שואל ומשיב/ה/ל

שואל ומשיב ‏ ה ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן ל   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

שאל מעלתו באם צריך להעיד על אדם אחד שהוא בחזקת כשר אם צריך שני עדים או סגי בע"א וכתב שלא מצא דבר בזה בראשונים הנה בחידושי למשניו' וברמב"ם כתבתי בהא דאמרו בפ"ד דדמאי מי כאן נאמן א"ל אחד אני איני נאמן פלוני נאמן הרי זה נאמן ומקשה בירושלמי וע"א נאמן ומשני באכסנאי הקילו ומזה הקשו על הרמב"ם דדעתו דבשל אחרים נאמן ע"א וכתבתי בחידושי דרבינו מפרש דבאמת ע"א החשוד נאמן בשל אחרים אך זה דוקא להעיד על הדבר אבל להעיד על האדם אם נאמן זה צריך שני עדים דזה עדות גמור ומזה מוכח לכאורה דצריך שני עדים. וכעת ראיתי בפר"ח סי' קי"ט ס"ק י"ז שכתב כן בתירוץ השני ונהניתי עכ"פ איפשיטא השאלה אך לכאורה מש"ס דילן לא נראה כן בהא דאמרו בר"ה דף כ"ב ע"ב וחד לא מהימן והתניא מעשה בר' נהוראי שהלך להעיד עליו וכו' והרי שם מיירי להעיד על העד שכשר הוא כדפירש"י שם ועיין בתוס' שם ד"ה סהדא וכו' הרי דגם אחד נאמן להעיד אם כשר הוא הן אמת דמתירוצו של הש"ס נראה דצריך שני עדים דהרי משני דסהדא אחרינא הוה ואם איתא למה חיללו שבת שתים גם יחד וסגי בחד ולכאורה רציתי לומר דע"כ לא סגי בחד רק היכא דלא בעי לגוף העדו' שנים רק אחד כמו ע"א באיסורין בזה שפיר י"ל כיון דע"א באמת אינו נאמן לממון ומיתה וכדומה ורק באיסורין האמינו התורה בזה עכ"פ צריך שלא יהיה שום חשש עליו וצריכין שנים להעיד עליו שהוא כשר דאל"כ חיישינן שמא אינו כשר ומשקר אבל בדבר שצריך שנים ובשנים לא חשדינן למשקרי דשנים נאמנים בכ"מ ורק שם משום שקלקלו הבייתוסין הצריכו להעיד עליהם בזה עכ"פ די בע"א להעיד עליהם ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דחד לא מהימן וכו' דהרי שם משפט כתיב ביה כדאמרו שם וחד מי מהימן משפט כתוב ביה וא"כ ממילא סגי בע"א. ובזה מיושב מה דתמיהא לי טובא דלעיל מינה פריך הש"ס וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו ומשמע דס"ל להש"ס דע"א אין ראוי להאמינו ואח"כ פריך להיפך והיא הערה גדול' ולפמ"ש א"ש דבס"ד הוה ס"ל דאחד כשר לעדות החדש וממילא מסתבר דע"א אינו נאמן להכשיר העד אחד ולכך מביא ממעשה שבא הוא ועדיו עמו וע"ז משני תירוץ אחר ואמר דחד אינו נאמן דמשפט כתיב ביה וכיון שכן שפיר פריך להיפך דמהראוי שנאמין לע"א להעיד על שנים וע"ז משני דאפ"ה צריך גם בזה שנים. ובזה יש ליישב מה דמקשה הפ"י בהא דפריך וחד מי מהימן והתניא מעשה שבא הוא ועדיו עמו והקשה דלמא בשבת הקילו ולא הצריכו שתים לחלל שבת על הכרה דבאמת ע"א נאמן באיסורין ובחול הצריכו שתים מדרבנן ולפמ"ש א"ש דלפי הס"ד דסגי בחד להעיד על החדש ממילא ודאי מסתבר דלבעי שתים על הכרה וכמ"ש. והנה נסתפקתי אם כשר בעדות החדש עדות מיוחדת כיון דמשפט כתיב ביה ואף דד"מ כשר אף דכתיב משפט הקילו חז"ל אבל בעדות החדש אפשר דצריך שתים שיראו ביחד הלבנה ויעידו. ואם חומה היא יש מקום ליישב קושית