נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/לג

נודע ביהודה קמא אבן העזר לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שאלה

מגיסי הרב הגאון הגדול מוהר"ר מניס סג"ל אב"ד דק"ק זמיגראד. בעסק עגונה שבא כתב שמת בעלה מה דינה אם מותרת על פי הכתב:

תשובה

ירושלמי הובא ברא"ש וברי"ף שילהי יבמות מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני נהרג איש פלוני ר' ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין מסייע לר' ירמיה דתניא ע"פ עדים ולא ע"פ כתב ולא ע"פ תורגמן ולא ע"פ ע"א ועכשיו משיאין ע"פ ע"א ודכוותיה ע"פ תורגמן וע"פ כתב משיאין. מסייע לר' בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו ויפה כח השטר וכו':

והנה צריכין אנו לפרש אם הירושלמי הזה מיירי בשטר גמור או בכתב בעלמא וגם להכריע אם הלכה כר' ירמיה או כר' בון וגם טעמא בעי למה לא הוזכר דבר זה בגמרא בבלית:

והנה לכאורה בשטר גמור אם נכתב דרך שטר אם נימא דבדיני ממונות שטר הוא דין תורה א"כ מדוע לא יועיל בעדות אשה והלא כל דבר שבערוה לענין עדות ילפינן דבר דבר מממון. והנה דבר זה גופא אם בד"מ שטר הוא ד"ת צריך הכרעה בדעת רבינו הגדול הרמב"ם מה הוא דעתו. דהנה בפ"ג מהל' עדות כתב הרמב"ם דין תורה שאין מקבלין עדות לא בד"מ ולא בד"נ אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתבן אבל מדברי סופרים שחותכין ד"מ בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוים. הרי משמע מדברי הרמב"ם שעיקרו של שטר תקנת חכמים הוא ומדאורייתא ליכא הכשר בשום שטר. ובפ"ט מהל' עדות כתב החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע"פ שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד מפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו. מדכתב שיהא ראוי להעיד בפיו משמע דבראוי מתיר להעיד אף מפי הכתב דכל הראוי לבילה וא"כ דברי הרמב"ם סותרים זא"ז ולפי דעת הטור והרב"י בח"מ (סי' כ"ח) משמע דלא גרסי בדברי הרמב"ם בפ"ט רק שיעיד בפיו ולא גרסי או שיהיה ראוי להעיד וכן כתב בכסף משנה בפ"ג מהל' עדות שדעת הרמב"ם דשטר הוא מדרבנן. ואומר אני אי משום הא לא הוה צריכא למחוק הגירסא שכאן כתב הרמב"ם או שיהיה ראוי להעיד דבאינו ראוי להעיד אפי' מתקנת חכמים פסול דבראוי להעיד אף שפסול מדאורייתא מ"מ אם חתם בשטר כשר שלא תנעול דלת אבל בנשתתק שאינו מדבר אפילו מתקנת חכמים חתימתו בשטר לא הוכשר. אמנם דעת הלח"מ בפ"ג שדעת הרמב"ם כדעת התוס' דבראוי להעיד מותר מן התורה והא דכתב תקנת חכמים היינו אפילו אין העדים קיימים שאז אינם ראוים להעיד עיין עליו. ואני אומר ראיה מכרחת שדעת הרמב"ם דשטר הוא מן התורה. והנה התוס' כתבו במס' כתובות (דף י"ח ע"ב) דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאיל"מ ומשמע שם מדברי התוס' דאפי' בשבועת המשנה לא אמרינן משאיל"מ דהרי לפי ההוה אמינא שם בתוס' דמדרבנן לא אמרינן חשיד אממונא חשיד אשבועתא והיינו מחכמי המשנה דהרי במס' ב"מ אמתני' דזה נשבע אמרו כן ע"ש בתוס' דמוכח כן להדיא וכן כתבו התוס' במס' ב"מ דף ד' ע"ב וכן כתב הרשב"א בתשובה הובא במשנה למלך בפ"ב מהל' טוען ונטען ואני אומר שכן מוכח מדברי הרמב"ם עצמו, דהנה פשוט איכא להוכיח מהראיה שהביאו התוס' מההוא רעיא דבשבועה דרבנן לא אמרינן משאיל"מ אלא דלפי מ"ש התוס' במס' ב"מ גבי ההוא רעיא דהכא לא שייך משאיל"מ דברצונו היה נשבע אלא שאין אנו מניחין אותו וא"כ איכא למימר דהך דינא משאיל"מ לאו תקנתא הוא אלא דינא או השבע או שלם ולכך אפי' בשבועה דרבנן הדין כן ולא מיחשב תקנתא לתקנתא משא"כ בההוא רעיא דחשיד דברצונו הוא נשבע ולא דינא הוא לשלם אלא תקנתא שכנגדו נשבע וכו' לכך בשבועה דרבנן תקנתא לתקנתא לא עבדינן, אלא שכיון שהרמב"ם פוסק בפ"ב מהל' טוען שאם היו שניהם חשודין חזרה שבועה לנתבע ומתוך שאיל"מ משמע דגם כאן בחשוד הוי משאיל"מ אף שברצונו היה נשבע אלא שכנגדו צריך לישבע משום דא"כ לא שבקת חיי וכתירוץ הראשון של התוס' שם בההוא רעיא. וא"כ להרמב"ם קשה מדוע בשבועה דרבנן פטור לגמרי אם הוא חשוד נימא מתוך שאיל"מ אלא ודאי בשבועה דרבנן לא אמרינן משאיל"מ וכדעת התוס' והרשב"א. ולפי זה קשה מה דמצינו להרמב"ם בפי"ד מהל' מלוה הוציא עליו שטר חוב בע"א ולוה טוען פרעתי הרי זה משאיל"מ ואי ס"ד דדעת הרמב"ם דשטר אין לו עיקר מד"ת רק מדברי חכמים דמן התורה בעינן מפיהם ממש ואם בשטר בשני עדים כן ק"ו בשטר בע"א שהוא רק מדברי חכמים ואיך פסק הרמב"ם דהוי משאיל"מ אלא ודאי דשטר הוא מן התורה. ולפי זה יצא לנו דין חדש אף דפסק הרמב"ם דשטר בע"א ואמר פרעתי הוי משאיל"מ היינו דוקא כשהעד חי אבל אם כבר מת דאז הוי פסול מן התורה וכדעת הלח"מ בדעת הרמב"ם לא אמרינן ביה משאיל"מ:

העולה מזה דמוכח דגם רבינו הרמב"ם סובר דשטר כשר מן התורה ואפילו שטר בע"א וא"כ מדוע לא יוכשר שטר בעדות אשה דהרי עדות אשה ילפינן דבר דבר מממון. וא"ת תינח שטר בשני עדים אבל שטר בע"א כיון דמן התורה אין ע"א מועיל בעדות אשה רק מדרבנן אפשר דכולי האי לא אקילו רבנן להכשיר ע"י שטר. אומר אני ק"ו מה עד מפ"ע שאינו מועיל כלל לשבועה תקינו רבנן דמהני בעדות אשה ע"א בשטר שמחייב שבועה דאורייתא וא"כ עדיף ע"א בשטר מעד מפ"ע וק"ו דמהני בעדות אשה וכן הוא ק"ו מאשה וקרובים:

ולפי זה יכולים אנו לומר דהירושלמי מיירי בע"א בכתב והנה בח"מ (סי' נ"א) פסקו דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפי והירושלמי שם פסק ע"א בכתב מלתא היא בתמיה וסובר הירושלמי דשטר בע"א לאו כלום הוא, והפוסקים דחו דברי הירושלמי מגמרא דילן פ' גט פשוט דאמר ר' ירמיה דע"א בכתב וע"א בע"פ מצטרפי וא"כ הגמ' דילן ודאי סובר דבזה כשר בעדות אשה דהרי הוא ק"ו מפסולי עדות אבל הירושלמי דסובר שטר בע"א לאו כלום הוא הביא מחלוקת אם מהני בעדות אשה ולכך באמת ר' ירמיה מקיל שם וסובר משיאין את אשתו לפי שר' ירמיה הוא דאמר בפרק ג"פ דע"א בכתב מהני. ולפי זה יצא לנו הכרעה דהלכה כר"י דאנן בתר תלמוד בבלי אזלינן ועוד דכל הפוסקים פסקו בע"א בשטר דמחייב שבועה אם לא שנפרש שהירושלמי מיירי בכתב סתם לא דרך שטר ולא בחתימה אז אין הכרעה להלכה בפלוגתא זו אבל עכ"פ זאת אשר יצא לנו מזה דע"א בשטר גמור ודאי מהני:

ועדיין תאמר הן אמת כשנתקיים השטר אבל אם לא נתקיימה החתימה מנ"ל דמהני. הנה פשוט כיון דקיום שטרות מדרבנן ומדאורייתא כמי שנחקרה עדותן א"כ בעגונה לא אמרו החכמים דבר זה להחמיר על דברי תורה דהרי כמה קולות אקילו בה ועכ"פ לא החמירו על דברי תורה. ועדיין יש להסתפק דאולי לא אמרינן כמי שנחקרה עדותן מן התורה אלא בשטר בשני עדים דמהני מן התורה אבל שטר בע"א כיון דמדאורייתא לא מהני באשת איש רק מדרבנן לא אמרינן ביה מן התורה כמי שנחקרה וכו' ורבנן ג"כ אפשר לא אקילו כל כך:

אומר אני על משמרתי אעמודה דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה מן התורה ולא תקנת חכמים היא ובזה צריך אני להרחיב הדיבור. הנה בספרי הובא בילקוט פ' שופטים לא יקום עד אחד באיש וגו' אם סופנו לרבות אשה מה ת"ל איש לעון הוא אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר וכו'. ולקמן יתבאר אם ר' יוסי חולק על ר' יהודה ולפי הנראה שאינו חולק ומדאורייתא ע"א נאמן להשיא אשה וכבר מבואר מזה אצלנו שדעת הרמב"ם כן אלא שמצאתי אח"כ סתירה לזה בדברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות עדות ה"ב כתב הרמב"ם בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה שלא תשתה מי המרים ובעגלה ערופה שלא תערף וכן מדבריהם בעדות אשה שמעיד לה שמת בעלה ע"כ דבריו. הרי מבואר להדיא שהוא רק מדבריהם. אמנם לפי מה שמבואר אצלנו דהרמב"ם לא פסק שע"א נאמן מן התורה כ"א בעד שהעיד שהוא עצמו ראה המיתה אבל עד מפי עד ומפי שפחה היא מדרבנן. וטעם הדבר שכשמעיד שבעצמו ראה מתירא לשקר משום דעביד לגלויי אבל אם מעיד מפי אחרים לא עביד לגלויי שאף שלא שמע לא יתברר שקרו שיוכל להכחישו ולומר ששמע מפיו כאשר מבואר לשון של הרמב"ם בפ' י"ג מהלכות גירושין הלכה כ"ט וז"ל: אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים ערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או נכרי מסל"ת ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו שלא הקפידה התורה על העדאת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בזה עד שקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב וכו' שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל. הבט בלשונו שהתחיל אל יקשה שהתירו חכמים שמשמע רק מדברי סופרים הוא וחשיב כאן כל הפסולים ולא חשיב ע"א ואח"כ אמר שלא הקפידה תורה וכו' שמשמע שדין תורה הוא ואמר כגון שהעיד שמת פלוני והיינו ע"א ממש וסיים לפיכך הקילו חכמים וכו'. שורש דבריו שכיון שהתירה התורה ע"א שוב הקילו חכמים ביתר הפסולים ומ"ש בסוף דבריו והאמינו בו ע"א מפי שפחה חדא היא שהאמינו עד מפי שפחה. זה הנ"ל בכוונת דברי רמב"ם. והעולה שע"א הוא כשר מן התורה ועד מפי עד הוא רק מד"ס לפי שזה לא יתברר שקרו וא"כ מה שע"א מעיד מן התורה להשיא אשה אין הדבר תלוי בנאמנותו רק שמתירא לשקר שאם היה נאמן אף להעיד ששמע מפי אחרים היה נאמן מן התורה אלא שפסול אחר יש משום עד מפי עד אבל הוא נאמן לומר ששמע אבל כיון שאינו נאמן רק משום עביד לגלויי אינו נאמן לומר ששמע מפי אחרים. וזה כוונתו של הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות שבשני מקומות הנ"ל האמינה התורה משום נאמנות שלו אבל בעדות אשה אין הדבר משום נאמנות רק משום עביד לגלויי אבל מדבריהם נאמן משום נאמנותו שהרי אפי' מפי עבד ומפי שפחה נאמן:

והנה הספרי אם נימא דר"י ור' יוסי לא פליגי ומר אמר חדא וכו' וכדמשמע פשטיה דקרא דמר דייק לכל עון ומר דייק באיש וכדמשמע לי שע"א נאמן מדאורייתא וסמך ראיה יש לי ממה דאיתא במסכת בכורות ומי אחמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי שפחה וכו' ולא הקשו ממה דמשיאין ע"פ ע"א שקדם שם במשנה דהשיא ר"ג את נשותיהן ע"פ ע"א אלא ודאי שזה דין תורה מטעם מלתא דעבידא לגלויי. ואל תשיבני ממה דאמרו ביבמות ריש פ' האשה רבה אלמא ע"א מהימן ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין וכו' ולא הביא ראיה מדהשיא ר"ג ע"פ ע"א היינו משום דהא דע"א נאמן מדאורייתא סברא הוא כמ"ש הרמב"ם משום דעביד לגלויי ואין הדבר תלוי בנאמנותו משא"כ עד מפי עד ועל זה עיקר קושיתו דמכאן מוכח דמהימן בתורת נאמנותו. אלא דקשיא לי סוגיא דע"א ביבמה ויבואר אחר זה ובזה ניחא לי מה שאמרו פלוגתא דב"ש וב"ה אם נוטלת כתובתה בנשאת ע"פ עצמה ולא נקטו בנשאת ע"פ ע"א ולמסקנא שחזרו ב"ה מ"מ אין היורשין נכנסין לנחלה ע"פ ולא מצינו שאין היורשין נכנסין לנחלה ע"פ ע"א ואם אינו כל כך מפורש במשנה דאיכא למימר לרבותא נקט דאפילו ע"פ עצמה נוטלת כתובתה והואיל ובדידה קאי נקט גם ביורשין על פיה מ"מ מדברי רבינו הגדול בפ"ז מהלכות נחלות הדבר מוכח דשם פסק בריש הפרק אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו נכרים מסיחין לפ"ת אע"פ שמשיאין את אשתו ונוטלת כתובתה אין היורשים נוטלין על פיהם. והדבר תמוה למה נקט נכרים ולא נקט עד כשר ישראל וכאן אין לומר לרבותא שהאשה נשאת ונוטלת כתובה ע"פ נכרים שהרי הרמב"ם כאן בהלכות נחלות קאי ולאו אורחיה לאשמוטי הנוגע בדין הזה להשמיענו רבותא בהיתר עגונה וכבר נתבארו דיני אשה בהלכות גירושין על נכון. אלא הוא הדבר שדברתי שעד כשר מועיל דבר תורה דעבידא לגלויי ולא משקר וא"כ גם לענין הורדת הנחלה מהני, והנה רבותינו בעלי התוספות לא כתבו כן שם ביבמות כי אם דגם ע"פ ע"א ג"כ אין מורידין לנחלה. והנה רש"י ג"כ כתב שאין האחין יורדין לנחלה על פיו דרחמנא אמר על פי שנים עדים וכו' משמע מדברי רש"י שע"א אינו נאמן. אמנם נ"ל להוכיח איפכא דכבר הבאתי הספרי דר' יהודה דריש לא יקום עד אחד באיש אם סופנו לרבות אשה מה ת"ל באיש לעון הוא דלא קם אבל קם להשיא אשה דברי ר"י ר' יוסי אומר לכל עון אינו קם אבל קם לשבועה. ולבי אומר לי דמר אמר חדא וכו' דאי ס"ד דפליגי א"כ כי היכי דר' יוסי פליג אר"י ה"נ ר"י פליג אדר' יוסי ולר"י אין ע"א מחייב שבועה מן התורה אתמהה דלא משכחת בכל הש"ס שיאמר ע"א אינו מחייב שבועה ונימא ר"י היא ועוד דאי ס"ד דר"י פוטר משבועה להכחיש העד א"כ כי פריך אדר' חייא קמייתא מאבוה דר' אפוטריקי בריש מסכת ב"מ דף ה' ע"א ומשני ר"ח תנא הוא ופליג אפילו אי אמורא הוא ניחא דאבוה דר' אפוטריקי סובר כר"י ולכך אינו נשבע ע"פ עדים שהרי עיקר טעמא דר"ח קמייתא הוא מכח ק"ו מגלגול שבועה דע"א. אלא ודאי הא ליתא דליכא שום תנא דפליג על שבועה להכחיש העד וא"כ ר"י ור' יוסי לא פליגי ולכל הדעות ע"א נאמן באשה אלא כיון דמדיוקא חדא אתיא עם שבועה. והנה הרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות עדות בכל מקום שע"א מועיל אשה ופסול כמו כן מעידין חוץ מע"א של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעד כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו והכ"מ נדחק שם בטעמו של הרמב"ם מאין הוציא דין זה. והנ"ל בכוונת הכ"מ בקצת תוספת ביאור דהאי קרא דדרשינן לא יקום ע"א באיש לכל עון דדרשינן אבל קם לשבועה בעד כשר מיירי מדסיים על פי שנים עדים יקום דבר והני שנים ודאי בכשרים מיירי ודומיא דהני שנים יקום דבר ע"כ אמר קרא לא יקום עד אחד דהיינו כשר ועל זה דייקינן אבל קם הוא לשבועה. וראיה לדברי הרמב"ם מדברי רז"ל לא הביא הכ"מ, ואני אומר ראיה ברורה מדברי הספרי עצמו והובא בילקוט פ' שופטים ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה אמר ר' יוסי ק"ו הדברים ומה במקום שאין פיו מצטרף עם אחר למיתה הרי זה נשבע ע"פ עצמו מקום שפיו מצטרף עם ע"א לממון א"ד שיהא נשבע ע"פ עצמו לא מה לנשבע ע"פ עצמו שכן משלם ע"פ עצמו ישבע ע"פ ע"א שכן אין משלם ע"פ ע"א ת"ל לכל עון וכו' אבל קם לשבועה. והנה גירסא זו אין לה שחר שרצון הספרי למילף ק"ו שישבע ע"פ ע"א כמו סוגית והלא דין הוא שבש"ס דהיינו קרא למה לי והלא דין הוא. כן רצון הספרי בהאי ק"ו ומביא ק"ו שישבע ע"פ עצמו והק"ו עצמו משובש הוא ואין לו שום פירוש ושוב מסיים בפרכא ישבע על פי עד אחד. באופן שגירסא זו ודאי מוטעת היא לפע"ד:

ונראה לי שכך הגירסא הנכונה אר"י ק"ו ומה פיו שאינו מצטרף עם אחר למיתה נשבע על פי עצמו לממון ע"א שמצטרף עם אחר למיתה א"ד שישבע ע"פ ע"א לממון. באופן שיליף ק"ו שע"א עדיף מפיו וע"ז פריך שפיר מה לפיו שכן משלם ע"פ עצמו ראוי שישבע ע"פ עצמו משא"כ ע"א שאינו משלם על פיו כך אינו נשבע ע"פ ע"א ולכך צריך קרא דלכל עון למילף. זה כוונתו וכן ראויה הגירסא להיות:

והנה משמע מזה שאם היה הק"ו בלי פירכא לא היה צריך קרא והרי מהאי ק"ו ליכא למילף רק עד כשר שראוי להצטרף עם אחר למיתה ומקרא ילפינן שע"פ כל ע"א יהיה מי שיהיה קרוב או פסול קם הוא לשבועה אלא ודאי שגם מקרא לא ילפינן שיקום לשבועה רק בעד כשר. זהו הנ"ל ראיה לפסקו של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל. וה"ה לר"י לענין עדות אשה שקם ע"א היינו עד כשר והטעם שנאמן משום דעביד לגלויי כמ"ש הרמב"ם בהלכות גירושין וגם לענין הורדת הנחלה לפי טעם זה ע"א נאמן שזהו דומה לעדות אשה דעביד לגלויי. והנה רש"י דכתב שאין האחין יורדין לנחלה על פיו דרחמנא אמר על פי שנים עדים. והנה אתמהה למה שביק רש"י קרא דבהדיא פסליה רחמנא דכתיב לא יקום עד אחד באיש ולמה נקט רש"י סיפא דקרא על פי שנים וגו' דשם לא אתיא אלא מדיוקא ע"פ שנים ולא ע"פ ע"א אלא הוא הדבר שדברתי דבאמת דייקינן אבל קם לעדות אשה ומטעם עביד לגלויי וא"כ ה"ה לענין הורדת הנחלה אלא דתינח עד כשר דייקינן אבל קם לעדות אשה אבל פסול אינו נאמן מן התורה וזה נפקא לן מסיפא ע"פ שנים וכו' דמיירי בכשרים ודומיא דידיה מיירי רישא דקרא לא יקום ע"א דדייקינן אבל קם לעדות אשה ולשבועה והיינו עד כשר וכדפירשתי דברי הכ"מ וא"כ אין האחין נכנסין לנחלה על פיו:

העולה שנלע"ד קצת דע"א נאמן מדאורייתא ולא יקשה סוגיא דע"א ביבמה ובקטטה ובמלחמה. והנה גם בפוסקים הראשונים יש שסוברים דנאמן מדאורייתא אלא שס"ל דע"י חומר שהחמרת בסופה לרוב דיוקא דידה ועוד דעביד לגלויי ג"כ אנן סהדי דלא משקר ונאמן מדאורייתא וכבר הוקשה לריטב"א דא"כ למה אמרו משום עגונא אקילו בה רבנן הלא נאמן מדאורייתא וניחא ליה שאף שנאמן מדאורייתא מ"מ חכמים שהחמירו בכל מקום היה ראוי להם להחמיר כאן שלא יהיה נאמן ואקילו משום עגונא ולא החמירו על דברי תורה עיין בריש האשה רבה ולפי זה גם איבעי דע"א ביבמה ודכוותיה הכל סובב בדרך זה טעמא דע"א נאמן משום דעבידא לגלויי ומשום האי טעמא לחוד ג"כ אקילו רבנן ולא החמירו או משום דייקא לא החמירו ובמקום דלא דייקא אף שנאמן מן התורה החמירו חכמים וכן יבוא על נכון לפי זה דאין ע"א נאמן באיש שמתה אשתו שישא אחותה אף דעביד לגלויי ונאמן מן התורה מ"מ חכמים החמירו באיסור תורה להחמיר על דברי תורה כיון דליכא עגונא. ולפי זה מה שכתב הב"ש בזה"ז דאיכא חדר"ג אין ע"א נאמן להעיד שמתה אשתו שישא אחרת אינו מוסכם דכיון דע"א נאמן התורה רק חכמים החמירו וכאן באיסור קל חרם דר"ג שהוא אינו מן התורה אין ראוי להחמיר על דברי תורה ובזה"ז ודאי איסור שתי נשים הוא מדרבנן דאפילו נימא דחרם איסור תורה הוא הרי כבר כלה זמן החרם של רגמ"ה. אמנם לפי מ"ש בתשובה אחרת דלא חשיב עביד לגלויי רק ע"י דיוקא דידה דדייקא וע"י כן יתגלה הדבר אבל במקום דלא דייקא כלל לא הוי עביד לגלויי כלל והאבעיא בגמרא אי משום עביד לגלויי אי משום דיוקא היינו אי משום עביד לגלויי סגי דיוקא זוטא אבל אי משום דיוקא בעינן דיוקא רבא ונשים מורגלות לדייק אבל איש אינו מדייק כלל ולא הוי עביד לגלויי כלל אפשר דינו של הב"ש אמת ואין כאן מקומו. ומצאתי ראיה לסברתי דאי ע"א נאמן מדאורייתא להשיא אשה נאמן ג"כ להוריד לנחלה ממה דאמרינן בב"מ דף ל"ח והא דומיא דנשותיהם קאמר וא"כ אי בנשותיהם נאמן ע"א ולהוריד לנחלה אינו נאמן ע"א קשיא איפכא והא נשותיהם דומיא דבניהם קאמר. והנה אחר כתבי זה פקחתי עיני וראיתי לריב"ש בתשובה סימן קנ"ה והנה דעת השואל ממש כמ"ש דע"א נאמן מדאורייתא להשיא אשה ולהורדת נחלה ג"כ אלא שהריב"ש השיב ודחה דבריו בשתי ידים והעלה שאין ע"א נאמן מדאורייתא כלל להשיא אשה ומכ"ש שאינו נאמן בדבר שבממון להוריד לנחלה והביא ראיה אלימתא מזה שאמרו במס' כתובות דף ק"ז מי שהלך למדה"י ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו וכו' ואוקמה רב פפא בששמעו בו שמת בע"א איהי דאי בעיא לאנסובי בע"א מציא מינסבא מזוני נמי יהבינן לה בניו דאי בעו למיחת לנחלה ע"פ ע"א לא מצי נחתו מזוני נמי לא יהבינן להו. הנה בכאן מבואר שאין יורדין לנחלה ע"פ ע"א. ועדיין החולק מתעקש לומר שר"ל בע"א שאמר ששמע ואינו מעיד שראה. ולא אמר כלום שא"כ מה לי ע"א אפי' שנים מעידים ע"פ השמועה אינו כלום לענין נחלה עכ"ל הריב"ש:

ולפי הנראה סתירה גדולה הביא לסתור דעת השואל דבהדיא מבואר כאן בגמרא ע"א לא מצי מיחת לנחלה. אמנם עיינתי והנה הגירסא בגמרא בששמעה בו שמת בע"א. והנה כל הסוגיא שם מוקי הכל בששמעו בו שמת והיינו ששמעו בשני עדים שהעידו שמת אלא דכאן מקשה דלא מצי מיירי כן דא"כ לירתו בנים ע"פ עדים ולכך מוקי בע"א ועדיין קשה הל"ל ששמעו בו שמת בע"א והכל בגוונא דמיירי בה עד עתה שהב"ד שמעו שמת אלא דהוה ליה לחדש עתה דמיירי בע"א אבל מה דקאמר ששמעה בו שמת בע"א דמשמע שהיא שמעה בע"א שמת והב"ד לא שמעו מן העד רק ממנה וא"כ מוכח בהדיא כמו שכתבתי שאם הב"ד היו שומעים מהעד אף הבנים היו יורשין דאי כדעת הריב"ש אפילו העיד העד בעצמו בב"ד לא מצי למיחת לנחלה ע"פ ע"א וא"כ מאי דוחקיה לאוקמי ששמעה הוה ליה לאוקמי ששמעו בע"א. וא"ת א"כ לפי מ"ש שהיא שמעה והב"ד לא שמעו הדרא קושית הריב"ש לדוכתא מה שהקשה על המתעקש דמאי איריא בע"א אפילו בשני עדים נמי אם היא שמעה מהם וא"כ מפיה אנו חיין שהיא אומרת ששמעה משני עדים וג"כ לא מצי למיחת לנחלה על פיה וא"כ הל"ל ששמעה בו שמת ולמה נדחק לומר ע"פ ע"א:

אומר אני אי משום הא לא קשיא ולא מידי וחדא מתרתי אמינא לך. חדא דאי בעינא דחויי אמינא דאי שמעה משני עדים אורחא דמלתא שמביאה העדים עצמם לב"ד להעיד דאף שהיא עצמה נאמנת לומר שמעתי שמת בעלי ותנשא ותטול כתובתה מ"מ היינו עיקר הכתובה אבל התוספת אינה נוטלת כמבואר באה"ע סימן י"ז משא"כ כששמעו בשני עדים נוטלת אף התוספת אם יעידו וא"כ אורחא דמלתא שמביאתן לב"ד וא"כ אף היורשין מצו למיחת לנחלה משא"כ כששמעה בע"א אין לה נפקותא להביאו לב"ד שהרי היא עצמה נאמנת ששמעה ממנו ולאו אורחא להביאו לב"ד. אלא שזה טעות הוא דהרי לדידי שע"א נאמן לנחלה נאמן ג"כ לתוספת כתובתה וג"כ היה לה להביאו לב"ד אלא הא ודאי ליתא דאטו כל אשה יש לה תוספת. אכן עיקר הנראה לי בכוונת דברי הגמ' ע"פ מ"ש התוספות בד"ה ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי וכו' נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים מדקאמר לקמן ששמעו בו שמת בע"א מכלל דעד השתא ס"ד בשני עדים וכו' ולא דמיא לההיא דפרק המפקיד שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו ושמואל אמר מורידין כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין, וההוא שמעו בו שמת ע"כ בע"א דאי בשני עדים מה חידוש הלא הם יורשים אותו וא"ת בע"א איך מורידין והתנן ביבמות פ' האשה שהלכה גבי האשה שאמרה מת בעלי שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה ומדהיא לא מהימנא ע"א נמי לא מהימן, וי"ל דהתם מיירי לירד למכור אבל בהמפקיד מיירי ע"מ שלא למכור כדמוכח התם והא דתניא לקמן ב"ד יורדין לנכסיו וכו' אבל לא בניו ובנותיו ומוקי לה בששמעו בו שמת בע"א וקאמר בניו ובנותיו דאי בעו למיחת לנכסיו בע"א לא מצי מיחתי מזוני נמי נמי לא יהבינן להו התם נמי למכור אבל בפירות הגדלים בשדה אכלי להו שפיר עכ"ל התוספות. ובמסכת ב"מ דף ל"ח ע"ב בד"ה בששמעו בו שמת דכ"ע מורידין אין לפרש בששמעו בו בשני עדים דא"כ פשיטא דמורידין אלא ששמעו היינו בקול ובע"א. והנה לפי מ"ש אני דע"א נאמן לירש על פיו א"כ ליכא לאוקמי סוגיא דב"מ בע"א דהרי שם משמע מורידין לפירות דומיא דמורידין דנחלקו שם רב ושמואל דהיינו לפירות מדמשני שם על בניכם יתומים דהיינו למכור וא"כ ליכא לאוקמי בע"א וצריך לומר דהיינו בקול וא"כ צריכין אנו לעמוד על העיקר מה ניהו קול כיון שאפילו ע"א ליכא איזהו קול. והנה בטור אה"ע סימן מ"ו כתב דתרי מתרי הוי קול אבל תרי מחד או חד מחד לא הוי קול וכתב הטור בשם הרמב"ן דחד מתרי ואפילו אשה מתרי הוי קול. ובזה סלקא לנו סוגיא דכתובות כהוגן דשם מיירי שאין זנין בניו ובנותיו אפילו מפירות דסתמא קתני אבל לא בניו ובנותיו ושלא כדעת התוספות ולכך קאמר ששמעה שמת בע"א דאילו שמעה משנים הוה אשה מתרי דהוי קול לדעת הרמב"ן א"כ אפילו בניה זנין עכ"פ מהפירות וברייתא כללא כיילא שאין זנין הבנים לכך קאמר ששמעה בע"א וחד מחד אפילו קול לא הוי לכך איהי דאי בעיא לאנסובי וכו' שהרי עד מפי עד אפילו אשה כשרה לעדות אשה מזוני נמי יהבינן לה בניו דאי בעו למיחת לנחלה ע"פ ע"א דהיינו עפ"ז שהאשה אמרה משמו לא מצו נחתי אפילו לפירי דהרי זה לא הוי אפילו קול מזוני נמי לא יהבינן ובזה דברי הגמרא על נכון כפתור ופרח וממקום שבא הריב"ש לסתור משם ראיה על נכון לדברינו:

ואף דעדיין איכא למידק למה אמר ששמעה מע"א ולא אמר שהיא עצמה אומרת שמת בפניה. אמנם קושיא זו גם על הריב"ש קשה אלא כיון דקאמרה ברייתא מי שהלך למדה"י משמע שהוא לבדו הלך ואשתו נשארה כאן ומבקשת מזונות א"כ לא היתה אצל המיתה דאל"כ הוה אמר ובאתה אשתו ותובעת מזונות וכיון דלא היתה עמו אמר ששמעה בע"א ועוד דאם היא עצמה אמרה שמת בפניה ודאי דהוי קול דהרי אינו דומה שמיעה לראיה ואם כשהיא אומרת ששמעה מתרי הוי קול ק"ו כשאמרה שראתה בעצמה המיתה ואף היורשין ניזונין מן הפירות. וזה ברור:

זולת זה מ"ש הריב"ש שם לסתור דברי האומר ראיה מהרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ג מהלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים ערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או נכרי המסל"ת ועד מפ"ע וכו' ומדלא הזכיר הרמב"ם ע"א מכלל דע"א מן התורה נאמן וע"ז השיב הריב"ש שבכאן דבר הרמב"ם נגד מי שיקשה בעיניו מעדות אשה והשפחה והאחרים אבל מע"א כשר לא יקשה בעיניו זה אם נאמן בזה כמו שנאמן בחתיכה ספק חלב ספק שומן אע"פ שהוא דבר שיש בו כרת כמו שרצו לומר בגמרא מסברא שנאמנות ע"א מן התורה מטעם זה כמו בשאר איסורין אלא שדחו טעם זה משום דדבר שבערוה הוא ואינו בפחות משנים דילפינן דבר דבר מממון וכ"ע לא ידעי הך ג"ש שיוקשה להם זה אבל משפחה ועבד ואחרים יקשה להם ע"כ דברי ריב"ש. ומלבד הדוחק הגדול שיש בדבריו שהרמב"ם ידבר נגד מי שלא ידע הג"ש אפילו פליאה יש כאן שעם נגד מי שאינו יודע הג"ש מדבר שלא יקשה בעיניו על ע"א כי הוא מדמה לחתיכה ספק חלב א"כ למה כתב הרמב"ם שהתירו חכמים ערוה חמורה בעדות אשה או עבד למה הזכיר אשה אטו אשה אינה נאמנת בחתיכה ספק חלב כמו איש. והנה בגמרא דף פ"ח אמרו אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק של חלב וכו' ואתי ע"א ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן וכתב רש"י דמהימן והא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליו כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם שאוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו. והנה אטו על אשה לא סמכינן ועוד בני ביתו האשה היא וא"כ לדברי הריב"ש בפירוש דברי הרמב"ם למה הזכיר הרמב"ם אשה יותר מע"א. ובאמת דקדקתי בדברי הריב"ש בסיום דבריו וכ"ע לא ידעי הך ג"ש שיוקשה להם זה אבל משפחה ועבד ואחרים יוקשה להם. הנה באמת דלג אשה שהרי הרמב"ם התחיל בעדות אשה או עבד או שפחה והריב"ש התחיל משפחה ועבד כי על אשה לפי פירושו לא קשיא. אבל מה לנו לדילוגו כיון שהרמב"ם הזכירו ומה שגרם לו לריב"ש דבר זה הוא כי גם התחלת דברי הרמב"ם לא העתיק יפה ולכן היה לו מקום לטעות בדבריו כי ז"ל ריב"ש שם ומ"ש בסוף הלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים ערוה החמורה בעדות אשה אפילו שפחה וכו'. והנה היה סובר הריב"ש דהך בעדות אשה לא קאי על אשה המעידה והוא קאי על התמיהה שיתמה שהאמינו לאשה המעידה כ"א היה סובר הריב"ש דהך בעדות אשה קאי על ערוה החמורה ופרושי קא מפרש שהתירו חכמים ערוה החמורה ומה הוא ההיתר שהתירו בערוה החמורה ואיזה ערוה החמורה התירו וקאמר בעדות אשה דהיינו בעדים שמעידין לאשה שמת בעלה התירו והאמינו אפילו שפחה וכו' ולפי פירושו זה של הריב"ש באמת לא תמה הרמב"ם על אשה. אבל מי שמדייק בדברי הרמב"ם היטב שכתב שהתירו ערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה וכו' מדכתב בעדות אשה או עבד וכו' מכלל דעדות אשה היינו אשה המעידה או עבד המעיד אבל אי עדות אשה אדלעיל קאי שהתירו חכמים ערוה החמורה דהיינו בעדות אשה שמעידין לה להנשא התירו ע"פ עבד המעיד א"כ מאי או עבד דנקט הרמב"ם תיבת או אין לה שחר והריב"ש אגב חורפיה לא ירד לדקדק היטב להעתיק דברי רבינו הגדול ומתוך כך פירש בדבריו מה שפירש ואיננו נכון. לכך נראה בעיני דלרמב"ם ע"א נאמן ד"ת בעדות אשה:

ומה שהקשה הריב"ש מהא דתנן בריש האשה רבה ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וקתני בסיפא אליבא דר"ש ואם נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ומפרש בגמרא מאי שלא ברשות שלא ברשות ב"ד אלא בעדים כלומר דאם אינה צריכה רשות ב"ד כגון שיש לה שני עדים ומש"ה מותרת לחזור לבעלה משום דאניסא ורישא ברשות ב"ד ובע"א ומש"ה תצא מזה ומזה דחשבינן לה כמזידה דהוה לה למידק ובגמרא פסק רב הלכה כר"ש וכו' ובין דקיי"ל הכי או לא מ"מ לדברי רב ורב ששת ור"פ דס"ל דנשאת בעדים מותרת לחזור לו דחשבינן לה כאנוסה דלא הוה לה למידק ואם איתא דע"א נמי נאמן מן התורה משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי אמאי לא אמרינן ברישא שנשאת ברשות ב"ד ובע"א שתהא מותרת לחזור דהא אנוסה היא ולא הוה לה למידק דומיא דעל פי שנים עדים וכן למה היא צריכה רשות ב"ד אחר שיש לה עד שנאמן מן התורה א"ו הדבר ברור שאין ע"א נאמן מן התורה אלא מדרבנן דאקילו בה משום דיוקא דידה ומשום עגונא וכו' ע"כ דברי הריב"ש אני תמה מאד על דבריו איך נעלמו ממנו דברי הגמרא במקומם ובסוגיא דאיירי בה הוא עצמו שהרי בגמ' כך אמרו מדקתני בסיפא נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בעדים מכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א נאמן ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין וכו' אלמא ע"א מהימן ותנן נמי ע"א אומר אכלת וכו' אלמא ע"א נאמן מדאורייתא מנ"ל והרי לפי דעת המקשה היה ודאי שע"א נאמן מדאורייתא וא"כ אמאי צריכה רשות ב"ד ואמאי אסורה לחזור לו והן הן הדברים עצמן שהביא המקשן החילוק שבין אחד לשנים ומזה הוכיח דרישא מיירי בע"א ואעפ"כ רצה להוכיח מכאן שע"א נאמן מדאורייתא אתמהה הא קשיא קושית הריב"ש:

והנה מאיר עינינו הרשב"א ז"ל בשיטותיו כתב גם כן להוכיח דאין ע"א נאמן מדאורייתא דאי נאמן מדאורייתא למה בע"א צריכה ליטול רשות מב"ד ובשני עדים א"צ רשות ומ"ש בע"א אסורה ותצא מהראשון ובשני עדים מותרת לחזור לו הכל כמו שהוכיח הריב"ש. אכן הרשב"א נשמר מקושיא הנ"ל וצריך אני להאריך ולהביא כל דברי הרשב"א כי כמדומה שאין לכבוד מעלתו ספר שבע שיטות לרשב"א וז"ל הרשב"א הא אישתק מהימן מדאורייתא מנ"ל נ"ל דהא דאמרינן מדאורייתא מנ"ל לאו אמתניתין דהכא ואמתניתין דהוחזקו להיות משיאין וכו' קאי למימר דהתם מדאורייתא מהימנא אלא אמתניתין דע"א אמר לו אכלת חלב וכו' קאי אבל אמתני' דא"ל מת בעלך ומתניתין דהוחזקו ע"כ לאו מדאורייתא היא דהא קיי"ל בכל דוכתא דאין דבר שבערוה פחות משנים ועוד דאם איתא דע"א נמי מהימן בה כשנים דבר תורה מ"ש דבע"א צריכה ליטול רשות כו' ותצא מן הראשון וכו' א"ו ע"א דמהימן לגבי אשה אינו ד"ת לכ"ע והכא הכי קאמר אלמא ע"א נאמן בה מדבריהם כשאר איסורין שע"א נאמן דבר תורה וכדתנן א"ל אכלת חלב וכו' וקסבר השתא דעלה סמכו רבנן בעדות אשה להאמין בה עד אחד ועד מפי עד שעשאוהו לזה כשאר איסורין אע"ג דמדאורייתא לא מהימן דהוי דבר שבערוה הקילו בה משום עגונא דאם איתא דבשאר איסורים לא מהימנינן ליה דבר תורה אף משום עגונא לא הקילו כולי האי להאמין עד אחד הלכך בעי בשאר אסורין דאורייתא מנ"ל וכו' והא דמסיק ר"ז אלא משום עיגונא אקילו בה רבנן לאו למימרא דעד השתא סברינן מדאורייתא אלא הכי קאמר כולי מלתא לאו אשאר איסורין אסמכוה אלא עיקרא דמלתא משום עגונא הוא. ואי קשיא לי הא דאמרינן בסמוך מי דמי התם לא איתחזיק איסורא הכא איתחזיק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר וכו' ואם איתא דאנן עיקר בעיין השתא ליתא אלא מנ"ל דבשאר איסורין ע"א מהימן וכל דבשאר איסורין נאמן מדאורייתא באשת איש מהימן מדרבנן מאי הכא איתחזיק איסורא ואין דבר שבערוה פחות משנים י"ל דקס"ד דלא אקילו רבנן בא"א דדבר שבערוה היא אלא א"כ מצינו בשאר איסורין דכוותיה נאמן בהו דבר תורה דדיו איסור אשת איש להקל בו לעשותו כשאר איסורין המוחזקים כמוה אבל להקל משום עיגונא תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאיתחזיק איסורא כולי האי לא נקל וכו' ע"ש שהאריך. הרי שהרשב"א מפרש שגם המקשה ידע דהכא רק מדרבנן מהימן ולכך צריכה רשות ב"ד ואסורה לחזור לו. אבל הריב"ש ע"כ דהוה סבר שהמקשן רצה לומר שהכא בעדות אשה ע"א נאמן מדאורייתא וכן מוכח מלשונו שהבאתי לעיל וז"ל ולא הזכיר בזה ע"א לא מפני שהיה סובר הרב שע"א יהיה נאמן בעדות אשה מן התורה שהרי הוא עצמו ז"ל וכו' אלא שבכאן דיבר הרב נגד המקשה שיוקשה בעיניו מעדות אשה ושפחה ואחרים אבל מע"א כשר לא יוקשה בעיניו אם הוא נאמן בזה כמו שנאמן בחתיכה ספק חלב ספק שומן אע"פ שהוא דבר שיש בו כרת כמו שרצו לומר בגמרא מסברא שנאמנות ע"א הוא מן התורה מטעם זה כמו בשאר איסורין אלא שדחו טעם זה דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. הרי שכתב בהדיא שרצה לומר שנאמנות ע"א באשה דבר תורה כמו בשאר איסורין ואם כן מאי מקשה הריב"ש על הסובר באמת כן דאם כן אמאי צריכה רשות ב"ד וכו' ונימריה להמקשה שהיה סבור כן ועיקר הוכחתו שנאמן דמתניתין בעד אחד וברשות ב"ד מיירי ואמאי צריכה רשות ב"ד ואמאי אסורה לראשון מ"ש ע"א משנים כיון שגם ע"א נאמן מדבר תורה. דרך כלל דברי הריב"ש לא ידעתי להולמם בזה:

ואולם תמה אני שקושיא זו שהקשה הריב"ש היא באמת קושית התוס' בעצמם שהקשו כן על המקשה וז"ל התוס' בדף פ"ז ע"ב ד"ה מכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א מהימן מנ"ל למה דס"ד השתא דע"א מהימן מדאורייתא הא דקרי ליה רשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם וצריכה לשאול לב"ד להתירה להנשא על פיו אבל בשנים הדבר ידוע שהיא מותרת ואע"ג דסבור עכשיו דנאמן מן התורה כמו שנים מ"מ אסורה לחזור דבע"א הוה לה למידק אע"פ שהאמינתו תורה עכ"ל התוס'. הרי שתירצו שתי הקושיות של הריב"ש וההוכחות של הרשב"א ואע"פ שהם כתבו לפום מה דס"ד מ"מ מי שסובר שגם למסקנא ע"א נאמן מן התורה לא משתבש ומתרץ לה כמו שתירצו התוס' לפום מה דס"ד:

ומה שהוכיח הרשב"א דלא הוה ס"ד גם לפי הה"א כלל דע"א באשה נאמן מן התורה מלשון הגמ' דקאמר מכלל דרישא ברשות ב"ד ובע"א אלמא ע"א נאמן ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין וכו' אלמא ע"א מהימן ותנן נמי אכלת חלב וכו' הא אישתק מהימן אלמא ע"א מהימן מדאורייתא מנ"ל והוכיח הרשב"א מדקאמר בתרי בבא קמאי דהיינו אמתניתן דהכא ודהוחזקו סתם אלמא ע"א מהימן ובבבא ג' דהיינו באכלת חלב וכו' קאמר אלמא עד אחד נאמן מדאורייתא מכלל דבתרי בבי דערוה לא היה שום הוה אמינא שיהיה נאמן מדאורייתא רק קאמר אלמא עד אחד מהימן והיינו מדרבנן:

אומר אני אי משום הא לא איריא דהך מדאורייתא לאו אדלעיל קאי לתיבת מהימן ויהיה משך הלשון מהימן מדאורייתא שנדקדק מדוע לא אמר בתרי בבי קמאי כן כ"א תיבת מדאורייתא לאחריו הוא נדרש וגם בבבא שלישית קאמר סתם אלמא ע"א מהימן ואחרי שהוכיח מכל המשניות דעד אחד מהימן מקשה מדאורייתא מנ"ל פירוש מנ"ל דין זה מפורש מן התורה ואכולהו קאי. ודברי רש"י ז"ל ג"כ מורין כן שתיבת מדאורייתא לאחריו קאי:

ועכשיו הואיל ואנו עסוקים בהך סוגיא נראה לי לדקדק בשינוי לשון הגמרא דעל מתניתן דילן אמר אלמא ע"א נאמן ועל מתניתן דהוחזקו אמר אלמא ע"א מהימן וכן על מתניתן דאכלת חלב אמר ג"כ ע"א מהימן וטעמא בעי על שינוי הלשון שעל מתניתן דהכא אמר נאמן ועל הני תרתי אמר מהימן. והנה לשון מהימן משמע שהעד נאמן מצד עצמו שהתורה האמינתו ומפיו אנו חיין אבל נאמן אין המשמעות על נאמנותו של עד אלא אמונת הדבר הזה שמעיד עליו שדבר זה שמעיד נאמן שהדבר הזה אנו מאמינין לו ולא בשביל מעלת העד שהוא מהימן אלא הדבר הזה שמעיד עליו יש לו מעלה שראוי להיות העד נאמן בדבר הזה. והנה הרמב"ם בשילהי פ' י"ג מהל' גירושין כתב אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים ערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או נכרי מסל"ת ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שביארנו, שלא הקפידה התורה על העדאת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה לזה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד שקר לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל הרמב"ם. ומלשון זה הוצאתי שעד אחד נאמן מדאורייתא. אמנם אין הטעם משום אמונתו של העד אלא משום מהות הדבר שמעיד בו שדבר רחוק הוא שיעיד דבר כזה שקר לפי שהדבר יכול להתברר, ולפיכך בעד מפי עד מן התורה אין השני נאמן שהרי אף שיתברר שהוא חי יאמר שהראשון אמר שקר לכך אינו נאמן מן התורה רק חכמים האמינוהו משום עיגונא, וזה החילוק שבין אם העד מהימן משום מעלת העד היה נאמן אף בזה שהעיד ששמע כן מפי העד אבל אם העד אינו מהימן אינו נאמן מן התורה בזה שדבר זה שאומר ששמע מפי עד מהות העדות אין לו מעלה שיהיה נאמן. ובזה נקל לנבון דעת דברי הגמ' שעל משנתנו שמיירי שעד מעיד שמת בעלה לא יוכל לומר אלמא ע"א מהימן שאין כאן ראיה על מעלת העד שהוא מהימן רק מעלת מהות הדבר שרחוק הוא להעיד בדבר זה שקר לכך אמר אלמא ע"א נאמן שעכ"פ מוכח שנאמן בדבר זה אבל במשנה דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד שאנו מאמינין להעד ששמע כן מפי עד הראשון וזה אינו יכול להתברר ולכן אמר אלמא ע"א מהימן דמוכח שהוא מהימן מצד עצמו, וכמו כן במשנה באכלת חלב שגם שם לא יכול להתברר ועדיין לא ידע שתקנת חכמים היא בעגונות והקשה על כל הבבות מדאורייתא מנ"ל:

ובזה מבואר לנו קצת ועל משמרתי אעמודה שהרמב"ם סובר שע"א המעיד שמת בעלה נאמן מן התורה ומה שכתב בפ"ה מהל' עדות בשני מקומות האמינה תורה ע"א בסוטה ובעגלה ערופה וכן מדבריהם בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה וכתבתי לעיל לתרץ דבריו. ששם בסוטה ובעגלה ערופה האמינה תורה את העד אבל באשה שמת בעלה אף שנאמן מן התורה מ"מ לא האמינה תורה את העד כי אם הדבר הזה אנו מחזיקין לאמת מצד אמתת הדבר שרחוק שיעיד שקר אבל מדבריהם האמינוהו ממש שהרי אפילו עד מפי עד נאמן. והיה נראה הדבר דוחק אצלי בלשון הרמב"ם לומר אף שנאמן מן התורה לא מקרי בזה האמינה התורה ועכשיו מצאתי און לי חילוק הלשון בגמ' בין לשון מהימן לבין לשון נאמן ולא דבר ריק הוא בדברי הגמ' וכל דבריהם בדיוק ובטעם הגון, כנלע"ד:

והנה מדברי הירושלמי זה עצמו דמסייע ממתניתא לר' ירמיה יש לי ג"כ להביא ראיה דע"א נאמן מן התורה להשיא אשה דקתני ע"פ שנים עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ תורגמן ולא ע"פ ע"א ועכשיו שמשיאין ע"פ ע"א ודכוותיה ע"פ תורגמן וע"פ כתבם משיאין. הנה מלשונו משמע דבעי למילף תורגמן וכתבם מע"א דבע"א פשיטא ליה דמשיאין ויליף מיניה תורגמן דהרי הכי קאמר עכשיו דמשיאין ע"פ ע"א ודכוותיה ע"פ תורגמן וקשיא לי טובא מאי פשיטותא דע"א טפי מע"פ תורגמן ומנ"ל דע"א כשר אי ממתני' דיבמות דמשיאין ע"פ ע"א א"כ הרי שם קאמר דמשיאין עד מפ"ע ועכ"פ לא גרע המתרגם דבריו של העד מעד מפי עד שעכ"פ המתרגם אומר שהעד אומר כן וא"כ מדוע תלי תניא בדתניא ומאי אולמא דהאי מהאי. והנלע"ד דהירושלמי סובר דע"א לעדות אשה דאורייתא נאמן וכדעת ר' יהודה בספרי דדריש לא יקום עד אחד באיש כו' אבל קם באשה להשיאה ויליף מתורגמן וע"פ כתב ג"כ מע"א להכשירו מדאורייתא. ואף דבההיא דמכשיר מפי כתב דאורייתא לעדות אשה ודאי לא קיי"ל כוותיה שהרי בהדיא אמרו בפרק מי שאחזו דף ע"א ע"א בעדות אשה אקילו בה רבנן דמשמע דמדרבנן הוא דאקילו אבל מדאורייתא עדות אשה שוה לשאר עדיות לענין כתב מ"מ מדפשיט ליה להירושלמי דע"א כשר מדאורייתא ובזה לא מצינו חולק בגמרא דילן אדרבה הכרעתי כל המקומות שיהיו ג"כ נוטים לזה מדוע לא נסמוך על הירושלמי. אלא לישנא דהירושלמי לפי פירושי דחיקא דקאמר ועכשיו שמשיאין ע"פ ע"א וכו' ואי מדאורייתא קאמר מאי ועכשיו ואולי קאמר ועכשיו שנתפשט הלכה כן שמתחלה לא היו משיאין ע"פ ע"א מדאמר במשנה ביבמות שאין משיאין ע"פ ע"א אלא ר' יהודה בן בבא לבד. אלא שאפשר שאין ראיה מהירושלמי דהרי כך איתא במשנה ביבמות קכ"ב ע"א אמר ר"ע כשירדתי לנהרדעא וכו' והשיא ר"ג נשותיהן ע"פ ע"א והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד וכו' ובגמרא מקשה וסבר ר"ע ע"פ אשה לא וכו' ומשני כאן קודם שהוחזקו וכו' הרי שע"פ ע"א השיאו קודם שהוחזקו להשיא ע"פ אשה וע"פ עד מפי עד קאמר במשנה והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד ומפי שפחה וא"כ השיאו ע"פ עד אחד קודם שהשיאו ע"פ עד מפי עד וא"כ אפשר דברייתא זו דירושלמי נשנית בעוד שהשיאו ע"פ ע"א ולא השיאו עדיין עד מפי עד וקאמר דעכ"פ על ידי תורגמן משיאין:

אלא כיון דאתית להכי דהירושלמי נשנה קודם שהוחזקו א"כ יש לומר דהנך תרתי מתנייתא לא פליגי כלל דהך מתניתא דקתני דאין משיאין על פי שטר היינו קודם שהוחזקו להשיא אפילו ע"פ עד אחד מפי עצמו והך דמשיאין מיירי אחר שהוחזקו להשיא ע"פ עד אחד. וא"כ לפ"ז לר' ירמיה איכא סייעתא וליכא תיובתא ולר' בון איכא תיובתא ויש לפסוק כר' ירמיה:

ויצא לנו מזה דהלכה כר' ירמיה וא"כ יש להכשיר ע"א בשטר ואמינא דאפילו אי ע"א להשיא אשה מדרבנן אעפ"כ אמרינן דא"צ קיום וכמי שנחקרה עדותו בב"ד מדאורייתא דמי כיון דחזי לאצטרופי בהדי אחרינא דהרי בממון ודאי עד אחד לא מהני ואפ"ה עד אחד בכתב וע"א בע"פ מצטרפי וסתמא קיי"ל קיום שטרות דרבנן ונאמן על מה שראה בקוטנו ולא אשכחן בשום מקום לחלק בין קיום שטר דע"א לצרפו בהדי ע"א על פה ובין קיום שטר דשני עדים. ועוד דהיכא דמתו העדים דודאי שטר כזה הוא מדרבנן לדעת הרמב"ם לכל הפירושים ואטו בשטר כזה לא אמרי' דנאמן להעיד על מה שראה בקוטנו ולא אשכחן חילוק זה בשום מקום אלא ודאי דבכל שטרות אמרינן מדאורייתא כמי שנחקרה עדותו בב"ד והיינו דמדאורייתא לא חיישינן לזיוף ואף דהשטר לא מהני מ"מ החתימה ודאי אמת מדאורייתא. ובזה מתורץ מה שהקשה הכ"מ בפ"ג מהל' עדות לפי פירושו דיליף הוא בדברי הרמב"ם דעיקרו של שטר הוא לגמרי מדרבנן והקשה עליו ממה שאמרו בגמר' קיום שטרות דרבנן ולפי מ"ש לא קשה ולא מידי דאף שהשטר עיקרו מדרבנן ומדאורייתא לא מהני מפי שטר מגזירת הכתוב מ"מ החתימות ודאי אמת מדאורייתא דלא חיישינן לזיוף וכיון שתיקנו רבנן שמהני עדים בשטר שוב הקיום הוא מדרבנן שהקיום הוא בשביל חשש זיוף ומדאורייתא לא חיישינן לזיוף. וא"כ ה"ה בעדות אשה מדאורייתא לא חיישינן לזיוף וכיון דע"א מהני אפילו אם הוא רק מדרבנן לא בעינן קיום:

וטרם אצא אומר עוד ראיה דע"א נאמן מן התורה להשיא אשה והוא ממ"ש במס' שבועות פ' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים והנה במסכת הנ"ל דף ל"ב ע"ב הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב דלא אמר לדידה ולא לב"ד. וא"כ קשיא לי משכחת גם אשה שתהא חייבת קרבן שבועת עדות שהרי גם אשה כשרה להעיד שמת בעלה של אשה ותנשא כתובה ע"פ האשה וא"כ כשלא אמרה לא לדידה ולא לב"ד חייבת ומ"ש אשה מעד אחד אלא ודאי דלא מהני לחייב קרבן שבועה אלא כשהעד נאמן מן התורה ולכך עד אחד חייב אבל אשה וקרובים הוא רק מדרבנן מועיל ולכך פטורים מקרבן שבועה. אלא דקשיא עדיין אשה תהא חייבת שהרי הכל מודים בעד טומאה ואין לומר דגם שם אין האשה נאמנת להעיד על סוטה שנטמאת רק מדרבנן דתינח להחמיר אבל להקל מא"ל והרי קיי"ל דהלך אחר רוב דעות וע"א אומר נטמאת ונשים אומרות לא נטמאת היתה שותה ומותרת לבעלה ואם ע"א נאמן מן התורה ונשים אינן נאמנות מה"ת איך יכולות להכחישו. ויש לי בזה סברות ועדיין לא נתבררו בכור השכל והעיון הדק ואין הפנאי כעת להאריך:

דרך כלל בהא נחיתנא דע"א נאמן מן התורה. אמנם מ"ש בשם רש"י כן זה אינו. דהנה ביבמות בדף צ"ב ע"א אמר זעירא ליתא למתני' מדתנא בי מדרשא וכו' אין זו הוראה אלא טעות ורב נחמן אמר הוראה היא. אמר ר"נ תדע דהוראה היא דבכל התורה כולה ע"א לא מהימן והכא מהימן ופירש"י בד"ה תדע דהוראה היא ע"י הוראת ב"ד ניסת ועלייהו תליא ולא על עד דהא בכל התורה כולה ע"א לא מהימן והכא מהימן דהתורה לא האמינתו והם האמינוהו ועבדינן אפומייהו. הרי שפירש בהדיא דהתורה לא האמינתו. אמנם לא יעלה על דעתך שיש כאן ראיה לסתור דעתי מדברי הגמ' אלא אדרבה משם ראיה לדברי דהרי קשיא ל"ל למימר תדע דבכל התורה ע"א לא מהימן למה ממרחק יביא ראיה תיפוק ליה מהך דינא עצמו ונימא תדע דהוראה היא דהא מדאורייתא לא מהימן ומדרבנן מהימן אלא ודאי שכאן נאמן מן התורה. אמנם הוכיח דהוראה היא ע"פ מ"ש התוס' בדף פ"ז ע"ב בד"ה מכלל דרישא ברשות ב"ד וכתבו למה דס"ד השתא דע"א נאמן מדאורייתא הא דקרי ליה רשות ב"ד לפי שיש דברים שאין נאמן להם וצריכה לשאול לב"ד להתירה לינשא על פיו אבל בשנים הדבר ידוע שהיא מותרת וכו'. וזה הוא בעצמו דברי הגמר' כאן תדע כו' דבכל התורה אין ע"א נאמן והכא מהימן פי' אף דמהימן מדאורייתא מ"מ כיון שבשאר התורה אין ע"א נאמן ממילא צריכה לשאול לב"ד והוראה היא:

ובזה שפיר נוכל לפרש דברי הגמ' שע"א נאמן מדאורייתא ולולא הטרדות אשר סבבוני מן התלמידים ומן הצבור הייתי מאריך עוד בפרט הזה ולקצר אני מוכרח. זולת זה בדברי מר לא היה לי פנאי לעיין היטב וגוף התשובה שלו נשאר ביד אחיו הרב הגאון המפורסם אב"ד דק"ק הארחוב ואם יסכימו עוד שני רבנים עם כבוד מעלתו ואחד מהם יהיה כבוד הרב המאוה"ג החריף אב"ד דק"ק דוקלא שהוא קרוב ונראה לשם גם אני סניף להתיר. אמנם לפי שראיתי בשאלה לא היה הכתב כתב שלנו ואפשר שבמקום ההוא כתב יהודים ואינם יהודים שוה צריכין עכ"פ לידע שהוא כתב יהודי ובודאי היה חתום שם יהודי ומה גם לפי שכתבו מאמשטרדם שכתבו אחד מחכמי למד בלא"ה יש להקל דתלינן שהיו מכירין החתימה ועכ"פ בעת ההתרה אחרי שיתירו הרבנים איש ממקומו צריכין לישב ב"ד של שלשה ביחד להתיר כדין הנשאת ע"פ ע"א שצריכה רשות ב"ד. ובזה שלום. דברי גיסו הד"ש:

הקטן יחזקאל סג"ל.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.