שואל ומשיב/ה/כט

שואל ומשיב ‏ ה כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן כט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב המופלג מו"ה יאקיל נ"י מבריסק.

בהיותו עמנו בק' קריליב במדינת פולין שאל אותי על דברת התוי"ט פ"ד ממס' שביעית משנה וא"ו ושאנס איש פלוני את בתי וכתב הרע"ב משום דבו"פ ממונא הוא וע"ז כתב התי"ט דמסתמא ממונא קא תבע ולא קנס שאם הודה לא ישלם כדפירש הרע"ב במ"ד פ' דלקמן ומסתבר דכשם שחולק שם ר"ש כמו כן חולק בכאן לענין עדות עכ"ל וע"ז תמה מעלתו דהא משביע עדי קנס מבעיא לי' להש"ס בדף ל"ג אם חייבים ולא אפשטא ולא עוד דהש"ס קאמר דלראב"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי גם בקנס חייב וא"כ ר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי א"כ אף דר"ש ס"ל דקנס קתבע יתחייב. והנה קושיא גדולה היא והנ"ל בזה דהנה באמת צריך להבין מה דקאמר הש"ס לראב"ש דאמר דבר הגלמכמ"ד ולא קאמר לר"ש בעצמו דודאי ס"ל בכ"מ כן וגם לענין משביע ע"א דנחלקו ראב"ש ורבנן בדף ל"ג ופליגי אי דבר הגלמכמ"ד ולמה לא פליג ר"ש בעצמו וגם לא קאמר דראב"ש כאבוה ס"ל כדרך הש"ס בכ"מ וע"כ נ"ל הדבר ברור דאין הנושאין שווים דענינו של ר"ש היא בדבר השוה בעצם ממון רק שכעת אינו שוה בשביל סבה מבחוץ כגון שור הנסקל או קדשים שחייב באחריותן ולכך כל שגורם לממון שפיר ס"ל לר"ש דכממון דמי אבל כאן כעת אינו ממון כלל כמו בע"א דבאמת ע"א אינו נאמן רק לשבועה ויכול לשבע ומפטר ורק דכל שלא ירצה לשבע אף באמת יתחייב ממון זה גם לר"ש פטור ורק ראב"ש ס"ל דגם בזה דבר הגלמכמ"ד. וכמדומה לי שבחידושי ריטב"א לשבועות מבואר כן בהדיא ואינו ת"י כעת ולפ"ז דברי התוי"ט נכונים דלר"ש דקנס קתבע אף דבכ"מ ס"ל דבר הגלמכמ"ד כאן פטור דכאן כעת אין בו דררא דממונא כלל וז"ב לדעתי ודו"ק. אמנם אי קשיא הא קשיא דאף אם נימא כרבנן דר"ש הא מבעיא לי' להש"ס אף לרבנן כיון דקמודה מפטר לאו ממונא קא כפר ליה ולפ"ז לר"ש דס"ל דתובעו קנס ולא בו"פ כדאמרו בשבועות ל"ח ע"ב דלא שביק איניש מידי דקיץ וכו' ועיין במהרש"א שם דלר"ש ודאי לא תבעו רק קנס ולא בושת ופגם ולפ"ז לר"ש ודאי מהראוי' לחייבו כשתבע להעדים דבזה ל"ש דאי מודה מפטר ול"ח ממון דהא בעינן שיתחייב עצמו במידי דאל"כ מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וא"כ כל שהי' עדים הי' חייב ממון גמור וכאן לא חייב עצמו דבר דא"ל כיון דאם היה מודה הי' בופ"ג והו"ל מחייב עצמו בבופ"ג דז"א כיון דהוא תבעו קנס והוא קא מודה בו"פ א"כ הו"ל כטענו חטים והודה לו בשעורי' ולשיטת הפוסקים דהטעם הוא משום מחילה א"כ גם כאן מדלא תבעו הבו"פ מחל לו ושוב לא יתחייב הבו"פ וא"כ כיון שלא חייב עצמו במידי שוב חייב מודה בקנס ואח"כ באו עדים והיאך כתב התוי"ט דלר"ש פטור והיא קושי' גדולה וא"ל דלר"ש ניהו דתבע זאת ולא הבו"פ משום דלא קיץ אבל עכ"פ לא מחל לו דז"א דאכתי למה לא תבעו שניהם והרי פטור משבועה משום דלא תבעו רק קנס ולא בו"פ כלל ואולי מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם בטוש"ע סי' רל"ב ס"ז בחו"מ דבדבר שאינו קצוב ל"מ מחילה והא הבו"פ לא קיץ והו"ל דבר שאינו קצוב. אמנם בגוף כוונת התוי"ט הנ"ל נלפענ"ד דבר חדש דלר"ש ודאי פטור אף דס"ל דבר הגלמכמ"ד דר"ש לשיטתי' דס"ל דאף בעמד בדין פטור על הקנס גבי שבועת הפקדון משום דת"ל וכיחש והיינו כדאמרו בכתובות דף מ"ב בסוגיא דהואיל ועיקרו קנס פטור וא"כ מכ"ש במקום דאם הי' מודה מפטר רק דתאמר דהוה דבר הגל"מ שאם לא יודה יתחייב אבל מ"מ עיקרו קנס ופטור לר"ש וממילא ה"ה בשבועת העדות דגמרינן משבועת הפקדון ואף דהתוס' בשבועו' דף ל"ג ד"ה או כתבו לחלק בין שבועת פקדון לשבועת העדו' היינו לרבנן דר"ש או לר"ש אם נימא כס"ד בכתובו' שם דר"ש ג"כ מחייב בעמד בדין אבל אם נימ' כמסקנת הש"ס דאף בעמד בדין פטור משום דעיקרו קנס מכ"ש בזה ודברי התויו"ט ברורים כשמש בצהרים:

עוד שאל בהא דאמרו בשבועות דף ל"ז ע"ב מלקא הוא דלא לקי אבל קרבן מייתי תיובתא דרבה תיובתא ואמאי לא מוקי כדרבינא כדמוקי לעיל מינה גבי שתי כתי עדים וגם זה לכאורה תמיה עצומה והנ"ל בזה דהנה התוס' בדף ל"ג ד"ה קרובים כתבו דמיירי שהיו כשרים בשעת ראית העדות ואח"כ נתקרבו והיו נשיהם גוססות ע"ש דאל"כ הו"ל תחלתו בפסול ולפ"ז כאן לענין מלקות ע"כ א"א לאוקמא כדרבינ' דא"כ בשעת התראה היו בפסול דהא בעינן התראה למלקות וא"כ א"א לאוקמ' שהיו קרובים דא"כ מה קמ"ל שאינו לוקה על ידן הא ע"י פסולי עדות ל"מ התרא' למלקות ובנשיהם גוססות א"א לאוקמ' כאן כמ"ש התוס' בדף ל"ז ע"ב ד"ה ה"נ ע"ש וא"כ כל שהיו קרובים פשיטא דל"מ התראה ולכך לא מוקי בכה"ג ואגב אזכור מה דק"ל בהא דאמרו בדף ל"א ע"ב במשנה שא"י לך עדות דאם אמרו אמן דחייבין ואמאי הא יוכלו לומר דמאי אין אנו יודעין לך עדות דקאמרי דלא נתכוונו להעיד וכדאמרו בכריתות דף י"ב ע"ב וע"ש בתוס' ישנים דאם לא כוונו להעיד דלא מקרי עדות כלל וא"כ בכה"ג פטורים וצ"ל דמיירי שהודו אח"כ שכוונו להעיד רק שלא רצו להעיד:

ובזה יש ליישב מה שהקשה הר"ן דאמאי כפרו חייבים הא א"י לחזור ולהעיד כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות ולפמ"ש י"ל דאכתי יכולים לומר מאי אין אנו יודעין שלא נתכוונו להעיד ומלא נתכוונו לנתכוין פשיט' דלא מקרי חוזר ומגיד דהם יכולים לומר שבתחלה סברו שלא כוונו להעיד ואח"כ נזכרו שכוונו עדותן וכעין מ"ש התוס' לענין אין זוכרין לך עדות דיכלו לומר אשתלי ובסיפ' לכך חייבין משום דהוא השביעם שיבאו ויעידו והם כפרו מה נ"מ אם יאמרו שהכוונה היו שלא כוונו להעיד סוף סוף אמרו שאינם עדים לו ולהכי חייבים וא"י לחזור ולהעיד דהרי משוו נפשייהו רשיעי דבשלמא כשהם אמרו שא"י לך עדות והוא השביעם אח"כ א"כ יכולים לפרש דבריהם אח"כ דמאי אין יודעין לך עדות דקאמרו לא כווננו לעדות וא"כ יכולים אחר השבועה שהשביעם לחזור ולהודות שנזכרו שכוונו להעיד וכעין שכתב הר"ן לפי דרכו דמאין יודעין ליודעין ל"ח חוזר ומגיד ומכ"ש בלא כוונו להעיד אבל בכפרו על השבועה שא"י לפרש דבריהם אחר השבוע' שהשביעם וא"כ מחשבו חוזר ומגיד וכן צ"ל לפי דרך הר"ן דבהשביעם גרע טפי דאל"כ יקשה אמאי בסיפ' כשכפרו בפני ב"ד פטורין משום שא"י לחזור ולהעיד וקשה הא הו"ל מאין יודעין ליודעין וע"כ צ"ל דכיון דהשביעם ע"ז והם כפרו שוב א"י לחזור ולהעיד משא"כ בנשבעו מפי עצמן או שענו אמן כנ"ל ועכ"פ מ"ש למעלה דאין אנו יודעין לך עדות יוכלו לומר שלא נתכוונו ודאי נכון אבל באמת אנן לא קיי"ל כן ואף שלא כוונו להעיד מקרי עדות והארכתי בזה במק"א בתשובה. ובזה אמרתי ליישב הא דמבואר בדף ל"ה שבועה שא"י לך עדות והם יודעין והי' אחד מהם קרוב או פסול פטורין והדבר תמוה דכמאן אתיא לרבי יוסי בממון תתקיים העדות בשאר ואף לרבי כל שלא באו לב"ד אף שנתכוונו להעיד אין פוסלין את השאר וכבר תמה בזה בתוספות חדשים בגליון התוי"ט שם ולפמ"ש א"ש דבאמת יוכלו לומר שלא נתכוונו להעיד וכבר כתב הש"ך סי' ל"ו דכל שלא נתכוונו שניהם להעיד ויש כאן קרובים ופסולים פסול דאם אתה מחשיב זה למעלה במה שלא נתכוונו הא גם הכשרים לא נתכוונו וא"כ לרבי שפיר פטורים בכה"ג ודו"ק:

שוב עיינתי היטב בתומים סי' כ"ח ס"ק י"ט ובקה"ח שם שהאריכו בדבר זה והקשו דאמאי ברישא לא נפסלו משום דמשוו נפשיהו רשיעי דאמרו שאין אנו יודעין ע"ש שנדחקו ולפמ"ש י"ל דבאמת כל שאמרו אין אנו יודעין לך עדות יש לפרש דהכוונה שלא כוונו לעדות וא"כ כל שנזכרו אח"כ שכוונו לעדות פשיט' דאין חוזרין ומגידין דכיון דהי' שלא בב"ד ולא צריכין לשום על לב עדותן א"כ לא שמו על לבם אם כוונו לעדות בעת ההיא אבל בכפרו בב"ד כיון דשם ששואלין אותן באם לא יגיד וצריכין לידע אם יודעין עדות או לא גם אם יתנצלו שלא כוונו להעיד ג"כ אין חוזרין ומגידין דמסתמא אמרו אמת שלא כוונו להעיד לו ורוצין לחזור עכשיו ומשוו נפשייהו רשיעי וגדולה מזו שיטת הר"מ דכל שלא בב"ד אף שנשבעו אמרינן דיכולים לחזור ולהגיד וכמו שהאריכו שם:

ובזה נתיישב היטב הך דנמצא אחד מהם קוא"פ וע"ד שכתבתי למעלה דעכ"פ אם יטענו שלא כוונו להעיד שוב נפסלו משום נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכמ"ש הש"ך סי' ל"ו ודו"ק. אחר שנים רבות הגיע לידי שו"ת מהרי"ט צהלין ומצאתי בסי' נ"ד האריך על דברת הר"ן הנ"ל דא"י ליודע לא מחשב חוזר ומגיד ותמה ע"ז מדברי המרדכי והתוס' פרק הכונס וכבר קדמו ברוב דבריו בב"י חו"מ סי' כ"ט ע"ש ודו"ק. ומצאתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"ה שהאריך להוכיח דאם אומר איני זוכר לא הוה כמכחיש דברי חבירו ומהתימה שלא הזכיר דברי הר"ן דאיני יודע לא הוה כחוזר ומגיד ומ"ש באומר איני זוכר וגם מה שהביא דברי המרדכי שם הנה במרדכי לא מצאתיו והוא בשלטי הגבורי' פ"ב דכתובות אות ה' ע"ש וגם בזה צ"ע דלשיטת הר"ן אין מקום לזה וצ"ע ומצאתי בנימוק"י פרק אלמנה לכ"ג וכ"ה בשעאהע"ז סי' ד' סכ"ו דאם הארוס אומר שאינו זוכר אינו כמכחיש ע"ש ומזה ראיה ברורה להח"ץ ז"ל. ודרך אגב אומר בהא דאמר עמד בבהכ"נ ואמר משביעני עליכם ואמר שמואל ואפי' עדיו עמהן ופריך פשיטא ל"צ דקאי עלייהו וכו' וערש"י ובר"ן שהאריך לבאר שיטת הרי"ף בזה ולפענ"ד נראה כיון דהשביע אנשי בהכ"נ ביחד או סיעה של בני אדם ואולי יש שם קרובי' או פסולי' ועלייהו לא קאי השבועה וא"כ ממילא מתוך שבטלה על הקרובים בטל גם על הרחוקים וכשרי' ולכך הוצרך לייחד עדיו וכמ"ש התוס' והרא"ש במכות דף וא"ו לענין מזמוטי חתן וכלה שעומדים גם קרובי' ופסולי' דכל שמייחד עדים הוציא מן הכלל רק אותם שכשרים וה"ה כאן ובזה יש לפרש הסוגיא וליישב שיטת הרי"ף בזה ואכ"מ:

והנה במ"ש דלא כוונו לעדות כבר הארכתי בזה בתשובה אחרת דשיטת התוס' ישנים בכריתות דף י"ב דכל שלא כוונו להעיד הו"ל כעדי' פסולי' דעדים צריכין לכוון להעיד ובזה אמרתי דבר נחמד במה דאמרו בב"ב דף נ"ו ע"ב בין חיטי לשערי לאו אדעתא דאינשי ופירשב"ם אין מביני' בין קמת חיטים לקמת שעורי' ונשאלתי בזה מדוע שינה רשב"ם פירושו הפשוט דלאו אדעתא דאינשי ולא דקדק היטב בשעת מעשה אי הוה שעורי' או חטים וכ"כ התוס' שם ד"ה אלא והשבתי דכיון שצריך לכוין לעדות א"כ אם נימא דלא דקדקו יפה שוב לא כוונו לעדות שוב ראיתי די"ל דגם התוס' ס"ל כן רק דכיון שכתבו דבין מנה שחור ולבן צריכין למידק שלוה אותו מנה שיתחייב לשלם אותו מנה אבל הכא לא דייקי דבכל ענין שיאכלנ' חיטין או שעורין הוה חזקה ע"ש א"כ שוב ל"ש לומר דהעדי' צריכין לדקדק בשעת ראיית העדות דהרי כיון שאין נ"מ לענין העדו' עצמו שוב א"צ לדקדק דבכל ענין הוה עדו' איברא דדברי התוס' תמוהי' דגם דמנה שחור ל"ש שיתחייב לשלם אותו מנה דהא מלוה להוצאה ניתנה ויכול ליתן לו מנה אחרת ואדרבא בקרקע ודאי נ"מ בין חיטי ושערי וא"כ אדרבא היו צריכי' לדקדק מה שאכל וא"ל כיון דהי' לו חזקה לא נ"מ דהקרקע עם הפירות כלו שלו דז"א דעכ"פ בשנה ראשונה ושניה טרם שהחזיק בקרקע היה נ"מ מה שאכל דהיה צריך להחזיר הקרקע עם הפירות וצ"ע ועיין ש"ך סי' קמ"ה שהשיג על זקני הב"ח דנתחלף לו ברשב"ם בין קמת בתי"ו לקמח בחי"ת ולפענ"ד דברי זקני נכונים דהא באמת כ"ז שהיא עומדת ע"פ שדה לא הוה חזקה עד שיביא לביתו ויאכל ממנו וא"כ ע"כ אין הכוונה קמות ע"פ השדה דזה לא מקרי חזקה ולכך אמר דאכל חטים וא"כ שוב ע"כ לענין קמח מיירי ודו"ק:

ודרך אגב אזכיר מה דאמרו בר"ה דף כ"א א"ר יוסי מעשה בטוביה הרופא שראה את החדש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהני' אותו ואת בנו ופסלו את עבדו וכשבאו לפני ב"ד קבלו אותו ואת עבדו ופסלו את בנו והבאתי בתשובה אחת וכן הבאתי בהגהותי על משניות דפוס ברלין דהא הוה כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטילה ואי מיירי בשלא נתכוונו להעיד הא לשיטת הש"ך סי' ל"ו כל דהכשר ג"כ לא נתכוין פסול ע"ש ולכאורה רציתי לומר דר' יוסי לשיטתו דס"ל דדוקא בד"נ פסול נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולא בד"מ וס"ל דקה"ח לא הוה ד"נ והרי גם דיני אישות נחלקו הפוסקי' אי מקרי דיני נפשות ע"ש ודחיתי זאת לפמ"ש התוס' במכו' דף וא"ו טעמו של ר' יוסי והארכתי בזה:

והנה בש"ק פ' שלח תרכ"ו הגיעני מכתב מהרב החרי"ף מוה' ישראל מאיר קערשינבוים נ"י מזיקיב שהביא דברי התוס' רי"ד בב"ב דף קי"ג ד"ה שלשה שכתבו ראיה דבראה לחוד אף שנתכוונו כדי להעיד לא מפסל בנמצא אחד מהם קאו"פ עד שיבאו לב"ד ויאמרו שבאו להעיד והביאו ראיה מהא דאמרו בר"ה דף כ"א הנ"ל אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין זה עם זה אלא שאם יפסל אחד מהן יצטרף השני עם אחר והרי אף דראו קאו"פ מ"מ לא נפסל העדו' כלו ע"ש וע"ז תמה דא"כ מה יענה להך דר' יוסי דשם באו כדי להעיד שהרי הכהנים קבלו אותו ואת בנו וחכמים קבלו אותו ואת עבדו ולא נפסלו בשביל הצירוף והשבתי דר' יוסי לשיטתו דדוקא בד"נ נפסל קרוב או פסול וא"כ לא נפסל בשביל הצירוף והוא אינו משועבד לסברת התוס' אמנם אח"כ נתישבתי דא"כ בהך דאמרו בר"ה שם דאמרו היכי תנית א"ל אפכא והיינו דר"ש העיד על המעשה הנ"ל ולר"ש שוב קשה למה לא נפסל ואמרתי בזה דהנה אמרו שם מ"ט דר"ש דכתיב החדש הזה לכם עדות זו תהא כשרה בכם ורבנן עדות זו תהא מסורה לכם ועיין רש"י לחשובי הדור אני מוסר שיקבלו העדו' והוא דחוק ולפענ"ד נראה דהכוונה שמסור להם העדו' כפי מה שיבינו בעדים את מי יכשר ואת מי יפסל לפי הבנתם בתכונת העדים והגדתם כן יקבל וא"כ שוב ל"ש נמצא אחד מהם קרוב או פסול דהא לא מקרי עדים רק מה שיקבלו הגדולי' וא"כ ל"ד לשאר עדות דהם עדים ול"צ לקבלת הדיינים רק כל שלא נמצאו פסולים הם עדים בפ"ע אבל קה"ח תלוי בדיינים המקבלים וא"כ ל"ש נמצא אחד מהם קאו"פ וז"ב. ובזה ניחא מה דהחכמים קבלו אותו ואת עבדו והלא עבדו אף שהוא משוחרר מ"מ אינו כישראל גמור ומדוע יהיה עדיף מבנו דאף דהן קרובים מ"מ הרי הכהנים קבלו אותו ואת בנו וע"כ דס"ל כר"ש ולמה החכמים קבלו עבדו ועיין ט"ז ריש ה' שחיטה ובנקה"כ שם ולפמ"ש י"ל דהם ס"ל ג"כ כר"ש ומ"מ כיון שמסור לחכמים ע"כ קבלו יותר עבדו מבנו וז"ב ודו"ק ועי' במפרש בקה"ח פ"ב שהיה לפניו הגירסא דמר עוקבא אמר דלית הלכתא כר"ש ולפנינו הגירסא הלכתא כר"ש וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף