שואל ומשיב/ד/ב/רה

שואל ומשיב ‏ ד ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ב סימן רה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ולפמ"ש יש לומר דכל האיסור הוא משום דע"י קבלת אחריות נעשה כאילו רוצה בקיומו ולשיטת קצת פוסקים רוצה בקיומו של איסור הו"ל איסור תורה ולפ"ז כיון דכ"ז דאיתא בעיני' לא מקרי כשלו דר"ש לא אמר דבר הגורם לממון רק בליתא בעיניה וכמ"ש רש"י שם ועיין בשו"ת צ"ץ סימן ל"א וכיון שכן א"כ ממנ"פ כ"ז דאיתא בעיני' לא שייך החיוב משום דבר הגורם לממון ורק שחייב אם לא יהי' בעיניה ואז לא שייך רוצה בקיומו דהרי ליתא בעיניה ועיין פר"ח סי' ת"נ דכל דליתא בעיני' לא שייך רוצה בקיומו ולכך קמ"ל דע"י שכתוב לא ימצא גם כי איתא בעיני' הוה כשלו ועכ"פ כל דמקבל אחריות בביתו של עכו"ם ודאי דמותר דהרי לא קרינא לא ימצא ואינו חייב לבער חמצו של עכו"ם וז"ב. ולפ"ז צ"ב במקבל אחריות וחזר והפקידו ביד בעליו דהמ"א בס"ק א' מתיר דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם ולפמ"ש י"ל דל"ד דשם לא קרינא בי' לא ימצא ולא שייך רוצה בקיומו דמעולם חמצו של עכו"ם הוה אבל כאן דכבר קיבל אחריות אף שחזר והפקידו ביד בעליו מכל מקום כבר נתחייב באחריות.

אך יש לומר דכיון דהחזירו ליד בעליו הרי פקע מיניה חיוב הראשון ואף דנתחייב גם אח"כ בגניבה ואבידה כמבואר בסי' ע"ב זה ודאי דהו"ל כמקבל אחריות בביתו של עכו"ם על חמצו של עכו"ם דהרי כבר החזירו אבל במה שחידש המג"א דאף שהפקידו ביד אחר והאחר קיבל אחריות מותר לפענ"ד מהראוי לאסור דהרי רוצה בקיומו כדי שלא יתחייב באחריות ול"ד לחמצו של ישראל שהפקידו ביד עכו"ם וקיבל עכו"ם אחריות דשם לא רוצה בקיומו דהרי העכו"ם יתחייב באחריות ואדרבא ניחא לי' אם יאבד ויגנב דהעכו"ם ישלם לו אבל כאן דהוא באמת יצטרך לשלם להעכו"ם ומה בכך דהוא יגבה מהשני דלמא הראשון קשה והשני נוח ועכ"פ הוא רוצה בקיומו ועיין ח"י שכתב ג"כ דאין דברי המג"א נראין אך לא כתב שום טעם ולפמ"ש הדבר מבואר בטעמו דשמא העכו"ם הראשון יעליל עליו ואף אחריות באונס מקרי אחריות כמבואר בסי' ת"מ ס"א שכן היא שיטת הרמב"ם. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הט"ז שם על שיטת הרמב"ם דלשיטת הרמב"ם דס"ל דבעירו חמירא דבני חילא היינו מה שנתחייב שלא כדין רק עפ"י אונס דא"כ מה פריך הש"ס למה לי לא ימצא הא איצטריך ע"ז. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שנתחייב מחמת אונס שוב רוצה בקיומו שלא יהיה חייב לשלם באונס ובאלמות וא"כ פשיטא דאסור ומ"ש דלשון בעירו לא אתי שפיר עיין פסחים דף למ"ד ודוק. גם מ"ש דלשון כדאמר רבא לא אתי שפיר אדרבא זה ראיה דאם מחמת אונס ואלמות מקרי שלו מכ"ש בקיבל אחריות בפירוש:

והנה מה שנסתפק המג"א בכ"מ שחייב לבערו ולא ביערו אם עבר עליו הפסח אם רשאי ליתן לו משום דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ולכאורה הרי המג"א בעצמו כתב בסי' תמ"א ס"ק ג' דאם לא אמר מעכשיו מחויב לפדותו דאל"כ הו"ל כפורע חובו מאיסורי הנאה ע"ש אבל באמת החילוק מבואר דש"ה דאינו רק משכון ולהנכרי מגיע מעות אם כן כל שפורע לו בהחמץ שהי' רק למשכון הו"ל כפורע חובו באיסורי הנאה אבל כאן דקיבל פקדון מיד חבירו וכ"ז דאיתא להפקדון בעיני' אומר לו הרי שלך לפניך ואינו חייב לשלם לו דבר אחר דלא נתחייב רק בהחזרת הפקדון ורק כל שנאבד קיבל אחריות אבל כל דאיתא בעינא אומר לו הרי שלך לפניך וז"ב. אך עדיין יש לעיין דהרי קיבל אחריות וא"כ קיבל גם אחריות מה שיאסר בפסח אם לא מכרו דאף דלהנכרי שוה מכל מקום הועיל בשביל זה שיהיה אסור לישראל אף לאחר פסח ועכ"פ בתוך הפסח ודאי אסור לישראל והרי נתחייב באחריות והדבר דומה למה שנסתפק בשו"ת הרא"ש כלל ק"ב סי' ב' המוכר לחבירו חבית יין והתנה עמו שיהיה באחריותו שלא תשבר והלוקח התנה אחריות על מי חל חיוב אחריות של ניסוך ואף דכתב שם דלוקח לא קיבל עליו אחריות דאתיא מעלמא רק אונס דמעצמו ע"ש וכן הוא בטור וש"ע חו"מ סי' רכ"ה ס"ו היינו בלוקח דלא קיבל אונס דאתי מעלמא אבל כאן שנתחייב באחריות דגניבה ואבידה דאתי מעלמא ה"ה באחריות דאיסור חמץ וכמו המוכר שם דנתחייב באחריות ניסוך וכיון שכן הרי נתחייב באחריות דביעור בשביל האיסור ושוב הו"ל כפורע חובו באיסורי הנאה ובזה נראה לי לדחות דברי המ"א דאם הפקידו ביד אחר דכ' דשרי מידי דהוה אמפקיד חמצו ביד עכו"ם והעכו"ם קיבל אחריות דשרי ולפמ"ש לא דמי דשם הרי מפקיד ביד עכו"ם ומקרי של עכו"ם אבל כאן הוא קיבל אחריות ואם כן גם אחריות הביעור עליו וא"כ כל שלא ביערו הרי פורע חובו באיסורי הנאה ול"ד למקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשם בודאי לא קיבל אחריות הביעור דאינו חייב בביעור כל שהוא חמצו של עכו"ם וגם העכו"ם לא יניחו לבער כל שהוא בביתו משא"כ כאן דקיבל אחריות מה בכך דגם העכו"ם השני קיבל עליו אחריות. ובזה נלפענ"ד מה שכתב המ"א בסי' תמ"ג באם פשע ולא מכר החמץ אם יכול לומר הרי שלך לפניך ע"ש בס"ק ה' ובמשכון נסתפק שם לפענ"ד כיון דכ' בעצמו דמקרי פושע במה שלא מכר החמץ שוב א"י לומר הש"ל אף שהוא בעין דהו"ל פורע חובו באיסורי הנאה דהרי גם אחריות דאיסור קיבל עליו ועיין בח"י שם ובאהע"ז על הגליון שם ויש להאריך בזה ואכ"מ וגם כבר הארכתי בענין דברי המג"א הנ"ל בכל המקומות האלו בתשובה ובחידושי לה"פ וכאן לא כתבתי רק מה שנתחדש לי כעת. ולכאורה יש לומר דלענין פקדון של עכו"ם דבאמת אין דין שומרין בעכו"ם רק דמיירי שפירש בהדיא שיתחייב באחריות א"כ בכה"ג ודאי שלא קיבל אחריות הביעור בזה לא אכפת ליה לעכו"ם ולא אסיק אדעתיה וז"ב. אך בלא"ה נראה דעכ"פ רוצה בקיומו מקרי דהרי פוטר עצמו בזה מחיובו והרי הוא חייב בביעורו או למכרו ולא מכרו רק שפוטר עצמו בזה ואין לך רוצה בקיומו יותר מזה מיהו לאחר פסח לא גרע מחמץ שעבר עליו הפסח דאינו אסור רק משום קנס וכל דלא שייך קנס לא גזור ולפ"ז בחמצו של ישראל המופקד אצלו אפשר דאסור בשביל רוצה בקיומו והו"ל חמץ שעבר עליו הפסח דמותר וצ"ע בכ"ז. עוד נראה לי בזה ומקודם נבאר מה שחידש השאגת ארי' בסי' פ"ג דמדברי הרמב"ן והר"ן נראה דכל שהוציא מרשותו אינו עובר בב"י מן התורה ע"ש שהאריך ובראשית ההשקפה תמהתי דהא חמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וא"כ מה מועיל מה שמוציאו מרשותו סוף סוף הוא ברשותו. אך באמת אינה קושיא דזה פשיטא דכל שמגלה דעתו שרוצה להפקיע מה שברשותו מועיל וכמו דמועיל ביטול אף שאינו בשלשה ולא שייך ענין הפקר כתב הר"ן ריש פסחים דכל שמגלה דעת שמבטלו לקיים מצות התורה סגי וה"ה בזה כל דמגלה דעתו שאינו רוצה שיהיה ברשותו ומוציאו מרשותו סגי ורק כל שלא גלי דעתיה עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ובזה ממילא מיושב כל הקושיות שהקשה שם ע"ז וגם הוא בעצמו חילק בין לאחר זמן איסורו ובין קודם זמן איסורו אלא שהמ"א נדחק בטעמו ולפמ"ש א"ש דבאמת קודם זמן איסורו כל דמגלה דעתו שהוציאו מרשותו מועיל כמו שמועיל הביטול דקליש אבל לאחר זמן איסורו דל"מ ביטול גם הוצאה מרשות ל"מ כל דאינו שורפו או מפרר שיבער החמץ מן העולם וז"ב. ובמ"ש היה מקום לומר במה דקיי"ל באו"ח סי' רצ"ח דאין מברכין על שלהבת של ע"ז כל שקשור בגחלת אף דשלהבת אין בו ממש וע"ש הטעם ולפמ"ש יש לומר דעכ"פ רוצה בקיומו של הגחלת כדי שיהיה שלהבת קשור בו דצריך לו לברכה אם כן אין לך רוצה בקיומו של ע"ז גדול מזה ול"ד לשלהבת של ע"ז דמותר דשם אינו רוצה בקיומה של הגחלת ואינו צריך רק שתשרף ויהיה שלהבת אבל כאן צריך שיהיה שלהבת בוער ויהיה אור א"כ הרי רוצה בקיומו וז"ב שוב ראיתי בט"ז ביו"ד סי' קמ"ב דכתב דגם בשלהבת של ע"ז אם קשור בגחלת אסור להנות ממנה ע"ש. ולפענ"ד מדברי הרא"ש פרק משילין והש"ע סי' רצ"ח הנ"ל משמע דבע"ז אף שקשור בגחלת מותר דא"צ לקיומה של גחלת וזה שנהנה מהשלהבת אין בו ממש ואף דרש"י כתב בביצה דף ל"ט ד"ה שלהבת דמיירי שהדליק מנר של חבירו לא תדוק דגם בע"ז לא התיר רק בהדליק מנר של ע"ז דהיינו שקשור בלא גחלת דזה אינו מוכרח רק דשם אי אפשר לפרש רק שהדליק מנר חבירו דאל"כ אמאי השלהבת בכל מקום הא קשור בגחלת והוה כרגלי הבעלים דהשלהבת שאין בו ממש בטל לגבי השלהבת וז"פ. ובזה מיושב קושית השעה"מ פ"ד מיו"ט הלכה כ"ו ודוק ועיין יש"ש שהקשה דאמאי לא חשיב גם הך דמברכין על השלהבת ולא על הגחלת בכל חמשה דברים שנאמרו בגחלת ולפמ"ש יש ליישב דהא שם מיירי גם בשלהבת הקשור בגחלת ובזה אין מברכין גם על השלהבת וכמ"ש הרא"ש ומזה ראיה דלא כט"ז ודוק היטב. אך אי קשיא הא קשיא מעובדא דיוחנן חקוקאה דהצריכו שימכרו כדי שלא יעבור המפקיד בב"י אף דהנפקד אינו עובר בב"י וכמבואר בטוש"ע סי' תמ"ג בהדיא ואמאי והא המפקיד כל שהוציאו מרשותו סגי והנפקד לא עבר על ב"י ולמה ימכרם בבהלה ולאח"פ יהיה מותר ובשלמא לדעת הרר"י שהובא ברא"ש פ"ק דפסחים ובטוש"ע סי' ת"מ דאף שקיבל הנפקד אחריות עובר המפקיד ג"כ ומטעם שביתו של הנפקד מושאל להמפקיד (ובחידושי כתבתי דמכאן ראיה לשיטת הרשב"א בב"ב דף פ"ה דביתו של הנפקד מושאל להמפקיד וא"כ שפיר מכרו כדי שלא יעבור המפקיד דל"מ הוצאה מרשותו אבל להגאונים דס"ל דאינו עובר המפקיד דלא קרינן ביתו של המפקיד קשה ולדידהו צריך לדחוקי דמיירי דהנפקד קיבל עליו אחריות ומכרו כדי שלא יעבור הנפקד אבל אין זה במשמע ובזה אמרתי ליישב דברי הרא"ש שם שכתב על דברת רבינו יונה שהביא ראי' דהמפקיד עובר מהא דקרינן וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והרא"ש כתב שאינו מבין ראייתו ותמה אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קפ"ו דהדברים מבוארים דכמו דהתם אף דהבעלים חייבין באחריות אפ"ה מקרי של הקדש דשלו הם ה"נ הם של המפקיד ולפמ"ש אתי שפיר דהכי קא קשיא ליה דשאני התם דגוף הדבר הוה של הקדש מה לן במה שקיבל אחריות אבל בחמץ הרי עכ"פ הוציאו מרשותו ולמה יעבור וע"ז חידש דמקרי ביתו של המפקיד ודוק. ולפ"ז גם דברי המ"א צ"ע בדין הראשון ומכ"ש בדין השני דמה בכך שחוזר ומפקידו לבעליו מכל מקום כיון שהמפקיד נתחייב בגניבה וביתו של המפקיד קרינן ביה א"כ עובר ול"מ שמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשם אינו ברשותו משא"כ כאן ואף דנימא דכל שהחזירו לבעליו חזר גם הרשות מ"מ הדין השני שהפקיד ביד עכו"ם אחר ודאי צ"ע. והנה הנודע ביהודה בתשובותיו הרעיש העולם בקושיתו בסי' כ' דאמאי בגזל חמץ צריך לומר הרי שלך לפניך הא בלא"ה אינו עובר הנגזל בב"י דמה הו"ל למעבד ומזה הוליד חדשות וכבר הארכתי בזה בתשובה דכבר קדמו בליקוטי הרמב"ן על פסחים והעלה דאף דל"ש הקנס כל שאחד עבר על ב"י אסור לכל העולם ולדברי השאגת אריה היא סתירה גלויה דאין כאן קנס כלל דהנגזל בודאי לא עבר דהוא הוציאו מרשותו וגזל לא מקרי ברשותו ובלא"ה תקשי לדידיה קושית הש"ס דהיאך יאמר לו הש"ל הא זה מתייאש וכדהקשו בב"ק דף ס"ו ולא שייך תירוצ' דזה אינו רוצה לקנות דכל דזה הוציאו מרשותו שהרי הוא ביד הגזלן א"כ לא עבר על ב"י ואף דזה לא קנאו ממילא נעשה שלו כל שלא הפקירו והיאך יאמר לו הש"ל ואף דיש לדחוק דסוף סוף זה לא רצה לקנות אבל גוף הדין הוא תמוה לפענ"ד ועיין בסי' תמ"ה דאף הפקר לא מועיל אף שאינו ברשותו ואף דיש לומר דמיירי לאחר זמן איסורו וצ"ע בב"י וש"ע שם וכעת אינו לפני אבל באמת המעיין בפוסקים ימצא דמדברי הפוסקים לא נראה כן וצ"ע. אמנם כן נראה דבמה שהמנהג בין הסוחרים מוכרי יין שרף שעושין אותו ודרך למכור אחת לאחת להחנוונים המוכרים ודרכם לקנות בפ"א סך אלף מדות אבל אין נותנין אף פ"א לדראהן רק בעת שמקבלין היי"ש ומעמידין אותו בהמרתף אז נותנין הכסף בעדו ונשאלתי אם החנוני עובר על ב"י. והנה בזה פשוט דכל שלא קנה ואינה עומדת ברשותו וכל אחריות ואונסין דמתילדא על המוכר א"כ אינו עובר אף שעשה אתו המקח בסך כך וכך ולשיטת השאגת ארי' כל שאינו ברשותו אינו עובר ואף לפמ"ש נראה דבכה"ג כ"ע מודים דאינו שלו ואינו ברשותו. אמנם יש לשאול אם יוכל המוכר למכרם לגוי קודם הפסח דבאמת הוא מחויב להעמיד המקח ביד הקונה ואף בדבר שא"ב אם טרח וקנה הדבר מחויב להעמיד ביד הקונה כמבואר בחו"מ סי' ר"ט ס"ד וס"ה ומכ"ש בזה דדרך התגרים הוא כן והי' פסיקת דמים וכבר נשאלתי בזה בפ"א ואמרתי דכל שכבר התחיל להעמיד לו קצת אז מחויב הקונה למחול לו המותר ואז רשאי המוכר למכרם לגוי כנלפענ"ד. והנה המג"א סימן תמ"א ס"ק ד' הקשה דכיון אם יאנס המשכון אינו מחויב הישראל לשלם א"כ הו"ל ברשות ישראל וכתב דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי ודבריו תמוהין דשאני התם שאינו רק מקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם אבל כאן כל דנאנס נתבטל הקנין ושוב החמץ שלו והוא ישלם החוב להנכרי ושפיר אסור וכבר תמה בזה שארי הגאון במק"ח ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דקבלת אחריות אוסר הוא דהו"ל דבר הגורם לממון ואף כל דאיתא בעיניה הוא בלא ימצא ולפ"ז שפיר מתרץ המג"א דניהו דכל שנאנס מחויב לשלם אבל לא תוכל לחשבו רק לקבלת אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי בשביל דלא קרינן ביה לא ימצא דאינו מצוי בביתו וה"ה בזה דעכ"פ אינו מצוי בביתו דהא הקנהו לעכו"ם במעכשיו וכל שלא נאנס לא שייך דבר הגורם כל דאיתא בעיניה ורק בחמץ שאני דכתיב לא ימצא אבל כיון דהוה בביתו של עכו"ם לא שייך לא ימצא וכמ"ש אך עדיין צ"ע דעכ"פ רוצה בקיומו הוא דהא יצטרך לשלם כשיאנס והרי רוצה בקיומו ויש ליישב ודוק דיש לומר דכאן אינו עושה שום פעולה ומה בכך שרוצה בקיומו במחשבתו וכל רוצה בקיומו הוא עושה פעולה שעי"ז רוצה בקיומו ויש להאריך בזה בסוגיא ואכ"מ. ובגוף קושית המג"א הנ"ל כיון דאם נאנס היה מחויב לשלם הו"ל ברשות ישראל לכאורה צ"ב הא כיון דלא קיבל אחריות בפירוש למה מקרי ברשות ישראל. אך זה אינו דכאן אין אנו צריכין לקבלת אחריות ואף בלא קיבל אחריות נמי חייב דהוא באמת חייב לשלם לו החוב רק דאם המשכון בעין נקנה לו המשכון תמורת החוב וכל שנאנס המשכון מכל מקום הוא לא נפטר מהחוב והו"ל כעין שכ' הש"ך בחו"מ סי' כ"א דאונסא כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד וא"כ הו"ל שפיר ברשות הישראל וז"ב:

ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הרא"ש התמוהין שכתב בסוגיא דלכך צריך הרהינו אצלו אף דא"ל מעכשיו משום דאל"כ הוה כמקבל אחריות על חמצו של נכרי ברשות הישראל והיא תמוה דהרי כתב בעצמו דלאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא משום דאף דקאי בבית הישראל הא לא קיבל אחריות ול"צ הרהינו וכבר תמהו בזה כל המפרשים ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת צריך ביאור מה בכך דלא קיבל אחריות הא סוף סוף הוא חייב באחריות דהא צריך לשלם החוב ומה בכך שלא קיבל אחריות אך באמת לאביי למפרע הוא גובה ונעשה שלו אף בלי אמירתו כלל א"כ ממילא לא מקרי נתחייב כלל והחמץ הוא שלו ומ"ל באונסו הא הו"ל כאפותיקי מפורש אבל לרבא דצריך שיאמר מעכשיו וא"כ כל שנאנס אף שעובר הוא מ"מ נתחייב לשלם החוב ובלא"ה יש לומר דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה בודאי כל שלא קיבל אחריות אינו עובר דהרי בייחד לו מקום נחלקו רש"י ותוס' ושיטת רש"י דבאינו מקבל אחריות ג"כ בעינן ייחד ולהתוס' דוקא בקבלת אחריות בעי ייחד לו מקום ע"ש בפסחים ולפ"ז לאביי דס"ל דלמפרע הוא גובה הו"ל כייחד לו מקום ושפיר אמרו דלאביי מותר בהנאה דבזה אפשר דגם רש"י מודה דהרי לא קיבל אחריות והוה כייחד לו מקום דהרי שעבד לו אותו החמץ ולמפרע הוא שלו ועכ"פ לשיטת התוס' דבלא קיבל אחריות לא בעי ייחד לו מקום דבכה"ג ודאי מועיל אבל לרבא קשה ולכך צריך לרבא הרהינו דבלא"ה לא מקרי ייחד וז"ב:

ובזה יש ליישב קושית התוס' שהקשו דלאביי היאך יתרץ הא דאמר ד"ה עובר ניהו דנכרי מישראל לא קנה הא מכל מקום למפרע הוא גובה. ולפמ"ש אתי שפיר דאביי יתרץ דאותה הברייתא מיירי בלא הרהינו וקבל ישראל אחריות דאז ל"מ מה שלמפרע הוא גובה עכ"פ הוה כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית ישראל וא"ל דהוה כייחד לו מקום דהרי למפרע הוא גובה דזה אינו דע"כ לא שייך ייחד לו מקום היכא דעכ"פ קני המשכון ממילא המקום שמניח בו החמץ הו"ל כייחד לו מקום אבל אם לא קני משכון מה מועיל היחוד מקום והא דאינו עובר בב"י אף דלמפרע הוא גובה הוא ג"כ בשביל דברשות ואחריות עכו"ם עומד דמיירי בלא הרהינו ולכך אינו עובר בב"י ובזה מיושב היטב דברי הרא"ש בהשגתו על הרמב"ם דלמה צריך שיגיע הזמן קודם הפסח הא לאביי אף בהגיע הזמן לאחר הפסח כל שלא קיבל האחריות עליו הו"ל כאילו הגיע הזמן קודם הפסח וה"ה לרבא במעכשיו ותמהו כלם הא חזינן דשני ושני דהרי לאביי לא בעי הרהינו כלל להס"ד ולרבא בעי הרהינו א"כ חזינן דאינו שוה בשוה. ולפמ"ש אתי שפיר דלאביי לכך לא בעי הרהינו כיון דלמפרע הוא גובה הו"ל כייחד לו מקום וכל שלא קיבל אחריות פשיטא דמועיל יחוד ואף רש"י מודה אבל לרבא לכך בעי הרהינו דכיון דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ לכך בעי הרהינו ומעכשיו שיהיה למפרע הוא גובה ומעכשיו בלבד מ"מ לא הוה כייחד לו מקום דניהו דקנה למפרע החמץ אבל לא מקרי ייחד לו מקום דאי לאו אמירתו לא היה גובה למפרע וא"כ אמירתו הועילה לענין גוף השיעבוד ולא דהוה כייחד לו מקום אבל במה שצריך הגעת הזמן קודם פסח שפיר מקשה הרא"ש דכיון דא"ל מעכשיו וגם הרהינו א"כ בודאי הו"ל כייחד לו מקום ועדיף טפי מלמפרע הוא גובה לאביי דלא ייחד לו המקום בפירוש וכאן הרי הרהינו אצל העכו"ם וז"ב מאד. ובאמת לשיטת הרמב"ם יש לומר דמיירי כל הסוגיא בקבלת אחריות ולכך בעי שיגיע הזמן קודם הפסח דאל"כ הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של ישראל בבית עכו"ם דכ"ז שלא הגיע הזמן הו"ל כפקדון כמ"ש הרדב"ז לענין מתנה ע"מ להחזיר ובתשובה אחרת כתבתי דהרמב"ם ע"כ סבר כסברת הרדב"ז ויש לי להאריך בכל זה כמעט על כל קוץ וקוץ תילי תילין ואכ"מ ועיין בב"י סי' ת"מ דאף אם אמר הנה הבית לפניך הניחהו במקום שתרצה הו"ל כייחד לו מקום וכמ"ש הטור שם וא"כ לאביי דס"ל למפרע הוא גובה הו"ל כייחד וכמ"ש למעלה דבכ"מ שהוא ברשות המלוה הוא ודו"ק:

והנה אירע מעשה שהאדון אחד רצה למכור י"ש בפסח ליהודים רק שהברירה ביד האדון כשיבאו היהודים אחר פסח לקחת היי"ש יקחו מיי"ש אשר יעשה ויתהווה אחר פסח. ונשאלתי בזה ואמרתי דאסור כיון דאם ירצה האדון לתת אותו היי"ש שכבר בידו בפסח יוכל לתת להם א"כ קונים חמץ בפסח ומה בכך שהברירה ביד האדון לתת י"ש אחר והדבר דומה למ"ש הרדב"ז הובא במג"א סי' תמ"ח ס"ק ה' לענין מתנה ע"מ להחזיר דכ"ז שלא נתקיים התנאי הוה כפקדון ואף להמג"א שחולק שם מודה כאן דשם אם יתקיים התנאי יהיה מותר וכאן אדרבא הם קונים אותו היי"ש וכשיתן להם אותו היי"ש כבר קנו אותו ורק שהברירה בידו לתת להם חמץ אחר עכ"פ הם קנו באיסור. ובלא"ה נראה דהו"ל חליפי חמץ דאסורין דהיי"ש של יום אחר הוא חליפי היי"ש הראשון ועיין סי' תמ"ג ס"ג בט"ז ומ"א וח"י ואחרונים דגם חליפין אסורים דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כי גם כאן קנה אותו היי"ש רק שהוא נותן חליפי היי"ש הלז יי"ש אחר ואסור ודו"ק. והנה במה שהארכתי למעלה אי שייך קבלת אחריות דאין דין שומרין לעכו"ם רק כל שקיבל בפירוש מועיל וכ"כ במח"א הלכות שומרים סי' ח' לפ"ז לכאורה צ"ב שו"ת הריב"ש סי' ת"א והובא באו"ח סי' ת"נ דאסור לקנות חמץ לעכו"ם בחוה"מ מיד העכו"ם ומטעם כיון דאין שליחות לעכו"ם אין העכו"ם בעל המעות קונה אותו והו"ל חמצו של עכו"ם המוכר והישראל קיבל אחריות ולפמ"ש מה פסקא דקיבל אחריות בפירוש עד שאוסרו בפשיטות ובפרט מהמוכר דבודאי לא קיבל אחריות דהמוכר מכרו ונתנו לו. אך נראה כיון דהעכו"ם המוכר הראשון בודאי זיכה לבעל המעות דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא וכל מי שנותן המעות לו זיכה וכמבואר בטוש"ע חו"מ סי' קפ"ג א"כ כיון שהורינו התוס' בב"מ דף ע"א דכל המזכה דבר לחבירו ע"י אחר צריך שיהיה הזוכה שלוחו של המזכה וכיון דאין שליחות לעכו"ם א"כ ממילא לא הוה שלוחו של המזכה וא"כ יכול העכו"ם השני לתבוע המעות מיד העכו"ם דלא נתן לו מעות רק ע"מ שימכור לו החמץ וא"כ ע"כ מוכרח הישראל לקבל האחריות להעכו"ם המוכר דאל"כ העכו"ם המוכר יתבע הישראל והו"ל כאילו קיבל אחריות בפירוש דהא הוא זכה לבעל המעות וכל שלא מועיל הזיכוי הוה זיכוי בטעות וחייב להחזיר לו החמץ ופשיטא דשייך אחריות גם לגבי עכו"ם דהו"ל גזל ביד ישראל אם לא יחזור לו דהוא לא הפקיד בידו רק נתנו לו ע"מ שיזכה לעכו"ם שנתן המעות וכל שלא זכה הוה כמקבל אחריות וז"ב לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד דמיושב תמיהת המלמ"ל פ"ד מחמץ על הריב"ש תרי תמיהי מדכר דכיר חדא דלמה לו לטעם דאין שליחות הא אף ביש שליחות הרי נעשה נפקד של העכו"ם השני ומקבל אחריות וגם תמה דלהעכו"ם הראשון לא נתחייב באחריות דהעכו"ם מיד שקבל מעות נסתלק והו"ל כחמץ של הפקר ולפמ"ש יש לומר דבאמת לא שייך קבלת אחריות לעכו"ם דאין דין שמירה לעכו"ם וכל שהו' נעשה שליח הרי הבעל החמץ זיכה להעכו"ם השני החמץ והישראל לא קיבל אחריות בפירוש ושרי רק דכיון דאין שליחות א"כ לא זיכה להעכו"ם שנתן המעות דלא מועיל זכייה בטעות והרי הוא עוד ברשות עכו"ם ראשון והו"ל זיכוי בטעות והו"ל גזל ביד הישראל ושוב שייך קבלת אחריות דאטו לא יתחייב באחריות גזלתו ודוקא משומרים אמעט אבל לא מאחריות הגזילה וז"ב וא"כ מיושב גם קושיא השניה דהעכו"ם המוכר לא נסתלק דהא העכו"ם השני יוכל לתבעו שנתן לו מעות ע"מ שיתן לו חמץ והרי לא זיכה לו דל"מ הזכייה ועוד הוא ברשותו של עכו"ם הראשון ולא נסתלק עדיין וז"ב לפענ"ד.

אחר שכתבתי זאת האיר ד' עיני ומצאתי ברא"ה בבדק הבית בית שלישי שער שביעי בדיני פת פלטר דף נ"ז בדפוס ווילנא שכתב וז"ל ישראל ששלח שליח נכרי לקנות פת מפלטר ואין שליחות לנכרי והנכרי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח וכיון שכן ישראל זה לא זכה בו מיד פלטר תאמר שהוא אסור ונראה כיון שאין דעתו של שליח זה לזכות לעצמו וכיון שכן אי אפשר לזכות נמצא ישראל מידו של פלטר הוא זוכה דמידו חשבינן לי' כ"ז שאין יד אחר זוכה באמצע ע"ש הרי בהדיא כדברינו דהישראל לא זכה לעכו"ם והו"ל כאילו העכו"ם הראשון מכר ליד השני וכל שאין זוכה באמצע נשאר החמץ ברשות הראשון וזה הישראל קיבל אחריות ע"ז דהא הוה כמו גזילה וכמ"ש. וראיתי בתומים סי' ע"ב ס"ק י"ג שכתב דמדברי התוס' בשבועות דף מ"ד כפי הנראה בד"ה שומר אבידה לא הוחלט בידם אי בעכו"ם לא שייך שמירה. ולכאורה היה נראה דבר חדש דישראל לעכו"ם אין לו דין שמירה עכ"פ להתחייב באונס דהנה כבר נודע מ"ש המהרש"ל ביש"ש ב"ק פ' יו"ד דאיך שייך לאסור גזל עכו"ם והא כל התורה לישראל נאמרה וכתב זקני הח"ץ ז"ל סי' ס"ו שהתורה אסרה בשבילינו דאנחנו צריכין להיות נקיים מאכזריות ולטעת בלבנו חמלה ואהבה ע"ש ודפח"ח ולפ"ז לענין אונסין בודאי לא שייך לגבי עכו"ם דבאמת לא יהא עדיף מגזל דמותר רק בשבילינו נאסר וזהו לענין פשיעה או עכ"פ גניבה ואבידה דקצת פשיעה שייך בזה אבל אונס גמור דלא פשע כלום ואונסא כמאן דלא עבד רק דבישראל חייב דמכל מקום התורה חייבה אבל אונס בעכו"ם ודאי פטור וגם גניבה ואבידה יש לומר דלא שייך בעכו"ם וזהו שכתבו התוס' דרעהו כתיב והיינו דהתורה לא דברה רק בישראל ולא בעכו"ם. ובזה נראה מ"ש הראב"ד דאין דין אסמכתא לעכו"ם דכיון דעכ"פ אמר לי' שוב ניהו דלא סמך בלבו ע"ז אבל עכ"פ אין כאן אכזריות ומדה פחיתות ובדיניהם ודאי לא שייך אסמכתא רק דבישראל חידשה תורה אסמכתא וא"כ בכה"ג לא גלתה התורה דיהיה דין אסמכתא לעכו"ם ובזה יתיישב הרבה קושיות של התומים שם. איברא דאי קשיא הא קשיא בהא דאמר שם תנן עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה מש"ה מותר בהנאה וקשה דאף למ"ד למפרע הוא גובה זה שייך בישראל דמשועבד ליה למפרע והוה כאילו אז נקנה לו אבל בעכו"ם באמת גזל עכו"ם מותר רק דעכ"פ בשבילינו אסרה תורה אבל די לנו שגובה מכאן ולהבא אבל למפרע למה יקנה דמצד הגוי אינו נקנה דלו יהא רק שגזלו והיא קושיא נפלאה.

ובזה יש לומר הא דאמרו ומנא תימרא דשאני לי' בין מעכשיו ובין דלא אמר מעכשיו דתניא עכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא לאו ש"מ שאני היכא דאמר מעכשיו להיכא דלא אמר מעכשיו והדבר תמוה מה אלים הך ברייתא מהך ברייתא וכבר תמה בזה הפ"י בשם הגאון מוה' אברהם ברודא ז"ל.

והנראה בזה דהנה באמת צ"ב איך שייך הואיל ובידו לפדותו דהא באמת אין זכי' בא"ה ואיך שייך פדייה וקנין בזה. הן אמת דהרמב"ם כתב דקנה חמץ בפסח עובר על ב"י והנוב"י בתשובותיו האריך דאיך שייך זכייה וקניה בא"ה והארכתי בזה בחידושי לה"פ סי' תמ"א. אך נראה עפמ"ש בתשובה (והוא בחבורי כת"י) שם שכתבתי ליישב קושית התוס' בריש ב"מ דמה דקני בהפקר בהבטה בעלמא הוא משום דשאני בין דבר שצריך הוצאה מרשות זה לרשות זה צריך מעשה אבל בהפקר דא"צ רק הכנסה לרשות של זה בזה קל הענין וא"צ רק הבטה בעלמא והארכתי בזה שם ולפ"ז שאני שאר א"ה דלא שייך זכייה דהרי א"ה מקרי של בעלים עדיין וא"כ בעי שיהיה הוצאה מרשות בעלים והכנסה לרשותו בזה ל"מ אבל בקנה חמץ בפסח כיון דעכ"פ יצא מרשות העכו"ם ולרשות ישראל לא צריך להכניס דשני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א"כ א"צ רק להוציאו מרשות עכו"ם וממילא כיון שזה קנהו הרי נכנס לרשותו בקל דהא עכ"פ זה קנאו ויותר הוא שלו משל אחרים שלא רצו לזכות משא"כ שאר א"ה דצריך הכנסה לרשותו ולכך לא קנה וז"ב בישוב קושית הנוב"י ומעתה שפיר אמרינן הואיל ובידו לפדותו דבאמת הוא של הישראל רק שיש להעכו"ם שעבוד ע"ז וא"כ כל שחמץ מפקיע מידי שעבוד הוא נשאר של ישראל ושייך הואיל וז"ב. ולפ"ז זהו בתוך הפסח דחמץ מפקיע מידי שעבוד אבל לאחר הפסח דהשעבוד של העכו"ם והישראל צריך להוציאו מרשות העכו"ם ולהכניסו דלאחר הפסח לא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו שוב לא קנסו. ובזה מיושב היטב קושית הב"ח שהקשה דלפ"ז מה פריך הש"ס ותסברא אימא סיפא ד"ה עובר והא למ"ד התם עובר והיינו למפרע הוא גובה הכא עובר ותמה הב"ח דלדבריו מהראוי שיעבור עכ"פ בפסח בב"י ולפמ"ש אתי שפיר דהרי לאביי דס"ל למפרע הוא גובה חמץ אינו מפקיע משעבוד כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ם ובחידושי רשב"א שם ולפ"ז שוב אינו עובר דלא שייך הואיל דהא אין זכייה בא"ה וא"ל דכיון דא"צ להכניסו ברשות הישראל ולהוציאו מיד העכו"ם א"כ מהראוי לעבור דז"א דהא לאביי למפרע הוא גובה והרי הוא ברשות עכו"ם לגמרי וצריך להוציאו ולהביאו לרשותו וזה לא שייך בא"ה ודו"ק. עוד נראה לי בישוב קושית התוס' דלמ"ד למפרע הוא גובה אמאי עובר וכן להיפך בישראל שהלוה אמאי אינו עובר והא למפרע הוא גובה דהנה התוס' כתבו בפסחים דף מ"ו דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאטו חמץ של עכו"ם יעבור הואיל ואי בעי קני' לי' ודבריהם סתומים וכבר כתבתי לבאר דבריהם דבאמת אינו ברשותו של אדם והתורה עשאה כאילו הן ברשותו וזה דוקא כל שהוא שלו אבל מה שלא רצה לקנות זה לא אמרינן אמנם האחרונים וביותר דו"ז בישועת יעקב ביאר דהואיל לא שייך רק מה שזה מוחזק יותר מאחר אבל לקנות מה שכלם שוים לא שייך הואיל ולפ"ז כל שאמר מעכשיו וכבר הקנה להנכרי לא שייך הואיל דהרי הוא של נכרי לגמרי ולא שייך הואיל דכלם שוים אבל אם לא אמר מעכשיו רק דלמפרע הוא גובה בזה שייך הואיל דעכ"פ א"י לפדות רק הבעלים בלבד ושייך הואיל ולמ"ד דאמרינן הואיל אף לקולא כמבואר ברז"ה ורמב"ן במלחמות בסוגיא דחלה שנטמאת א"כ לכך אינו עובר דאמרינן הואיל לקולא ודוק. איברא דמ"ש בישוע"י בכוונת התוס' דהואיל ואי בעי פריק לא אמרינן כמו באי בעי קני לפענ"ד לא מסתבר דבהקדש דזה יוכל לפדות דהבעלים פודים בכ"ש על שו"פ והאחר צריך להוסיף חומש שוב לא שייך דיד כלם שווים ושייך לומר הואיל ואי בעי פריק. אך נראה דהנה בהא דאמרו דבעלים יכולים לחלל על שו"פ ולא אחר כתב בטורי אבן סוף מגילה בא"מ בדף כ"ג שני טעמים אחד כיון דע"י הבעלים בא הקדושה לכך הוא יכול לפדות בשו"פ והטעם השני כיון דהוא יכול לתשול עליו ולא אחר לכך יש לו כח לפדות גם כן בשו"פ וכתב דהנ"מ אם כבר בא ליד הגזבר ולפ"ז שם דכתבו התוס' דא"י לשאול משום דבא ליד הגזבר שוב לא שייך הואיל ואי בעי פריק דהרי גם הבעלים צריך לפדות בשויו והוה כמו אחר ובחידושי כתבתי ליישב קו' השעה"מ דהא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים וכתבתי דבאמת כל הטעם דבבא ליד הגזבר לא מועיל שאלה משום דספק שמא אין כוונתו באמת ולפי זה כאן דבאמת רוצה לפדות ואינו מוציא מיד הגזבר בחנם שוב יכול לתשול ולפ"ז קושית התוס' דיוכל לתשול ע"י שיפרוק מיהו בזה שוב יצטרך לפדות בשויו דאל"ה אכתי יש לחוש דלמא מערים על הקדשו ודוק. והנה במ"ש למעלה בדברי הב"ח וכוונתו נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה על הנוב"י בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' תמ"ג אות רנ"ב ממ"ש הריב"ש דיש זכיה בא"ה ואם חמץ מונח בר"ה אסור לטלטלו דהו"ל שלו כשיגביהו והפר"ח מביא ראיה ממ"ש גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטלה ע"ש. ולפמ"ש אין ראיה דשם כשמגביה מהפקר פשיטא דזכי וגם בהך דלמא מגבה לה פרש"י דמיירי בהפקר כגון מציאה דנקנית בהגבהה וא"כ בהפקר שפיר שייך זכייה בא"ה משא"כ לקנות אפשר דא"מ.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף