שואל ומשיב/ד/ב/רטו

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן רטו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והן נסתר מחמתו מה שהקשה מעלתו דאיך שייך פלגינן דיבורא ואמרינן דהיה רובע לאחר דא"כ איך נדע אם רבעו במזיד דלמא שוגג או מוטעה או שמא באבר מת וכדומה. ולפמ"ש א"ש דבאמת רבע אותו רק שלגבי דידיה אינו נאמן אבל לגבי הרובע נאמנים. וראוי להסתפק באם זה אומר פלוני רבעני לרצוני דאמרינן פלגינן דיבורא והרובע מעיד ג"כ אני רבעתי את פלוני והעד מעיד ג"כ עמו וא"כ יש כאן שני עדים על הרובע והנרבע האיך לדייני דייני אם הורגין שניהם והנה לפמ"ש הרשב"א דבאומר אני זניתי עם אשתך לא שייך פלגינן דיבורא וא"כ לא שייך הספק כלל דהשני אינו נאמן כלל דהו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד אבל אם נימא דלא כדעת הרשב"א ואמרינן פלגינן דיבורא א"כ בעדות הרובע פלגינן דיבורא ומאמינין לגבי הנרבע ובעדות הנרבע מאמינין לגבי הרובע והורגין שניהם ובאמת לכאורה יש לומר דכל היכא שכבר העיד הנרבע דפלוני רבעני ומצטרפין וא"כ לא מהימן הרובע אח"כ דכבר נעשה רשע על פי שני עדים ולפ"ז אם היה הרובע מקדים עצמו והעיד מקודם היה הוא נאמן לגבי הנרבע ותו לא מצי הנרבע להעיד על הרובע דכבר נעשה רשע ולפ"ז קשה לי קושיא בהא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע הא הרמ"א בתשובה סי' ל' כתב בשם המרדכי פרק החולץ דהיכא שמתכון לטובתו ובא להעיד לטובתו אף שע"י כך משים עצמו רשע נאמן ע"ש והובא בכה"ג בהגהת הטור אות ס"ב ולפ"ז כאן הא י"ל דמעיד כן לטובתו שאל"כ כשיבא הרובע ויעיד יהרגו את הנרבע והרובע יפטור ובכה"ג אדם מע"ר והיא קושיא נפלאה. אך יש לומר דאם נימא דיהיה נאמן לעשות עצמו רשע א"כ גם אם יבא הראשון קודם יהיה נאמן לעשות עצמו רשע וכיון שהתורה אמרה אל תשת רשע עד שוב לא יהיה נאמן כלל להרוג את הנרבע כדאמר רב יוסף לרצונו רשע הוא ושוב לא יהיה מעיד לטובתו כלל ושפיר אמר דפלגינן דיבורא וז"ב ודוק.

והן נסתר מחמתו דברי הגאון בעל נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב שחידש דלר"י כיון דלא ס"ל פ"ד ואמרינן מתוך שנאמן על חבירו נאמן על עצמו ג"כ וא"כ היה נאמן גם על עצמו. אך זה אינו דגם הנוב"י מודה דניהו דנאמן הו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ודוק. ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הרשב"א בסי' אלף רל"ג שכתב ראיה דלא אמרינן פלגינן דיבורא באני זניתי דאל"כ הו"ל למנקט אני רבעתי את פלוני ותמה הנוב"י שם דאיך אפשר למנקט באני רבעתי דא"כ איך יחלק ר"י בין לאונסו ובין לרצונו הא לא משכחת לה לאונסו כלל דהא אין קישוי אלא מדעת וכמ"ש הרשב"א שם ולפמ"ש דהכי אזלא הוכחת הרשב"א דהו"ל למנקט רבותא יותר דאף שבא חבירו וטען אני רבעתי דאמרינן פלגינן דיבורא ואפ"ה מצטרפין להרגו דכבר נעשה רשע או הו"ל למנקט הדין באם בא פלוני תחלה וטען אני רבעתי את פלוני ואח"כ בא זה וטען פלוני רבעני לרצוני או לאונסי וע"כ דלא פלגינן דיבורא בכה"ג.

וראיתי בכה"ג שם על דברת שו"ת אא"ז הרמ"א ז"ל בשם המרדכי פרק החולץ שחפש במרדכי שם ולא מצא ואני אומר שלא חפש יפה ובאמת הוא שם ס"פ החולץ אות ל"ו שכתב שם דלכך נאמן לפסול עצמו משום שהוא באמת רצה להתגייר היטב ע"ש הרי בהדיא דכל דכוונתו לטובתו לא שייך אאמע"ר והוא הדבר אשר דבר הרמ"א בשמו.

שוב ראיתי בנוב"י שם סי' ע"ד שהגאון בכר דוד הספרדי הראה לו שגם הראב"ן דקדק דאמאי לא נקט גם אני רבעתי את פלוני ואין התחלה לקושיא זו והנוב"י כתב דזו אינה קושיא דלא רצה למתני תרווייהו. אבל לפמ"ש אתי שפיר דדוקא שני דברים הוא דל"ש למתני תרווייהו אבל כאן הוי רבותא גדולה דכשיאמר אני רבעתי לאונסו של חבירו והנרבע יאמר פלוני רבעני לאונסי א"כ לר"י ורבא נאמן הנרבע להעיד דלא עשהו רשע לחבירו ולרצונו הוה אשמעינין ולר"י הראשון והשני אינם נאמנים דרשעים הם ולרבא הראשון נאמן דהורגין השני ובזה ניחא גם באני באתי על אשת חברי וחבירו אמר פלוני בא על אשתי דה"א דמצטרפין להרגה דאין אדם קרוב אצל אשתו ולגבי דידיה אמרינן פ"ד אבל לגבי האשה יש שני עדים ושפיר קמ"ל ול"ק קושית הנוב"י ודוק היטב כי חריף הוא. ומה שהקשה מעלתו בהא דאמרו מ"ד אדם קרוב אצל אשתו קמ"ל ופירש הראב"ד דהיינו שעל אשתו אינו בגדר עדות ועל זה הקשה כיון דלגבי ממון אמרינן אדם קרוב אצל ממונו כמו בפלוני רבע שורי וא"כ כאן שמעיד להפסיד הכתובה א"כ בטל העדות לגבי הכתובה ה"ה לענין הבועל והאריך בזה לק"מ דכל לגבי אשתו אינו נאמן כלל דמה שנצמח לענין האשה שהיא כגופו אינו נאמן ועיקר אנו הולכין על הסבה העיקרית המסבב הדבר וז"ב ודוק.

ובזה יש ליישב הא דהקשו האחרונים לשיטת המהרא"י סי' רכ"ד וכן קי"ל באהע"ז סי' י"ז ס"ו דבלי רמיה ועיקול נאמן אף ברשע הפסול מה"ת א"כ מה פריך שם מהא דאמר לכי לאשת שמעון אני הרגתי את בעלה וכו' ודלמא כיון דאמר אמרו לאשת שמעון הוה כמעיד בלי רמיה ועיקול ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי לר"י דס"ל כרב יוסף דאדם משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד וא"כ האיך נאמינו בעדותו דהא כיון דמשים עצמו רשע אינו חושש לצאת ידי הבריות ואיך יחוש על מלתא דעל"ג ושוב הוה כע"א במלתא דלא עבידי לגלויי דלא מהימן.

והנה במ"ש למעלה בשם המרדכי דהיכא דמתכוין להעיד לטובתו אף שע"י כך משים עצמו רשע נאמן מזה ראיה למ"ש הגאון מוה' פיבוש הובא בשו"ת מהר"ם לובלין סי' פ"א דאף דאין אדם מע"ר היכא שבא לומר שאינו רשע ורק לפי דבריו נתפס כגון באחד שכפר בפקדון דלא נפסל דאמרינן אשתמוטי הוא דקא משתמיט ורק שהוא מתנצל שהודה מחמת תשובה בכה"ג לא שייך לומר אאמע"ר דהרי עכ"פ מודה דלא אשתמיט בעת ההוא ומה שטוען שהודה בדבר ההוא נתפס בשקרו והוחזק כפרן והגאון מהר"ם לובלין חולק עליו דבכל ענין שייך אין אדם משים עצמו רשע ולפמ"ש המרדכי מבואר דכל שנתכוין לטובתו אף שמע"ר נאמן א"כ מכ"ש בזה שמתכוין להתנצל שלא חטא כלל. ובזה הבינותי תירוץ התוס' בב"מ דף ג' דהיכא שרצונו לעשות תשובה שלא יביא חולין בעזרה לא שייך אאמע"ר ולפמ"ש הכוונה דכיון שמתכווין לטובתו כמו שם שמתכוין להיות גר גמור ולכך נאמן דזה מקרי לטובתו ועכ"פ מכאן ראיה למ"ש בהג"א בפרק הגוזל קמא במעשה דפרגא דלפטור מממון אדם מע"ר ולפמ"ש כיון דמכוין לטובתו פשיטא דנאמן ודוק. והנה הח"ץ הקשה על הרשב"א שכתב דפ"ד הא אי פלגינן דיבורא שוב לא זינתה עם החשוד רק עם אחר שלא קינא לה ואין ע"א נאמן ע"ש בסי' ק"נ ולפע"ד נראה דכל הטעם דבעי שיהיה מעיד שנטמאת עם זה שקינא לה הוא משום דאל"כ אין ע"א נאמן כל שליכא רגלים לדבר וכאן הא רגלים לדבר שזינתה דבאמת החשוד מודה רק דאל תשת רשע עד והיינו דבאמת אמרינן שזינתה עמו רק דאין מאמינים לו שזינתה עמו אבל עכ"פ רגלים לדבר ואמרינן פלגינן דיבורא דלענין העדות שזינתה אין לנו נ"מ עם מי זינתה אבל עכ"פ אין לך רגלים לדבר יותר מזה וכל שא"צ תורת עדות שפיר סמכינן על העד החשוד וז"ב:

אחר כמה שנים שכתבתי כ"ז כשחזרתי על למודי בטור וש"ע אהע"ז סי' קט"ו ראיתי בח"מ ס"ק כ"ה שכתב ונראה דאם בא עוד עד כשר ואמר שזינתה ג"כ עם זה העד וא"כ לפי דברי עד השני עד הראשון פסול אפ"ה נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הראשון דלא יקום ע"א באיש וכ"כ הב"ש ס"ק כ"ח ובראותי כן תמהתי בראשית ההשקפה דלמה כתבו בלשון ונראה והא כן הוא פשטות הענין דפלוני רבעני דאמרי' פ"ד והיינו דאנו מאמינים לו שפלוני רבע אבל לענין שרבע אותו אינו נאמן והאחר שמעיד ע"כ מעיד שפלוני רבעו ואפ"ה הוא אינה נהרג והשור נהרג וכפי הנראה פירשו דפלוני המעיד אומר רק שפלוני רבע אבל לא אותו אבל באמת הוא דבר שא"א דהו"ל עדות מוכחשת וכמ"ש למעלה וחפשתי בספרי אחרונים ומצאתי בהפלאה בק"א שנתעורר להיפך דלא שייך להאמין לעד השני כיון דמעיד על הראשון שוב נפסל הראשון ואיך יצטרף עדותו ומ"ש בפלוני רבעני היינו שהאחד מעיד שראה שרבעו אבל לא ידע אם לרצונו או לאונסו והוא תימה דמנ"ל לפרש כן וביותר יש להבין דברי הרשב"א דדייק למה לא קאמר להיפך דאני רבעתי לפלוני ותמה הגאון בנוב"י דל"ש דברי ר"י דלאונסו הא אין קישוי אלא לדעת וכ' האחרונים דמשכחת לה לאונסו כגון שאמרו התקשה ואי לא קטילנא לך רק דהרשב"א כתב דפלגינן דיבורא לא שייך בזה דגם זה רשע הוא אבל שייך לאונסו בזה עדיין קשה דאיך שייך לרצוני ומה יעיד האחד שרבע לפלוני לאנסו ובאופן שרצו להרגו הוה עדות מוכחשת אליבא דכ"ע. אבל באמת אין התחלה לכל הענינים דאנן פלגינן דיבורא ותפסינן העיקר מה שיצא מכללות דבריו ובאמת העד המצטרף מעיד עליו ומ"מ מצטרף וכן מבואר ברא"ש פ"ק דמכות דבעיקר העדות שרבע או שהלוה בריבית מאמינים לו ולא מה שנעשה רשע עי"ז ודוק ובאמת אף דנעשה רשע יכול להצטרף עם זה דאף דאסור להתחבר עם רשע להעיד וכמבואר בש"ע חו"מ סי' ל"ד וזה כוונת רב יוסף דאמר אל תשת ידך עם רשע מ"מ לענין עדות על חבירו מצטרף עמו והעד צריך להעיד מה שראה ולא נתחבר עמו לעדות רק שהוא יעיד על מעשה חבירו ומה שעשה הוא רק דעליו אין מאמינים לעד אחד ועל עצמו אינו נאמן דפלגינן דיבורא ודוק. ובגוף הדין דהתקשה עצמך ואי לא קטלינא לך דנקרא רשע שנחלקו בזה התוס' ריש פרק הבע"י ולכאורה הא אמרינן דתחלתה באונס וסופה ברצון דמותרת מ"ט יצר אלבשה הרי דזה מקרי אנוס והיינו כיון שהרצון בא מכח אונס מקרי אונס ועיין כ"מ פרק עשרים מסנהדרין ד"ה אבל האשה וא"כ ה"ה בהתקשה עצמך ואי לא קטילנא לך ניהו דכל שנתקשה ודאי נתרצה אבל הריצוי בא מכח אונס ועיין בכ"מ שם ובא"ב פ"א ה"ט ובראב"ד והה"מ שם ותראה שהדבר תימה לכאורה. אך באמת לפענ"ד הדבר נכון דכבר ביארתי בתשובה דבכל מקום שאסרה התורה אף האונס א"כ זה האונס מחשב כרצון ועיין באבני מלואים סי' כ"א וא"כ בג"ע דיהרג ואל יעבור ואין לך אונס גדול מזה ואפ"ה חייבו התורה להרג ולא לעבור ואם כן ה"ה האונס מחשב כרצון ואסור ונקרא רשע ויהרג ואל יעבור אבל באשה דקרקע עולם היא לא אמרינן בה תהרג ואל תעבור לדעת רבים מגדולי הפוסקים וע' בר"ן דפ"ב דפסחים ואם כן ממילא לכך שייך בזה יצר אלבשה כל שבא מכח אונס. ובזה יש ליישב דברי הרשב"א דכתב והי' לו לומר אני רבעתי את פלוני והדבר תימה דאם כן איך משכחת לה לאונסו וכמ"ש הנוב"י ולפמ"ש יש לומר דמשכחת לה שיאמר שאמרו לו שיתקשה ואי לא יקטלו אותו ואם כן זה באמת אונס רק שבג"ע אף בכה"ג יהרג ואל יעבור והאונס מחשב כרצון אבל לענין שלא יהיה נאמן להשים עצמו רשע אפשר דבכה"ג נאמן דבאמת אונס הוא דיצרא אלבשיה והי' בסכנת נפשות וגם יש לומר דלכך יהרג ואל יעבור אף דאין לך אונס גדול מזה דכיון שאסור להתרפאות בע"ז וג"ע ועיין בר"ן שם א"כ כיון דצוהו להתקשות ואם לאו יקטלוהו א"כ עשה להסיר המות מאתו ובכה"ג שוב אסור להתרפאות בג"ע וע"ז מחויב להרוג עצמו ולא יתקשה אבל כל שעבר ע"ז ולא נהרג ונתקשה מה שרבע לפלוני זה מקרי אונס ונאמן ע"ז ובכה"ג גם לר"י ס"ל דפלגינן דיבורא ומאמינים לו שהיה אנוס גמור ואף שעבר עבירה בעת ההיא מ"מ על הרביעה גופא הוא אנוס ובכה"ג אדם משים עצמו רשע וז"ב ונכון ודוק וגם יש לומר דכיון דיש אחר שאמר שרבעו רק שלא נודע המעשה אם הי' לרצונו או לאונסו בכה"ג שהיא התנצל עצמו ואמר שהי' לאנסו בכה"ג ודאי אדם משים עצמו רשע וכבר הארכתי בזה לעיל ועיין מלמ"ל פ"ד ממלוה ולוה לענין ריבית דכל שהמעשה ידוע רק שלא נודע אם היה שוגג או מזיד לא שייך אין אדם משים עצמו רשע ובגליון הקשיתי עליו וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת לבאר הדברים ודוק. והנה בהא דאמרו בכריתות דף כ"ו אלא מעתה ספק סוטה שעבר עליה יוה"כ לא תיתי דהא כפר עליו יוה"כ ומשני אביי בועל מכיר בו והנה פירוש ספק סוטה פירש"י סוטה סתם שספק אם נטמאת או לא כמ"ש הבה"ז דלא כבאר שבע אך מ"ש בועל מכיר בו ולא אמר דהיא בעצמה מכרת בו משום דהיא אמרה שלא חטאה וא"כ בודאי פטורה מקרבן ע"ש ולפענ"ד יש לומר דהבועל כיון דשייך לומר פלגינן דיבורא ולא זינתה עמו רק עם אחר א"כ עכ"פ הוא מכיר בחטאה אבל היא אינה מכרת בחטאה דאם תאמר שטהורה היא הרי אינה מכרת בחטאה ואם תאמר שזינתה שוב אין משקה אותה ואף דנאמנת בשביל דאיכא קינוי וסתירה ורגלים לדבר כדאמרו בירושלמי דסוטה פ"ק ועיין מלמ"ל הלכות תרומות פ"ח מ"מ שוב לא שייך מנחת קנאות לכך אמרו דהבועל מכיר בה וא"כ מזה ראיה דפלגינן דיבורא ויכול לומר שזינתה אף שבאמת ע"כ זינתה עמו דאל"כ אינו מכיר בחטאה מ"מ כל שנאמן לענין זה שזינתה ואינו נאמן לגבי נפשיה לעשות עצמו רשע בעדותו הו"ל בועל מכיר בחטאה וז"ב מאד.

הן אמת דבלא"ה הדבר צ"ב כיון דספק סוטה עשה הכתוב כוודאי כ"ז שלא שתתה דאדרבא כששתה ע"כ מוכרחין לומר ששקר הוא אף דהוא נגד עידי קינוי וסתירה ועכ"פ לא שייך לומר דאין מכיר בה אלא המקום כיון דעשה הכתוב כודאי הו"ל כמו שאנן סהדי שנטמאה ועיין בכתובות דף ט' וא"ת מעשה דדוד מפני מה לא אסרוה ועיין רש"י ותוספות דהוה כמו עדים בדבר גלוי כזה וכמו עידי ביאה אף שעדים עומדים מבחוץ הו"ל עידי ביאה מכ"ש בדבר שהתורה עשה אותה כודאי. אמנם נראה דניהו דהכתוב עשה אותה כודאי ע"י עידי קינוי וסתירה מ"מ זהו לגבי דידה מדקינא לה ונסתרה ע"כ שודאי נטמאת אבל לגבי אותו שנסתר עמה לגבי' אינו כודאי דלגבי דידה שייך לומר דמסתמא אלמלא לא חטאה לא הכניסה עצמה לתגר אבל לגבי דידיה לא נודע זאת וא"כ שוב דהתורה אמרה שבהשקאה תצא מספק וא"כ שוב לא שייך לומר דמכירין אנו בחטא דהרי קינא ונסתרה מאותו איש וכל דאינו ברור לנו לגבי הבועל היאך נימא דהודאי הוא לגבי דידה וע"ז משני דהבועל מכיר בה ושוב הוה היכר לגבי דידה מכח אנן סהדי ודוק אבל הראשון עיקר כנלפענ"ד ודוק. והנה התוס' הקשו בהא דאמרו במכות דף ו' נרבע יציל ופירש"י משום דהיא שונאו והרי כאן אמרו דפלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להרגו הרי דנרבע לאונסו כשר ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה המהרש"ל בחכמת שלמה הקשה דהיאך אפשר לומר בשביל דהוא שונא פסול והא קי"ל דאוהב ושונא כשרין להעיד ועיין מ"ש המהרש"א בסנהדרין כאן בזה ובשו"ת מהרש"ל סימן ל"ג ובתומים סי' ל"ג. ולפענ"ד הי' נראה דבאמת לכאורה היה נראה לי דבר חדש דניהו דקי"ל שונא כשר להעיד כחכמים דר"י ומשום דלא נחשדו ישראל על כך היינו דוקא בסתם שונא דבאמת אסור לשנוא את ישראל והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך ורק דיצרו תקפו ושונאו בזה אמרינן דלא נחשד כ"כ לשנוא אותו כ"כ עד שיעיד עליו עדות שקר אבל בשונא דקרא דהיינו במקום שעשה עבירה דמצוה לשנאותו וכדאמרו בפסחים דף קי"ב וכן קי"ל בטור וש"ע חו"מ סי' ער"ב חיישינין שמא ידמה דזה עשה מעשה שנתחייב מיתה ובאמת לא הגיע עוד עד שערי מות ולא נתחייב מות וכדומה שישתנה הענין ואף דבכל עדות ל"ח שישתנה הענין בעדותו בשביל שנאסו כמ"ש הסמ"ע סי' ל"ג מ"מ כאן חיישינן שמא ישתנה. איברא דלפ"ז יקשה דא"כ איך משכחת לה שהעדים יעידו עליו שעשה איזה מעשה שנתחייב מיתה והא מצוה לשנאותו ואולי שקר הוא אך זה אינו דכל שלא עשה להם רע רק שהם ראו שעשה איזה מעשה שנתחייב מיתה וא"כ פשיטא שלא ישקרו בשביל השנאה שהרי העידו שעשה מעשה שנתחייב מיתה וקבל התראה ועיקר השנאה נצמח מזה שעשה מעשה רשע שנתחייב מיתה ולפ"ז זהו בסתם עדים אבל ההרוג או הנרבע דשונאים אותו בשביל שעשה להם דבר הרע כזה והוא שנאת הגוף בצירוף שנאה שראו שעשה מעשה רשע פשיטא ששונא כזה פסול להעיד ומעתה זהו כשיש שאר עדים אבל כשאין כאן רק הוא ואחר וא"כ אותו אחד כשר להעיד שעשה לו מעשה כזה רק שלענין הריגה צריך שני עדים פשיטא שעכ"פ בזה שונא כשר להצטרף דאל"כ לא היה האחר מעיד דבשלמא כשיש שני עדים בלעדי הנרבע א"כ הוה עכ"פ נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל כאן אם הנרבע יפסול שוב אין כאן עדות כלל ול"ש צירוף קרוב או פסול דע"א אינו נאמן לענין מיתה ודו"ק כי אף שיש לפקפק הדין נראה לפענ"ד נכון דבכה"ג שונא פסול. והנה בגוף הענין דאמרינן פלגינן דיבורא והיינו דמהמנינן ליה לגבי שמעיד על האחר ואין מאמינים לו לגבי עצמו ולכאורה קשה לי טובא דא"כ שוב יקשה קושית הש"ס דנרבע יציל ומה דאמרו במקיימי דבר ולא בעושי דבר והיינו דבע"ד אינו בגדר עד קשה הא עכ"פ לגבי המעיד עלי' הוא בגדר עד והיינו מטעם דעכ"פ לענין אחר יכול להעיד וזה תורף ענין פלגינן דיבורא דאף דאין אדם מע"ר מכל מקום אין אנו דנין על עצמו רק לגבי איש שמעיד עליו ותדע דאל"כ היה עדות מיוחדת שהרי עד שמצטרף עמו מעיד שרבע אותו וע"כ דעיקר אנו דנין על האיש שמעיד עליו. ובזה מיושב ג"כ דלא תקשי הא בעי דרישה וחקירה בד"נ והיאך נאמן לגבי אחר שיהרג הא זה בודאי הוה מכלל חקירות דזה אומר שרבע אותו ולהנרבע ע"כ צריך לומר דלא רבעו רק לאחר והוה הכחשה עכ"פ וע"כ דאין אנו דנין לגבי הנרבע רק לגבי הרובע וא"כ לגבי האחר הוא בגדר עד. והיא לכאורה קושיא וצ"ל דאם נימא דהוה בגדר עד שוב יהיה נמצא אחד מהם קרוב או פסול ושוב לא יוכל להצטרף וע"כ לא אמרינן פלגינן דיבורא רק שיוכל להצטרף להעד הכשר וכל שהיה נמצא אחד מהם קרוב או פסול שוב הוה עד פסול ושוב לא נימא פלגינן דיבורא והוה בגדר בע"ד אך היותר נראה דכל הפסול בנרבע משום ששונאו או מטעם שכתב רבינו חיים ביבמות דף כ"ה ועיין במכות דף וא"ו שם עכ"פ זהו כשמעיד שרבעו לעצמו אבל כשאמרינן פלגינן דיבורא ואין אנו מאמינים לו לגבי עצמו ואין אנו דנין ע"ז שוב לא נפסל זה דלא נעשה שונאו וכדומה שלא נעשה טריפה. שוב עיינתי במכות דף וא"ו בתוס' ד"ה נרבע שהקשו בהא דאמרו נרבע יציל והא אמרינן פלגינן דיבורא והיאך יכול וכתבו דכל דיש שני עדים לא אמרינן פלגינן דיבורא וא"כ שוב ל"ק קושייתי אם יש שני עדים. אך עדיין קשה מפלוני רבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להרגו ושם אמרינן פלגינן דיבורא וא"כ שוב אינו בגדר בע"ד וצ"ל כמ"ש מעיקרא דכל שפלגינן דיבורא שוב אינו שונאו וגם בלא"ה אינו שונאו ולרצונו שוב אינו רשע דאמרינן פלגינן דיבורא ועיין בתוס' במכות שם ותבין. אך אי קשיא הא קשיא בהא דבר בניתוס דאסהיד חד קמי דידי אוזיף בריבתא וחד אסהיד לדידי אוזיף בריבתא ואמר רבא דפלגינן דיבורא ופסל לבר בניתוס וקשה טובא דניהו דפלגינן דיבורא ואינו רשע ויכול להצטרף להעיד דהוי כמעיד קמי דידי אוזיף בריביתא מכל מקום קשה כיון דעדים שהי' בשעת הלואה בריבית פסולי' וכמבואר בש"ס ופוסקים ועיין ברמב"ם פ"ד ממלוה ואף בעדות בע"פ פסולי העדים כמבואר בכנה"ג בחו"מ סי' נ"ב בהגהת ב"י אות ג' והובא במלמ"ל שם וא"כ שוב אף דנימא דפלגינן דיבורא מה בכך הא העדים פסולים שהיו עדים על הלואה. ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראיה למ"ש התוס' ישנים בכריתות דף י"ב דעדים צריכין שיכוונו לשם עדות ואל"ה לא מקרי עדים וא"כ כאן דבאמת הלוה לו בריבית וא"כ בשעת מעשה הי' בגדר בע"ד ולא נתכוין לעדות ולא מועיל לא נפסל. אך עדיין קשה דא"כ היאך מפסל בר בניתוס בזה הא לא נתכוין לעדות ועיין בש"ך חו"מ סי' ל"ו לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דאף דנימא דלא בעי כוונה ממנ"פ או שאינם עדים או נמצא אחד מהם קרוב או פסול כל שלא נתכוונו ע"ש וה"ה כאן דממנ"פ או דלא מקרי עדים או דנפסלו והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דשם לרבא קיימינן והרי כל הפסול של עדים כתבו התוס' והנימוק"י משום דהם בני מלקות וקי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס רק כל דאיכא ארבעין בכתפיה פסול ועיין במלמ"ל שם שהאריך בזה ולפ"ז לרבא דבעי רשע דחמס שפיר פלגינן דיבורא ולא נפסל כלל דלא בני מלקות נינהו. ובזה מיושב היטב הא דהקשה הש"ס והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע והדבר צ"ב למה נ"מ סיים זאת. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דלא ידענו מפלגינן דיבורא שוב יקשה דאיך מצטרף דעכ"פ נפסלו העדים ואף דלא הוה רשע דחמס לרבא מ"מ כיון דלהס"ד לא פלגינן דיבורא שוב הו"ל לוה בריבית דפסול לרבא דהו"ל כרשע דחמס ודו"ק היטב:

וראיתי בתומים סי' ל"ג ס"ק י"א שבתוך אריכת דבריו הרגיש בזה וכתב דהמרדכי לא ס"ל כן אך לפענ"ד היה נראה דע"כ ל"ש לומר דבעדות עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק כשאנו צריכין לדון על הקרוב קודם אבל כיון שזה מת א"כ אין אנו צריכין לדון ע"ז הנרצח רק לגבי הרוצח ובכה"ג בודאי אמרינן פלגינן דיבורא דהא עיקר העדות אנו דנין ועיין בסמ"ע בסי' ל"ג שביאר הדבר כיון שזה מת ומה תועלת יש לו בדמו של זה והיינו דמשום קורבה ל"ש למפסל רק משום נגיעה ומה נגיעה שייך בזה וכיוצא בזה כתב הרמב"ן בכתובות דף כ"א דפריך תרי ותרי נינהו ופירש הרמב"ן דל"ש הזמה כל שהם מתו אין נ"מ בהזמתן רק לענין שטר וה"ה כאן כל דאין נ"מ להמת רק לגבי הרוצח לא שייך למפסל משום קורבה של זה ובזה מיושב מה ששאל אחד מהתלמידים ני' בהא דאמרו במכות דף וא"ו דשיילינן להו אי למחזי קאתו או לאסהודי קאתו ומה נ"מ הא גם קרובי הנרצח יכולין להעיד ולפמ"ש יש לומר דשאלו בקרובי הרוצח אי לאסהודי קאתו או למחזי קאתו דלגבי הרוצח ודאי קירבה פוסל. אך עדיין קשה היאך קרובי הנרצח כשרין לגבי הרוצח הא ניהו דפלגינן דיבורא והא עכ"פ בעת הראיה היו פסולין דאז היה לגבי הנרצח עצמו והו"ל תחלתו בפסול ובשלמא לגבי בע"ד שייך פלגינן דיבורא ולגבי אותו שמעיד היה כשר מתחלתו ועד סופו ואינו בגדר עד לגבי עצמו ולגבי האחר היה עד כשר מתחלתו ועד סופו אבל לגבי עדים ניהו דכעת אין נ"מ לגבי הנרצח אבל בעת שראו העדות היה נ"מ לגבי הנרצח דאולי לא יהרגהו והיה צריך לשלם ריפוי ושבת וכדומה ואם כן עכ"פ נפסלו בעת הראיה ואיך יוכלו להעיד וצ"ל דבאמת שייך פלגינן דיבורא ורק דלגבי עדות אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטל כלה ואם כן אימתי נעשה עד בשעה שמעיד אבל בשעת ראיה היה כשר לגבי הרוצח ואם כן שוב אמרינן פ"ד כיון דאז לא נפסל וכעת אין נ"מ לגבי הקרוב ודוק היטב ובזה נראה לפענ"ד ע"ד הפלפול מה שהקשה המהרי"ט בחלק חו"מ סי' פ' דהיאך כשרין קרובי נרצח הא בסנהדרין דף ל"ב אמרו דאין מחזירין לזכות שהוא לחובה דגואל הדם ופרש"י שקשה בעיניו שזה ניצל וא"כ עכ"פ מקרי נגיעה ואף בדרך רחוקה ונפלאה מקרי נגיעה ומזה העלה דבעינן נגיעת ממון דוקא וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת אי בעי נגיעת ממון דוקא ולפמ"ש י"ל דהמרדכי ס"ל דנגיעה פוסל מטעם קורבה וכמ"ש הע"ש בסי' ל"ז ולפי זה כאן דגוף הקורבא אינו פוסל כל שזה מת ל"ש פסול קורבה ואיך יהיה נגיעה דאינו רק בשביל קורבה חמור מגוף הקורבה דפוסל מן התורה ואפ"ה כשר בזה ובכה"ג אמרינן לא יהי' טפל חמור מן העיקר כדאמרו בזבחים דף ג' ובכמה דוכתי. ובזה יש ליישב דברי הרא"ש בתשובה סי' כ"ז שכתב דקרובי גואל הדם יכולין להעיד כי אינם קרובים להנרצח ונדחק המהרי"ט דממ"נ אי ס"ל דגם זה חשיב נגיעה א"כ גם כשהוא קרובי גואל הדם ויש לו בנים א"כ הוה נוגע ולפמ"ש יש לומר דהוא ס"ל דקרובי הנרצח פסולין משום נגיעה ונגיעה פסול משום חשש דמשקר ולפ"ז זהו בקרובי הנרצח אבל קרובי גואל הדם א"כ ממ"נ אם שקר הדבר שוב אין כאן קורבה כלל ואם הדבר אמת רק שלא הי' בהתראה גמורה וכדומה שוב עכ"פ ל"ש ג"ה כל שלא נתחייב מיתה ופשיטא דכולי האי לא חשו לנגיעה שאינו רק חשש שמא משקרין ודוק היטב:

והנה דרך אגב אזכיר מה דשאל אחד מהתלמידים בהא דהקשו בתוס' כתובות דף ח"י ד"ה ל"ש דלהמני במחמת ממון מיגו דאי בעי היו אומרים מחמת נפשות וע"ז הקשה דהא באמת הא דאין אדם מע"ר הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן לא לזכות ולא לחוב ואם כן ל"ש מיגו דאטו לא מהמנינן להו הא אף משה ואהרן אינם נאמנים כל שקרוב הוא אינו נאמן וגזירת הכתוב הוא דאינו נאמן וא"כ למה יהיו נאמני' במגו. והשבתי בזה דבאמת התוס' הקשו דנימא פלגינן דבורא והיו אנוסים רק מחמת נפשות וכתבו כמה תירוצים ע"ש ולפ"ז זהו כשלא היה להם מיגו אבל כל דיש להם מיגו שוב נאמנים בתורת מיגו שוב שייך לומר פלגינן דיבורא דהרי עכ"פ לענין השטר נאמנים וא"ל דקרוב פסול דז"א דהרי גם אם הם קרובים לאחד ולאחד רחוקים נאמנים לגבי הרחוק כדאמרו בירושלמי הובא ברא"ש פ"ק דמכות ובטוש"ע חו"מ סי' נ"א וא"כ מכ"ש בזה ובאמת לא נפסלו אבל עכ"פ השטר נפסל דבשלמא כשאין להם מיגו מה"ת לומר פ"ד וכמ"ש התוס' לחלק אבל כל שיש להם מיגו עכ"פ לגבי השטר נאמנים לפסול השטר וז"ב ודוק היטב. ובגוף הענין דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פרש"י דאין אדם נפסל עפ"י הודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הלכך אין אדם יכול להשים עצמו רשע. הנה לכאורה הדבר תמוה דעיקר חסר מן הספר והיה לו לומר דאין אדם יכול להשים עצמו רשע והוא אמר אין אדם משים עצמו רשע דמשמע שאינו משים עצמו אבל יכול להשים עצמו ולפענ"ד היה נראה לולא פרש"י ע"פ מ"ש הרמב"ם פח"י מסנהדרין בה"ו בסופו גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו וכו' שמא נטרפה דעתו ושמא הוא מן העמלים מרי נפש המחכים למות שתוקעין חרבות בבטנם וכו' וכללו של דבר גזירת המלך הוא ולכאורה תימה למה לא כתב הטעם שאין אדם משים עצמו רשע ואדם קרוב אצל עצמו ולמה לו להרבות בטעמים אמנם נראה דבאמת הרמב"ם מפרש שהענין דאין אדם מע"ר הוא בשביל זה דבאמת האדם קרוב לעצמו ורוצה בתקנת נפשו וגם רוצה שלא יצא עליו שום חשש גנאי ושמץ רשעות וכשאדם אומר על עצמו שהי' רשע בלי ספק נטרפה דעתו ויש לו סבה וטעם למה שאמר זאת ואולי הוא מהמחכים למות וכיון שכן הוא עפ"י הרוב לכך גזרה חכמת התורה שלא יהי' האדם נאמן על עצמו להמיתו ולהלקותו עפ"י עצמו וז"ש רבא אדם קרוב אצל עצמו והיינו דמסתמא אדם רוצה בטובתו ואין אדם מע"ר ובלי ספק לא הי' משים עצמו רשע ואם עושה עצמו יצא מגדר אנשים ואולי יש לו טעם ע"ז ולכך א"א להאמינו וז"ב כשמש. ובזה מיושב קושית שו"ת חות יאיר סי' כ"ד דלמה לו לרבא להקדים הך דאין אדם קרוב אצל עצמו ת"ל דרשע פסול לעדות וגם למה הוצרך רש"י לפרש בשביל פ"ד הא כל שהוא קרוב אף שהמנינן ליה נפסל לגבי עצמו דקרוב פסול להעיד אף לרעה ע"ש ולפמ"ש אין כוונת רבא לפסלו מטעם קרוב רק דכל דקרוב לעצמו מסתמא אינו עושה עצמו רשע ואם עושה עצמו בלי ספק יש לו טעם בזה ולכך אינו נאמן ושפיר אמרינן פלגינן דיבורא ועל עצמו אינו נאמן. ובזה יש ליישב קושית התוס' דלמה בעדים שאמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים ולא נימא פלגינן דיבורא ולפמ"ש אתי שפיר דשם להיות תורת עדות עליהם א"א לאחר שהעידו שקר ול"ש פ"ד דכל שאתה אומר שיש להם טעם א"כ שוב אין אתם מאמינם על דיבורם ועיקר נאמנות העדים על דיבורם והרי יש שקר בדיבורם וע"כ לומר שאין נאמנים כלל לומר אנוסים היינו אבל כאן לגבי אחר שפלוני רבע יש שני עדים ועל עצמו א"א להאמינו דאולי יש טעם בלבו ולכך באמת אמרינן שאמת הוא דהרי האחר מעיד כן רק שמסתמא האדם לא היה מעיד כן על עצמו וגזירת הכתוב היא שאינו נאמן על עצמו וא"כ לא נפסל עדותו כלל לגבי האחר אבל בשני עדים שאומרים שקר אם כן כל שאתה אומר ששקר דוברים והי' להם טעם שהיו רוצים לפסול השטר משא"כ כאן לענין אחר אין לו שום טעם ושפיר נאמן ודוק היטב כי היא הערה חדשה ובזה נכון מ"ש התוס' בב"מ דף ג' דהיכא דמתכוין לעשות תשובה אדם מע"ר והיינו דכל הטעם דאינו נאמן הוא דמסתמא יחוש על עצמו ולא יאמר שעשה מעשה רשע ולפ"ז כיון שרצונו לעשות תשובה הוא מוכרח לגלות מעשה רשעו כדי שישוב ושפיר שייך להאמין לו ודוק. והנה במ"ש הרשב"א לחלק בין פלוני רבעני ובין אני רבעתי וכן באני באתי על אשת פלוני דבכה"ג לא פלגינן דיבורא מדלא נקט הש"ס בכה"ג ותמה הנוב"י סי' ע"ב דלא מצי למנקט באמר רבעתי דל"ש לאונסו ור"י מחלק בין לאנסו בין לרצונו ואני תמה בזה דמה רבותא דר"י בלאונסו זה נודע לכל דכל שהוא באונס אינו רשע ועיקר רבותא דר"י דלרצונו אינו נאמן וע"ז שפיר מקשה הרשב"א ואף דהרדב"ז ח"א הובא בתומים סי' ל"ח ס"ק א' כתב דגם בלאונסו צ"ל פלגינן דיבורא ע"ש וא"כ הוה רבותא בלאונסו באמת לא קי"ל כן כמ"ש התומים. אך אי קשיא הא קשיא בהא דפריך הש"ס מה קמ"ל דפלגינן דיבורא היינו הך ומה קושיא הא באמת להרשב"א בפלוני בא על אשתי לא שייך כ"כ פלגינן דיבורא דאם נסלק על אשתי לא נשאר רק פלוני בא וכמו שהאריך הנוב"י שם וא"כ לכך אשמעינן דגם בזה אמרינן פ"ד אף דל"ד לפלוני רבעני דשייך פלגינן דיבורא פלוני רבע והוא קושיא גדולה ואף לפמ"ש הנוב"י שם דס"ל דפ"ד שלא בא לרצונה רק לאונסה עכ"פ הוה רבותא גדולה ולא נשמע מפלוני רבעני. והנראה בזה דהנה הנוב"י הקשה דלמה לא נקיט אשתי זינתה עם פלוני. אך נראה דהנה בהא דאמרו מ"ד אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ופירשו רש"י ותוס' מיגו דנאמן על אחר נאמן על אשתו וזה דחוק מה"ת לומר כן אך נראה דיצא להש"ס כן דהרי הרשב"א דייק דברבעתי ובאתי לא פלגינן דיבורא וצריך טעם דאי משום דלא אפשר לחלק הדיבור דלא ישאר כלום יקשה דלימא פ"ד ולא היה לרצונו אלא לאנסו כמ"ש הרשב"א גופא. ובאמת המעיין ברשב"א ימצא דדחה דברי השואל מטעם זה ומ"מ הסכים לדבריו. אך נראה דע"כ לא שייך פלגינן דיבורא רק כשראש דבריו אמת ואינו משים עצמו רשע ויש עליו תורת עדות אז פלגינן דיבורא ולא מקבלינן סוף דבריו שמבטל עדותו אבל כל שבתחלת דבריו אינו נאמן והוא רשע היאך אפשר לקיים סוף דבריו והרי כבר נתבטל עדותו והמעיין ברשב"א ימצא שכוון לזה במ"ש שהרי נתבטל דבריו מיד.

ובזה מיושב היטב גבי לדידי אוזפן בריבתא דאמרינן פלגינן דיבורא והלא שם א"א למחלק דיבורו ועיין נוב"י שם. ולפמ"ש אתי שפיר דעיקר תלוי אם נעשה רשע בתחלת דבריו ונתבטל עדותו ושם דלדידי אוזפן לא נעשה רשע רק ע"י שאמר בריבתא א"כ שפיר פלגינן דיבורא וז"ב. ומעתה זה דאמר הש"ס דה"א דבזה לא שייך פלגינן דיבורא כיון דתחלת עדותו לא נעשה רשע במה שהעיד על אחר שאינו קרוב אבל באשתי זנתה כיון דתחלת דבריו אינו נאמן דהוא קרוב לאשתו לא שייך פלגינן דיבורא דנתבטל עדותו ומעתה שפיר מקשה הש"ס היינו הך וא"ל דאשמועינן דאף בכה"ג פלגינן דיבורא דז"א דאם כן לנקוט באשתי זנתה עם פלוני וע"ז אמר דהא דאדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן והיינו בכה"ג שתחלת דבריו נאמן ובזה מיושב קושית הנוב"י דשפיר מקשה הרשב"א דלנקוט באני באתי וא"ל דלא ידעינן דאמרינן אדם קרוב אצל אשתו דזה אינו דאי לא ס"ל כהרשב"א לא שייך כלל לומר דנאמן על אשתו דזה דוקא אם נקטינן כסברת הרשב"א הנ"ל ודוק היטב כי הוא חריף ועמוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף