם מהך דג"פ דאמר רבא אין חתי' ומיהו מקמי' ר"א לא חתמתי וכפתי' ואודי וא"כ דבאמת היה מזויף לא היה רבא זוכר העדות כלל וא"כ בלא"ה בטל אין כאן קושי' דשם כת"י יוצא ממקום אחר הוה דרבנן בקיאי בחתימת ידייהו ומי לא היה מכיר חתם רבא ועוד אפשר גוף הלוא' בע"פ היה אמת רק הוא עשה שטר לטרוף ממשעבדי בזיוף וא"כ נזכר רבא גופו של עדות:

(יד) ואין אנו מצריכים לשאול אותם כו'. מזו מוכיח דצריכי לשאול העדים באין כת"י יוצא ממ"א דהא משמע אפילו בכת"י יוצא ממ"א אילו היו נאמנים היו שואלים אותו ודוחק לומר דודאי מסתמא כשבאין להעיד אמרינן דזוכר כמ"ש הרמב"ם עד שאין זוכר לא יגיד אבל בכת"י יוצא ממקום אחר ואין בא לב"ד להעיד אז שפיר יש חשש דלמא שוכח דזהו דוחק וגם מש"ל דיבאו העדים ויאמרו זהו חתימתי ואני עד בדבר משמע דצריך להעיד דכך מורה הלשון ואני עד ופי' הש"ך דאינו בא רק לשלול דאם אין זוכר דפסול דלשון ואני עד לא משמע כן אך מכל מקום לדינא דברי הש"ך מוכרחים דודאי בדיעבד אם לא שאלו הב"ד ואמרו סתם שהוא כת"י הרי זה בחזקת זוכר דאל"כ מה בכך כשכת"י ממקום אחר ניכר דאין להם מגו דאין נאמנים דאין זוכרים למה הא מסתמא דאין זוכרים וגם קושי' הראב"ד באומרים אמנה היה הואיל והוא עולה אין נאמנים מה בכך סוף כל סוף אמרו אין זוכרים אלא ודאי הואיל ומשוי נפשי' רשעי' ה"ל כאילו לא אמרו דבר וכמו דשתקי וא"כ מוכח דשתקי נאמנים ואמרינן דזוכרים ולכך כתב הרמב"ם כל עד שאינו זוכר לא יעיד ואם כ"כ דלא אמר דזוכר עדותו פסולה אם כן הך מיותר דמה נ"מ אי יעיד או לא הלא כ"כ דאמר דזוכר אין עדותו מעלה או מוריד ואי כוונתו דלא יאמר שזוכר אם באמת אין זוכר זהו פשיטא מיותר דפשיטא דלא יעיד שקר א"ו אזהרה לעד שלא יעיד דאולי שכחו הב"ד לשאול לו אם זוכר וילך לו ויסמכו הב"ד אחזקה דזוכר ויכשירו עדותו שלא כדת ולכך לא יעיד אמנם נראה דסבירא ליה לרמב"ם אמת בדיעבד אם הלך לו מב"ד בלי שאלה אי זוכר סמכינן אחזקה וסתמא דזוכר אבל מ"מ מתחילה כל מה דאפשר לברורי מבררין דיש לב"ד לשאול. אותו אי זוכר או לא כדי לברר הספק ולהעמיד הדין על תלו ולכך צריך לומר אי זוכר או לא ומיושב כל הדיוק בלישנא שכתבתי אבל בדיעבד אם לא שאלו מ"מ כשר דסמכינן אחזקה דזוכר כל כמה דלא אמר דאין זוכר וא"ש:

(טו) אלא בע"א כו'. פי' הסמ"ע דבע"א אפילו כת"י יוצא ממקום אחר צריך לומר בב"ד עדותו ושיזכור דאל"כ הוי ליה מפיהם ולא מפי כתבם והדבר תימה דהא לקמן בסי' נ"א מבואר דע"א בכתב לדעת הרמב"ם אם טען פרעתי ה"ל מתוך שאיל"מ ולדעת הרא"ש עכ"פ זוקק לשבועה להכחיש העד אבל מעולם לא עלה בדעת הרמ"א להגיה דאין משגיחין בשער כלל עד שיבא ויגיד לב"ד ואז ה"ל כשאר עדות בע"פ ולכן ברור כמש"ל דאם בא לפני ב"ד שטר בע"א מכשירין ודנין על פיו ואמרינן דהוא בחזקת זוכר רק דס"ל לרמ"א דאם בא לב"ד ואמר דאין זוכר אע"פ שכת"י יוצא ממ"א מפסל שטרא. איברא דגם בזה תמה הש"ך מנ"ל דזהו חד תי' בתו' על הא דאמרינן כותב אדם עדותו בשטר והוא שזוכרו דלמה בעי זכירה ימסור שטרו לב"ד ותי' דמיירי בע"א ושטר בע"א אינו כלום ועוד תי' דאיירי דלא אמר להם לכתוב או דלא נכתב בנוסח שטר ע"ש (ועיי' מש"ל סי' ל"ט) ולפי דקי"ל סי' נ"א דע"א בשטר מהני העיקר כאידך שינויא של התו' וליתא להך דינא ויפה הקשה ויותר קשה לשיטת הרמב"ם שהוא דיעה קמייתא הנזכר במחבר דמפרש הך כותב אדם פי' בפשוט' דכיון דשטר יוצא מתחת ידו ואי בעי קלתי' הרי הוא כמו שאין כת"י יוצא ממ"א ונאמן דאינו זוכר ומפסל השטר ומזו יליף כל דין הנ"ל ואם כן דין זה דיש הבדל בין ע"א לב' עדים ליתא. ואמת כי לכאורה משמע כדברי הרמ"א בתשובת הרי"ף שהביא הרא"ש בפ"ק דמכות חתם קרוב ורחוק בשטר ולא הכיר הרחוק מן קרובים שלו הרי עדות הרחוק כשר אי זוכר העדות וקשה הא ה"ל כמו ע"א בשטר כיון דלא מפסיל בצירופו עם הקרוב הואיל ולא הכיר ואם כי ל"ל דיזכור עדותו בע"פ אך לקמן בסי' נ"א בררתי דברי רי"ף באופן אחר עד שאין מזה ראי לדברי רמ"א ולכן באמת הרמ"א אזיל לשיטתו ונמשך אחרי דעה קמייתא שהוא דעת הרמב"ם דשורת הדין לעולם בעינן שיזכור העדות רק בכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר אינם זוכרים דכיון שהגיד וכו' והרמ"א ס"ל ס"ס זה כדעת הריב"ש דע"ח יכול לחזור בעדותו ואין בו משום חוזר ומגיד וא"כ עדיין יש לו מגו באומר אינו זוכר דהא יכול לחזור מעדותו לגמרי וא"כ הרי הוא נאמן דאין זוכר ופסול השטר וא"כ אין מתו' ראיה דלא ס"ל כדעת הרמב"ם ואמת כי גם בהך דינא דלקמן השיג הש"ך ועיין מ"ש שם אבל עכ"פ דברי רמ"א לשיטתו נכונים וא"כ דוקא בשעד לפנינו ואומר דאין זוכר אבל בסתם אמרינן דזוכר כמו בשני עדים וכשר והיינו הך דלקמן בסי' נ"א וכן אם מת דכמו בשני עדים כשר משום תקון עולם וכמש"ל בסי' כ"ח כן י"ל בע"א דמ"ש דמנ"ל לחלק בכה"ג וברור:

(טז) לא נתקיים. עיי' אורי' שכתבתי בשם התו' והרא"ש דאפילו אומר להדיא דמעיד על כת"י מ"מ לא מהני ודייקי' ליה התו' מהא דאמרינן ואי ליכא אחר מה נעביד וכו' ולא אמרינן דיאמר בפי' על כת"י אני מעיד א"ו דזה לא מהני והקשה מהריב"ל דלמא איירי דליכא אחר המכיר חת"י רק הוא לבדו וא"כ אם יאמר על כת"י יצטרך להעיד עוד אחר עמו והא ליכא ולר"מ דהא זה ואי ליכא אחר עליה קאי דאמרינן שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן בזו ר' לקולא ורבנן לחומרא וקשה בממ"נ אי ליכא אחד דמעיד על כת"י החי זולת אותו עד בעצמו ואין אחר אתו אם כן מה רבי לקולא הא אין כאן קיום כלל דכת"י החי לא נתקיים כלל וע"כ דאיכא אחר המכיר ג"כ כת"י העד החי אם כן מה רבנן לחומרא ומה פריך איך נעביד הא יכול לומר על כת"י אני מעיד והרי יש כאן אחר שיצרף עמו להעיד ג"כ על כת"י ואם כן מועיל כמו לרבי ואיך כאן צורך תקנה ולא חומרא לרבנן וע"כ מוכח דלא מהני אמירתו בזה לרבנן כלל וא"ש ולק"מ. ויש מקום ספק לדעת הרא"ש וסייעתו דסבירא ליה בשאין עדי שטר זוכרין ענין השטר יכולים לקיים השטר רק צריכין שתים על כל חתימה דה"ל על כת"י מעידים א"כ אם בהך דינא דאיכא על העד החי עוד ע"א דמעיד על חתימתו והוא אומר דאינו זוכר ענין שטר אם יכול להעיד בצירוף עוד אחר על עד השני דהא לא נפיק אפומי' רק פלגא דממון דגם על חתימת ידו היה צריך עד שני להצטרף עמו ובאמת מסתבר כן רק תמהני מסתימת הרא"ש דלא זכרו ולכן אפשר לומר דסבירא ליה להרא"ש דודאי סתמא דמילתא דעדים זוכרים מ"ש בשטר וכמש"ל לשיטת הרמב"ם רק אם אומר להדיא דאינו זוכר ובא לגרוע כח השטר בזו נאמן דהא השטר מקוי' ע"פ ויש לו מגו ופה שאסר וכו' אבל כאן דאמירתו אינו זוכר הוא ליפות כח שטר דאם זוכר אינו יכול להעיד על כת"י שני משא"כ באינו זוכר דיכול להעיד אם כן הא לית ליה מגו ואינו נאמן לומר דאינו זוכר ליפות כח השטר נגד חזקה דאמרינן מסתמא זוכר וצ"ע דלמה לא יהיה העד נאמן בזה ומ"ש זה משארי עדות כיון שהוא אומר דאינו זוכר בבירור כלל וכלל ושוב ראיתי בב"ח ופרישה שכתב בפשיטות דאם אינו זוכר עד שצריך לעד אחר לצרף עמו להעיד על חתימתו יכול להעיד על כת"י העד השני ובטלה דעתי נגד דעתם ועיי' משא"ל בזה:

(יז) אפילו על החרס כו'. הרב הש"ך בס"ק ל"ז האריך דהא התו' כתבו דאביי אתיא כר"מ דסבירא ליה ע"ח כרתי וא"כ אנן דקי"ל כר"א דע"מ כרתי עדיין קשה מה יועיל חספא ע"ש שדחק ולפמש"ל בסי' מ"ב לק"מ דפירשתי דבגיטין מודה אביי דכשר אפילו בדבר שיכול לזייף רק בשטרי הלואה סבירא ליה כרבי מאיר דבעינן דוקא בדבר שא"י לזייף וכל החשש הוא דימצא אינש ויכתוב עליו שטרי הלואה כמש"ל בפי' המהרש"א ע"ש ואם כן לק"מ דהא קיי"ל בשטרי הלואה פסול אם נכתב על דבר שיכול לזייף וא"ש:

(יח) אינו מועיל כו'. כתב הרב המובהק מהרי"ט בחלק א"ע סי' ט' דמ"מ מצטרף לענין מלוה ע"פ וראיתו דהא קי"ל הלואה והודאה מצטרפין אע"ג דמה דמסהיד האי לא מסהיד האי ע"ש ונראה דקאי לשיטת הריטב"א דפי' דאין הקושי' דמה דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא משום דעל העד שני ליכא רק חד עד דידע דבקיום שטרות דרבנן מהני בכה"ג רק הקושי' דזה מעיד על ענין אחר וזה מעיד על ענין אחר וא"כ סבירא ליה למהרי"ט הואיל דאמרינן הודאה אחר הלואה מצטרפין אף דמה דמסהיד האי לא מסהיד האי ש"מ דבעדות ע"פ ליכא קפידא ואם כן ה"ה בעד ודיין אבל לפי' התו' ויתר מפורשים דס"ל דכל הקושי' הוא דעל עד השני ליכא אלא חד עד ואין כאן שני עדים ואם כן ה"ה לענין מלוה ע"פ נמי הא ליכא ב' עדים ואין מקום לדבריו כלל ולפ"ז לפמ"ש דדעת המחבר לקמן בסעיף ט"ז כדעת רש"י ורא"ש ולא כריטב"א ליתא לכך דינא דמהרי"ט:

(יט) כל אחד מעיד על כת"י וכו'. הקשה הסמ"ע דהא בסעיף י"ד משמע דבעינן בדיין המעיד על כת"י צירוף אחר עמו ותי' דלעיל משום רבות' נקט לי' אפילו אחר עמו מכל מקום אין עד ודיין מצטרפי' ואין תי' זה מספיק ברא"ש כמ"ש הש"ך בס"ק ל"ט דהא הרא"ש כתב כן על מימרא דשמואל דאמר עד ודיין מצטרפים דאיכא עד אחר עמו ומה רבותא יש כאן. וכתב הש"ך דבב"י משמע לחלק בין כשדיין אחד מעיד על כת"י או שני דיינים ולא מסתבר לחלק. ולי נראה דמסתבר דהא בלא"ה דייק הט"ז ברבינו יונה דכתב דלכך יכולים שני דיינים להעיד כל א' על כת"י משום דעל קיום השטר הם מעידים והקשה הט"ז דלא דמי לעד החתום בשטר דעל מנה בשטר מעיד דהיה הלואה אמת וא"צ לכת"י כלל אבל בדיין הא עיקר חתימתו אם כן מה בכך דעל קיום מעיד מ"מ העיקר חתימתו ע"ש ואני תמה דא"כ דמדמה רבינו יונה הך לעד דמנה בשטר ה"ל להרא"ש לחלק דאם הדיין זוכר דנתקיים בפניו השטר וזוכר כל עניני הקיום א"כ א"צ לעד אחר עמו דאמרינן על קיום בשטר הוא מעיד ואם לאו דאינו זוכר במחשבתו מענין קיום רק יודע ומכיר שזהו כת"י צריך שני עדים הוא ואחר כמו גבי עד בשטר כשאין זוכר ענין שטר ולמה סתם הרא"ש דלעולם הדיין יכול להעיד לבד על כת"י ולא חילק בין זוכר לאינו זוכר. לכן נראה דודאי אין הכוונה דעל קיום בשטר מעיד וה"ל כעד במנה בשטר דודאי יש חילוק כמ"ש הט"ז רק כבר כתב הריטב"א והר"נ מ"ש דבדיין מעיד על חתימתו לולי הטעם דמאי דמסהיד סהדא וכו' היה מצטרף ולמה לא חיישינן דלמא הדיינים החתומים בצדו מזויפי' ואם כן אין כאן קיום וכמו כן השאלה אפילו בשני דיינים המעידים על חת"י דאין קיום בפחות משלשה והעלו דלא חיישינן לזיופא ולכך מסקנת דבריהם אפילו לא כתיב בקיום בי תלתא מ"מ לא חיישינן לזיופא ע"ש בר"נ וריטב"א אשר צריכין לומר להסביר טעמם דכיון דחזקה דלא נחית לקיום עד שהיו שלשה מכ"ש בדכתב בי' תלתא אם כן ודאי דהנך חתומים בצדו כשרים ולא חיישינן דילמא אחרים היו והנך החתומים זיופא דלא חיישינן כולי האי והעיקר דבקיום הקלו מלמיחש כולי האי ולפ"ז ס"ל לרבינו יונה דליכא סברא לומר ולחלק דלגבי כת"י אמרינן דחזקה דהאחרי' החתומים לאו זייפא הם אבל מ"מ לגבי גוף חתימת אחרים לא אמרינן כן דמ"ש וזהו רחוק בסברא דממ"נ וגדולה מזה כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"י דאם העיד העד שקודם שחתם היה מקדם חתום על השטר ע"א ה"ל כמעיד שזהו כת"י וה"ל קיום ע"ש וג"כ שרש דבריו בקיום הקלו ובחזקה כל דהוא אוקמינן אקיום ע"ש. ולפי זה כ"ש בזה דאם אמרינן דודאי האחרים החתומים הם כשרים ולא מזויפי' דה"ל קיום ולפ"ז אם אומר הרי זה כת"י דחתמתי על הקיום א"כ ה"ל כמעיד על חתימת השני החתום בצדו ג"כ דהוא ג"כ חת"י דזולת דהי' שלשה בקיום לא היה חותם ולומר דהיו אחרים בקיום והחתומים הן מזויפי' לא אמרינן כנ"ל וא"כ בממ"נ לא ימלט אם כת"י אמת וצדק אף השני אמת דזה ח"א בלתי שני ואם אנו מסופקי' בשני אף חת"י אינו מועיל דאין קיום באחד ואם זה לא אמרינן אף זה לא אמרינן דהשני זיוף ופשוט ולכך צדקו דברי רבינו יונה וכך כוונתו בשנים המעידים על כת"י דבשלמא על כת"י בעלמא הם מעידים א"כ י"ל כל אחד שאמר זה כת"י אין לו שייכות בכת"י חבירו ואינו מעיד עליו והרי על כל חתימה רק עד אחד משא"כ דאמרינן באמת על קיום שטר מעידין והן באמרם זהו כת"י היינו שנתקיים שטר בפנינו ואם כן לא ימלט דהיה במעמד שלשה והשלשה הן החתומים בצדו דלזה לא חיישינן דהיה אחרים והחתומים הן מזויפי' כמש"ל וא"כ זה שאמר זה כת"י שנתקיים השטר הרי זה מעיד בבירור דגם זה כת"י חבירו דלא סגי בלא"ה וכן להיפוך השני דמנרד זה כת"י על קיום שטר ה"ל כמעיד בבירור שזה כת"י חבירי החתום עמי וכמ"ש דאי אפשר לקיום בלי שלשה ואם כן הרי זה זה אומר זה כת"י וזה כת"י חבירי וכן השני דה"ל קיום לכ"ע אפילו לרבי וה"ה בדיינים ואין כאן פקפוק ולכך לא חלק בין זוכר הקיום לאין זוכר ואין נ"מ דלעולם בעינן שני עדים על קיום כתב יד הדיין רק דה"ל כשני' דכל דיין מעיד על כת"י וכת"י חבירו. וח"ש וזהו בשני דיינים אבל בדיין א' אמת דמעיד על כת"י וכת"י חבירו ע"כ אין כאן אחד המעיד על כת"י ולעולם צריך בדיין שני עדים ולכך מצריך הרא"ש והטור שני עדים על חתימת הדיין הוא ועוד עד אחד וא"ש ולק"מ ואמת כי לשון רבינו יונה בהרא"ש דחוק קצת מ"מ יותר טוב לומר כן דלא יהיו דברי הרא"ש סותרי' אהדדי וגם לא יקשה קושיא הנ"ל דה"ל לחלק בין זוכר לאינו זוכר ובפרטות כי הדברים בעצמן הם אמתי' וכנים ואם לא נאמרו ראוי' שיאמרו וכן נראה לדינא וכן משמע במה שפסקינן בסעיף ט"ז דאם אחד מהשוק מעיד על חתימת עדים דמצטרף עם הדיין דשניהם מעידים דזהו חת"י עדי שטר ולא אמרינן דזה מעיד על קיום שטר וזה מעיד שזהו כת"י עדים א"ו דא ודא אחת היא היינו קיום השטר והיינו כת"י עדים והדבר מוכרח כמ"ש:

(כ) אלא ששני' מן השוק כו'. א"ל דעל העד נמי מעידים אלו דמה מהני אם כן על העד שני ליכא רק עד א' שהוא דיין רק צריך לומר דמוסב אלעיל שיש כאן ע"א המעיד על חתימת שני עדים ואם כן כשיש על חתימת הדיין גם כן ב' עדים הרי על כל עד ועד שני עדים וכן הגיה הרב ב"י בב"ה בר"ן דכתב בשם הרא"ה דמהני כששני' מהשוק מעידים על העד והדיין והגיה הב"י דצריך לומר על הדיין לבד ומוסב על מה שכתב הר"ן מקדם דעל העדים יש ע"א שמעיד על שני החתימות דאל"כ הא על שני אין כאן רק ע"א שהוא קיום הדיין והש"ך בס"ק מ"ו האריך שנעלם מהב"י וסייעתו דברי הריטב"א דס"ל דודאי אף דדיין לבד מעיד על העד השני אין כאן קפידא דאינו רק ע"א דבקיום הקלו ומהני קיום הדיין כאלו שנים מעידים וזהו חידוש דין שחדש לנו רמב"ח במאמרו עד ודיין מצטרפין רק כל קושית הגמרא דמה דמסהיד זה כו' ואם כן בב' עדים מעידים על העד ודיין דסהדותא כחדא נינהו מצטרפין ע"ש שהאריך ויפה היה דיבר אלו הביא הר"ן דברים אלו בשם הריטב"א אבל הביאן בשם הרא"ה וכעת שזכינו שיצא לאור הרא"ה בדפוס על כתוב' אשר בלי ספק היה בכ"י לפני הרב ב"י הוא כתב להדיא כפירש"י ותו' דלכך עד ודיין אין מצטרפי' דהא על עד השני ליכא רק הדיין ואינו אלא ע"א וזהו כוונת הגמ' מה דקמסהיד סהדי לא מסהיד דיינא ואין כאן רק ע"א וא"כ דכך ס"ל לרא"ה הוא טעו' דמוכח בר"ן כמ"ש הב"י וכן בתשוב' מהרי"ט לא"ע סי' ס"ט הביא לשון הר"ן ג"כ כמ"ש הב"י אם שני עדים מעידים על הדיין ולא הזכיר על העד. וכן מוכח מדברי הר"ן בסופו דכתב הא דאמרינן בירושלמי השטר מתקיים בכתב יד ע"א ודיין אחד פליג אגמ' דידן וסבירא ליה כרמב"ח ולדברי ריטב"א א"צ דמיירי ב' עדים מעידים על כתב ע"א ודיין א' והרי הוא מקוים וזהו מכוון בלשון ירושלמי כמ"ש הרשב"א בתשובה להדיא א"ו דס"ל כפי' התו' דסוף כל סוף על עד השני ליכא רק דיין א' והוא ע"א ונכון והנה לענין דינא דעת הש"ך לפסוק כריטב"א וכתב הואיל לשיטת הריטב"א אין להיות דייני קיום קרובים לעדי שטר וכך נהגו א"כ הלכתא כריטב"א דלדעת החולקים אין להקפיד אם הם קרובים ולא הבנתי דבריו דברור לדעת התו' והרא"ה דכל הטעם משום דעל עד השני ליכא רק הדיין והוא רק חד לפי זה אם העד מעיד זה כת"י ואחד מעיד על השני והדיין מעיד על כת"י הרי הקיום כשר דהא איכא על כל עד ב' עדים או לדעת הרא"ש דבאינו זוכר בעינן שני עדים א"כ בעד האומר איני זוכר וזה כת"י וזה כת"י חבירי והדיין אומר זה כת"י כשר דיש כאן על כל עד ב' עדים ולא נפיק ע"פ העד המעיד רק פלגא וזהו ברור וא"כ אם הדיין קרוב לעד המעיד שהוא החתום בשטר הרי נפיק ממש כל הממון או רובו עפ"י קרובים אבל לדעת הריטב"א דלכך אין הדיין מצטרף עם העד משום דהם שני סוגי עדות אם כן לכאורה לא תמצא דיהיה עד החתום ודיין מצטרפי' דמה בכך דישנו על עד השני עוד עד סוף כל סוף אין ענינו של עדות זה כזה ואם כן יכול להיות קרוב הדיין לעד דלעולם לא ישנו במציאות דיעיד עד החתום בשטר ודיין כ"א על הקיום ודברי מהר"ם בתשובת מהר"ם ורשב"א תתנ"ג דכתב דמשכחת לו קיום כשמעידין על כת"י א' מעדים ואחד מהדיינים וכמ"ש בירושלמי והיינו דע"כ צריך לומר בפי' הרשב"א כמ"ש הש"ך דאין קפידא כשיש על העד הב' רק קיום דיין לבד צריך לימוד דכתב אח"כ ולפי זה יש להזהר שלא יהיה על הנפק בני אדם קרובים לעדים דלמא אתו לקיים באחד מהעדים ואחד מהדיינים שהם קרובים וכו' עכ"ל דהא לפי' ריטב"א לכאורה אין במציאות שיעיד החתום על השטר והדיין כאחד דמה דמסהיד זה לא מסהיד זה ואינו רק אחרים יעידו על העד ודיין וא"כ אין נ"מ כשהן קרובים דכשאחרים מעידים על חתימתו יכול הוא להעיד על כת"י השני ולא שייך נפיק רוב ממון על פיו ומכ"ש שקרוב שלו יכול להעיד ודוחק לומר דמהר"ם סבירא ליה כהרא"ש דבעד שאינו זוכר על כת"י ולא על מנה בשטר מעיד ואם כן אם עד ודיין כל אחד מעידין על כת"י והעד אינו זוכר כשר הקיום לדעת הריטב"א דהא על עד זה המעיד ישנו ב' עדים הוא והדיין ועל העד השני סגי בע"א כמ"ש הריטב"א והם מעידים על סוג אחד זה על כת"י וזהו על כת"י ועל זה הדרך יש לישב בדוחק דברי בעל עיטור דראש דבריו בדיני קיום כתב ז' דרכי' בענין קיום ודרך החמישי עד ידיין מצטרפין וכותבין מדאתא פלוני דחתם בשטר ופלוני דיינא דחתם באשרתא ואסהידו כל חד אחת"י אתקיים האי שטרא כדחזי ואולם בדף של אחריה פסק כרבא החולק ארמב"ח דעד ודיין אינם מצטרפים והדברים סותרים. ולכן היה אפשר לדחוק ולומר דכוונתו בדיני הקיום דעד החותם אמר להדיא דאינו זוכר וא"כ מצטרפים כמ"ש דשניהם מעידים בסוג אחד ואם כי דחוק דהל"ל לומר דאינו זוכר איהו דחיק ומוקי אנפשיה שלא יהיו דבריו סותרים להדיא אך לא ידעתי אם לפי' זה של ריטב"א י"ל דינו של הרא"ש כשאינו זוכר דא"כ מה פריך רבא מה מעלית' מה דמסהיד סהדא וכו' דלמא הוא דאמר עד ודיין מצטרפים היינו בזה אופן דאינו זוכר ואם כן שניהם מעידים בסוג א' ומ"מ יפה אמר כמה מעליות' דחידש דאף על עד שני ליכא רק קיום הדיין כמ"ש הריטב"א ובאמת הריטב"א סבירא ליה דלא כרא"ש דאפילו אומר דאין זוכר להדיא מ"מ על מנה בשטר מעיד וא"צ שני עמו מ"ש וכ"כ העיטור בשער הראשון ע"ש ולכן צריך לומר בהבנת דברי הר"ם דמודה הר"ם והריטב"א דאם הדיין מעיד על חתימתו ועוד ע"א מעיד על עד השני ועד החתום מעיד על חתימתו דמועיל דלמה יגרע מאם עד אחד מעיד על חתימתו ושני עדים מעידים על השני דמהני כמבואר בגמרא ולא אמרינן דזהו עד מעיד על מנה בשטר והב' אחרים מעידים על ב"י השני ומ"ש ב' עדים או דיין ועד וכן תמה בזה בס' בני שמואל ונכנס בדוחק ולכן ברור דמודה הריטב"א דבאמת בזה אופן כשר רק כשיש כאן רק עד המעיד על חתימתו ודיין א' בזו אמרינן בממ"נ הא אין כאן על עד השני רק ע"א שהוא הדיין רק דאנן אמרינן להקל בדיין ואם כן אמרו דמה דמסהיד זה לא מסהיד זה ותרתי להקל א"א לומר. אבל כשיש עמו צירוף הרי הוא כאיש אחר ועיי' בריב"ש סי' שפ"ב משמע שכ' מהך טעמא דאין הדיין מעיד עדות שלם וזהו דעת מהר"ם ולכך כתב דאין להכשיר דיינים קרובים לעידי שטר דלמא אתו לקיים בא' מעדים וא' מהדיינים היננו באופן שכתבתי לדעת התוספות דדלמא יעיד העד על חתימתו והדיין על חתימתו בצירוף עוד ע"א המעיד ויהיה כשר והרי נפק רוב ממון עפ"י קרובי' וא"כ מבואר דכ"ש לדעת התו' ורא"ה דאין להכשיר קרובים וראית הש"ך ליתא. אבל מ"ש הר"ם לפ"ז נראה דהוא נגד דעת הרא"ש דכתב הילכך הואיל ואין השטר מתקיים עפ"י ע"א ודיין א' אין אנו חוששין אם הדיינים קרוביה לעדים וכו' וקשה לדבריו הא משכחת ליה כנ"ל ואף דנימא דלא סבירא ליה כמ"ש בדעת הריטב"א מ"מ לדבריו קשה אם אין עד זוכר ודאי דעד ודיין מצטרפי' כמש"ל ואם כן אתו לאכשורי בקרובים כמש"ל ועיין ב"ח דנבוך להסביר למה לשיט' הרא"ש אם אין זוכר לא יצטרפו עד ודיין ע"ש דמסבר ולא מסבר לי לענ"ד ולכן צריך לומר דהיה לרא"ש בזה שטה שלישי' וכמ"ש מהרי"ט בחלק א"ע סי ט' הנ"ל דס"ל דאין קיום לחצאין או כולו בעדי' או כולו בדיינים אבל לקיי' ע"א בעדי' וע"א ע"י דיינים לא אמרינן וכ"כ מהרי"ט דכן משמע בסמ"ג ע"ש. וא"כ לפי זה אפי' העד מעיד על כת"י אינו זוכר או דיש כאן עוד עד המעיד על כתב יד עד השני לא מהני דסוף כל סוף הקיום לחצאין ולכך מכשיר הרא"ש העדים שיהי' קרובי' לדייני קיום דאין כאן מציאות בשום צד שיהיה הכשר הקיום עפ"י עד יהי' באיזה אופן שיהיה ולפי זה נראה דאף אם מעידין על כתב יד אחד מהעדים ואחד מהדיינים לא מהני דהא עכ"פ החצי בקיום העד והחצי בקיום הדיינים ואם כן יפה כתב מהר"ם דהואיל דמפרש ירושלמי דמכשירין בכה"ג בעדים מעידים על כתב העד והדיין ש"מ דליתא לסברת הרא"ש ולכך כתב ולפ"ז אין להכשיר קרובים וא"ש הך מילתא ולפי זה דהוא בא לשלול דעת הרא"ש וזה ברור ופשוט. ונראה דגם העיטור סבירא ליה הך סברת הרא"ש דאין לחלוק בקיום או כולו בקיום עדים או כולו בקיום דיינים רק ס"ל אם העד החתום בעצמו בב"ד ומעיד כיון דקי"ל על מנה שבשטר מעיד וכל עדות הוא דמנה בשטר הוא אמת כמ"ש בעל עיטור גופי' בשער הראשון ע"ש אם כן אין זה בגדר הקיום כלל דהוא מעיד על מנה בשטר ואין כאן רק קיום על הדיין והרי כל קיום בדיין דע"א הוא אינו בגדר קיום כלל אבל כשאין הע"א לפנינו וב"ד מקיימין ע"י אחרים כתב יד העד וכת"י הדיין אם כן חל על שניהם תורת קיום ואין קיום לחצאין או כולו בעדים או כולו בדיין ולכך כשהביא ירושלמי דאמר אפילו בכתב ע"א ודיין א' מקיימין כתב עיטור והיינו פירש עד ודיין מצטרפין ר"ל דמקיימין שני כתבים אבל בריש הלכות קיום כתב בדרך החמישי דאתא פלוני העד והעיד אחת"י ובזו אין שייך אין קיום לחצאין כלל ולכך מכשיר וזהו מה שנר' להליץ בעד בעל עיטור. והיוצא לדינא כיון דדעת הרא"ש ולפמ"ש אפשר דעת בעל עיטור גם כן דבשום אופן לא מצטרף קיום דע"א וקיום דיין א' ולדעת התו' והרא"ה והר"ן והריב"ש כפי שבררנו דעתם עכ"פ צריך על העד שמעיד עליו הדיין עוד ע"א דאל"כ הרי קיום בע"א ולא סבירא להו כמ"ש הריטב"א בדיין הקילו אם כן פשיטא דדעת הריטב"א והר"ם יחיד היא לגבי הנך רבוותא והכי קי"ל כפסק ש"ע ומ"מ קרובים אינם יכולים להיות דיינים כמ"ש באריכות. ויש לי מקום ספק אם באנו לקיים שטר מתוך קיום הדיינים וכת אחד מעידה על כתב דיין אחד וכת השני על כתב דיין השני אי מהני לשיטת הרי"ף דהא בעדות שמעידים שזהו כת"י הדיין אינו תועלת כלל אם לא נתקיים כתב דיין שני וא"כ ה"ל חצי דבר בשלמא בעד ודיין דאף דדיין בעדותו אינו פועל כלום זולת צירוף העד הראשון מ"מ העד ראשון מחייב שבועה ואם כן ה"ל כמו אכילת פירות בג' כיתות המעידים על שלשה שני חזקה וכיון דבעד לא הוי חצי דבר אף לגבי דיין לא הוי כמבואר בגניבה ומכירה ע"ש בסנהדרין אבל בשני כיתות א' על דיין א' והשני על דיין השני הא הוי חצי דבר להרי"ף דמה שהם מקיימין חתימת דיין א' הוא ללא יועיל וה"ל חצי דבר בשלמא לשיטת התו' דס"א דהיכי דאי אפשר לעדים לראות יותר לא מיקרי חצי דבר אף זהו כמוהו דמהיכן יהיו מכירים כל החתימות אבל לשיטת הרי"ף דלא סבירא ליה כן צריך תלמוד אי נימא בקיום הקלו וגילוי מילתא בעלמא סגי כמו דהכשיר עדות קטן כשיש גדול עמו או אין לנו לבדות קולא דלא מצינו בדברי הקדמונים וצ"ע:

(כא) קרובים לעדי שטר. עיין בר"ן סוף פ' ב' דכתובות מ"ש בשם הרז"ה דכל טעם דבעלמא פסולים משו' דלא יהא שייך בי' הזמ' וגבי שטר לא שייך הזמה או דאין בו הזמה כלל כדעת הרז"ה וע"ש בר"ן ויש להבין אם כן לפי הטעם ירושלמי והביאו הרי"ף בסנהדרין דלכך קרובים זה לזה א"י להעיד לעלמא משום דאין נזומן עד שיהיה נזומן כולם וא"כ קרוב נלקה בסיבת קרובו ואם כן בשטר דלא שייך כן יהיו שני אחים יכולים לכתוב ולחתום שטר דהא לא שייך הזמה בשטר וזהו הטעם שנתן הרז"ה דלכך יכולים קרובים לקיים חתימת קרובים וצריך לומר דודאי עדות בשטר לכך פסולים דאת' למחלף בעדות דעלמא דאם יכשירו בשטר יכשירו אותן בעדות בע"פ נמי אבל קיום דלא נמצא רק בשטר אם כן לא שייך גבי' דאתא למחלף בעדות דעלמא ולכך כשר ודוחק וצ"ע:

(כב) ועדי קיום לא יהיו קרובים וכו'. הדבר תמוה דמה קמ"ל הא כבר מבואר להדיא כן בסעיף י"ב והוא גמרא ערוכה ואולי כיון הרמ"א אם שלשה עדים העידו על קיום עדי השטר ונמצא אחד מהן קרוב לזה וס"ד דהואיל דהוא גלוי מילתא בעלמא יהיה כשר בשנים הנשארים ולזה קמ"ל דדינו כשאר עדות דקי"ל דכל העדות בטל ואף כאן כל הקיום פסול וצ"ע:

(כג) ודייני קיום כו'. הרב בש"ך ס"ק מ"ט כתב דמשמע מלשון הרמ"א דבזה כ"ע מודים דאף דמאן דמכשיר בעידי קיום פוסל דייני קיום והשיג הש"ך על זה דאין טעם לחלק וגם הך ראיה דהדיינים מקיימין השטר אע"פ שלא קראהו זהו ראיה גם כן על קורבא דדיינים וגם תמה על הריב"ש דכתב בשם חידושי רשב"א דגיטין דדייני קיום הקרובים מלוה ולוה פסולים דלא מצינו שם רמז ואדרבא מבואר ההיפוך והאריך ע"ש ואגב רהיט' כתב כן דז"ל הרשב"א בשמעתי' בפני כמה נותנו וכו' וכן נראה דעדים הקרובים בין למלוה ולוה כשר מדאמרינן הדיינים חותמין על השטר אעפ"י שלא קראהו ומשמע שלא קראוהו כלל וכו' אבל דיינים הקרובים לבעלי דבר ודאי בעלמא פסולים אבל הקלו להכשיר אפילו הקרובים כדרך שהתירו בהבאת הגט ובעדות וכו' עכ"ל והדבר מבואר דמ"ש בעלמא היינו בשאר קיום דבעדות מעליא זולת קיום אף עדים פסולים וכל עסקו שם בפלפול בדיני קיום וגם הא תלה הטעם להכשיר משום כדרך שהתירו בהבאת גט וכו' ואין טעם זה מספיק לשארי קיום שטרות דעלמא ואם סבירא ליה בכל דוכת' בקיום הקלו לא היה צורך לו לומר בגט דהקלו בהבאה כיון דבכל קוים מותר ולכן ברור דסבירא ליה בעלמא בשארי קיום פסול רק בגט הקלו כמו שהקלו יותר קולות לסמוך אקיום השליח האומר בפ"נ ובפ"נ דהוי מקויים משא"כ בשארי שטרות ודברי ריב"ש נכונים ומ"ש הש"ך דא"כ עדיין קשה איך יקיימו אעפ"י שלא קראהו כלל אולי הם קרובים למלוה וצוה הא לא קשי' דבשלמא הקיום אין סדר לכתוב מי ומי הם העדים המקיימין וא"כ אלו מעכב הקיום שלא יהיה עדי קיום קרובים למלוה ולוה ה"ל לקרות שטר דהם יכתבו סתם ובמה יודע איפא אח"כ שקרובים היה המקיימין ואתא לידי חורבא וה"ל לחכמים לתקן שיקראו מתחילה השטר אלא ודאי דבאמת כשר בקרובים משא"כ בדיינים שחותמין שם פלוני ופלוני הרי דבר שעומד להתברר תמיד אם הדיינין קרובים לבע"ד או לא וליכא חשש דניפק מיני' חורבא כלל והוא דבר העשוי להתברר ומ"ש בטעם הדבר למה הקילו בעדים יותר מבדיינים הדבר פשוט דבשלמא להכיר חתימת העדים לאו כ"ע מכירים ואם כן זה שמצא קרובים שמכי' וזולתו אין מי שיכירין יפסיד הקלו חכמים בקיום דרבנן והכשירהו משא"כ דיינים דמצוים דיינים מי שירצה ואם כן מי מכריחו ליקח קרובים הלא יכול ליקח דיינים כשרים ולמה לנו להקל בחנם בדבר שאין בו צורך כלל ופשוט והן הן דברי רמ"א ולק"מ:

(כד) ובלבד שיכתבו וכו'. הש"ך כתב על הרמ"פ בס"ק ר"א דעירב הדברים דהך וי"א הוא דעת הרשב"א דמכשיר העדים של קיום הקרובים אם כן מה צורך להזכיר שמם הלא בכל גוני כשרים ונראה דרמ"א סבירא ליה אם נתכוון המחבר לדעת רשב"א כבר נאמר לעיל דעתו בסעיף הקודם וכפל הדברים ל"ל אלא סבירא ליה דכל אלו הדעות הם להך דעה קמייתא דפוסלים בעדי קיום הקרובים והיינו דריטב"א הקשה איך יחתמו מה דלא קראו אולי העדים קרובים ותי' דלאו דוקא דא"צ לקרות כלל אלא שם הלוה והמלוה צריכין לדעת אי נמי שיכתבו בקיום שמות העדים וסבירא ליה לרמ"א דהנך ב' תי' בזה חולקים דלדיעה קמייתא לא מהני דיכתבו שם העידי קיום דאולי משתלו דסתם קיום א"צ לכתוב ועוד עכ"פ איכא זילותא לב"ד דקיימו שטר ע"י קרובים משא"כ כשקראו הרי אין כאן בית מיחש ולתי' השני סבירא ליה דלא חששו דכיון דפורטי' השמות ולא דקדקו כ"כ בקיום וסבירא ליה לרמ"א דזהו מ"ש המחבר ב' דיעות הן ב' תי' של ריטב"א וכמ"ש ודברי הרמ"א ברורים ונכונים ואין לדקדק לפי זה דחיישינן דלמא היה עדי קיום קרובים אם כן שטרי מאוחרין אמאי כשרין דלמא קרובים הם בשעת החתימה ואח"כ יתרחקו וא"כ בשעת זמן השטר שהוא מאוחר באמת השטר כשר דהא כבר נתרחקו ובאמת בזמן שהעידו היו פסולים והשטר חספא בעלמא ועכצ"ל דלא חיישינן דיעידו הקרובים כן דלא נחשדו הקרובים להעיד כיון דהתורה פסלן א"כ אף בקיום לא ניחש שיבואו הקרובים ויעידו בקיום השטר וצ"ל בשלמא בשטר להעיד שקר לא נחשדו הקרובים להעיד רק גזרת המלך ההוא ואם כן דהלואה היה אמת מלוה גופי' לא שביק לחתום קרובים דמידק דייק כדאמרינן להדיא בפ"ב דכתובות מלוה גופי' דייק ואינו מניח לכתוב קטנים או פסולים אבל בקיום שכבר הלוה ויש לו שטר ואינו מוצא כשרים לקיים ע"כ לוקח פסולים דמה מפסיד זולתן אין לו קיום כנל וחולי לא ירגישו בקורבתם ומה נ"מ ליה ולכך חיישינן אולי הם קרובים וצריך להזכיר שמם אך לפי זה יצא לנו דין דשטר קיום מאוחר פסול דמה בכך שמזכירים שמם דלמא היו אז קרובים ובין כך נתרחקו ומזמן הקיום הם כשרים ובאמת בעת הנדה לב"ד היו קרובים ודוחק לומר דנתרחקו אי אתה מוצא אלא במיתה או גירושין להאי לא חיישינן דלא שכיח דכמה דברים דלא שכיחי דחשו חז"ל ומחברים בשטרי מוקדם ומאוחרים:

(כה) אלא החתימה. משמע מבואר דלחתום קודם שהעידו העדים אסור ולכך אמרו לאחר שחתמו אין מעידין בפניו וחותם דזה שקר דחתמו במותב תלתא והג' לא ידע עדיין והש"ך בס"ק נ"ט מפריז על המדה דלכתחיל' מותר דקי"ל למחזי כשקרא לא חיישינן והא דאמרינן משחתמו אין מעידין בפניו וחותם כבר כתב הר"ן דחתימה קמיית' בשקרא הוה דבשעת חתימה לא היה במעמד שלשתן וצירוף אח"כ אינו מועיל וכו' וכ"כ הש"ג בשם ריא"ז דמותר לעשות כן לחתום ואח"כ לקבל עדות וכו' ובאמת הא דמתיר לכתחילה ודאי ליתא ובפרט לפרש כן בדברי המחבר דהא העתיק לעיל סי' ל"ט סל"ג דעדים אסורים לכתוב שטר ולחתום שום קנין משום מחזי כשקרא ומכ"ש הב"ד ועיין מש"ל בישוב דברי מ"מ אלא אפי' בדיעבד נראה דפסול כי אינו מובן לי מ"ש דלכך אין להעיד בפני השלישי אחר שחתמו משום דלא היה בצירוף שלשה דצירוף אחר החתימה לא מהני אמת שכ"כ הר"ן אבל הר"ן ז"ל הוסיף ובשעת חתימה לא היה במעמד ג' שהשלישי לא היה ראוי לצרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחת"י עדים ע"כ ואם הדין כמ"ש הש"ך דיכולים לחתום טרם שקבלו העדים א"כ למה אין השלישי ראוי לצירוף השתא אי כולם לא ידעו מחת"י עדים יכולים לכתוב ולחתום אסמך שיעידו אח"כ בפניהם מכ"ש אי ידעו ב' וא' לא ידע עד אח"כ למה לא יוכל לחתום על סמך שיעידו אחר כך בפניו א"כ למה לא הוי כאן מותב תלתא ולמה לא הוי צירוף ודוחק לומר הואיל ואינם בענין אחד דשנים יודעים ואחד אינו יודע לא הוי צירוף דאינם בסוג אחד משא"כ בשכל שלשה אינם יודעים הוי צירוף אח"כ בעת קבלת עדות אבל כששנים כבר יודעים לא הוי צירוף אחר החתימה וכצ"ל לרא"ה בחדושי' דפסק דקי"ל לא חיישינן למחזי כשקרא וטעמא דמשחתמו אין מעידין בפניו דלא מותב תלתא כחדא הוי דבשעה שחתמו לא היה זה שלישי זה מצטרף עמם עכ"ל וג"כ קשה למה לא היה מצטרף עמם הא לשיטתו מותרים כל הג' לחתום טרם שקבלו העדות וצ"ל דמיגרע גרע וזה אפשר שדייק בלישנא דלאו מותב תלתא כחדא הוי אך זה דוחק וגם קשה לכוון כן בדברי הר"ן דכתב להדיא דהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמם כיון שלא היה מכיר חת"י עדים ולדברי הש"ך היה ראוי להצטרף ולכן ברור דסבירא ליה לרמב"ם וסייעתו שיחתמו ב"ד ודאי חיישינן למחזי כשקרא כמ"ש התו' ובב"ד יותר ריעותא איכא אך זהו בחתימה אך טופס הקיום שכותב ספרא טרם חתימת הב"ד הוא רק כמו מעשה עדים ולא עדיף מיני' ולכך אי בעדים חיישינן לשקרא אף זה הכתיבה אסור אבל אי בעדים ל"ח לשקרא אף זה כשר דהא לא חתמו עדיין הב"ד ונוסח הקיום לא עדיף מעדים ולכך בכתיבה דפריך מר"פ דס"ל אפילו בעדים חיישינן לשקרא פריך שפיר אפי' אכתיבה ומוקמינן לי' באמת מילתא דרב עד שלא כתבו אבל לפי דקי"ל דלא חיישינן בעדים לשקרא אמרינן משחתמו דבחתימת ב"ד ודאי חיישינן וא"ש. ומ"ש הש"ך מריא"ז ז"ל הריא"ז ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידין בפני ג' וחותם עמהם כב"ה וכן היא שיטת ר"ת וכן יכולים הדיינים לכתוב ולחתום אפילו עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יוציאו מתחת ידם וכו' עכ"ל והש"ך בס"ק נ"ח כתב סוף דבריו אמת וראש דבריו אינן אמת ולכך נסתייע מסוף דבריו ובאמת חדא בחברת' מישך שייכי דריא"ז הוא מכת דלא גרסי' כאן בכתוב' בהך מימרא אמר רב רק ר"ה ואם כן כל הסוגיא אזלא שלא אליבא דהלכתא וסבירא ליה דחיישינן ומחזי כשקרא ולכך פריך הגמרא בממ"נ אי חיישינן אף בכתיבה נמי ומוקמינן באמת בכתיבה אבל לפי דקי"ל כרב אדחי' כל האי מימרא דקי"ל כרב דלמחזי כשקרא ל"ח ולכן פסק דהכל מותר הן להעיד אח"כ שכבר חתמו שתים והן לחתום טרם שקבלו העדות וא"ש ובעל כה"ג כתב דדבריו צריכין הגהה ולא ידעתי למה ולכך כתב דכן כתב ר"ת דר"ת פוסק באדרכ' והדשאה דלא חיישינן למחזי כשקרא ועיין בתו' ורא"ש פרק מרובה:

(כו) פסול. צ"ל דמיירי דאין חתימת הדיינים ניכר והעדים אלו אמרו כת"י הוא אבל לא היו במעמד חד כשקבלו העדות דאז נאמנים מכח מגו דשתקי כדלקמן בסעיף ל"ז אבל זולת זה כיון דעולה הוא ואין רשות ביד דיינים לעשות כן אם כן איך יהיו עדים נאמנים מה חזית דסמכת אהאי וכו' דהא הדיינים אינם נאמנים כמ"ש הרמב"ן דה"ל עולה ואפשר באמת פסול דקתני לאו דוקא רק דלא למקרע ולא למגבי ביה כדלקמן סעיף ל"ז ומזו נראה דעדים נאמנים להכחיש ב"ד וכמדומה שראיתי בתשובה ספרדיות שנסתפקו בזו:

(כז) ויש מי שמכשיר. הוא הרא"ש דדייק מהך דמעידים בפניו וחותם אף דלא הוי רק יחיד ומאן דפוסל הוא משום דהוי מחזי כשקרא ולא מטעם דלא הוה קבלה בשלשה והש"ך ס"ק ס"ב טען עליו דאלו שנים המעידים הם נעשים דיינים ג"כ והרי כאן שלשה וכ"כ המפרשים ונרא' דסבירא ליה לרא"ש דכי אמרינן בשטרות עד נעשה דיין היינו שהם מעידים ואח"כ חותמים בתורת דיינים וגם אם ראוהו בלילה למחר יכולים לקיים עפ"י ראותן וה"ל עד נעשה דיין אבל שיהיה עד ודיין כאחד בשעה שמעיד יהיה עד ודיין זה לא אמרינן רק בגיטין בשליח דהקלו שם קולות הרבה כמש"ל הרשב"א אבל לא בקיום שטרות דעלמא וגדולה מזו סבירא להרז"ה לומר ולחלק בין גיטין לשאר שטרות דאפי' הם א"י להעיד ומה שאמרו מעידין בפניו וחותם ר"ל עדים אחרים אבל לא הם אלא שביטל דעתו נגד דעת רש"י אבל עכ"פ סבירא ליה לרא"ש כולי האי לא נאמר שיהיה עד ודיין כאחד וסבירא ליה לרא"ש דאל"כ קיום שלשה למה לנו תסגי בשני' דהא העד המעיד יצטרף עכ"פ והרי כאן שלשה כדאמרינן בגיטין דלכך סבירא ליה למ"ד דנותנה בפני שני' דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין ואם כן אם שנים מעידים א"צ רק לדיין אחד ואם אחד מעיד תסגי בשנים ועיין לקמן בסעיף כ"ט בשלשה וכו' ומת אחד מהן דצריך לכתוב וחד ליתוהי ומה צורך הא העד שהעיד מצטרף ודוחק לומר דלא מיירי בקיום רק באופן שהן בעצמן הכירו החתימות ולא היה זולתן עד דזה דוחק ולא מצאו בשום מקום קיום בשנים כמו שאמרו בגט דסגי בשנים דמצרפים השליח ואף כאן העד וצ"ל להרא"ש לא דקיום שטרות חמור בעצם מן קיום דגט דא"כ קשיא לרא"ש קושית הרמב"ן מה שטען על הרז"ה דפריך בגיטין והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין ופירש"י בקיום שטרות וקשה מה קושיא הא באמת הך קולא דיהיה עד ודיין כאחד לא אמרינן בשטרות רק בגט ואם כן מה פריך אלא דודאי בעצמותו אין הבדל דמ"ש רק הואיל בקיום שטרות לפעמים הדיינים בעצמן הם מכירים חת"י עדים וליכא כאן עד המעיד ובעי שלשה ושלא תחלוק בין קיום לקיום הצריכו תמיד שלשה ואתו למיטע' משא"כ בגט לעולם הצריכו דשליח ימסור בפני שנים ואין כאן חשש. וא"כ שפיר פריך והא קי"ל בדרבנן עד נעשה דיין דידע דקולו של רבנן גורם שיהיה עד נעשה דיין רק מה שלא אמרו כן בקיום שלא לחלוק בקיום וכמ"ש וזה לא שייך בגט וא"ש. וכן נראה דיוק לשון רש"י שם בכתוב' עד נעשה דיין שהרי שנים העידו על חתימת ולא פי' יותר דאלו שנים הן עדים וב"ד כחד כמ"ש הרמב"ן במלחמות אלא דזה לא אמרינן וכן מצאתי ברא"ה לכתובות דכתב בהך פסקא דעד נעשה דיין בסוף דבריו ותמה האיך מתקיימת עדותן בפני ג' והא שלשה בעינן ואפילו יחיד מומחה דכשר בד"מ נראה שאין קיומו קיום עכ"ל הרי דהניח הדבר בתימה וש"מ דלא סבירא ליה הך דאלו נעשי' עדים ודיינים כאחד אף דהביא שם הך דגיטין וש"מ דסבירא ליה לחלוק כמ"ש וכן נראה נכון ולדיעה קמייתא צ"ל הא דכתב בתשובת הרמב"ן דהעידו העדים בשעת הקיום לא היו במעמד אחד דלא העידו רק זא"ז כל פעם רק עד אחד דאל"כ הא עדי' מצטרפים והרי כאן שלשה דיינים אלא ודאי דהעיד כל פעם רק ע"א ובפני א' דאף בצירוף לא היה רק ב' וזה דוחק ויותר אפשר לומר דסבירא ליה לרשב"א הואיל וכתבו במותב תלתא כחדא הוינא משמע דהך תלתא החתומים ואלו לא היה כחדא אך שם בתשובה משמע דלא היה כתוב במותב וכו' והנה לדעת הריב"ש לעיל בסעיף ז' דעדים יכולים להעיד מפי כתבם בקיום יש לכאורה ראיה לדיע' קמייתא דאל"כ למה אמרינן משחתמו אין מעידין בפניו הך עדות בפניו מה צורך ואם בעינן קיום ולא הגדת עדות דיש נ"מ טובי כמש"ל באורים ס"ק כ"ב ע"ש מ"מ הא הם חתמו דזה חת"י עדים וה"ל כעדות דמה לי שאמרו בפה או בכתב הא בכתב מהני וא"כ תיכף במעמד ההוא כשחתמו אף הוא יכול לחתום דהא הכל במעמד אחד וכאילו העידו בפניו וחתימתן והעדאת' באי' כאחד ואין כאן מחזי כשקרא כי בחתימתן אף הוא יכול לחתום והרי כאן צירוף אלא צריך לומר דמה מהני כתיבתן כולי האי לא אמרינן דיהיה כתיבתן מועיל לצרף שהם ג"כ דיינים על כתיבתן וכאילו נתקבל העדות בג' זהו לא אמרינן רק במעידים ע"פ ולא בכתב והבו דלא יוסיף ודוק ודע שדברי מרן מהרש"א קש' להולמן שכתב שם בכתובות דף כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דהא דאמרינן ש"מ דיינים המכירים חתימת עדים א"צ להעיד לפניהם ופי' התו' דסלקא דעתך דלא נימא דראי' גדולה משמיעה דלפעמים אין מכירין כי אם ע"י ראי' בלילה וכו' ופי' מהרש"א דעל יום קאמר דסלקא דעתך נגזור אטו ראו בלילה אבל באמת אם ראהו בלילה פסול דאין לומר גם בזה בקיום שטרות הקלו עכ"ל ודבריו צריך עיון דכל טיבו של ראהו בלילה דלא אמרינן בי' עד נעשה דיין דכיון דלא מצי לדון תיכף עפ"י אותו ראיה אם כן ה"ל עד ואין עד נעשה דיין אבל בקיום שטרות דעד הוי דיין מה בכך דראה בלילה הא עד נעשה דיין וכ"כ הרז"ה והרמב"ן וכן מבואר בש"ע לעיל סימן ז' דבדרבנן עד נעשה דיין ואולי אפשר כוונת מהרש"א דאמת דבדרבנן עד נעשה דיין אבל מ"מ הגדה בעינן בשלמא בראה ביום היינו הגדה דראיי' המוכשר לדון תיכף ע"פ הוי כהגדה אבל בלילה אמת דעד נעשה דיין אבל מ"מ הגדה בעינן דהא דעפ"י אותו ראי' א"א לדון ובד"מ ובד"נ בעינן הגדה דכתיב אם לא יגיד ולכך אם ראהו בלילה והם שלשה יעידו שנים בפני שלישי וכן שלישי ושני בפני הא' והא' ושלישי בפני הב' כדי שיתקיים הגדה ואח"כ נעשו דיינים דעד נעשה דיין בקיום אבל הגדה מיהא צריך וא"ש בזה מ"ש דבזה לא שייך בקיום שטרות הקלו דבשלמא דבר שיש בו טורח או אינו בנמצא ולא שכיח וא"כ יחסר בזמן מהזמני' והקלו להכשיר בקיום שטרות בכל גווני כדי שיהיה הקיום מצוי בכל זמן אבל כאן שאין חסר אלא הם העדים יגידו דבריהם משפה ולחוץ וזה אפשר בכל זמן ומקום כיון שראו וידעו ולכך לא שייך הקלו ודוק כי זה נראה דהוא כוונתו אך עם כל זה יחיד הוא בדבר הזה כי לא מצאנו לו חבר:

(כח) אינו חותם כו'. עיין אורים שהעתקתי דברי סמ"ע והאריך בפרי' ודרישה דקודם שחתמו א"צ קבלת עדות מחדש משא"כ לאחר שחתמו צריך קבלת עדות מחדש ולא הבנתי דבריו בממ"נ דכיון דהוא אינו חוזר לכשרותו עד שעה שהעידו בב"ד שעשה תשובה א"כ אף דלא חתמו כיון דנתקבל עדות טרם שהעידו עליו והרי הוא פסול מה יועיל קבלת עדותו הא היה פסול גמור ואם כן פשיטא לאחר שחזר לכשרותו דצריך קבלת עדות מחדש ולשיטת רשב"א לעיל בסי' כ"ה צריכים כל שנים הנשארים להיות אתו עמו בקבלה כדי שיהיה הקבלה במותב תלתא ולדעת הרא"ש שם דחולק גם כאן יכול הוא לקבל לבד העדות כי הם קבלו כבר ואף זה לאחר שחתמו דצריך קבלת עדות מחדש ג"כ לשיטת הרא"ש די שיקבל הוא לבדו דמ"ש ואי אמרינן דמה שקיבל בהיותו פסול מועיל דדמי לנכרי שראה כותב ונתגייר דיכול להעיד וקטן והגדיל כמ"ש הרמב"ן א"כ אף לאחר החתימה ג"כ א"צ קבלה מחדש איברא דזה לא יתכן דשם עכ"פ מעיד עכשיו דברור לו דהוא כת"י פלוני ומה בכך שנתברר לו מן גיותו עכ"פ עכשיו ברור לו אבל זה שכל קיומו מקבלת עדים ואז לא חזי לקבל עדים והגע עצמך קטן שקיבל עדי קיום היכול לקיים השטר כשיגדיל ואם כן לעולם צריך קבלת עדות מחדש ולכן ברור דצריך קבלת עדות מחדש לעולם רק לא נחית בדין זה כלל בזה ומיירי שלשה שישבו לקיים שטר דהם בעצמן מכירים חתם יד עדים כפשטא דלישנא שישבו לקיים ולא הזכיר קבלת עדות כלל וא"כ צריכים לישב ולהתוועד לקיים שטר וזהו עיקר ענין דיכתבו במותב תלתא שהתוועדו יחד בקיום שטר ולכך אי טרם שחתמו על מותב תלתא יצא ערעור והעידו שחזר בתשובה וחזר לכשרותו אם כן הרי כדין נכתב במותב תלתא אבל אי לאחר שחתמו א"כ אז לא היה ראוי לישב והרי זה גרע מאלו לא הכיר אז כת"י עדים דהוא פסול הואיל וכתבו במותב תלתא והוא לא חזי לצירופו ומכ"ש זה דלא חזי לצרופי וכמ"ש הדרישה דהרי פסול היה אז ולכך בטל הקיום וצריכין להתוועד מחדש כדי שיהיה במושב תלתא בקיום שטר ופשיטא דצריכין לכתוב אשרת' חדש דהא אז שקר כתבו דאז לא היו במותב תלתא כלל וכיון דצריך ישיבה חדשה אף קיום חדש צריך (ועיין בדרישה שגמג' קצת בזה ואינו מובן לי ע"ש) אבל באמת אי ענין קיומם שקבלו עדות על קיום שטר פשיטא דצריך קבלה מחדש דהא כשקיבל עדות פסול היה ומה נ"מ אם העידו קודם החתימה או אח"כ מ"מ הקבלת עדות היה בפיסול. אלא אף דמקבלים עדות מחדש מ"מ אם כבר חתמו טרם שהוכשר בטל אשרת' דהא נכתב בפיסול וכמ"ש. אלא הא קשי' דהא זה שהיה אז פסול הרי זה כמו שאינו מכיר חתימת עדים דהא לא חזי להצטרף דפסול הוא וכמ"ש הדרישה דהוא כמו שאינו מכיר חת"י עדים וא"כ להרא"ש דסבירא ליה אף בכתיבה פסול וחיישינן לשקרא אף דהעידו לפניו קודם חתימה ואם כן בעת החתימה היה ראוי לצירוף מ"מ הואיל ונכתב במותב תלתא ואז לא היה ראוי לצירוף דלא ידע בטל האשרת' אם כן אף בזו מה בכך דהעידו עליו קודם חתימה וחזר לכשרותו מכל מקום בעת הכתיבה במותב תלתא עדיין היה פסול ולא היה חזי לצירוף כמו שא"י חת"י עדים דמ"ש ואם כן יפסול האשרת' דהוי שקר ואף בכתיבה חיישינן לשקרא בשלמא לשיטת הרי"ף לא קשה דהא דפריך הגמרא על הך מימרא דמעידים בפני' מן אר"פ האי אשרת' ולא הקשה על הך מימרא נמי דאיך מעידי' עליו קודם שחתמו הא מחזי כשקרא די"ל כמ"ש התי' ד"ה האמר כו' דעל רב לא פריך דרב ל"ל דר"פ רק הקושיא אלישנא דאמרו לי' משום דר"ה פריך. ואם כן בהך מימרא ודאי אתמר משמיה דרב לא ק"מ אבל על הרא"ש באמת קשה וצריך לומר דלא סבירא ליה להרא"ש כהנך דיעות דאין חוזר לכשרותו עד שיעידו בב"ד אף דעשה תשובה מקדם רק דסבירא ליה כאידך שנוי' דהרטב"א כמ"ש הש"ך בס"ק ס"ו דאף דכשר למפרע מ"מ דין הוא שיהיה בטל הצירוף הואיל ולא נתברר הכשרו עד עכשיו עכ"ל וכ"כ הרא"ה בחד תי' ואם כן הרי באמת ראוי לצירוף בכל אופן רק מ"מ החמירו לבטל הצירוף ודי דנבטל צירוף החתימה אבל דנוסיף ונבטל הכתיבה הואיל והוא מחזי כשקרא הא באמת אין כאן שקר דהרי היה ראוי למפרע בכל אופן להך דיעה כשעשה תשובה דאז חוזר להכשירו הא כיון דהדין דחזר תיכף להכשירו לא היה החתימה בטל ולפי זה לשיטת הרא"ש בכל אופן א"צ לקבל עדות מחדש והרי הוא כשר למפרע ואי דאין כאן צירוף הא לרא"ש לענין קבלת העדות א"צ צירוף ויכול כל אחד לקבל עדות לבדו ולכך אפשר דלא הזכיר הטור והרא"ש מענין קבלת עדות דבר דעל הרמב"ם ליכא דיוקא כ"כ דכך דרכו מבלי להוסיף רק להעתיק כפי הנזכר בגמרא אבל בטור ורא"ש ותו' י"ל כמ"ש דלכך לא הזכירו מענין קבלת עדות אבל לשיטת הרשב"א דגם בקבלת עדות בעינן צירוף לכל התי' בעינן קבלת עדות מחדש. והנה מדברי הרי"ף דכתב דהואיל ואח"כ העידו שחזר בתשובה לאו במותב תלתא כחדא הוי דבעידנ' דחתמי הנך תרי לא הוה מצטרף גבי' וכאילו בלחודא הוי יתבי לפי מה שכתבו המפרשים דסבירא להו דאין חוזר לכשרתו רק משעה שהעיד עליו בב"ד וכמ"ש המחבר גופי' בסי' ל"ד ע"ש מוכח דבדיינים לא אמרינן נמצא קרוב או פסול דכל הדיינים פסולים בדין ההוא כמו בעדים וכמ"ש באמת בתשובת מהרא"ש סי' י"ח ע"ש דהא כאן א' פסול אם כן כל הקיום בעצמותו פסול ומה זה שכתב הרי"ף כאילו תרי בלחודא הוה יתבי דהא גרע דגם הם פסולים לגמרי בדין זה וגם בכה"ג סי' ל"ו בהגהת הטור אות ו' הביא בשם מהרש"ך דאפי' מאה דיינים שקבלו עדות וא' קרוב או פסול כל הקבלה פסול. וזה אינו דהא הרי"ף נתן טעם דה"ל תרי הא אלו היו שלשה זולתו היה כשר וזהו דלא כהרש"ך ומהרח"ש הנ"ל איברא בדברי הראב"ד ברמב"ם הל' סנהדרין פ' י"א פיסקא האב ובנו כתב הראב"ד דלכך אב ובנו מונין לו אחד דכיון דאינו עולה מהחשבון הרי הוא כמו שאמר האב למחזי אתיתי דאנו פוסל בעדות וכן בדין וכו' עכ"ל הרי סבירא ליה לראב"ד בשלשה דעולה מהמנין ודאי לדון בא ה"ל כעדים הפוסל כל המעמד וזהו דלא כהרי"ף הנ"ל דמשמע דשנים כשרים ובמשנה למלך הל' עדות פי"ו הביא המגיה שם ראיה מה דפסול גר בחליצה וכתב הנ"י דהואיל ואינו מיוחדים מי הם שלשה או שנים הנוספי' משמע דאינם כשרים הד' הנשארים דאל"כ מה בכך דאיכא חד גר ועיין בת"ה סי' רכ"ו ותראה דיש לדחות ראי' זו בכמה אופנים וכמו כן הוא שנסתייע הרב שם מפירש"י דפי' על אם נמצא בג' דייני חליצה קרוב או פסול דפסול משום דאין כאן רק שנים ולא פי' דנתבטל לגמרי גם מזה אין כ"כ דיוק דרש"י רצה לפרש המשנה אליבא דכ"ע ובפרט שמואל סבירא ליה שם כהך משנה להדיא ע"ש ושמואל סבירא ליה הלכה כר"י דבד"מ תתקיים עדות בשאר ומכ"ש בדיינים ולכך פירש"י דעכ"פ בצרו ליה שלשה ולכן הך דינא צ"ע ותלוי במחלוקת רי"ף וראב"ד כמ"ש וברור:

(כט) שזהו גילוי דבר וכו'. יש לעיין אם העידו שנשתחרר העבד קודם שחתמו אם כשר אם לא דודאי לדעת המפורשים דלכך כשעשה תשובה פסול משום דלא מכשר עד שיעידו בב"ד אם כן בשחרור דכשר למפרע פשיטא דלא בטל הקיום אבל להך דיעות דבאמת אף בתשובה כשר למפרע רק הואיל ולא נתברר הכשרו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף אם כן אף בכה"ג דהעידו שנשתחרר כיון דבאמת היה עבד ולא נודע הכשרו עד אחר החתימה דין הוא שיתבטל הצירוף ומ"מ נראה דהואיל דהך מילתא דשחרור קלא אי' לי' ומעיקרא בטל ליה הלעז וערעור ולא דמי' לעשה תשובה דלית ליה קלא ואדרבא נראה ראיה להך סברא והך טעמא הן מדברי הרי"ף והן מדברי הגמ' דהרי"ף כתב ודוקא ערעור דגזל אבל ערעור דמשפחה ואתברר השתא דכשר כיון דמעיקרא כשר הוא גלוי מילתא בעלמא הוא וכו' עכ"ל ויש להבין (ובהא ניחא דקשה בסלקא דעתך דלא סבירא ליה בעשה תשובה והיינו משום דסבירא ליה אם עשה תשובה מוכשר למפרע אם כן מה פריך אי פגם משפחה בממ"נ אי נשתחרר הא מוכשר למפרע במכ"ש מן עשה תשובה ואי בתרי ותרי פשיטא דפסול ואי בזוממין אף בגזל כן אבל לפמ"ש ניחא דהמקשן סבירא ליה בעשה תשובה אינו מוכשר עד שיעידו בב"ד ואם כן קשה מה אירי' חתמו אפילו כתבו נמי דהא חיישינן לשקרא אלא ודאי דאיירי בפגם משפחה והעידו שנשתחרר רק האיסוף בטל ולכך יש חילוק בין כתיבה לחתימה וע"ז הקשה למה יהיה איסוף בטל הא גילוי מילתא בעלמא הוא כמש"ל דבזה ודאי לא בטל האיסוף ומשני הגמרא לעולם בגזלן ועשה תשובה וגם בזה מוכשר למפרע רק האיסוף בטל ולכך יש הבדל בין כתיבה לחתימה ודוק) בממ"נ מה חלוק יש בין גזל לפגם משפחה אי אתברר דמעיקרא בשקר העידו עליו הא גם בגזל הדבר כך אם נתברר ששקר ענו בו כגון שהוזמו או נפסלו בגזלנותא וכדומה ג"כ החתימה כשר דהא למפרע לא הי' גזלן ואם באמת מתחילה היה פסול רק עכשיו כשר כגון שעשה תשובה אף בפגם משפחה אם מתחילה היה פסול רק עכשיו נשתחרר פשיטא דהחתימה פסול דהיה נעשה בפסול ומה זה שהבדיל הרי"ף בין הפסול בגזל ובין הפסול בפגם משפחה ודוחק לימר דקמ"ל הרי"ף דאם העידו דמשוחרר דמאותו שעה שנשתחרר ולא מאותו שעה דהעידו כן בב"ד דנעשה ב"ח דפשיטא ומעולם לא שמענו דעבד המקבל גט שחרור יהיה בחזקת עבד עד שיעידו בב"ד ונשתקע הדבר וח"ו דצורך להרי"ף להודיענו זו וכמו כן הקושיא בגמרא דפריך לפי' הרי"ף אי ערעור גזלנתא תרי ותרי נינהו והוא פסול ואי ערעור דפגם משפחה גלוי מילתא וכו' ויש להבין מה כוונתו בפגם משפחה אי דגם כן הוי תרי ותרי פשיטא דפסול כמ"ש התו' דליכא כאן חזקת כשרות ואי הכוונה דנתברר ששקר העידו כגון שהוזמו או נשתחרר וכדומה אם כן חדא דקארי ליה מה קארי ליה וכי סלקא דעתך דיהיה החתימה פסול כיון שנתברר ששקר ענו בו ופשיטא דכשר מעת השחרור ולא דמי לתשובה ועוד מה אריא פגם משפחה הל"ל בקיצור גבי גזל גופיה ואי דנתברר ששקר העידו עליו בגזלנות' כגון שהוזמו העדים או נפסלו בגזלנות' אם כן גילוי מילתא בעלמא והרי כשר למפרע דכך לי בעבד ונשתחרר וגזל והוזמו וכדומה דמ"ש דודאי מעת השחרור כשר כמו בגזל שלא גזל ולמה יתבטל החתימה ולא ידעתי שום הבדל בין פסול דגזל לפסול דמשפחה ולכן ברור כמ"ש דזה הבדל יש בגזל אף דעשה תשובה ומוכשר למפרע מ"מ בטלה הצירוף אבל בפגם משפחה אם אתברר השתא דכשר היה פי' דנשתחרר כיון דמעיקרא כשר היה שקדם השחרור לחתימה לא בטל צירוף דהוי דבר הגלוי ודברי הרי"ף נכונים וכן דברי הגמרא דפריך אי ערעור דפגם משפחה והשתא העידו דהיה משוחרר וס"ד הואיל ולא נודע עד עכשיו בטלה הצירוף למה הא בכה"ג גילוי מלתא בעלמא וא"ש ומשני לעולם בגזל ושעשה תשובה ואז אמרינן אף דהיה הכשירו מקודם הואיל ולא נודע עד עכשיו בטלה הצירוף והן דברים נכונים ומדויק'. וכמעט שהוא ראיה ברורה לפי' הזה ברי"ף וכן הש"ך ג"כ כתב דפי' הראשון דלא מוכשר עד שיעידו בב"ד דחוק ולפמ"ש הוא כמעט מכאן ראיה מבוררת וצ"ע:

(ל) וי"א דפסול. הרב הש"ך בס"ק ע"ו צידד לומר דאין כאן מחלוקת דהרא"ש דפוסל בתשובה איירי באופן דנודע בבירור שזה הקרוב היה מן שלשה המקיימין ולא הבנתי דבריו הא בתשובת הרא"ש כלל ס' סי' ד' היה העובדא דהעידו העדים ואח"כ הוחזק הדבר ע"י ארבעה והשלישי היה פסול וכתב הרא"ש איני יודע מנהג שלכם אם זהו במקום קיום אם כן הקיום פסול והשטר כשר והאריך דאין קיום פסול מבטל השטר והרי היה שם ארבעה ולכך לא קשה מה ראיה מהרא"ש לריב"ש דשם בעובדא דרא"ש לא נכתב בי' תלתא ובי דינא כמ"ש לריב"ש באורים ע"ש דהא שם היה חתומים ארבעה וא"צ לזה ואין להתעקש דהרא"ש כתב לבסוף דשם היה המנהג שצריכין ארבעה לחתום ואם כן חזרו ארבעה לדין שלשה זה אינו דזה כתב לבסוף אם זהו החיזוק אינו בתורת קיום רק בתורת עדות ג"כ כי כך נהגו וע"ז הביא זה דשם מנהג לחזק בד' אבל מתחילה כשכתב שיש לו קיום לא זכר דבר מהמנהג ואיך לא יזכור דבר שכל הפיסול תלוי בו זאת ועוד אחרת יפה פסק הרא"ש לפסול כי הש"ך גופי' בס"ק ע"ה כתב דהך פסול בחתם קרוב תלוי בהך דלעיל סי' מ"ה בשטר שעד אחד קרוב או פסול ולמאן דפוסל שם בחתום קרוב בסוף אף כאן פסול לפי זה הרא"ש דפוסל בששני עדים האחרונים א' מהם פסול ונתן הטעם הואיל ומקיימין שטר מב' עדים אחרונים אתו לקיים ע"י קרובים וא"כ בקיום דקי"ל בקיום כת"י משני דיינים השטר מקיום ולא מצינו שיהיה בדיינים דווקא לבסוף דבקיום לא מצינו חילוק זה וסתמא אמרינן מקיימין מכת"י שני דיינים ואם כן מה בכך דהקרוב לא היה בקיום רק חתם אח"כ כמ"ש הריב"ש סוף כל סוף אתא לקיים השטר בהכרת חת"י ויהיה השטר מקוים עפ"י קרובים כמו דחששו גבי עדים בשטר ואם כן פשיטא דפסול וזהו הטעם דרמ"א סתם וכתב דהרא"ש פסל אף דבעובדא דרא"ש הנ"ל היה הקרוב חתום לבסוף והרא"ש גבי עדים בסי' מ"ה ג"כ לא פוסל השטר רק בחתום בב' עדים אחרונים ואם כן אף בדיין י"ל כן ומנ"ל לרמ"א דבדיין פוסל הרא"ש בכל גווני מדסתם אבל לפמ"ש ניחא דסבירא לרמ"א בשלמא בעדים דאין מקיימין השטר רק מב' אחרונים אין קפידא רק בב' אחרונים אבל בקיום לא מצינו זה ובכל ב' דיינים מקיימין א"כ אף הקרוב פוסל בכ"מ. והריב"ש דמכשיר אזיל לשיטתו דגם בעדים פסולים מכשיר בכ"מ כדעת הרמב"ם ומחבר לעיל סי' מ"ה ואף בקיום כשר ואזלו לשיטתן וא"ש:

(לא) שריטות דיו כו'. דוקא שריטות אבל מחק לא דחיישינן דדלמא היה בש"א שטר ועדי' וע"ז היה הקיום והוא מחקו וכתב על הגליון שטר כזה כ"כ רוב מחברי' ודייקו הש"ך והסמ"ע דלמה לא חיישינן דהיה כתוב שם תנאי לחובת המלוה ומוחקו ותי' דאין רגילות לכתוב ובאמת בלא"ה לק"מ כי מהכ"ת יעשה דבר זה וימחוק שיהיה ריעותא דשטר ניכר הלא המלוה מקיים שטרו הרי היה יכול לחתוך מה שאחר השטר ולילך לב"ד לקיים והם יכתבו לו הקיום מאחורי השטר או בגליון ומה לו לשטות כזה למחוק חובתו ולהראות זיופו לכל ופשיט. והנה נתקשה הרב הש"ך ברשב"ם דסבירא ליה לאו שריטת דיו אלא מחק גמור ניחוש דלמא היה כתוב שם שטר ועדיו בש"א ומחקן והש"ך הלך בשיטתו דסבירא ליה דלא חיישינן דיפסול שטרו ועמש"ל שאין דבריו נראין ולכן נראה דהרשב"ם סבירא ליה כדעת חד תי' בתו' שם בב"ב דף קס"ג ע"ב ד"ה שיטה כו' דאין העדים יכולים לכתוב שטר ועדיו בשיטה אחת ולהניח למעלה גליון דהרי יכול לחתוך השטר שלפני עדים ולכתוב למעלה על העדים בגליון השטר וכמש"ל בסי' מ"ה באריכות וא"כ לא זו כשיש רק שטה אחת רווח בין השטר לאשרתא דיכול למחוק לגמרי שטה ההיא וליכא למיחש דלמא היה שם שטר ועדיו בש"א והוא מחקן וכתב בגליון השטר דהא עדים אין רשאים להניח גליון כלל כשכותבין שטר ועדים בש"א ואין כאן חשש כלל אף זו דמשמע מדברי רשב"ם שם בב"ב דאפילו יותר מב' שיטות יכול להניח וכמ"ש להדיא אפילו הרחיק יותר מב' שיטין כשר בטייטוה בדיו ובזה קשה אם ב' שורות או יותר מטייטי' פשיטא דיש חשש דלמא היה השטר נכתב בב' שיטות או יותר ובסוף השטר חתמו העדים יחד וא"כ א"צ להשגיח שלא ישאר גליון ואם כן שפיר יש לחוש דלמא מחקו אך גם זה נק"מ דודאי הא דבעדים ושטר בש"א א"י להניח גליון היינו גליון גדול אבל בכדי ש"א יכול להניח לפניו כי מה יעשה אם יכתוב שטר בגליון ההוא הוי שטר בש"א ועדים בשטה אחרת פסול וזה פשוט ולפי זה אם יש רווח ב' שיטות בין שטר לאשרתא מטייט לש"א שלפני אשרתא ושטה עליונה הסמוכה לשטר מניח חלק דמה יש לחוש אם יבא בשטר כמו שהוא לפני ב"ד ליכא למיחש דהיה במקום מחק שטר ועדיו בש"א דהא יש כאן גליון גדול מקום השטר וזה אין העדים רשאים להניח ואי דיחתוך כל השטר שלמעלה ויכתוב בשטה פנוי שטר ועדיו בשיטה אחת אם יעשה כן אם כן לא יהיה למעלה משטה הנמחקת רק גליון ש"א וזהו מותרים העדים להניח אם כן יפסול כל השטר דאנן אמרינן דבמקום מחק היה שטר ועדים בש"א בדבר מועט ומוחקו ואם יש רווח שלשה שיטות יטייטהו השיטה אמצעית החצי בצד שמאל בסוף השטר כזה והשיטה אחרונה החצי משוך לצד תחילת השטר ואם כן מה חשש יש תו אם יניח השטר כמות שהוא תו ליכא למיחש דלמא במקום מחקי' היה שטר דהא יש גליון גדול וא"א להיות כמש"ל ואם יחתוך כל השטר רק יבא בשטר עם ג' שיטין הללו אנה יזייף אם בשטה העליונה הא בשיטה אמצעית יש מחק אולי היה שם עדים ושטר בש"א ובגליון שטה אחת שפיר דמי כמש"ל וא"כ מפסל שטר ואי דיחתוך כל ב' שיטות ויכתוב בשיטה אחרונה שלא במקום המחק גם זה ליכא למיחש דא"כ דיחתוך מה שלמעלה הדר אמרינן דהיה שם שטר ועדים בש"א דהא אין גליון למעלה הימנו ואף דאמרינן דיתתוך באלכסון עד שיהיה נראה למעלה מהמחק כעין ג' שיטין ואם כן הא הניחו חלק מלבד דזה זיוף ניכר דחתך באלכסן אף גם כיון דהמחק לפני שטר בלא ה השטר פסול דלמא כתוב מתחילה איזה תנאי שעליו סובב כל הענין השטר ופסול וא"ש או דמניח שטה אמצעית בלי מחק ואם כן אם מניח שטר כמו שהוא ליכא חשש דלמא בשיטות הנמחק' היה שטר בש"א דהא יש גליון ויכול לחתוך גם כן ליכא דאם יחתוך ויבא בשטר ג' שיטות וראשונה מחוק ובשניה יכתוב שטר בש"א נפסול דנימא דבשיטה עליונה המחיקה היה שטר בש"א ושני שיטין רשאי להניח כנ"ל דהיינו שטה סמוך לעדים מחוק ושלמעלה נייר כמ"ש ואם יחתוך העליונה ויבא בשטר שבו ב"ש ותחתונה מחוק כבר כתבתי דפסלינן דאמרי' בשיטה אחרונה היה שטר בש"א וא"ש וגם קושי' התו' דימחוק העדים ויכתוב ש"א שטר מיושב דכיון דיהיה שטה ראשונה הסמוך לשטר אם יניח גם כן מחוק ואם כן אם ימחוק גם כן העדים יהיה ב"ש יחד מחוק ופשיטא דשטר פסול דאמרינן היה שטר בב' שיטין ואם בין עדים לאשרת' רק ב"ש ואם כן כשיכתוב שטר וימחוק עדים יהיה בין שטר לאשרת' שלש שורות ראשונה מחוק ושנייה פנוי ושלישי מחוק ג"כ נפסול דנימא הראשונה מחוק היה שטר בש"א ומותר הניח בין אשרת' שני שורות כמ"ש וגליון שורה א' והוא מחק וכתב על גליון וא"ש ודוק. אך באמת כאשר דקדקתי היטב ברשב"ם נראה דבלא"ה לק"מ דרשב"ם כתב שם דף קס"ג ד"ה ומשני כו' הלכך אם בא הנפק לפנינו ויש בו שני שיטין חלק שלא טיאוט פסול הוא שלא נעשה כתיקון חז"ל ויש להבין למה קאמר ב' שיטות הלא אפי' ש"א חלק ג"כ פסול כמבואר בש"ע. וצריך לומר דסבירא ליה לרשב"ם כמו דבעדים כשר אם הרחיקו שטה אחת דאי אפשר לצמצם כן הדין בדייניה א"א לצמצם קיומם תיכף בלי פנוי אחר חתימת העדים וסבירא כמו שאין למידין מש"א כך שטר הבא בעדים בש"א אין משגיחין בקיום כי המה א"א לצמצם וכללא הוא אין למידין מש"א אף בדיינים נאמר וכ"כ התו' להדיא בד"ה ר"י אמר דלרב בש"א אין למידין מקיום כלל ולכך לא פסל הרשב"ם רק בהרחיקו ממקום הקיום למקום שטר ב"ש דזה אפשר לצמצם וסבירא ליה לרשב"ם כשיטת האומרים דאף דיש פנוי שיטה א' מכל מקום אין למידין מש"א דכללא הוא אין למידין מש"א ודין א' לעדים ולדיינים וכן מוכח דסבירא למהרש"א דכתב שם דלרב אפילו בב' שיטות כשר כיון דאין למידין משטר הבא הוא ועדים בש"א אם כן אף בב' שיטות א"י לעשות רק שטר ועדים בש"א דשטר בשטה א' ועדים בשטה אחרת פסול וקשה הא בהניח בין השטר ועדים פנוי שורה למידין דהא ב' שיטות אין מניחים פווי אלא דסבירא ליה כמ"ש כמו גבי עדים לא פלוג וכמ"ש אלא דעם כל זה דברים בלתי מובני' דודאי שטר בש"א ועדים בשטה אחרת פסול אבל בב' שיטות יכול לכתוב שטה וחצי השטר והעדים בחצי שטה הנשארת וזה לכ"ע כשר אפילו בעדים ומכ"ש בקיום דהא ליכא חשש ושני שיטות אינו מרחקים ולכך יפה דברי התו' מדוקדקים היטב ואם כן א"ש דבהרחיק ב' שיטות מטייטין לש"א וא"כ ליכא למימר דלמא היה שם שטר ועדים בש"א. דהא אין למידין מקיום בשטר ועדים בש"א ואם כן לא היה הב"ד מקיימין בכדי לשטר ההוא וטרחו בכדי דהא אין למידין מקיום ההוא וגם אין לחוש דיכתוב על שטה שלמעלה שטר ועדים בש"א דג"כ לא יועיל הקיום דשטר וע"א בש"א לא מהני הקיום יהיה בלא"ה פנוי שטה א' וכן בהרחיק ג' שיטין מטייטין לשטה אמצעות וליכא כאן חשש דהא בין אם יכתוב בשטה עליונה או בשטה תחתונה יהיה שטר ועדים בש"א ואין למידין וגם ליכא למיחש דהיה בשיטה אמצעית שטר ועדים בש"א דלא היה הב"ד מקיימין דהא אינו מועיל כלל וחזקה שאין הב"ד עושין דבר בלתי מועיל וא"ש: ומעתה י"ל דלא פליג רשב"ם כלל דרשב"ם כתב למילת' אליבא דרב דסבירא ליה בשטה אחת אף בקיום אין למדין אבל לדידן דקי"ל כר"י דבקיום למדין דהדיינין מדקדקין ואם כן פשיטא דל"ל דמטייט ולכך כתבו שריטות וא"כ כולם לדינא אמרו וא"ש ודוק: (ובהכי ניחא דלפי הנראה סבירא ליה לרשב"ם דלרב בשטר בש"א אין למדין מקיום ולר"י למדין וא"ב רב ור"י בהא פליגי וקשה אם כן מנ"ל לרשב"ם דר"י פליג וסבירא ליה דלא מועיל טיוטא וכי נימא בתרתי פליג אבל לפמ"ש ניחא דחדא בחברתה שייך דהואיל דסבירא ליה דלמידין אם כן פשיטא פליג אטיוטא דקשה קושית התוספות ומש"ל לא קאי דכיון דלמידין בשטר ועדי' בש"א מקיום וחדא בחברת' מישך שייכי ודוק):

(לב) ואין חוששין וכו'. דעת הש"ך הא דקאמרינן ב"ד אטיוט' לא חתמי היינו דהא אינו סמוך לחתימתם רק קודם נוסח הקיום ואם כן אין הב"ד חותמי' עליו כלל אבל באמת אם בין אשרת' לדייני' פנוי ויש שריטות גם כן פסול דאמרינן אטיוטא חתמי ומסתבר ועוד י"ל אם קודם האשרת' שריטות ל"ל אדיוטא חתמי למה להם זה יחתכו אותו ויעשו הקיום מהצד או מאחוריו משא"כ בין שטר לעדים לא רצו להפסיד השטר ושכר ספרא ואם כן אף בין אשרת' לחת"י הדייני' י"ל כן דלא רצו להפסיד האשרת' ושכר ספרא דב"ד ולכך יש לפסול:

(לג) שמא הקיום היה וכו'. ולכך ס"ל דיש מכשירין הן דס"ל בסעיף קודם דאי. להניח שריטות בין עדים לדייני' אבל הסמ"ע והש"ך תמהו דלמה נתן זה הטעם ולא בפשוט דבאמת היה לו שטר ומחקו וכתב עליו שטר אחר כטוב בעינו. ואם כן בזו אין חולק וגם הטור כתב דין זה בשם הרמב"ם הא גמרא ערוכה הוא זה ודברי הסמ"ע דאיירי בנייר שאינו סובל למחוק והדר לכתוב עליו דחוק כמ"ש הש"ך ואולם הש"ך כתב דגם קושי' התו' קשי' ליה לרמב"ם דהקשו בהא דאמרינן הניח' דמתני וכו' והקשו התוספות לדידי' מי ניחא אף דאמרינן דלא מניחין שריטות בין עדים לדייני' מ"מ הא יכול למחוק השטר ולכתוב אחר ולכך ביקש הש"ך לומר דאינו מפסיד שטרו למחקו אולי יתוודע הדבר ויהיה מופסד בשטרו אבל לגייז שטרו דאף דיתוודע שטרו כשר בכל אופן אמרינן ומלבד שדבריו אינם מובני' דגבי עדים אמרינן דמוחק וחוזר ומוחק ולא מירתת דיבאו עדים ויאמרו לא מיניה ולא מקצתו לא חתמנו שטר זה מעולם דהעדים רמו אנפשייהו לדעת ענין השטר עד שלדעת הרמב"ם אם אין זוכרי' השטר חספא בעלמא כמש"ל באריכו' ויהיה מירתת מדיינים שלא ידעו ענין השטר כלל דקי"ל מקיימין אעפ"י שלא קראוהו לשטר ואולי יש לחלק בשלמא בשטר כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו אם כן י"ל מחק הלוה וחוזר וכותב שאחד חייב לו ומה מפסיד הא הוא הלוה משא"כ בקיום דע"כ הוא ביד המלוה דמלוה שקיי' ואם כן דכבר הלוה אם כן שפיר חס על שטרו ודוחק ועוד אולי השטר הראשון היה פרוע ונתן עליו שובר והרי הוא חספא בעלמא ומוחקו וכותב שטר אחר מזמן וסכום אחר ועוד שיש לחוש כיון דהדייני' כותבים סתם שטר דנא נתקיים אולי היה הוא חייב לשמעון על שטר ונתקיים ביד שמעון ופרעו והחזיר לו שמעון שטרו ועכשיו מחק הוא וכותב עליו שלוי חייב לו סך מרובה ומה יפסיד שטרו יש כאן ואם באנו למדה זו לומר דרמב"ם קמ"ל אפי' בקיום דנזכר שם המלוה מ"מ פסול בלא"ה לק"מ וא"צ לכל דוחק הש"ך. די"ל קמ"ל הרמב"ם אפילו נזכר בקיום שם המלוה והלוה וזמן וסכום השטר דתו ליכא למיחש דימחוק כי מה ירוויח ואי דילמא היה תנאי בשטר הראשון ומחקו וכתבו בלי תנאי הא דעת הרמב"ם כדעת הרשב"א לעיל סי' מ"ד ס"ה דמחק בשטר לא מפסל שטר ולא חיישינן לתנאי ועיין מ"ש שם. וא"כ בלא"ה יכול למחוק התנאי והשטר כשר והלוה אפסיד אנפשיה וליכא כאן זיופא ולכך כתב הרמב"ם דמ"מ איכא למיחש דיחתוך זה השטר ויתבע בו ואח"כ יתבע בשטר זה הנכתב על השריטות והרי זה גובה פעמיי' וא"ש אך כל זה דוחק. ויותר נראה דקשי' לי' לרמב"ם קושי' התוספות הנ"ל ולדידי' מי ניחא לכן סבירא ליה דבגמרא אמרינן בשטר על מחק ועדים על הנייר אף דכתבו אנו סהדי על הנייר ושטרא על המחק מכל מקום פסול דדילמא ימחוק ויחזור וימחוק ופריך ולמחוקי לסהדא בפני ב"ד ולדמי דהא אמרת אין דומה נמחק פ"א לנמחק ב' פעמי' ומשני חיישינן לב"ד טועין וזה הכלל בכמה דוכתי במילתא דאורייתא חיישינן לב"ד טועין אבל לא במילתא דרבנן כולי הרי ואולי ואם כן בשלמא בהך שטר על מחק ועדים על הנייר דהחשש הוא דיניח חת"י עדים והוא ימחוק השטר הנכתב ממעל לעדים שפיר יש כאן חשש זיוף גמור מדאורייתא אם כן חיישינן לב"ד טועין אבל אם העדים והשטר על המחק והקיום על הנייר הרי יכולי' לכתוב בקיום שטרא דנא דכתוב על המחק ואם כן אין כאן חשש דילמא מחק וחזר ומחק דאם כן גם יד העדים ימחוק ויזייפם זהו בלא"ה ליכא חשש ד"ת דקי"ל קיום שטרות דרבנן דלא חצוף אינש לזייפא רק מדרבנן חיישינן א"כ שפיר י"ל שאנן מחקינן כתב ידי קיום ב"ד ומדמינן כי אין דומה נמחק וכו' ומה אמרת חיישינן לב"ד טועין הא כל הדבר מילתא דרבנן ולא חיישינן ולק"מ ולכך צריך חשש אחר דבאמת יהיה לו שטר על מחק הכשר וזה יחתוך ויתבע בו ואח"כ יעשה על שריטות גם הן שטר אחר על מחק ולא יהיה רק נמחק פ"א ומה יועיל הדימוי וילקה שיפרע פעמים וא"ש. ול"ק קושי' התוספות ולדידיה מי ניחא כנ"ל וא"ש ואם כן דליכא כאן חששא רק חשש דרמב"ם דדילמא על מקום שריטות נכתב השטר אם הקיום מעבר השני לשטר וכתב בי' דהיה השטר ועדים על מחק ליכא למחש לשריטת דהא לא קיימו אחר השטר רק מעבר לדף ואם כן הקיום כשר וזהו שכתבו הטור בשם הרמב"ם אף שהוא גמרא כי טובא קמ"ל דלא חיישינן רק חששא זו דמחק מקום השריטות ואם כן במקום דליכא למיחש כמ"ש כשר וטובא קמ"ל ולק"מ:

(לד) ויש מי שמכשיר. הם יש אומרים דלעיל דסבירא להו דאין להניח שריטות בין עדים לקיום וכבר טענו האחרונים הש"ך ות"ח וב"ח וכדומה טענות רבות מה טעם יש בדבר דנימא דסבירא ליה ר"י פליג וזה דוחק דנימא הב"ד כותבים על טיוטא כמ"ש הש"ך וכמ"ש בס"ק ל"ב אבל נר' טעם אחר מה דפליג ר' יוחנן ארב לשיטתם דזה תלי בזה אם היו חכמים מתקני' בתקון שטרות להניח פנוי בין עדים לקיום ולשרוט מקום הפנוי בשריטות לעומת זה היה חכמים צריכים לתקן קיום על הנייר ושטר על מחק פסול מחשש הנ"ל דכתב הרמב"ם אבל אם היו מתקני' דאין להניח פנוי אפי' בשריטות א"כ לעומת זה שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר כשר כמש"ל דאין כאן עוד חששא כלל ואם כן בזו נחלקו רב סבירא ליה הואיל ואין דרך דיינים לצמצם תיכף סמוך לעדים וכמש"ל בשם התוספות ורשב"ם דסבירא ליה לרב דש"א בלא"ה כשר דאין דרך לצמצם כמו בעדים ולכך תקנו חכמים להכשיר בשריטות ולפסול שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר. אמנם ר' יוחנן סבירא ליה הואיל ששכיח לסופרים ניירות מחוקי' כמ"ש התוספות שם ד"ה גופא כו' חסו חכמים על תקנת סופרים והכשירו שטר ועדים על מחק וקיום על הנייר ופוסל מבלי להניח חלק בין קיום לעדים אפילו בשריטות כי סבירא ליכ לר"י דאפשר לדיינים לצמצם חתימתן כמ"ש דאפי' ש"א יכולים לצמצם וא"כ הך תקנה עדיפא ובזו נחלקו רב ור' יוחנן וקי"ל כר"י דמסתבר טעמי' ולכך פסקו דבזו פסול בשריט' בהך כשר וא"ש ולק"מ מכל הטענות וקושי' שהקשו עליו ודוק ובהכי ניחא דלפי הנראה סבירא ליה לרשב"ם דלרב בשטר בש"א אין למידין מקיום ולר"י למידין ואם כן רב ור"י בהא פליגי וקשה אם כן מנ"ל לרשב"ם דר"י פליג וס"ל דלא מועיל טיוטא וכי נימא בתרתי פליגי אבל לפמ"ש ניחא דחדא בחברת' שייך הואיל דס"ל דלמידין אם כן פשיטא פליג אטיוטא דקשה קושי' התוספות ומש"ל לא קאי דכיון דלמידין בשטר ועדים בש"א מקיום וחדא בחברת' מישך שייכי ודוק. והנה בדרישה הביא בשם מהרש"ל תי' על הרמב"ם וטור דסב רא ליה כתי' התוספות ע"ק לדידי' מי ניחא די"ל דירא דיהיה ניכרי' האותיות ואף שכתבו התוספות דלמסקנא לא קאי היינו לרב ע"ש ודבריו תמוהים לכאורה מ"ש רב ומ"ש ר"י ועוד הא אנן פסקינן כן דשטר על הנייר ועדים על מחק צריך לכתוב אנחנו כו' דאולי מוחק ואם הכל ע"מ צריך למחוק בפ"ע דילמא מחק ב"פ ושטר על מחק ועדים על הנייר פסול ודי"ל דבלא"ה למה הוכיחו התוספות דלא קאי מהך וא"ת מוחק וחוזר ומוחק ולא מהך דשטר על מחק ועדים על הנייר דפסול וגם קשה לדידיה מי ניחא דנ"ל תי' התוספות דיוכרו אותיות אם כן הך ברייתא שטר על מחק ועדים על נייר דפסול קשי' ליה וכמו דפרכינן מהך ברייתא לרב לכן נראה דהא התוספות כתבו דלכך תקנו שטר ועדים על מחק כשר דשכיח דסופרים כותבים טופסי ומוחקי' וקשה א"כ איך כתבו התוספות דירא דיוכרו האותיות מה בכך כך ראוי להיות שיוכרו האותיות כי זהו טיבו של מחק שמחק טופס שטרי כמ"ש התוספות וצריך לומר כי אמרו כשהן מוחקים בכתב יד עדים שהם גסי הכתיבה ואין הכתיבה כמו סופרים לפי זה אם אותיות מכתב סופר ניכרי' במחק לית לן בי' כמ"ש כי הסופר מחק טופסים אבל אם אותיות כתב עדים שהם יותר ניכרי' לרב גסותן זהו איתרע שהרי לפניך שכבר הועד עדים ונגמר השטר ולפי זה לק"מ בשלמא כאן בקיום דהחשש דימחוק שטר ועדים בזו שפיר י"ל דיוכרו אותיות העדים ויתברר הזיוף אבל לקמן בשטר על מחק וכו' דכל החשש בזיוף על מחק בשטר ולא בעדים לא שייך דיוכרו אותיות דכך טיבו של סופרים כמ"ש התו'. ולכך לא כתבו התו' ראיה מהך דשטר על מחק וכו' דשם רק אותיות הסופר אבל מן מוחק וחוזר ומוחק הביאו ראי' דסבירא ליה בשלמא כד אסיק דכתב נחנו סהדי אם כן קשה קושי' התו' נימא להיפוך וצריך לומר דהסופרים מוחקים טופסי שטר אבל בסלקא דעתך באמרו וא"ת מוחק וחוזר ומוחק עדיין לא ידע מזה וא"צ לתי' התוספות אם כן מה קושי' נימא דאין עדים חותמים עד שיומחק בפניהם מהנייר ולא מטופסי' ואם כן ל"ל חוזר ומוחק דאותיות יהיו ניכרי' ועכצ"ל דלא קאי הך סברא וסבירא ליה למהרש"ל מנלן דלא קאי וצריך לומר דקשי' רב דמחליט כל שטר ועדים ע"מ דלא יועיל אשרתא הואיל ואשרתא מרחיקי' איפכא ה"ל לפסול שלא יהיה מרוחק כמו בעדים לשטר ולעומת זה להכשיר אשרתא בשטר עדים ע"מ וע"כ צ"ל דבלי חשש הרחק' אשרת' יש חשש דאולי היה על הנייר וכו' וש"מ דלא סבירא ליה הך סברא דיוכרו אותיות ושפיר פריך אך י"ל לכך לא תקנו איפכא דשטר ועדים בשיטה אחת על מחק בזה א"א להכשיר אשרת' דכולי האי אי אפשר להחליט לדיינים שלא ירחיקו שורה אחת ויצמצמו יותר מעדי' וא"כ אין לחלוק בין שטר לשטר כמ"ש הרשב"ם אך זהו אנו לרב דסבירא ליה בלא"ה אפילו על נייר שטר בש"א אין מועיל אשרת' כמש"ל וכ"כ מהרש"א אבל לר' יוחנן שפיר י"ל כן וא"ש דלפי דקי"ל כר"י א"כ י"ל דלכך לא תקנו מבלי להרחיק דעדיין יש חשש בש"א ולא פלוג אבל לעולם מירתת דיוכרו כתב עדי' וא"ש ואף כי בתו' הוא פלפול רחוק אבל בלא"ה ברמב"ם הוא סברא פשוטה לחלק בין הכרת כתב סופר לכתב עדים ולק"מ. איברא בגוף הדבר אני נבוך כיון דקי"ל כרבינו יונה דאף דשטר יכול לזייף הוי שטר דלא יכול לטעון להד"ם וצ"ל לא הוי בגדר מפי כתבם דעדיין תורת שטר עליו ומועיל להעיד על עצמותו של דבר אם כן בקיום נמי אם הרחיקו מה בכך דהוא יכול לזייף מכל מקום גוף הדבר אמת ולזה מהני כמו בשטר לענין הלואה ואם כן הרי שטר מקוים ובאמת בגמרא הייתי אומר דכך באמת דהא דוחק דרב קאמר סתמא בין עדים לאשרת' יהיה כוונתו לאחר שטייטהו דכגון דא ה"ל לפרש והוא עיקר כשרותי אלא ודאי דר"י קאמר לכך מועיל ותורת שטר עליו דיכול למלאות בקרובי' וזהו לא שייך בין עדים לאשרת' דאם חתמו לבסוף פסולים וא"כ בס"ד שפיר פריך דיפסול דהא אין כאן תקנה וע"ז משני דיש תקנה בטיוט וא"כ אף בלי טייט חזר לכשרותו בגוף הדבר ושפיר קאמר רב סתם אבל הפוסקים דבעינן דוקא טיוט קשה ובחדושי אמרתי דתלי' במודה בשטר שכתבו וכו' ואין כאן מקומו אבל הקושי' צ"ע ואולי י"ל חז"ל פסלוהו דבר שיוכל לזייף רק בשטר אמרינן דמ"מ כשר לענין להד"ם הואיל ויש תקנה במילוי ול"ל אם כן לעולם לא ימלא בקרובי' ומה הועילו חכמים בתקנתם ז"א דהא יצטרך לבל יטעון פרעתי ויגבה מלקוח' אבל כאן באשרת' אם יועיל לקיום בשלא טייט אם כן לעולם לא יטייט ומה הועילו חכמים בתקנתם לבל יהיה דבר שיוכל לזייף וצ"ע ודוק:

(לה) קודם שנעשה גזלן. יש לספק אם עשה תשובה והוכשר והרי כאן שטר שחתם עליו וכפי זמנו של שטר נחתם בשכבר עשה תשובה אלא דהספק אולי כתבו קודם ששב ואיחר הזמן ובפרט בדלא כתב ליה דאקני דהיה לטובתו של מלוה במה שאיחרו כנודע אבל מסתימת הפוסקי' משמע דלא חיישינן כולי האי הואיל עכשיו כשבא השטר ליכא ריעותא לפנינו וגם כשעשה תשובה אילו זייף שטר היה מגידו לב"ד להוציא מכשול מתחת ידו וצ"ע.

(לו) ונעשה חתנו. וכתב הש"ך וה"ה ששני עדים קרובים והתו' כתבו שם בב"ב דף קנ"ט ד"ה ואף וכו' מכאן יש ללמוד שאם היו שנים מעידים ואח"כ נעשו קרובים שאחרים מעידים על כת"י וצריך לומר כוונתם כך דכוונו על שני עדים דבעד א' מה יש ללמוד הא גמ' ערוכה היא ולא נתחדש בתוספות דבר אלא שכוונו על ב' עדים אלא דיש להבין בממ"נ אי יש סברא לחלק עד שצריך לימוד אם כן באמת מנלן ונראה דאפשר דסבירא להו לתוספות כדעת הרמב"ם דקרובי אישות אינם פסולים אלא מדרבנן ואמרינן בגיטין דף יו"ד ע"ב אי לאו דכותי חבר לא הוי מחתם קמיה והקשו התוספות אם כן כוליה שטרא מתקיים ע"פ ע"א דישראל ותי' דאין לחוש דכיון דכותי נמי אמת וכשרים מהתורה ועיין תשובת הרמ"א סי' ק"י דלמד מזה ג"כ לענין קיום הואיל וקיום שטרות דרבנן יש לסמוך אהאי גווני ע"ש ואם כן בזה שיש לחוש בחתנו שהקדים הזמן ועשה עול הא חתם ע"א כשר עמו והוא לא היה עושה עול ורשעות להקדים הזמן והחזקה כהוגן עשה ובזמנו נכתב רק דאין לסמוך אפומא דחד סהדא אך זהו אם חתנו פסול ד"ת אבל כיון דד"ת חתנו כשר להעיד רק מדרבנן והא בכה"ג סמכינן אפומא דע"א דלא היה ריעותא ואם כן אין מקו' דסלקא דעתך לתמיהת הגמרא ולכך צריך לומר דסבירא ליה לגמרא חתנו לישנא קצר נקט והוא מוסב דכל ב' עדים המה פסולי' ושפיר יש לחוש בס"ד אולי חתמו מוקדם ושפיר כתבו התוספות דיש ללמוד ודוק. ולפי זה יצא לנו ספק בגזלן דרבנן חתום על שטר וכשר עמו אי יש לחוש דלמא זייף והקדים דבהא שפיר אמרינן דהוא חד לא עשה אותו ובמילתא דרבנן סמכינן אפומא דע"א וכמ"ש הרמ"א בתשובה ע"ש וצ"ע כי לא מצאתי זה במחברים אבל ודאי זה יש להקל דאם ע"א מעיד שראה שטר קודם שנעשה גזלן דרבנן דמהני דהא יש כאן ב' עדים דעד החתום גם כן מצטרף וה"ל תרי ואפשר בפסול גזלן דאורייתא גם כן מהני ע"א.

(לז) אפילו לא ראהו. עיין מ"ש על תשובת מהר"ם במרדכי פ' ז"ב דמשוה דין חתנו לדין גזלן וכבר תמה הרב ב"י בסי' ל"ג והארכתי בחדושי וצע"ג ואין להקשות להרמב"ם דסבירא ליה דבעינן שעדות יזכרו בזמן הקיום רק בזמן שכת"י יוצא ממקום אחר לא מהימן לומר דאינו זוכר כמש"ל וכאן הא אנן סהדי דהוי כאינו זוכר דמה נ"מ בזכירתו הא אין בדעתו ממש כלל כעת וכאילו אינו זוכר כלל ואם כן למה יועיל קיום ממ"א דהא כבר כתבנו לעיל במת וכדומה מתקנת חכמים לרמב"ם להכשירו ואף זהו מתקנת חכמים דלא יפסול בכך מפני ת"ה דאל"כ מי יקח שטר למחר יתחתנו העדים עם הלוה ויפסול שטרו והוא מתקנת חכמים.

(לח) דהיינו דוקא ביוצא מתחת ידי אחר כו'. מקור דין זה בנוי על דברי הרי"ף בס"פ ד' אחין דהקשה במה דאמרו בגמרא זימנין דחזו בכתבא ומסהדי וה"ל מפי כתבם דהא תנן נאמן אדם לומר זה כת"י אבי וכו' השתא אינהו גופי' צריכים לזכור איך יסהדו אחריני ותי' ה"מ היכא דאיתא לשטרא תחת יד עדים דאי בעי כבשו לשטרא כל כמה דלא נפק מתחת ידם כמה דלא אסהידו כו' עד השתא דמי ולכך אי זוכרים העדות מהני ואי לא לא אבל שטרא דנפיק מתחת ידייהו מעידנא דיהיבי ליה ולא יוכלו למהדר ה"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומפיהם קרינן בי' וא"צ למדכר ולכך מקיימינן השטרות ולא נ"מ אי זוכרין או לא עכ"ל הרי"ף בקיצור דבריו וע"ז בנה הרב ב"י יסוד הדין הזה דבדלא נפיק מתחת ידו השתא הוא דמסהיד והא הוא עכשיו חתנו ואף דרמב"ן והנ"י הקשו על הרי"ף דלדבריו נקרעו כמה שטרות שיש ביד עדים ואינם מספיקים למוסרם לבע"ד עד דשכחו עיקר העדות ותירצו דשטר העומד וראוי למסור הוי כאילו נמסר בידם כלל משא"כ בשטר קידושין דלא חזי למסור לבע"ד בהא הוא דאמרינן דהוי כלא נחקרו עדותן ע"ש מ"מ הרב ב"י דחה דבריהם בלישנא דהרי"ף דקאמר מה"ט מקיימין שטרא בחת"י עדים ולא איכפת לן אי מדכר סהדותא או לא דמשמע דאין חילוק בין שטרא לשטרא ועיין מ"ש בסי' כ"ח. ובאמת הרב ב"י דחה דברי הרמב"ן ולא תי' כלום על קושיתו דא"כ פסלינן כמה וכמה שטרות ועוד ודאי כשהשטר פ"א יצא מתחת יד העדים לבעל דין הוי כנחקרה בב"ד ולא מפסל אח"כ במה שחזר והגיעו ליד העדים ובשביל כך א"צ לזכור וזהו פשוט ולפי זה עדיין קשה למה לא תקנו זמן בשטר קידושין דהרי לא סגי שיוצא מתחת ידם למסרו לבעל למוסרו להאשה שתהיה בו מקודשת ואם כן אז הוי כמו נחקרו עדותן כבר ומה יזיק אם אח"כ הגיע השטר ליד עדים וא"צ לזכור ולא הוי מפי כתבם ודוחק לומר כמ"ש הריטב"א דלא מיירי משטר קידושין דהאשה מתקדשת בו רק מיירי משטר ראי' שהעידו העדים שהיתה האשה פלונית מתקדשת לפלוני באחד מדרכי קדושין ופשיטא דגמרא איירי בשטר קדושין שהאשה מתקדשת בו ובו לא תקנו זמן וכ"כ כל מפורשים ע"ש. ועוד קשה הרי"ו דפסק כהרי"ף ואם כן בשטר שיצא מתחת ידי עדים א"צ זכירה כלל ופסק בנשרף שט"ח ועדי שטר מעידים צריכים לזכור במ"ש בתוך השטר מעצמם כמ"ש לעיל סי' מ"א והוא דעת הרמב"ם ואם כן הדברים סותרים זה את זה מני' ובי' ולכן היה נראה דודאי למדין דברי הרב מדברי התלמיד ודברי הרי"ף והרמב"ם תלמידו אחת הן דס"ל כמש"ל באריכ' דשורת הדין דצריכים העדים לזכור מה שבתוך השטר דיהיה בגדר הראוי לבילה רק בכת"י יוצא ממ"א אנן אמרינן באמת זוכרין ומה שהם אומרים דאינם זוכרים לאו כל כמיניה לגרוע כח השטר כיון דל"ל מגו כלל וכמו כן במתו דודאי אינם זוכרים הוא מתקנת חכמים ולפי זה בשטר יוצא מתחת ידי עדים אף שכבר היה מקדם תחת יד בעלי' מכל מקו' אם אומרים אינם זוכרים נאמני' דהא יש להם מגו דשרפו וכבשו והם נאמנים דאינם זוכרים אף שכתב ידם ממקום אחר ניכר דמכל מקום יש להם מגו וזהו כוונת הרי"ף דבעלמא בשטרות שאין תחת ידי עדים מקיימין ממקום אחר ואין משגיחין אם אומרים העדים שאינם זוכרים דאנן אמרינן שזוכרים ואין משגיחין בדבריהם כלל במה שאמרו שאינם זוכרי' דלאו כל כמיני' אבל בשטר יוצא מתחת ידי עדים דאית להו מגו דקלתו או כבשו נאמנים דאין זוכרים והשטר חספא בעלמא ולכך אמרו בשטר קידושין דאם יהי' מונח תחת ידי עדים א"כ נאמנים דאין זוכרים דהא יש להם מגו ואם הם יעידו מתוך כתב וה"ל מפיהם ולא מפי כתבם ולכך קאמרינן דאין להניח שטר אצלם ובממ"נ אי דכורי' א"צ בלא"ה ליתו ולסהדו ואי לא מתוך הכתב פסול והם נאמנים דאינם זוכרים משא"כ כשאין השטר תחת ידם דל"ל מגו אמרינן כיון שהגיד דה"ל כנחקרו בב"ד ואינם נאמנים דאין זוכרים כלל והמעיין ברי"ף יראה דהיה לו נוסח' אחד מנוסח שלפנינו דגי' דילן הוא ואי לא מדכרי זימנין דחזי' בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר וכו' ולפי גי' זו משמע דחשדין דיחזו בכתב ויאמרו דדכירי וזהו לא סבירא ליה להרי"ף דבאמת אם אומרים זוכרים נאמנים ולכך גי' הרי"ף ואי דחזו בכתבא וכו' פי' דאמרו להדיא דאינם זוכרים רק סומכים על הכתב זהו לא מהני מפיהם וכו' וא"ש ביוצא מתחת ידי עדים לענין זה לא ה"ל כנחקרו בב"ד שלא יהיו נאמנים לומר אינם זוכרים דהא אית להו מגו וכמ"ש הרי"ו בנשרף הואיל ויש להם מגו אבל באינו יוצא מתחת ידי עדים וכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים דאין זוכרין ולכך מקיימין שטרות דאנן אומרים דזוכרין וכמ"ש הרמב"ם ודברי רי"ף ודברי רמב"ם אחדים הן. ולכך בכותב אדם עדותו על שטר דשטר תחת ידו נאמן דאינו זוכר ולכך אמרינן והוא דזוכרו וא"ש דברי הרי"ף ולא קשה קושי' הרמב"ן דלקרעו כמה שטרות דיש תחת עדים זמן רב ולא זוכרו דמה בכך אטו מאן דמסר שטר לבעל דבר בב"ד מסר להו כיון דמוסרים שטרות לבעל דבר שוב אין נאמנים אח"כ דאין זוכרים ואמרינן מסתמא דזוכרים והוי מגו למפרע ואפילו במוסרים בב"ד אין הב"ד אחראי' לשאול אם זוכרים ואמרינן חזקה דזוכרים משא"כ שם בשטר קדושין דנ"מ בהו לדינא נפשות דכתיב בהו ושפטו עדה וכו' חייבי' ב"ד לחקור היטב ואי אמרו בעת מסירה דאין זוכרים נאמנים וא"ש ודברי הרי"ף אף כי הם סתומים להוגה בהן יטעם בדבריו כי דבריו מכוונים לדברי הרמב"ם וכמ"ש בדברי הרי"ו דסבירא כהרי"ף וכהרמב"ם והכל אחד ואין כאן מחלוקת כלל. ובהכי ניחא דקאמר הגמרא טעם דלכך אין להניח שטר קידושיו בידי עדים דאולי לא יזכרו וכו' ולא קאמר פשוט דאם ימותו עדים יהיה בטלים קדושין למפרע ויהיה בעילת זנות ויתבטל השטר מכל וכל דהא אין כאן הגדה מעדים רק בעת יוצא מתחת ידם ועכשיו הם מתים וגרועים מאילו נעשו פסולים מחמת קרובים שכתב כאן המחבר וגם אמרינן בכמה דוכתי' בש"ס לאביי דעבחז"ל תיכף מיום הכתיבה מתחיל השיעבוד ולא חלקו כלל אם הוציאו העדים השטר מן ידם בו ביום או ביום של אחריו וכפי דעת הב"י ברי"ף אם הוציאו ביום שלאחריו הרי זה מוקדם ופסול דאז הוי כנחקרו עדותן ואז מתחיל תוקף השטר ילא מקודם והשעבוד מיום הכתיבה לא חל דלא העידו כלל וכאילו לא נחתם השטר עד יום שלאחריו דקי"ל דפסול. אבל לפמ"ש ניחא דלענין גוף העדות ותוקף שטר תיכף מעת הכתיבה וחתימה חל דהא אז זוכרים ותיכף חל שעבוד ולית כאן מוקדם וכן אי מתו עדים והשטר תחת ידם השטר כשר אם נתקיים כת"י דמעת הכתיבה חל השטר ואי דאין זוכרים מה בכך כשמתו עדים תקנת חכמים לסמוך על עדים אחרים אף שאין זוכרים וא"ש ולק"מ ובהכי ניחא דהא דהקשה הרי"ף מהך דקתני נאמן אדם לומר זה כת"י אבא איך יהני הא אינהו גופי' צריכים לזכור העדות ולמה בחר להקשות ממשנה זו והניח כמה משניות בכמה מסכתות וגם בכתובות הנשני' מקודם דמבואר בהו דמהני קיום לגיטין ושטרות וה"ל להקשות מה יועיל קיום ובמ"ש ניחא דיותר בחר במשנה זו דעל משנה זו כתב הרי"ף דברי הגמרא דקיום שטרות דרבנן והימנו רבנן בדרבנן ולכך הקשה ממשנה זו דבשאר משניות י"ל באמת שורת הדין דאין הקיום מועיל רק בדיני ממונות מפצי תיקון עולם תקנו חכמים דיועיל הקיום אף דלא היה מועיל בד"ת כלל וכמו שיש דעת מחברים רבים בשטת הרמב"ם דכל שטרות ד"ת פסולים רק כשרים מתקנת חכמים לתקון עולם אבל בשטר קידושין דנוגע לדיני נפשות שפיר לא סמכינן אקיום ובעינן דעדים יזכרו ולכך פריך מהך דנאמן לומר זה כת"י אבא דאמרינן על זה הימנוהו רבנן בדרבנן משמע דד"ת כשר אפילו בלי קיום כלל וע"ז הקשה דהא לפי דבריו אלה ד"ת אפי' בקיום פסול ולכך תי' באין השטר מתחת יד העדים ד"ת כשר דאמרינן חזקה דזוכרים ופי' זה כת"י אבא בהלך למד"ה וכדומה כללן של דברים דהן לפי' הרמב"ן והנ"י הן לפמ"ש בדברי הרי"ף ז"ל בכה"ג כמו דמכשירין בשטר שתחת יד העדים ומתו דכשר מפני תיקון עולם וכמ"ש לדעת הרמב"ם וכן הוא דעת הרי"ף ה"ה בנעשה חתנו דיש כאן תקון עולם דאם באנו לפסול כה"ג אפי' ביוצא מתחת יד אחר פסול דמ"ש דכל הטעם מפני זכירה ובנעשה חתנו מה מועיל זכירתו וכמש"ל בדברי הרמב"ם ואם כן כשר מפני תיקון עולם וזה ברור ונכון בדברי הרי"ף:

(לט) חתם כשהיה בריא ונשתתק כו'. הש"ך בס"ק צ"ג הקשה דמזה משמע דאלם א"י לחתום שטר וקשה לפי דלא קי"ל כר"ת דכל הראוי לבילה מקרי מפיהם ובכל גווני איקרי מפי כתבם ומ"מ שטר כשר ש"מ דגזירת הכתוב להכשיר בשטר מפי כתבם אם כן אף אלם יכשור ובאמת דין הלזה מוכח מגמרא דגיטין דף ע"א דפרכינן על הא דאמרינן נשתתק פסול לעדות דתנן דבודקים אותו לעדות ולירושות ודוחק הגמרא לעדות עדות אשה וירושה בבכור ע"ש ברש"י ותו' ולא משני בפשוט לעדות בשטר וכן לצוואה בדין ירושות ונחל' דכשר ולכך בודקין אותו לדעת אם הוא בר דעת א"ו דפסול לשטר. וטעמו של דבר נראה דהא דהכשירה התורה שטר היינו באופן שיהיה ראוי להגדה דבעלמא מ"מ פסול ובשטר כשר אבל אם אין ראוי להגדה כלל כולי האי לא הכשירה התורה ולטעם שכתב הרז"ה להכשיר שטר מפי כתבם דהואיל הם נכתבים בציווי הלוה הוה כאלו הוא כת"י לוה ושלוחו של אדם כמותו ובלוה אין קפידא אם הוא מפי כתבו אם כן יש לכאורה לפקפק דאטו אם הלוה אלם א"י לחתום כת"י והן הן העדים שלוחיו אבל מ"מ צ"ל דבעינן דיהיה ראוי בעת החתימה שיעיד בע"פ על השליחות דעשהו הלוה והוא שליחת' קעביד אבל כשאין ראוי להעיד כך מי ימר דעשהו הלוה שליח ואם שחתם העד כן ה"ל מפי כתבו כיון שאינו ראוי להעיד בע"פ ודו"ק:

(מ) אין קורעין אותו. וכתב הש"ך ס"ק ק"א דה"ה בשטר ששנים אומרים פרוע ושנים מכחישין לא מגבינן בי' ולא קרעינן אותו ונסתייע מתשובת הרשב"א סי' תתקע"ב ובאמת שם משמע קצת ההיפוך דשם פסק בקנה שדה ונחלקו ב' כתי עדים אי תנאי היה במכירה ופסק אוקי תרי לגבי תרי ומכירה בחזקתו ואולי אף כאן נימא הכי אוקי עדי פרעון לגבי הנך דמכחישי' לי' והשטר חוב בחזקתו ואם כי יש לחלק דשם הלוקח מוחזק בשדה שקנה משא"כ בשטר אף דמוחזק בשטרו מ"מ הלוה מוחזק במעות מ"מ עכ"פ אין ראי' משם ובפרט לפי מ"ש הרב הש"ך בת"כ בסופו דבעל השטר נקרא מוחזק דהוי כגבי ע"ש ומ"ש שם ולא ידעתי למה העלים עין מדברי התוספות שם בכתובות דף כ' ד"ה אוקי דכתבו להדיא כתי' רשב"א דתרי ותרי איירי בשובר דהוה אלו מעידים שפרע ואלו הם מכחישין דאמרינן אוקי ממון בחזקת הלוה ופטור מלשלם אף דלזה המלוה שטר חוב. ואם כוונת הש"ך להביא ראי' משם דלא קרעינן ליה מלבד דזה מובן מעצמו אף גם בתשובה הנ"ל לא נזכר כלל מהך דלא קרעינן ליה אבל הדבר מובן מעצמו כמ"ש:

(מא) אבל אם עדים חיים כו'. וה"ה במעידים שקרובים היו כשחתמו וכו' סמ"ע בשם הר"ן נראה אין הטעם הואיל ועכשיו נתרחקו אם כן אין הפסול בעדים דאם כן העיקר חסר בדברי הר"ן ועוד כל מה שאנו דנין הוא על אותו שעה שהעידו על השטר ואם כן אז מעידים בפסול העדים רק העיקר הואיל ואמרו דאין עדים פסולים רק קרובים ואין זה פגם לעדות דמה בכך דה"ל קרובים אם כן לא הוה כמעידים בגופו של עדות ולכך אין נאמנים להעיד דאין מעידין בגופו של עדות ומ"ש דעכשיו נתרחקו לא הטעם משום דלולי זה היה בגופן של העדות אלא דמה יחלקו העדים הרי הדבר עומד להתברר אם קרובים או רחוקים אלא דעכשיו הם באמת רחוקים ונחלקו אם בזמן החתימה כבר נתרחקו או לא ולכך במעידין שהיה גזלן ועשה תשובה גם כן ה"ל כמעידין בגופן של עדות דבאותו זמן החתימה עכ"פ היה בגופן של עדות ומה בכך דעכשיו הוכשרו משא"כ פסול קרובים מעולם אין כאן פסול בגופן של עדות ובזה מיושב מ"ש בכה"ג קושי' דהל"ל דהיו גזלנים ועשו תשובה דלפמ"ש לק"מ ואם כי סתמא דלישנא דתז' שם בכתובות דף י"ט ד"ה ואם וכו' משמע סתם פסולי עדות כשהם כשרים עכשיו יכולים להעיד וכן משמע בדרישה דאם אמרו גזלנים היו ועשו תשובה אף להר"ן הדין כמו קרובים ונתרחקו. מכל מקום לי נראה ברור כמ"ש ואני הבאתי ראי' מדברי תוספות בד"ה אם כת"י לדברי דהוקשו דיהיה נאמנים במגו דעדים עדיין הם פסולים ותי' מגו דבי תרי לא אמרינן וקשה הא מגו דשתקי אמרינן ואם כן הם דאמרו דגזלו ועשו תשובה הא בזה ה"ל לשתוק רק להעיד דגזלו ובמה שעשו תשובה לשתוק ואם כן הם ממילא פסולים עד היום הזה כ"כ דלא העידו עליהם בב"ד שעשו תשובה והיו נאמנים דמעידים בפסולו של עדות וה"ל מגו דשתקי דבזה מסכימים שלא לדבר יותר ועכצ"ל דמ"ש התוספות בריש דבריהם דאמרו דעכשיו הם כשרים היינו דהיו קרובים ונתרחקו ואין כאן קושי' התו' דיאמרו עדיין לא נתרחקו דהוא דבר הגלוי רק קושי' התו' דיעידו עליהם פסול אחר דגזלו וכדומה וכמ"ש שם בקושי' על ב' כתי עדים המכחישים זה את זה בעדות דיש להם מגו להעיד עליהם פסול אחד שגזלו וכל כיוצא בזה הקושי' בזו ובזו יפה תי' דאם כן צריך לומר פסול אחר אין זה בגדר שתיקה ומגו דבי תרי ל"א וא"ש והדבר מוכיח:

(מב) אנוסים מחמת נפשות כו'. דבזה לא משוי נפשי' רשעים דהרי הם מורשים לעשות כן דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אבל יש לי ספק אם אמרו אנוסים היינו בעת גזרת שמד או בפרהסיא ומכיון להעביר על דת דקי"ל בי"ד סי' קנ"ז דחייב למסור עצמו ויהרג ואל יעבור אם הם נאמנים אי גם בזה שייך אדם קרוב אצל עצמו ולא משוי נפשי' רשע כי כבר כתבתי למעלה בסי' ל"ד בתומים ס"ק כ"ג דמדברי הרמ"א בא"ע סי' מ"ב ס"ה מ"ש בשם הריב"ש כתב דאנוסי' כשרים לעדות דאע"ג דעברו על לאו ולא תחללו מכל מקום הי' באונס ואונס רחמנא פטרי' אך לעומת זה בתשובת רשב"א סי' אלף רל"ו באמרו זינתה עמו ל"ל באונס דהא אין קישוי אלא לדעת ול"ל דאנסוהו גוים הא עדיין נעשה רשע דבג"ע יהרג ואל יעבור ע"ש וקשה הא דאין אדם משים עצמו רשע היינו דאין נאמן לפסול עצמו כמ"ש רש"י וכל מחברים והא בזה אין נפסול לעדות כמ"ש הריב"ש ובאמת מגמרא דכתובות דף י"ט ע"א דאמרינן דלכך לר"מ אינם נאמנים לומר אנוסי' מחמת נפשות דעדים שאמרו להם חתמו שקר או תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ופירש"י ומשוי נפשי' רשעים והגמרא דחה לי' דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ וכו' וקשה לו יהיה בכלל יהרג ואל יעבור מכל מקום הא ליכא בי' רק מצות ונקדשתי כמו בע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים ואם עבר באונס אין כאן פסול לדעת הריב"ש והרי נאמנים דלא משוי נפשי' פסולי עדות ועכצ"ל כדעת הרשב"א דמ"מ נפסלים מיהו נראה דאין נפסלים אלא מדרבנן ובעינו הכרזה ולכך הכשיר הריב"ש עדות האונסי' דלא הוה גהם הכרזה כלל אמנם הרשב"א דכתב דאינו נאמן לומר דעבר בזו או דסבירא ליה דלאותו עבירה א"צ הכרזה או דעכ"פ בעדותו דעבר עבירה דרבנן יהיה הב"ד מחוייבים לפוסלו ולהכריזו ואם כן חזר הדבר דאדם קרוב לעצמו ואין נאמן להביא עצמו לבית הפסול הזה שיכריזו רבנן עליהם דהוא פסול וכי נאמן הוא לפסול עצמו ולומר דהיה משחק בקובי' וכדומה כדי שיהיו הב"ד מכריזים עליו וא"ש. ואמת כי בלשון תשובת ריב"ש משמע דלא הוה פסול כלל הואיל והיה אונס אבל לדינא נר' מוכח מגמרא כמ"ש הרשב"א דפסול מדרבנן וצריך הכרזה ולכך אף באומרים אנוסים מחמת נפשות בכה"ג הנ"ל דחייבים למסור עצמן אינם נאמנים דפוסלים עצמן בפסול דרבנן:

(מג) או פסולי עדות מחמת קורב'. במשנה פסולי עדות היינו פירש"י קרובים או משחקי בקובי'. והקשו משחקי בקוביא הא שוי' נפשיה רשעים ואדם קרוב לעצמו והביא הרא"ה תי' בשם הר"ן מיגאש דהואיל דאמרו דעכשיו עשו תשובה לא שייך אין אדם משי' עצמו רשע והרא"ה השיג עליו דאנוסים מחמת ממון ג"כ פי' דהיו מתחילה אנוסים ועכשיו חזרו בהן (עיין מש"ל בסימן ל"ד בתומים ס"ק כ"ז ע"ש) ולכך פי' הוא הואיל משחק בקוביא דרבנן וכל הפסול משום ביטול ישובו של עולם הרי זה כאומרים קטנים היינו דנאמנים עכ"ל וגם בזה אין דעת המחברים שוה ולא מצינו לו חבר בפוסקים כלל ולענ"ד נראה דרש"י סבירא ליה כמ"ש התוספות שם בד"ה אין אדם משים עצמו רשע דלפלוג דבוריה ואף דאמר אנוסים מחמת ממון נימא דאמר מחמת נפשות ותי' דאונס נפשות לא שכיח וזהו התירוץ סבירא ליה לרש"י לעיקר ולכך סבירא באומרים פסולים היינו מחמת שחיק בקוביא נאמנים דפלגינן דבור' ואמרו דהאמת אתם דפסולים היו והיינו מחמת קירבי' דמה שאמרו מחמת רשעת פלגינן דבורי' ולגבי האי לא מהימן ליה כלל וכלא אמרו דבר כלל וכלל וא"ש ולק"מ ודוק כי דין זה צ"ע כי נפל ברבוותא בדין פלגינן דבוריה והארכתי בשרש זה לקמן בכללי מגו:

(מד) לא היה תנאי. כתב הש"ך בשם הרמב"ן וריטב"א דאומר לא שמעתי אם היה תנאי אבל באומר להדיא לא היה תנאי אם כן הרי כאן הכחשה בעדים בממ"נ חד שקר ואין כאן קיום רק ע"א עכ"ל ובאמת לפי מה דקי"ל זה באה בפ"ט ומעידה י"ל דזה האומר לא היה תנאי לא אמר מיד תוך כדי דיבור לקיומו רק אמר זה כת"י ואח"כ לאחר כ"ד אמר לא היה תנאי ואם כן הרי כאן קיום דבאותו זמן שקיים לא היה בממ"נ חד משקר דאז לא הכחיש להשני ואם אח"כ אמר לא היה תנאי והכחיש לראשון אין זה משוה פסול בממ"נ למפרע דאז היה כשר ואח"כ אחד מהם נפסל ובשעת עדות על הקיום הוי בגדר זה באה בפ"ע ומעידה ולק"מ וקצת משמע כן דלהרא"ש באינו זוכרים צריך לומר זה כת"י וכת"י של חבירו ואם כן זה האומר תנאי עכ"פ אין זוכר עדות ומה קמשמע לן וע"כ דחבירו אמר ג"כ זה כת"י וקשה אם כן איך יש לו מגו דאינו כת"י הא הוא מוכחש מחבירו נח לו לטעון תנאי היה דלית לון הכחשה אבל אם הפי' דחבירו מכחישו בתנאי גם כן לק"מ:

(מה) ואין כאן אלא ע"א. בטור כתב בשם הרמ"ה דאם ע"א אומר לא היה תנאי וא' אומר היה תנאי חייב במטלטלין שבועה דאורייתא ולא אמרינן אוקי חד לגבי חד דהתורה הימני' לע"א לחייב שבועה וכ"מ שהאמינה לע"א הרי כאן כשנים ורבינו מתתיהו מחייב רק היסת וכ"נ דעת הטור והקשו על הרמ"ה הא עד מסייע פוטר וכנר' לקמן סי' צ"ד אף דעת הרמ"ה דעד מסייע פוטר ולכך כתב הש"ך הטעם דזה דאומר היה תנאי אינו מעיד בהחלט שלא נתקיים תנאי וא"כ אין יכול ספק להוציא מידי ודאי שבועה ע"ש ומדבריו למדנו אלו העד אומר בבירור שלא נתקיים התנאי מודה רמ"ה דאין כאן חיוב שבועה ודברים אלו א"א להלום כלל בדברי רמ"ה כנר' לכל המעיין ובלא"ה תמה מהרי"ט בחלק א"ע סי' כ"ז על רמ"ה דהא גמרא ערוכה בבאו שניהם בבת אחת אמרינן אוקי חד ומה אולמא דהך מהך ועיין יבמות וסוטה. ולכן נראה דלק"מ דהא זה האומר לא היה תנאי אין מעיד כלום רק שאומר זה חתימתי ומתנאי לא ידעתי כלום ואי שתיק והעיד סתם על חתימתו הוי ג"כ כאומר לא היה תנאי וסתמא דמילתא לא היה תנאי דהא חתמו סתם בשטר וא"כ זה שמקיים חת"י למפרע מאז חתימתו הוי כמו שנחקרו בב"ד עדותו והוי כאילו העיד אז בב"ד שזה חייב לזה מנה בלי תנאי דסתם חתימה היא בלי תנאי כמ"ש וזה שאומר תנאי היה עכשיו דמעיד כי אדרבא חתימתו משמע בלי תנאי ואם כן זה שאומר לא היה תנאי העיד בב"ד מתמול שלשום מזמן חתימת שטר וזה שאמר תנאי העיד מעכשיו וא"כ זה שאמר לא היה תנאי בא ראשון לב"ד הוי כמו שנים לחייב שבועה ואין השני דאמר תנאי היה הבא אחריו יכול לבטל עדותו דזה בא ראשון וה"ל דבריו כמו שנים וזה כוונת הרמ"ה והנכון אתו בכל אופן בסברא זו ונראה ברור דרבינו מתתיהו דחולק הוא דסבירא ליה כדעת הרא"ה דכי אמרינן כן כשבא עד ראשון דה"ל כשנים היינו בדבר שבערוה דזולת הנאמנות במת בעלה או סוטה קי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן לו נאמנות כשנים אבל בדבר איסור דקי"ל ע"א נאמן באיסורין אף שבא בתחילה מכל מקום יכול עד הבא אחריו אפילו בזמן מאוחר יכול להכחישו ואף בע"א דמחייב שבועה בממון לא הוי כשנים ולכך יכול השני להכחישו ועיין בי"ד סי' קכ"ז שהביא הרב הש"ך שני דיעות הללו ונראה ברור דהן הן דעת הרמ"ה ורבינו מתתיהו ואם כן לפי דפסק הרב המחבר בי"ד בכמה דוכתי וביחוד בסי' ל"ט ע"ש כדעת מהרי"ק החולק על הרא"ה ובכל מקום תלוי במי שבא ראשון הדין כאן כרמ"ה וכ"נ בבירור שנוטה לשונו דכתב וא"כ אלא ע"א הרי דמשוה לי' לע"א לחייב שבועה כע"א ואלו דעתו כר' מתתיהו הל"ל וא"כ עדות כלל ולא לכתוב וא"כ אלא ע"א אלא ברור דס"ל כרמ"ה. וביותר לפי דסבירא ליה לש"ע דבכת"י יוצא ממקום אחר א"נ לומר תנאי היה רק במגו דאינו כת"י ואי ס"ד כרבינו מתתיהו דאין חייב שבועה אם כן מה מגו יש לו אילו אמר אינו כת"י ושתק כמ"ש התו' והיה ע"א אומר זה כת"י היה מחייב שבועה לכ"ע כמבואר בירושלמי שנתקיים כת"י א' ולא השני ועכשיו דאומר היה תנאי היה פוטרו אפילו משבועה מה מגו יש בזו ודוחק לומר דיש לו מגו לומר זה אינו כת"י ומ"מ ידעתי דעל שטר זה פרע ואם כן ה"ל חד לגבי חד דמגו כי האי קשה לומר ובפרט אטו כל השטרות בגדר דיכול לומר פרע אולי הוא בתוך זמנו וכהנה יתר דברים דלא שייך בי' פרעון ולכן נר' ברור דדעת ר' מתתיהו כמ"ד דעל אמירת תנאי היה א"צ מגו ואפילו בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים ואם כן לא קשיא דא"צ למגו אבל לדעת דבעי דוקא מגו כמעט מוכיח כדעת הרמ"ה כמ"ש ואין לומר דמיירי באו' זה כת"י ושל חברי וא"כ בשותק אף על כת"י חבירו לית קיום דזה אינו דהא יכול חבירו לחתום בב"ד כמו שאמרו בגזלן וכדומה ומ"מ יהיה נדון כע"א וליכא מגו גם אפשר לומר דסבירא לר' מתתיהו כנר' מדברי התוספות כתובות דף כ' ד"ה רבי יוחנן דאין עד בשטר זוקק לשבועה אלא כשמצאו לקיים יד א' ולא השני והיינו שלא מצאו לקיים אבל בעומד הע"א ואומר מזויף הוא הוי רק שטר בע"א בעלמא ובפרט כמש"ל בטוען להדיא מזויף הוי דאורייתא ואם כן שפיר י"ל מגו דיטעון עכ"י להדיא מזויף ולית כאן ש"ד משא"כ להרא"ש דסבירא ליה פג"פ דאיכא ש"ד אי נאמר כר' מתתיהו עכצ"ל דעל אמירת תנאי א"צ מגו דמזויף ובזה י"ל דברי הטור דכתב דהרא"ש ס"ל דאף בכת"י יוצא ממקום אחר נאמן בתנאי ונתקשו אי' רמיזה ברא"ש ולפמ"ש ניחא דהטור סבירא ליה בסברא כר"מ כמ"ש להדיא דאינו זוקק לשבועה ודוק:

(מו) אנן סהדי כו'. הרב הש"ך האריך דבעה"ת חולק וסבירא ליה דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר דאית להו מגו אף דכתוב כן בשטר' מכל מקום נאמני' במגו ע"ש בש"ך שדחק ומה שנ"ל הוא דהטעם דכתבו דהוי כמו מוקדם דקי"ל באין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר ע" חתמנו ועל זה לא חתמנו ולא הוי כמגו במקום עדים דאמרינן דלא דייקו לחתום על כל מה שנכתב מה שא"כ בלית להו מגו דכת"י ניכר ממקום אחר אמרינן חזקה דאכולי חתימי כן י"ל בתנאי אף דכתבו בלי תנאי י"ל באין כת"י יוצא ממקום אחר דאית להו מגו דלאו אכולי מילתא מסהדי ולא השגיחו מה דכתיב בי' בלי שיור תנאי וזהו טעמם כמ"ש בבע"ת להדיא וזהו הכל דכתב בלי שיור וכו' ולא כתוב בי' להדיא ואנן סהדי מסהידינן וכו' דאי כתבו כן הרי אומרים בפי' דמעידי' עליו והוי כמו דכתבו נאמנות מפורש דא"י לומר דלא קנו על נאמנות כדלקמן בסי' ע"א ואף כאן הרי העידו בפי' דמסהידינן עליו כמ"ש ואנן סהדי ולכך לכ"ע א"נ והמדייק בבעל התרומות יראה דלא העתיק דכתב ואנן סהדי כו' רק סתם ואי כתיב בי' דלא הוה שיור אבל הרמ"א הוסיף ואנן סהדי וכו' דא"כ ל"ל לאו אכולי מילתא וכמ"ש וא"ש וברור. והקשה הר"נ מ"ש אמנה דאינם נאמנים דה"ל עולה למסור שטר ע"ת שיהיה מלוהו ומ"ש תנאי דג"כ החוב אינו חל כי אם בקיום תנאו ותי' התנאי תלוי בדעת המלוה ואם ירצה לקיים התנאי הוא מוכרח לשלם ולכך מותר ונתן לכתוב משא"כ אמנה אף דירצה המלוה להלות אם לא ירצה הלוה ליקח בהקפה ולכך אין בשטר ממש ע"ש ואם כן ה"ה בתנאי אם התנאי תלוי גם כן בלוה ד"מ אם ילך הלוה למקום פלוני יתחייב ואם לא ילך לא יתחייב הוי כמו אמנה דהא ביד הלוה שלא יתחייב לו כלל וא"נ העדים וכמו כן אם היה תנאי שאם יעשה הלוה כך וכך שיפטור מחובו ג"כ מותר דהא מתחילה עכ"פ חל שעבודו של שטר קודם שקיים תנאו וכן מוכח בבעה"ת שער כ"א ח"ג שכתב תנאי כזו דנאמנים והנה אם אמרי דתנאי היה שלא יחול החיוב אם לא יקיים תנאו בזמן מוגבל והן העידו דעבר זמן מוגבל ואם כן השטר בטל כתב מהרדב"ז בחלק ראשון סי' קצ"ח בשם מפורשים ובעלי חדושים דתו אין נאמנים דהם מבטלים שטר לגמרי מיהו משמע שם מדבריו דלא אמרה רק בכת"י יוצא ממקום אחר לדעת האומרים בתנאי נאמנים ובעל כה"ג העתיק בשם תשובת כ"י סתם לחלוק בהך ונשען כי התוספות שם ד"ה או דילמא כתבו כו' דלכך תנאי לא מעקר שטרא דהרי אם יקיים התנאי קיים שטרו משמע הא עבר זמן לקיום תנאו תו לא מהימני אבל אני לא מצאתי בשום מחכר לחלוק בכך ואדרבא מדברי בעה"ת הנ"ל דכתב דלוה אמר שקיים התנאי ונתבטל השטר ומ"מ אם אין כתוב בשטר בלי שיור תנאי נאמנים אפילו כת"י יוצא ממ"א הרי דנאמנים מ"מ אפילו במקום דמתבטל השטר ודוחק לחלק כי בהך דבעה"ת עכ"פ מתחילה היה לשטר שעבוד כמש"ל דאם כן לא הוי ליה לסתום ובאמת מדברי תוספות הנ"ל אין ראי' כי התוספות כתבו כן לפרש הא דבעי מר"נ בתנאי ור"נ סבירא ליה אפילו מודע' אינו נאמן הואיל ומעקר שטרא אם כן למה נשתנה תנאי ולכך הוצרך תוספות לומר דלא מעקר שטרא דאם יקיים תנאי הרי שטרו בתוקף ולא דמי למודע' אבל לפי דקי"ל כמר בר רב אשי דאף במודע' דמעקר לשטרא לגמרי מ"מ נאמנים משום דניתן לכתוב ולא איכפת לן במה דמעקר לשטר' אם כן כיון דגם תנאי הרשות לעדים לכתוב שטר בתנאי כמ"ש הר"נ הנ"ל דלא דמי לאמנה אם כן מה בכך דמעקר לגמרי השטר מ"ש מן מודע' ולכך לדינא דקי"ל במודעות כמר ב"א ליתא לדיני של התו' ולכך סתמו המחברים וזה ברור ואפשר דקשי' לי' להרדב"ז להנך דסבירא ליה אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים לומר תנאי ואפי' א' אומר תנאי וכו' אם כן באומרים אנוסי' היינו מחמת נפשות להמני במגו דתנאי היה ולא נתקיים התנאי ואי דהוה מגו דבי תרי הא אחד יכול לומר ע"ת היה וא"כ גם כן השטר בטל ואין אחד צורך להשני' אלא ודאי דכי מהני באומר תנאי באפשר לקיי' תנאו אם כן ליכא כאן מגו דאומר אנוסי' היינו ורצונו לבטל השטר לגמרי מכל וכל וזהו נרא' דהיה ראי' הרדב"ז. אך באמת אין זו קושי' דכבר העליתי לקמן בכללי מגו דדעת התו' ורבי' דס"ל דנח לו לומר דבר שהשני מסכים עמו ממה שיאמר דבר במה שהשני מכחישו וא"כ איך יאמר תנאי ואולי השני לא יסכים עמו ויכחישו ומגו דבי תרי לא אמרינן כי לא בקל שניהם מסכימים בשפה אחת ודברים אחדי' וגם הוי כמגו במקום עדים כמ"ש התוספות בכתובות בד"ה אין נאמנים דהקשו להמני במגו דפרוע ע"ש וכן הדבר פה אף גם בממ"נ אם יאמר הלוה גם כן תנאי היה הרי זו מגו דבי תרי העד והלוה ואם לא יאמר הלוה תנאי איך יאמר הוא תנאי מה שהלוה מכחישו ואומר דלא היה תנאי כלל ולכן אין כאן ראי' כלל מבורר כמ"ש רש"י דאפילו עקר לשטרא לגמרי מכל מקום נאמנים לומר תנאי היה דברינו:

(מז) שטר אמנה כו'. ומעשי' בכל יום שנוטלים קנין ומאמיני' לו על המעות אעפ"י ששיעבד נפשי' שהאיסור אינו אלא לעשות שטר נ"י בפ' חזקת בשם ריטב"א ד"מ וסמ"ע ולא הבנתי הא ה"ל מוקדם כיון דלא מטו שטר לידו וצ"ל בקנין הוי בין ילוה בין לא ילוה כלל וכמ"ש לעיל בסי' ל"ט וכן כתב הנ"י שם ב"מ דקנין הוי בין ילוה בין לא ילוה וא"כ מה אמנה יש כאן כיון דנשתעבד בין לא ילוה ג"כ והריטב"א אפשר דסבירא ליה כמש"ל בסי' ל"ט דאם כתב דישתעבד מעכשיו וכן בקנין כה"ג מהני אבל לפי דעת רוב הפוסקים וכמבואר בגמרא דלכך המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר דאין לחוש דילמא כתב ללות ולא לוה דהא שיעבד נפשי' בין לא ילוה א"כ לא הבנתי מה אמנה שייך בזה ואי דהתנה להדיא דוקא אם ילוה הדר ה"ל מוקדם כמ"ש ולכן דבריו צ"ע:

(מח) אינ' נאמנים. ולשיטת הרמב"ם לעיל בסי' זה דעדים המעידי' על כת"י צריכין לזכור גוף העדות וכאן דל מהכ' מה שאומרים שהיה אמנה או פסולי עדות עכ"פ אין זוכרים דבר מגוף הלואה כי אדרבא אומרים ששקר הוא ולא הלוהו כלום כבר כתבתי לעיל דסתמא אמרינן דהוי זוכרי' וא"כ הואיל ואין נאמנים בדבריהם דהוי עולה כלא אמרו דבר כלל וכאלו שתקי וא"כ אנן מחזיקין בזוכרים ולק"מ ולשיטת הרא"ש לעיל דסבירא ליה דבאינם זוכרים ונצרף עמם אחר יכולים להעיד אם כן י"ל פה דמיירי דצירף עמהם אחר או כל א' מעיד זה כת"י וכת"י חבירי כנ"ל אך נראה אם הדין כן ושניהם אומרים שניהם אנוסי' מחמת ממון היו נאמנים דאף דא"י לשווי נפשי' רשע נאמן ע"ג חבירו דהיה אנוס במגו דהיה אומר אין זה כת"י חבירי והרי זה כאילו שנים מעידים על כת"י אחרים ואמרו אנוסים מחמת ממון דנאמנים וה"ה זה כמעיד על חבירו וכן להיפוך והרי זה נאמנים במגו ובמשנה דקתני א"נ או דאמר אני אנוס ואין יודע מחבירו או דאינו מעיד על כת"י חבירו רק בצירוף אחרים אבל דין הנ"ל ודאי אמת מיהו יש לפקפק דעכ"פ העד בחזקת כשרות עומד וחזקה דכשר היה וא"כ איך יפסלו ע"א ואי במגו ה"ל מגו במקום חזקה אלימת' ל"א והא דאמרינן בגמרא דאדם קרוב לעצמו וכו' ולא אמרינן בפשוט דהוא מגו במקום חזקה משום דאם נאמן על עצמו הרי הוא יכול לפסול עצמו יותר מק' עדים ואם כן איך יוכשר קיומו כיון דהוא פסול לעדות ולכך הוצרך לומר אדם קרוב וכו' וכן צריך לומר לראב"ד בראש פרק קמא דמכות וכמש"ל כמה דוכתי' ועיין סי' ל"ו דמפרש אדם קרוב לעצמו דאנן אמרינן המעשה אמת דנבעל לרצונו ומכל מקום גזירת הכתוב שלא יפסול עצמו ויהיה כשר להעיד ולכך קטלינן לשני וא"כ לכאורה קשה אף כאן מה בכך אדם קרוב מכל מקום המעשה אמת והרי הוא כשר וא"כ איך יוכשר השטר כיון דאמת דהיו אנוסי' ולפמ"ש דעל אמירת' אנוסי' ל"ל מגו דהוי במקום חזקה רק אלו פסול עצמו היה הקיום פסול היותו רשעים אבל כאן דאין אדם משים וכו' הקיום כשר ול"ל מגו ובזה אמרתי בחדושי לישב דברי התוספות דהקשו לימא פלגינן דבור' ותי' בקיום שטרות דרבנן וכו' וקשי' לרמב"ח דסבירא ליה אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר לחלק בין אנוסים ממון לנפשות לפלוג דבור' ולפמ"ש ניחא דודאי כבר כתבו תו' בסנהדרין וריטב"א לחלק בין תרי גופא לחד גופא רק קושית התוספות בכתובות כמ"ש דיהיה נאמן על חבירו במגו דאין זה כת"י ואי דהוה במקום חזקה נפלוג ונאמר מה שאמר אנוסי' היינו מחמת ממון הך מחמת ממון מוסב על עצמו אבל חבירו היה מאונס נפשות וזה יותר נח לומר משנימא פלוני רבעני לרצוני דאיך הפי' רבעני אם לאחר רבע וע"ז תי' קיום דרבנן ול"ק לרמב"ח דמיירי בכת"י יוצא ממקום אחר דלפלוג דבור' דבחד גופי' לא פלגינן ולחבירו איך יהיה נאמן ע"א הא לית ליה מגו כלל דכת"י יוצא ממקום אחר ודוק:

(מט) אין נאמנים וכו'. ועדים אחרים נאמנים ש"ך בשם ב"י ומשמע דאפילו בתנאי דסבירא ליה דאין עדים נאמנים בכת"י יוצא ממקום אחר מכל מקום עדים אחרים נאמנים וכ"כ הב"י להדיא בסי' כ"ט בסופו על תשובת רשב"א דאחד משכן כרם ועדים אחרים אומרים דהיה על תנאי ופסק הרשב"א דנאמנים אפילו כתב עדי שטר יוצא ממקום אחר דאין כאן הכחשה רק בירור הדברי' עכ"ל וכתב הב"י דאף דסבירא ליה לרשב"א דאין נאמנים לומר תנאי היה אם כת"י יוצא ממקום אחר שאני הכא דעדים אחרים מעידין כן ומזה מבואר דעדים אחרים יכולי' להעיד כן ונאמנים. אך באמת אין מובן לדברים כאלה דבממ"נ אם אתה אומר דמה שהעידו סתם אין כאן דבר מוחלט שהיה בלי תנאי ולכך יכולים עדים אחרים לברר דבריהם אף עדים עצמם יכולים לומר תנאי היה וכי אינם יכולי' לברר דבריהם ואי אמרינן דסתמא דמילתא הוה דמעידי' בפירוש דלא היה תנאי א"כ איך עדים אחרים יכחישוהו וה"ל תרי לגבי תרי וכן עמד בזה הרב המובהק בעל גי"ת בשטר כ"א ח"ג ע"ש ולא תי' כלום ולכן נראה דודאי אם כת הב' אומרים שתנאי היה במעמד עדי השטר אם כן הרי כאן הכחשה דאלו אף עדי שטר מעידי' כן ה"ל לכתוב ואם כן הוי כמעידי' דלא היה תנאי והרי זה הכחשה תרי מול תרי אבל כיון שהעידו סתם דהיה תנאי אנו מישבין דברי כל עדים שלא יהיו כמוכחשי' כפי הראוי ואומרים דהיה התנאי שלא במעמד עדי השטר והם לא ידעו וכתבו סתם כראיי ואין כאן הכחשה כלל וזהו כוונתו שאין כאן הכחשה אלא בירור ואמרינן שלא היה התנאי אז רק לאח"כ שלא במעמד עדי השטר. ויותר נראה דבלא"ה יש להבין במ"ש הרשב"א דאין אלו מכחישין עדי שטר דמשמע אלו מכחישין בהחלט לעדי השטר דלא היה עדותן מועיל דלמה נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי קרקע בחזקת בעלה דהיינו יורשי ראובן עומדת כנודע בדין משכנת' בב"מ בזה אומר לשתים וזה אומר ביותר בפ"י וכמ"ש הרשב"א בתשובה בסי' תתקע"ב ועכצ"ל דאילו היו מכחישין עדי שטר היו עדי שטר נאמנים בהך עובדא דהא חזינן דנחית שמעון בתוכו לתורת משכנת' ואלו הם משקרי' מה בעי שמעון בתוכו ורגלי' לדבר שהאמת עם העדים כותבי שטר משכנת' ולכך כתב רשב"א תינח אלו מכחישין גוף עדותן היינו אומרים כן אבל עכשיו שגוף עדותן לא יפול בו הכחשה רק בבירור הדברים א"כ אף דנימא דעדי שטר ה"ל כמעידין דלא היה תנאי מה בכך ה"ל תרי ותרי וקרקע בחזקת יורשי בעלי' ראשוני' עומד וזכו בו יורשי ראובן ואפשר דלזה נתכוון גם הב"י במ"ש שאני הכא דעדי' אחרים מעידי' כן ואם כן הוי ליה תרי ותרי ויהיה איך שיהיה הדין דין אמת דבעדי' אחרי' אומרים תנאי היה להנך רבוותא דסבירא להו דאין נאמנים לומר תנאי היה אם כת"י יוצא ממקום אחר ה"ל תרי ותרי אך לפי זה יש להבין בגט לפי דמבואר בש"ע א"ע סי' קמ"ז דאין כותבין תנאי בגט אלא אומר ע"פ מה מהני דרוב גיטין חת"י עדים ניכר וא"כ לא זו דעדים הלזו החתומים על גט א"י להעיד ע"ת לדעת האומרים בכת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמני' לומר תנאי היה אף גם אפילו נימא דצריך לתנאי עדים אחרים מה שבאמת לא מצינו בשום חיבור שמצריך כת עדים מיוחד להעיד ע"ת הגט מכל מקום לא מהני דה"ל תרי לגבי תרי והאשה בספק וכדומה לכמה דברים וכי כך המדה להביא האשה הלזו בספק גירושין ואם תקבל קידושין מאחר הרי הדבר בספק להחמיר למ"ד תרי ותרי ספר של תורה וכהנה דברים רבים מה שיש הבדל בין ספק לודאי ולכן צריך לומר או דכי לא נכתב התנאי בגט אין התנאי בכתיבה רק בנתינה וא"כ אף עדי החתימה יכולים להעיד דבאמת לא היה בכתיבה תנאי רק בעת נתינה ואין זה סותר לעדותן ועיין תשובת מבי"ט ח"א סי' רכ"א ורל"א במ"ש בזה בגט ע"ש או דכי נאמר דא"י להעיד דתנאי היה היינו באומרים דהיה תנאי ניתן לכתוב לא כתבו אם כן זה סותר לעדותן בשער דאילו היה התנאי ה"ל לכתוב אבל אם העידו דכך היה התנאי להדיא בלי לכתוב רק למסור דברים בע"פ אבל לא שיהיה כתוב כן בשטר אם כן מה זה סותר לעדותן שבשטר ומה שלא כתבו הלא כך היה התנאי מבלי לכותבו ולכך בגיטין דכך הדין ונהוג מבלי לכתוב בגט התנאי וא"כ יכולים הן העדים להעיד בע"פ ע"ת ואין זו סתירה וזה ברור. ומעתה הונח לנו התמי' שתמהו כל המחברים ובראשם הסמ"ע על ש"ע דכאן וכן לעיל בסי' כ"ט דאין העד נאמן לומר תנאי היה ואינו בסי' פ"ב פסק דיכול לומר תנאי היה אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר ועיין בסמ"ע שדחק ובפרט מ"ש לחלק בין בע"פ לבשטר דחוק דהא לא נזכר כלל בשום דוכתא בגמרא בענין תנאי רק גבי שטר והך דא"י להוסיף בעדותו בע"פ תנאי נלמוד מהך דשטר וא"כ איך אפשר לחלק כיון דע קר דינו של תנאי נאמר בשטר ולכן גם מה שהיה אפשר ליישב ולומר דאם העדים אומרים דתנאי היה אם יעשה כך המלוה יחול השטר ואם לאו יתבטל זהו אין עדים נאמנים דאם כן אין מקום לשטר כלל אם לא יקיים התנאי ואיך כתבו שטר סתם וזו דמיירי בי' בסי' מ"ו כמבואר להדיא או תנאי הי' ולא ראינו שנתקיים התנאי אבל אם אומרים דשטר היה נכון רק תנאי היה אם יעשה הלוה כך מחול לו שטר אם כן שטר נכתב כהוגן בכל אופן רק התנאי היה על מחילה זהו אינו סותר לעדותן בשטר ואף הם בעצמן יכולים לומר ובזו מיירי בסי' פ"ב כמבואר שם להדיא בריש סעיף י"ב ועל תנאי זה סובב כל דין שם ולק"מ אלא דהך מסי' כ"ט קשי' דשם סתם דא"י להוסיף תנאי ולא חילק בין תנאי לתנאי אבל לפמ"ש נראה דכאן מיירי שאומרים שבכתיבת השטר היה תנאי אם כן אינם נאמנים דה"ל לכתוב והוי כמעידים דלא היה תנאי דאל"כ היו כותבים אבל בסי' פ"ב מיירי כדמשמע מלשון שם ששטר נעשה ע"ת והיינו בכתיבה לא היה תנאי רק לא הניחו למסור למלוה רק בתנאי פרטי וגם היה הדבר ביניהם מבלי לכותבו בשטר אם כן עדים נאמנים דהוה מילתא אחריתא ולא שייך דה"ל לכותבו בשטר והיינו הך דגט שכתבתי ודבר זה מבורר ונכון ומעתה לא קשיא מהך דלעיל מעדות ע"פ דשם ודאי אילו ידעו התנאי מי שם מחסום לפיה' לאומרו בב"ד ואי לא אמרו ה"ל כמעידין דאין תנאי כמו בכתב הנ"ל וכיון שהגיד וא"ש והכל מיושב ונכון

(נ) חוץ לומר בפנינו מסר מודע'. עיין ש"ך דהביא דעת רבי' דסבירא ליה דגם במודע' אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים ע"ש ואמת שכן דעת רבי' אמנם נראה דעת רביני ב"י המחבר להכריע מהך דפרכינן בב"ב דף מ"ח ע"ב ארבה ב"ח דחתם אמודע ואאשקלת' מהא דר"נ דעדים שאמרו מודע' היינו א"נ וקשה מה אריא דר"נ סתמא ה"ל להקשות דהא ודאי חת"י רבה ב"ח היה ניכרת ורבנן בקיאי שמי' ולכ"ע א"נ אלא ודאי דלמר בר אשי אף בזו נאמן ותמהני מש"ך דבס"ק זה קי"ז הביא דעת רבי' דסבירא ליה כרב נחמן ובריש סי' זה דאם מודה בשטר ואמר אמנה הוא דנאמן וכן הוא לקמן סי' פ"ב לא פקפק דלדעת הפוסקים כר"נ אף בזה דיש לו מגו דמזויף מכל מקום אינו נאמן לומר אמנה הוא כמ"ש התוספות להדיא כתוב' דף י"ט ע"ב ד"ה אמר ר"נ וכו' ע"ש וא"כ מוכח מסתימת הפוסקים דלית הלכתא כר"נ אך הא גופי' קשי' דהביא באמת הש"ך רבי' מרבוות' דסבירא ליה מהא דפריך הגמרא מר"נ ש"מ דהלכתא כוותי' דאל"כ מה קשי' ר"ה ורבה ב"ח כמר ב"א סבירא להו ונר' לישב דהא הר"ן פי' במילתא דמר ב"א דאמר טעמא דנאמנים במודע' משום דניתן לכתוב ופי' הר"ן דהיו עדים עצמם יכולים לכתוב בו ביום שטר מודע' ולכך נאמנים ע"ש ועיין דרישה דלדעת האומרים דאפי' כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים עכצ"ל פי' זה וא"כ זהו לפי מסקנת הגמרא שם בב"ב דמשני אף דמודע' אין נאמנים היינו בע"פ אבל בשטר לכ"ע נאמנים וא"כ יפה טען מר ב"א כיון דמודה ר"נ דיכולים לכתוב ונאמנים אם כן אף בע"פ יהמני אבל בסלקא דעתך שם דאפי' מודע' בשטר לא יהיה יכולים לחתום אם כן ליתא לסברת מר בר אשי דניתן לכתוב דהא על זה אנו דנין אפילו בכתב א"נ וא"כ שפיר פריך מר"נ ובסלקא דעתך ליתא לסברת מר ב"א כלל ולכך בתר דשנינו שם ה"מ בעל פה אבל בשטר וכו' הביא סתמא דגמ' הך מילתא דמר בר אשי וכו' והיינו דבזה תליא דהואיל דשנינן כן אף זה מילתא דמר ב"א נכון לדינא וא"ש:

(נא) שהלוה היה קטן כו'. דחזקה אין עדים חותמים אא"כ נעשה בגדול בחדושי לכתוב' הקשיתי לפי דקי"ל מעברין שנה עד ניסן וקי"ל בא"ח דאם נולד באדר ונתעברה שנה אין נעשה בן י"ג אלא באדר שני אם כן שפיר משכחת לי' דהם הניחו לחתום ולעשות קנין באדר כי לא ידעו שהיה השנה נעשה מעוברת ואם כן כבר הוא בן י"ג שנים והרי הוא גדול ואח"כ נמלכו ב"ד לעבר השנה ואם כן היה באדר ראשון קטן ושפיר הם אומרים דקטן היה בעת מכירה ואין כאן דבר המגרע חזקתם כי מה הוי להו למעבד ע"ש כי הארכתי ולדידן אשר אנו יודעים מקביעו' השנה מקדם מימי' ימימה קצרתי כי אין בו נ"מ לדינא:

(נב) יכול לחזור בו. והש"ך השיג ע"ז וכתב דהריב"ש לא אמרה רק לסניף בעלמא ובדרך אפשר ולקושטא דמילתא אין לו שורש כלל לדינא ועיין מש"ל דמשמע קצת בדברי הרי"ף כמותו אבל מכל מקום לדינא לא ידעתי לי' פתר דכיון דקי"ל כרמב"ם דע"א בשטר מהני אם כן איך אפשר דיכול לחזור בו אם כן איך היום נוציא ממון לאחר יבא העד ויחזור בו והוא דבר אין לו שחר ואולי סבירא ליה דיש לו שטר בע"א א"י לומר פרעתי משום דהוי מתוך שאיל"מ ואם ע"א אומר פרוע נאמן דע"א פוטר משבועה ולפ"ז הא יש לע"א מגו דפרוע והתו' הקשו בשני עדים ותי' מגו דבי תרי ל"א וזה לא שייך בע"א וצ"ע. כתב הרמ"א בתשובה סי' ק"י בשובר שחתומי' עליו ב' עדים וכתב עד השני נתקיים ולא חת"י עד הראשון אלא שעד השני אמר כשחתם עצמו כבר היה עד הראשון חתום וגם הסופר העיד שכתב הוא לשובר ובפניו נעשה הקני' על השובר וחתמו העדים לשובר והכשיר הרמ"א לשובר משלשם טעמים ראשון דכתב סופר וע"א כשהסופר לפנינו ומעיד שזהו כת"י מצטרף לענין בני חורין וה"ה לענין פרעון ועל טעם זה השיג הש"ך דלא מהני כתב סופר אלא כשהסופר מעיד שיודע מגוף הלואה וכמו בגט שיודע מגיף הגירושין אבל אין מועיל במה שמכיר כתיבתו ונכון עמו ואפשר גם רמ"א כוונתו בכך ששם הסופר ידע מגוף ענין ג"כ שהוא אמת, והטעם שני דהואיל דהסופר ידע הקנין מצטרף הוא עם העד התתום שנתקיים כת"י דלענין בני חורין לא בעינן עדי קנין בעצמן וכאן בפרעון על כתובתה הוי כמו ב"ח והש"ך השיג דהא נ"מ טובי לענין טריפת הלקוח' כמבואר בגמרא דב"מ פ"ק ולקמן סי' ס"ה סי"ח ואני איני מבין דבריו דזהו בגמרא הכל טרם דאיתא לשמואל דהמוכר שט"ח ומחל מחול אבל השתא דקי"ל לדשמואל ולכך המוציא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דליכא למיחש לקנוניא אם כן כיון ששני עדים מעידים על הפרעון אין לך מחילה גדולה מזו ומה נ"מ אם מכרה כתובתה איהו דאפסיד אנפשיה הלא בידה למחול ואין לך מחילה גדולה שעדים מעידים על ק"ס על השובר והרי הוא מחילה גמורה ופשיטא דמהני ולא משגיחין בקלא ובפרט בקנין הא דבעינן לגבות ממשעבדי דוקא עדים שקבלו הק"ס ולא אותן שהיו במעמדו הטעם כמ"ש רשב"א דאל"כ יביא הרבה כתוב ויטרוף ויחזור ויטרוף וטעם זה לא שייך בפרעון כלל דמ"ש זה מזה ולכן אין לדברי השגת הש"ך כלל מקום וטעם ג' כתב רמ"א דהואיל דזה אמר דחתום עד הראשון טרם שחתום הוא א"כ אף דאינו מכיר חתימתו אמרינן כמו גבי כותי חבר דלא הוה מחתם לישראל מקמי' והוה כמעיד על חתימתו ומצטרף עם הסופר שמעיד גם כן על חתימתו וע"ז טען הש"ך בממ"נ אי אמר שראה שחתם מקמי' רק שאין מכיר חתימתו א"צ לראי' ואין לך קיום גדול מזה דהא ראהו שחתם ויש לו סימן מובהק דהיא היא מה שחתם בפניו דהוא חתם בצדו ואם אומר שלא ראהו חתום רק כשבא לחתום מצאהו חתום לפניו עד אחד מה יועיל זה הלא אינו יודע מחתימתו כלל ואולי זייף הבעל והחתים בשקר ע"א והוא חתם בצדו ויפה טען ודברי רמ"א צל"ע בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.