התוס' ד"ה וחד דלמא הלך להצטרף עם אחר ולפמ"ש א"ש דהא בעינן שיראו ביחד אבל בפ"ק דמיירי שראו ביחד רק אם ימצא פסול יצטרף עם אחר ולכך שפיר חללו שבת והלכו להעיד ודו"ק. ומדי דברי זכר אזכור מה דק"ל טובא על פ"ק שם דהלכו להעיד והא הו"ל נמצא אחד מהם קאו"פ ולשיטת הפוסקים דצירוף ראיה סגי א"כ כבר נפסלו ובחידושי למשניות הארכתי בזה ואכ"מ. נחזור לענינינו דמדברי הש"ס נראה דצריך שני עדים. איברא דלפ"ז צ"ב מה פריך מאי למימרא הא לתירוץ הראשון טובא קמ"ל דאף בזה צריך שני עדים וצ"ל דלא קאי על ל"ק ועיין במהרש"א ועיין בירושלמי דמקשה ג"כ וע"א מהימן ומשני משום שבאמת מן הדין יש להאמין רק שמפני הבייתוסין הצריכו לבדוק ולכך הקילו בזה ונראה מדברי הירושלמי דלולא זאת לא היה נאמן ע"א וכעין דמשני בדמאי שם באכסנאי הקילו ודו"ק ויש להאריך בסוגיא שם ואכ"מ. ומן האמור נבא לבאר לנדון השאלה באיש אחד שבא להעיד על אחד שרצה להשכיר עצמו להיות בעל תפלה בימים נוראים והוא רצה להעיד שהוא פסול שראה ממנו דברים מכוערים וקלות ראש וגערתי בעד ההוא ואמרתי דאסור לו להעיד והיה ראוי בזמן הבית ללקותו ממעשה דטוביה חטא וזיגוד מנגד וע"ז חשבתי אולי כיון דהוא לאפרושי מאיסורא שרי להעיד כמבואר בחו"מ סי' כ"ח ס"א בהג"ה ומקור הדבר מסמ"ג ל"ת סי' רי"ג. אבל באמת נראה דאסור לו להעיד דע"כ לא כתבו הסמ"ג והרמ"א דלאפרושי מאיסורא שרי להעיד רק היכא דנאמן העד כגון שיפריש מאיסור שע"א נאמן באיסורין אבל בדבר שאין נאמן שוב אסור להעיד וגם מצד הסברא נראה כן דכל הטעם דלאפרושי מאיסורא יכול להעיד הוא משום דכיון דיש תועלת בעדותו שפיר יכול להעיד אבל כל שאינו נאמן שוב אסור לו להעיד וז"ב ולפ"ז כיון שלהוציא האיש מחזקת כשרות פשיטא דאין ע"א נאמן וכמ"ש [ועיין בש"ע חו"מ סי' ל"ז דדוקא העד ובע"ד מצטרפין לפסול ולא העד לבד הרי דאין ע"א נאמן לפסול] ואף אם נימא דמהימן היינו בעדות גמורה לא בדברים קלים כאלה ושוב אסור להעיד. אחר זמן רב האיר ד' עיני ומצאתי בריטב"א בע"ז דף ל"ט גבי וכלן שנתארחו אצלו כתב וז"ל ובמשניות דזרעים מוכח דכל שהוא בחזקת חשוד צריך שני עדים להכשירו או ע"א שיעיד על החתיכה שלא אמרו ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה עכ"ל. ראו עיני ושמחו דהדבר ברור דכוון להך דירושלמי דאין ע"א נאמן בזה להכשיר האדם כ"א במעיד על החתיכה והדבר מבואר:

ובזה נראה דכל הראיות שהביא הסמ"ג מהאי סמיא דא"ל שמואל אי נאמן לך כבי תרי זיל אפקה וכן מבת ר"ח דאמרה ידענא בהאי איתתא דחשודה אשבועה ולא גערו בהם וע"כ דמותרין להעיד לאפרושי מאיסורא היינו משום דכיון דאם מהימן ליה כבי תרי נאמן בעדותו וכן בבת ר"ח דקים ליה בגווה דלא משקרא והאמין לה שוב היו מותרים וגם מצווים להעיד כל שיש תועלת להם בעדותן וז"ב. איברא דלפ"ז צריך להבין ראיית הסמ"ג מהא דאמרו בגיטין דף נ"ד דבא ואמר ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבה לא עבדתי לשמן והרי שם אמר לו דאינו נאמן על ס"ת רק להפסיד שכרו וא"כ לא היה שם לאפרושי מאיסורא ואפ"ה לא גער בו. ובאמת שבלא"ה יש לדחות ראייתו משם דמלבד די"ל דשם לא הוציא ש"ר על אדם אחר רק על עצמו ופשיטא דאינו לוקה עפ"י עדות עצמו ועל הס"ת לא הוציא ש"ר דח"ו לא נגרע מקדושתה כלום כל שאינו נאמן להפסיד ס"ת. אך כוונת הסמ"ג יש ליישב דבאמת אם היה בידו הס"ת עדיין היה נאמן נמצא בשעה שבא להעיד היה מקום לקבל עדותו ואח"כ בשאלו אותו ואמר שהוא ביד לוקח שוב כבר העיד עדותו ומה הועיל בגערתו בעת ההיא ודי בענשו אותו שהפסיד שכרו ובדבר שבממון שהפסיד לחבירו אף במלקות דאורייתא אמרינן משלם ואינו לוקה וכמ"ש הפנ"י ר"פ איזהו נשך דף ס"ב ע"ש ומכ"ש במלקות דרבנן שזה אינו מלקות דאורייתא וכמ"ש הסמ"ג שם מכ"ש שדי בעונש זה וא"ל דהתשלומין נתחייב משעה שכתב שלא כהוגן ואינו בא כאחת דז"א דבאמת אינו נאמן להפסיד ס"ת ורק על שעת ביאתו לב"ד אנו דנין וא"כ פשיטא דדי לו בממון בלבד. איברא דלפ"ז במה דאמרו שם אח"כ גבי גוילין שבה לא עבדתי לשמן דאמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת וקשה כיון דשם נאמן שלא עבד לשמה שוב אין בא כאחת ושוב ראוי ללקותו מכות דרבנן. אך ז"א דשם כיון שנאמן גם על ס"ת שוב הוה לאפרושי מאיסורא ונאמן בעדותו ושוב יכול להעיד וכמ"ש. ובזה י"ל דלכך שאל ס"ת ביד מי ותמה הרא"ש כיון דנאמן גם כשהוא ביד לוקח למה שאל ס"ת ביד מי ולפמ"ש א"ש דשאל לו דאולי לא היה ביד הלוקח והיה ראוי לגעור בו דאין בידו כעת לעבד שלא לשמה ושוב לא היה נאמן בעדותו למאן דבעי שיהיה בידו וע"ז חידש לו דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ושוב נאמן בעדותו ויש לפקפק בזה עכ"פ הדין אמת לפענ"ד נכון. ומדי דברי זכור אזכור מ"ש הפ"י בחידושיו בכתובות דף כ"ב שע"א נאמן מה"ת לעדות אשה עגונה והביא מהספרי לא יקום ע"א באיש שדרש ר"י דאבל קם הוא לעדות אשה והנודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ג החזיק בזה לעמוד ברזל דהך דספרי היא דרשה גמורה והרי הסמ"ג כאן הביא הך דספרי ואפ"ה כתב שם בהדיא לענין להשיא אשה אינו נאמן מן התורה רק מדרבנן וע"כ דס"ל דהך דספרי היא אסמכתא בעלמא או דר' יוסי פליג על ר"י וצע"ג:

והנה בזה היה נראה דלפסול אדם מכשרותו היה צריך ב"ד כיון דצריך שני עדים ואין לו דין איסור גרידא שע"א נאמן ממילא בעי ב"ד דכשר עכ"פ לד"מ וצ"ע בזה:

והנה בשו"ת מהרי"ק שורש ל"ג וכן קי"ל בש"ע יו"ד סי' א' שוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא כיון דהשוחט מכחישו והמהרש"ל והאחרונים נחלקו בזה ע"ש ועיין בט"ז וש"ך שם ובסי' קכ"ז אבל מדבריו שם נראה מבואר דסגי בע"א לפסול האדם מכשרותו ואם לא היה מכחישו היה נפסל עפ"י ע"א ול"צ שני עדים כלל. אמנם נראה לפענ"ד דשם הפסול של השוחט נצמח משום דהבהמה נשחטה שלא כהוגן והוא אמר שכשרה היא א"כ עיקר אנו דנין על חזקת הבהמה וכשרותה דכ"מ שאנו דנין בתר חזקה כבר הורינו הריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין דף ל"ו דאנו דנין על עיקר צמיחת החזקה ולא המסובב ממנו וא"כ על הבהמה נאמן ע"א באיסורין שהספק על השחיט' גופה וא"כ ממילא נפסל האדם עי"ז ושפיר יוכל לפסול אותו ע"א דעיקר אנו הולכין בתר עיקר החזקה וממילא המסובב מזה כמותן וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש המהרי"ק דשחיט' שניה גם העד כשר לאכול מזה כיון דאין מוחלט לפסול עולמות מכח זה א"כ ל"ש שויא אנפשי' חד"א והמשנה למלך בפ"א משחיטה הביאו ותמה ע"ז מדברי התוס' בכתובות דף מ"ד דכתבו דלענין אורעי סהדי כל שהודה שזייפו כל השטרות של אותן עדים פסולים הרי דשויא חד"א מהני אף להבא. ולפענ"ד נראה דבאמת צ"ב מה זו סברא של המהרי"ק דסוף סוף שויא אנפשי' חד"א. ולפענ"ד הענין כיון דלפסול האדם ל"מ שויא אנפשי' חד"א דמ"מ א"י לפסול אותו רק לאסור על נפשו הרשות בידו לאסור עצמו בשחיטתו אף שהוא כשר ולפ"ז כיון דעל האדם א"א לפסול רק דשחיטתו אסר על נפשו והרי לא אסר על עצמו רק אותה שחיטה דבאמת גם הוא אינו נאמן על האדם לפסלו אף שלא הי' מכחישו רק כיון דהבהמה אסורה ממילא נפסל וא"כ עיקר אנו דנין על הבהמה אבל שאר בהמות לא נפסלו וא"כ זהו כאן אבל שם אף דהוא מודה שהוא מזוייף אבל העדות לא נפסלו כלל ורק שנאמן על עצמו ויכול לזוק בנכסיו א"כ אין נ"מ בין עבר ובין עתיד דעל עצמו היה נאמן תמיד ובשלמא שם דע"י שהיה נאמן אם לא היה מכחישו היה גם האדם נפסל וע"כ משום דאנן על הבהמה דיינינן ומה שמסתעף ממנה הרי היא כמוה וא"כ גם מה דשויא אנפשא חד"א עיקרו דוקא אותה בהמה אבל כאן מעולם לא הניח לנו לדון על העדים רק דיכול להזיק בנכסיו ואין נ"מ בין עבר ובין עתיד ודו"ק היטב כי זה ברור:

ואגב אומר במ"ש הסמ"ג שם דמה שלקה רבא לזיגוד לא היה מלקות ממש ורק מלקות מדרבנן והביא ראי' דמלקות ממש למדין מסנהדרין רשע רשע מד"נ והרי ד"נ אין דנין אלא בזמן דסנהדרין נוהגת ע"ש ודבריו תמוהין דהא דוקא ד"נ אין דנין אלא בסנהדרין אבל מלקות סגי בשלשה מומחין וכמ"ש הרמב"ם פי"ו מסנהדרין רק דבעי סמוכין ובזמן מהר"י בי רב ומהרלב"ח היו מלקים רק שנחלקו אי מקרי סמוכים כמבואר בקונטרס הסמיכה וכבר התפלא בזה הפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ב ובאמת באו"ח סי' תר"ז כתב דאין מועיל מלקות בזה"ז דאין לנו סמוכים וגם אין חייב עכשיו מלקות דליכא התראה ועמ"א מ"ש בזה בס"ק ח' ואני כתבתי בגליון המג"א שבסי' רצ"ה בחו"מ כתב הב"י דיש מקום שיהיו סמוכין גם בזה"ז והב"י בעצמו נסמך ממהר"י בי רב וכפי הנראה לא ברור להב"י הדין ועכ"פ משמע דאם הי' סמיכה בזה"ז היו מלקין אף שאין דנין ד"נ וא"כ יפה תמה הפר"ד ובלא"ה תמוה דאנן לא קיי"ל כר"י דדנין מלקות בכ"ג דאליביה מפרש אביי משום דיליף רשע רשע וכדאמרו בסנהדרין דף יו"ד ואנן קיי"ל דמכות בשלשה. ולפענ"ד כוונת הסמ"ג דרבא אמר שם דמלקות במקום מיתה עומדת ובזה לא מצינו חולק דהא זה מצד הסברא וניהו דלא בעי כ"ג דהא מ"מ אינו ד"נ ממש דהרי בעי אומדנא שיהיה חי וכדאמרו שם אבל מ"מ מלקות במקום מיתה הוא והיא מיתה קלה וכמ"ש רש"י שם וא"כ כל שבטל ד"נ אפשר דלרבא ל"ש גם דיני מלקות ושפיר מקשה הסמ"ג על רבא דהלקה לזיגוד והא לדידיה ל"ש להלקות מלקות ממש דהוה במקום מיתה ואנן באמת לא קיי"ל כרבא בזה וז"ב ועיין בתוס' סנהדרין דף ל"ג מ"ש בזה שוב מצאתי ברמב"ם פט"ז מסנהדרין שכתב בהדיא דמלקות במקום מיתה עומדת ועכ"מ שם דבזה קיי"ל כרבא וא"כ שוב אין מקום לדברי הסמ"ג ואפשר שהסמ"ג חולק בזה על הרמב"ם וצ"ע:

והנה הרמב"ם בפ"ו מרוצח ה"ה כתב וכן כל הרצחנים שהרגו בע"א וכו' אם הרגן גואל הדם שאין להם דמים והראב"ד השיג עליו תימה הוא ואיך נאמין ע"א להתיר דמו של זה לגואל הדם ולכאורה תימה לתמיהתו דמי הגיד לו שמתירין דמו של זה הא הרמב"ם לא אמר רק שאם הרג גואל הדם אין לו דמים והרי ע"א עכ"פ ספק הוא שמא אומר אמת וא"כ עכ"פ מספק אין הורגין גואל הדם. אך באמת דברי הראב"ד נכונים דזה ודאי אם לא קבלו עדות העד ודאי אם הרג גואל הדם חייב מיתה וא"כ ע"כ צריך עכ"פ שיקבלו עדותו של ע"א ויגמרו דינו שעכ"פ הגואל דם מותר להרגו ושפיר תמה דמי התיר לקבל עדותו להתיר דמו של זה לגואל הדם. והנה להסמ"ג שכתב דע"א אינו רשאי להגיד לו שחטא ולוקה ע"ז וא"כ פשיטא דאינו עד כלל ובודאי חייב גואל הדם מיתה שהרג שלא כדין ובודאי שיפה טען הראב"ד. ולכאורה רציתי לומר דמיירי שזה מודה שהרג ואף אם נימא דאינו גולה עפ"י עצמו עכ"פ כיון שיש כאן ע"א עכ"פ ל"ש אין אדם מע"ר דהא אומר שבשוגג הרגו ורצונו לעשות תשובה וא"כ בכה"ג עכ"פ מועיל העד שיקבל תשובה וא"כ כל שכבר נתקבל עדות העד שום איסור בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין הט"ז ועפ"י בחידושיו לקידושין דף ס"ג ובק"א וה"ה כאן אך נראה דגם בזה צדקו דברי הראב"ד דבשלמא התם עוד לא הי' נ"מ בעדות העד לענין שום דבר חיוב רק לענין איסור בלבד ולזה האמינו תורה א"כ ממילא נתחזק האיסור על פיו וא"כ שפיר מלקין אח"כ עי"ז שהוחזק איסור וכן ממיתין וסוקלין עפ"י חזקה אבל כאן תיכף בשעה שהעיד היה נ"מ לענין גואל הדם וא"כ לענין זה אינו נאמן ואיך שייך שהוחזק האיסור עפ"י עד ועכ"פ אם כה ואם כה יתיישב בזה דברי הפסוק ועד אחד לא יענה בנפש למות וכ"כ בחידושי תורה דהדבר תמוה דפשיטא דלא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת והבאתי דברי הש"ס בסנהדרין דף ל"ד שדרשו מזה דלא יענה בין לזכות בין לחוב ואכתי קשה דלמה דוקא ע"א ולפמ"ש הרמב"ם והראב"ד א"כ ז"ש הכתוב וע"א לא יענה בנפש למות דהיינו שע"א אינו מועיל אף למות ע"י גואל הדם ודו"ק היטב כנלפענ"ד ללא דברי רבותינו הקדושי' ועיין תוס' סוטה דף ג' ודו"ק:

והנה לכאורה ק"ל לפי דברי הסמ"ג דלוקה אם העיד באחד שעשה עבירה א"כ יקשה בהא דאמרו בסנהדרין דף כ"ז דאתו סהדי חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר גנב קתא דבורטייא וקשה כיון דהוה עדות מיוחדת א"כ עכ"פ לא היה ראוי להגיד וחייב מלקות ואיך מצטרף אח"כ ובפרט אם נימא כשיטת התו"י בכריתות דף י"ב דצריך שיכוין לשם עדות וקשה הא לא נתכוין להעיד אך ז"א דהא כל שיש תועלת בעדותו לענין שבועה שוב מותר להגיד ודוקא כל שאין תועלת בעדותו הוא דאינו רשאי להגיד וכמבואר בהדיא בחו"מ סי' כ"ח ס"א איברא דלפ"ז צ"ב בבר בניתוס דאסהידו ביה חד אמר קמאי דידי אוזיף בריבתא וחד אמר לדידי אוזיף א"כ כיון דע"כ צ"ל פלגינן דיבורא ואין אנו מאמינים לו שלדידיה אוזיף וא"כ היאך היה יכול להגיד דהא הוה טוביה חטא וזיגוד מנגד ופסול לעדות דעכ"פ מדרבנן לוקה ומדאוריית' עובר עכ"פ אף שאינו רשע דחמס ולא רשע דעביר' שיש בה מלקות אבל מדרבנן עכ"פ לוקה והיאך מצטרף לעדות ובשלמא העד שאמר קמאי דידי אוזיף בריבת' יש תועלת בעדותו לחייבו שבועה אבל זה אין תועלת בעדותו דע"כ א"א לחייבו דכיון דאנו אומרים דפ"ד אין אנו מקבלין העדות רק לפוסלו אבל לא להחזיר הריבי' או לשבע וא"כ שוב היה פסול דהו"ל רשע וא"כ איך מצטרף אך נראה כיון דהראשון כבר אמר קמאי דידי אוזיף בריבתא וא"כ זה שאמר לדידי אוזיף מצטרף לפסלו שוב היו תועל' בעדותן לענין לפסלו לעדו' וכל שיש תועלת בעדותו ולא הגיד בחנם מותר להגיד ובזה י"ל הא דפריך הש"ס והא רבא הוא דאמר לוה בריבי' פסול לעדו' ותמה המל"ל דלמא מיירי בריבי' דרבנן ולא מפסל ועיין בהגהת ט"ז חו"מ סי' ל"ד שגם המהרש"ק הקשה כן וכן הקשו דלמא מיירי דלא נתן עדן הריבי' ואין הלוה עובר משעת שימה ולפמ"ש א"ש דבאמת צ"ב היאך מועיל עדו' העד שאמר קמאי דידי אוזיף בריבתא והא אין תועלת בעדותו כלל שלא אמר למי אוזיף וצ"ל שבאמת אמר שאוזיף לאותו איש וא"כ יש תועל' בעדותו שעכ"פ יכול לחייבו שבועה דניהו דזה שהעיד לדידי אוזיף אינו נאמן לגבי עצמו ופ"ד אבל עכ"פ מצד עדו' העד דקמאי דידי אוזיף צריך זה לשבע ולפ"ז זהו כשכבר נתן אבל אם מיירי בריבי' דרבנן או כשלא נתן א"כ אין תועלת בעדותו כלל דריבי' דרבנן א"י בדיינים ואף דחייב לצי"ש עכ"פ שבועה א"י לחייבו בדבר שאינו חייב רק לצי"ש א"כ שוב לא נ"מ בעדות הראשון שאמר קמאי דידי אוזיף והיאך יצטרף אח"כ וכבר ביארתי בתשובה אחרת דעדות מיוחדת דמצטרף הוא דוקא כל שהיה תועלת בעדותו עכ"פ לענין שבועה:

ובזה ביארתי דלכך בד"מ כשר עדות מיוחדת משום דיש תועלת בעדותו עכ"פ לשבועה וביארתי בזה דברי התוס' במכות דף וא"ו ע"ב ע"ש ולפ"ז ע"כ מיירי שנתן הריבי' והי' ריבי' קציצה דאל"כ לא הי' תועלת בעדותו ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה לי אברך אחד וכעת הוא מחוברי חבר דמ"פ והא רשע הוא והא י"ל דהלוה בריבי' לצורך פ"נ והלוה מותר ללוות והמלוה עובר וא"כ שפיר משכחת לה בכה"ג לדידי אוזיף בריבתא ולפמ"ש א"ש דבאמת בהא דמבואר סי' ק"ס סעיף כ"ב דמותר ללוות בריבי' מפני פקוח נפש תמה הט"ז שם דלמה נ"מ כתב כן דמצד המלוה פשיטא דיש איסור ומצד הלוה אין כאן חשש דפ"נ דוחה הכל ע"ש ולפענ"ד הי' נראה דנ"מ לענין אם צריך להחזיר בר"ק דאם נימא דהלוה עובר א"כ מחוייב להחזיר לו אבל אם הלוה עשה מצוה ניהו דזה עבר עבירה אבל ל"ש הטעם דהתורה אמרה אהדר לי' כי היכי דניחי דהא מצד הלוה היה מצוה והתורה לא אמרה דר"ק יוצא בדיינים רק היכא דיש כאן ריבית מצד הלוה והמלוה אבל לא בשאין כאן ריבי' רק מצד המלוה כנלפענ"ד מצד הסברא ולפ"ז שוב שפיר מקשה דכיון שא"צ להחזיר שוב איך כאן תועלת בעדו' העד ול"ש להצטרף העדו' וכמ"ש ודו"ק היטב כי הוא חריף ובלא"ה נראה לפענ"ד בישוב קושי' הט"ז דע"כ לא הותר פ"נ רק בשאינו מכשיל לאחר בעבירה אבל כאן דגורם דהמלוה עושה איסור בשביל פ"נ של זה לא הותר לזה לוות ממנו וגדולה מזו כתב בשטמ"ק בב"ק דף פ' דכל שיש הפסד קצת לחבירו כגון גידול בהמה דקה לא הותר משום פ"נ ומכ"ש שמחטיא לחבירו וגדול המחטיא יותר מן ההורג ודו"ק היטב כי הוא חריף:

והנה בהא דאמרו בכתובו' דף יו"ד אסבוהו כופרי מברכתא חביט' ליה לכאורה יש לומר דזהו בשביל שהוציא שם רע על בת ישראל וכ"כ התוס' שם אך לפי דברי הסמ"ג מיושב היטב דכל שאין אחר יודע אסור להוציא ש"ר והעד לוקה וע"ז פריך כיון דמהימן א"כ לא נתכוין להוציא לעז רק שתאסר עליו ולמה ילקה וע"ז אמרו דמהימן ומ"מ מסבינן ליה כופרי דחזינן דחשוד על הזנות ודו"ק:

והנה במה שהארכתי למעלה בענין מלקות במקום מיתה עומדת כעת ערב חג השבועות תרט"ו נתתי אל לבי במה שהאריכו התוס' בסנהדרין דף ל"ג דלמה לא דריש רבא ג"ש דרשע רשע והא בכמה מקומות מצינו הך דרשא דרשע רשע ע"ש שנדחקו דרבא אמר לא צריך לזה הדרשא ולפענ"ד בפשיטו' דהנה באמת צ"ב כיון דהג"ש דרשע רשע נתקבלה א"כ למה נחלקו רבנן על ר"י וס"ל דמלקו' בשלשה דבשלמא בכ"מ שנחלקו יש לומר דכיון דגז"ש אין אדם דן מעצמו רק שלמד מרבו וזו לא למדה מרבו אלא כאן דהגז"ש דרשע רשע נתקבל א"כ למה לא דרשו חכמים זאת ולכך אמר רבא דלענין שיהי' בכ"ג גם לר"י לא נתקבל ורק דאמרה מכח סברא דמלקות במקום מיתה עומדת וא"כ לכך חכמים חלקו ע"ז ואדרבא בזה מובן היטב מחלוקת חכמים ור"י דגם חכמים ס"ל דמלקו' במקום מיתה עומדת והיינו כפירש"י דמיתה זו קנסה עליו התורה רק דס"ל דכמו דבד' מיתות יש חמורו' וקלות כמו כן הך מלקות הם הקל שבקלו' ולכך סגי בשלשה דדוקא למיתה חמורה אף שמהקלות היא כיון דיש בה איבוד נפש בבירור הצריכה התור' כ"ג אבל מלקו' דאף דהוא ג"כ מיתה לפעמים אבל אינו ברור א"צ רק שלשה:

ובזה מבואר היטב דברי הרמב"ם פט"ז מסנהדרין ה"א שכתב דאף שמלקו' בשלשה במקום מיתה היא עומדת והכ"מ תמה דזה לר"י ולא לחכמים ולפמ"ש א"ש דבא הרמב"ם לבאר דבאמת גם חכמים מודים דבמקום מית' עומדת רק דהיא קלה מאד מכל ד"מ וע"כ הבדיל' התור' דבזה סגי בשלשה ודברי הרמב"ם מבוארים ובזה מבואר היטב דברי הסמ"ג שכתב דמה דנגדיה רבא אינו רק מדרבנן שהרי למדין גז"ש דרשע רשע וד"נ אינה נוהגת רק בזמן שסנהדרין נוהגת ולפמ"ש דבריו נכונים מאד דניהו דמלקו' דנים בשלשה אף בזה"ז היינו משום דהיא מית' קלה ורבא לשיטתו דס"ל דמית' היא רק שהיא קלה ולפ"ז אין מהראוי לדון בזה"ז דעכ"פ שם מיתה על זה. ולפ"ז באמת לא שייך מלקו' בזה"ז אף אם היו לנו סמוכין דעכ"פ מית' הוה וממנ"פ למאן דיליף רשע רשע בכ"מ א"כ ודאי אינו נוהג וע"כ דס"ל מלקות במקום מיתה עומדת וא"כ שוב הוה כמו מית' ואינו נוהג רק בזמן שהיו סנהדרין ודו"ק היטב ועיין רמב"ם פי"א מסנהדרין ה"ד כתב אחד ד"נ ואחד דיני מלקו' וכו' אלא שהמלקו' בשלשה ונדחק הלח"מ בזה דהא גם ד"מ בשלשה ולפמ"ש בא הרמב"ם לומר דאף דמלקו' במקום מיתה עומד' אפ"ה חלוק מד"נ בזה ואינו רק בשלש' וכמ"ש בפט"ז הנ"ל ודרך אגב אבאר מ"ש הרמב"ם ואין אחד מהם בשור הנסקל חוץ מד"א שדינו בכ"ג והוא מהש"ס דלמדו מלא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה דין שור הנסקל והיא תימה לפענ"ד דהרי משפט אביונך הוא גם ד"מ בכלל כמבואר ריש פאד"מ והרי בד"מ מטה ג"כ עפ"י אחד ועיין רש"י ר"פ אד"מ במשנה דלמדו משור הנסקל אבל זה תימה דכל דכתיב משפט אביונך גם ד"מ בכלל ואולי זה הוה כמפורש כיון דדרשו על שור הנסקל מכ"ש ועיין שו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב שהאריך בזה. אך לפענ"ד נרא' עפי"מ דמצאתי ביראים מצוה רמ"ה שכתב דבר נפלא דלכך בד"מ מטין עפ"י אחד דהרי כתיב לא תהי' אחרי רבים לרעו' וכתיב אחרי רבים להטות ודרשינן לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה והנה זה שייך בד"נ דמשכחת לה רעה לפעמים בלי טובה ולפעמים טובה בלי רעה אבל ד"מ מה שטוב לזה הוא רע לזה ואיך שייך לומר הטייה לרעה או הטייה לטובה ודפח"ח וש"י ולפ"ז זהו בכל ד"מ אבל בשור הנסקל דהוה ד"נ וד"מ וכאן הוה רק רעה בלי טובה או טובה בלי רעה שהרי אינו בשנים רק לאחד ומעתה זהו דדרשו לא תטה משפט אביונך וע"כ בד"נ הוא דשייך ביה הטייה לרעה או לטובה אבל בד"מ ל"ש זאת ולזה אמר אבל אתה מטה דין שור הנסקל והיינו דאף דבזה שוה לד"נ דמשכחת הטייה אם לטובה לבד או לרעה לבד אפ"ה מטין ע"פ אחד ודו"ק היטב כי הוא נחמד מאד וע' בר"ן בחידושיו לסנהדרין ריש אחד ד"מ ולפי דבריו שם יש לפלפל בזה ע"ש ותבין וע' תוס' ר"פ אד"מ ד"ה אחד שכתבו דאין לדמות ד"מ לד"נ בזה ולא ביארו ולפענ"ד דבר ברור שכוונו למ"ש היראים בזה. וראיתי במהרש"א שהקשה ג"כ קושית הר"ן דבד"מ דהוא בשלשה היאך משכחת לה כלל שיהי' מטין לרעה יותר מלטובה והא ע"כ הרוב הוא או לזכות או לחובה ובד"מ ל"ש טובה או רעה מיוחדת. ולפענ"ד הדבר ברור דהו"א דבזה נלך בתר עני ועשיר דלעני נטה לטובה ולעשיר לא נטה כל שהן רק שלשה צריך כל השלשה להטיב וזהו דכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו ומדוקדק מה לשון אביונך דאם קאי שלא להטות בד"נ אין נ"מ בין עני לעשיר ולזה ילפינן משור הנסקל דאף שהוא כד"נ אפ"ה מטין ומכ"ש ד"מ דאין נ"מ בין עני לעשיר ודו"ק היטב. ודע דיש לי תימה בדברי רבינו שבמנין המצות מל"ת ער"ח מנה לא תטה משפט אביונך דהיינו אדם רשע והסמ"ג מל"ת ר"ה ר"ו מנה משפט האביון ממש ללאו בפ"ע והוא תימה רבה לפענ"ד דהרי חז"ל דרשו מזה לא תטה משפט אביונך הא משפט שור הנסקל מטה וא"כ היינו דלא תטה להכריע וא"כ אינו בכלל מטה דין דהיינו שפוסק שלא כדין ואם נימא דהיינו כפשוטו של מקרא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו יקשה מנ"ל להש"ס דשור הנסקל מטה והא אצטריך לגופא וצע"ג:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף