שואל ומשיב/ד/א/כד

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן כד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ונתקיים סברת מעלתו. ומה שהקשה עוד דאם נימא דהוא מתורת שליחות א"כ הא חש"ו אינו בתורת שליחות הנה לפענ"ד אף דהוא מתורת שליחות כדאמרו סימן רע לשולחיו ועיין להרמב"ח ביום תרוע' דף כ"ט מכל מקום לא שייך גדר שליחות ובכ"מ שנתחייב שפיר יכול להוציא אחרים אף שאינו בתורת שליחות ממש. אמנם מה שהקש' דבמצות שבגופו לא שייך שליחות כמ"ש התוס' רי"ד הנה יפה הקשה וכעין זה הקש' בכפות תמרים דף מ"א ע"ש והארכתי בזה במק"א. והנה מעלתו רצה לומר דהדיבור חשוב כפירש כמ"ש המרדכי בפ"ק דחולין לענין הדיינים דל"ח קבוע כיון דהוה פירש דהדיבור נפרש וה"ה כאן במצוה שתלוי בדיבור הוה הדיבור פירש ושייך שליחות. הנה אף שהי' נרא' כן אבל אכתי קשה כיון דבמגלה בעי השמעת אזנים וא"כ הוה מידי דממילא ולא שייך שליחות וכמ"ש הרא"ש בנדרים דף ע"ב דלענין שמיע' דהוא ממילא לא שייך שליחות וא"כ היאך יוכל החרש להוציא הא במידי דממילא לא שייך שליחות ובשלמא בשומע מפי המחויב א"כ מה שהוא שומע זה אינו מתורת שליחות רק מה שהוא שומע בעצמו מפי המחוייב אבל כיון דשומע מפי שאינו מחוייב בדבר לכתחלה וא"כ הוא רק בתורת שליחות וא"כ קשה דע"ז לא שייך שליחות דמה שהוא שומע אינו שומע מפי המחויב ולא שייך שליחות וצ"ע כעת:

ודרך אגב אזכור מה שראיתי בקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק וא"ו שחידש דחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר דל"מ לזכות לו ע"י אחר דשליחות לא שייך בו והא דמזכין לקטן הוא משום דאתי לכלל שליחות לכשיגדיל מהראוי שיועיל בו זכייה משא"כ בחרש דמחוסר מעשה וכן בשוטה דלא בא לכלל דעת והנה ראה זה מצאתי בשו"ת מגיד מראשית להרב מוהר"ח אלפנדרי סימן ג' שכתב כן בשם הר"ן פרק האיש מקדש שכתב דטעם דזכין לקטן משום דאתי לכלל שליחות לכך אלים זכותו ע"ש ממילא משמע דחרש דלא אתי לכלל שליחות דלא שייך זכין לאדם שלא בפניו וע"ז הקש' מדברי הרמב"ם שכתב דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת קנ' ומכ"ש חרש דיותר בן דעת הוא משוטה ע"ש שהאריך הרב' בזה ולפענ"ד היה נרא' דענין זכייה שלא בפניו הוה כמו המזכה לדבר שלבל"ע דכעת אינו בר זכייה והוה כמו שמזכה למי שלא נולד וא"כ אדרבא דוקא בקטן דאינו כעת בעולם לענין זכייה רק לכשיגדיל סד"א דלא יועיל זכייה ולזה הוצרך להביא ראי' אבל לחרש דיוכל להיות שיתפקח כעת וכן שוטה יוכל להיות שישתפ' כמו רגע א"כ לא נוכל לדינו כמו שמזכ' לאינו בעולם דהא איתי' בעולם רק דפומיה כאיב ליה ואינו כעת בן זכייה וא"כ אדרבא בזה בודאי מועיל זכייה אברא דלפ"ז קשיא לי טובא בהא דאמרו לענין חרש כשם שכנס ברמיז' כך מוציא ברמיז' וקשה טובא הא האחרונים הקשו לענין קטן דאמאי לא יוכל לקדש אשה והא הקטן זוכ' בדעת אחרת מקנ' לו והרי האש' מקנית עצמ' אליו וכבר קדמם בראב"ן הובא באבני מלואים סי' מ"ג ובאמת בקטן יש לומר כמ"ש באבני מלואים שם דגזירת הכתוב הוא דכי יקח איש אשה כתיב והאי לאו איש הוא. ומה שהקש' בא"מ שם דא"כ היאך כתב הר"י בר"י דאב יכול לקדש לו אשה דזכין לאדם שלא בפניו והא מ"מ בעינן כי יקח איש כבר הארכתי בתשוב' אחת והבאתי דברי המכילתא דדריש אם אחרת יקח לו דהתור' זכתה לאב שיקח לו אשה ומקרי קיח' ע"ש:

אך לפ"ז יקשה גבי חרש דאיך שייך כשם שכנס ברמיז' כך מוציא ברמיז' דלמא שאני כניס' דהאש' הקנית עצמ' אליו וזכין לאדם שלא בפניו משא"כ הגט דחוב הוא לה איך יוציא ברמיז' והיא קושיא גדולה וע"כ דחרש א"י לזכות ע"י בן דעת וע"כ כשם שכנס ברמיז' כך יוציא ברמיז'. אך נרא' דע"כ לאו מטעם זכייה אתינן עלה דא"כ חרש וחרשת דתקינו להו רבנן נשואין ושם שניהם חרשים וגם נרא' דלענין כניס' שהוא נשואין לא שייך זכייה דבשלמא בקידושין לא פתיך ביה שום חוב דאינו חייב בשאר כסות ועונה משא"כ בכניסה דנתחייב בכמה דברים ולא שייך זכייה וז"ש כשם שכנס ברמיז'. ולכאור' הי' נרא' לי דבר חדש דבקידושין ל"מ כלל קנית הקטן וזכייתו אף בדעת אחרת מקנה לו דכפי הנרא' מרש"י בקידושין דף זיי"ן בהא דאמרו הו"ל נכסים שיש להם אחריות דאדם הוקש לקרקע וא"כ ס"ל לרש"י דקידושין הו"ל כקרקע וגם לתוס' שם נרא' דעכ"פ דין קניית קרקע יש לה לאש' וא"כ הרי במקרקעי ל"מ בקטן עד שיגדיל כמבואר סי' רל"ה ע"כ צ"ל בחרש דמועיל הוא תקנה דרבנן שכונס ברמיז' אף דרמיז' דחרש ל"מ במקרקעי כאן תקנו רבנן דמהני וז"ב ואתי שפיר:

איברא דלפ"ז בפקח שנשא חרשת שוב יקשה דלא שייך כשם שכנס ברמיז' דהפקח יכול לזכות ולזכות להחרשת שלא בפני' והיא אינ' מחייבת עצמ' כלום במה שנשא' הפקח וא"כ איך יוציא ברמיז' ולא שייך כשם שכנס ברמיז'. אך באמת זה אינו דלענין גט כשהוא פקח א"צ דעת' כלל וא"כ א"צ להוציא ברמיז' איברא דבמשנ' דחרש דף קי"ב ע"ב מבואר גם בזה כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיז' ונרא' שלכך דקדק רש"י ופירש ומוציא ברמיז' דהיינו רצונ' ובשו"ת שבות יעקב ח"א סי' קכ"ג ובנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' פ"ד האריכו בזה דלמה לי רמיז' לגט והא א"צ רצונ' כלל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ק"ל לרש"י למה לי' לרמיז' וגם מה מועיל רמיז' הא כניס' בלא רמיז' ולכך פירש רש"י דמיירי במגרש ברצונ' וא"כ זכות הוא לה וא"כ ממנ"פ יכול לגרש דהא נתרצית לזה וז"ב ודו"ק ובשבות יעקב כתב דרש"י כתב אליבא דריב"נ דס"ל דאינו מוציא ברמיז' ויפה כתב כמ"ש הנוב"י שם אבל עדן קשה דלא שייך כשם שכנס' ברמיזה דהא הכניס' הי' עפ"י דין שיכול לזכות לה שלא בפניה וכל שבעי דעתה שוב קשה ולכך פירש רש"י מרצונ' וא"כ זכות הוא לה והוה היציאה כמו הכניסה ודו"ק היטב. ובזה מיושב גם מ"ש רש"י ביבמות דף ק"ו ע"א ד"ה לא במ"ש כשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה וא"צ חליצ' ונתקשה הנוב"י כיון דשם מיירי בפקחת מעיקרא לפי המסקנא וא"כ ניהו דהיבם יבמה בעת שהיא חרשת הא יבום א"צ דעתה ולפמ"ש א"ש דאדרבא לפי דעתה קשה לו לרש"י א"כ הא יכול לזכות לה אף בלי דעתה וא"כ איך מוציא' ברמיז' שנתרצית וא"כ הוה היציא' כמו הכניס' וז"ב ודו"ק ועדיין צ"ע בזה:

אך בגוף הדבר שכתבתי דהוה כמו מזכה לנולדים ולכך חרש עדיף טפי לפענ"ד היה נרא' להיפך דהנה כיון שהקטן הוא בעולם רק שמחוסר שנים הוה כמקנה דקל לפירותיו דהרי מקנה לאותו איש שהוא בעולם רק שמחוסר שנים וכמו בדקל שלא גדלו הפירות עדן ושפיר מועיל ולפ"ז לפמ"ש הקדמונים לחלק בדקל לפירות דדוקא דקל שפירות באין מכח הדקל משא"כ מעשה ידי' דלאו מגופן של ידי' נפקי וא"כ לפ"ז יש לומר דבשלמא קטן שההגדלה בא מכחו וא"כ הוה כמו דקל לפירותיו משא"כ בחרש דהדעת אף כשיבא אינו בא מגופו רק מעלמא אתי לי' ועכ"פ לא עבידי דאתו ואף לר"מ לא מועיל דהדיע' הוא חוץ לגופו מה שנותן הקב"ה דיעה ובינה לו ומכ"ש בשוטה דודאי מקרי מחוסר מעש' ול"מ ודו"ק. אך נרא' דבחרש כיון דרבנן תקנו שיהי' רומז ונרמז וא"כ רבנן אמרו שיש לו דיע' קצת א"כ הוה כמו שיש קצת בעולם וכמו בפירות לאחר שחנטו דלדעת רבים מהפוסקים אף לדידן מועיל כמבואר בסי' ר"ט דכל שיש לו דיע' קצת מדרבנן שוב קני מן התורה דהוה כמו שחנטו פירותיו ולא הוה כמקנה לנולדים. ובזה מיושב היטב מה דהקש' בא"מ שם בהא דאמרו בב"מ דף ח' בשלמא חרש קנה דקא מזכ' לי' בן דעת וקש' הא לא מועיל זכייה לחרש ולפמ"ש בחרש ודאי מועיל זכיה כיון דעכ"פ דעת קלישתא יש בו והוה כמו חנטו פירותיו. ולכאור' רציתי לומר דשאני התם דהפקח זכי לעצמו ומתוך שזכה לעצמו זכה לחרש ג"כ והוה כמו מקנה דבר שלבל"ע עם דבר שבל"ע ובפרט דרצה לזכות בעצמו. אך זה אינו דשם אמרו דפקח במה קנה דקמזכה לי' חרש ומסקינן באמת דחרש קנה פקח לא קנה וא"כ יקש' למה יקנ' החרש וע"כ מחורתא כמ"ש. והנ' הא דאמרו שם מיגו דהוה אשני חרשין והקשו בתוס' דהא גם חרשין לא קנו רק במיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וה"ה בזה וא"כ הוה כשני מיגו. ולפענ"ד נרא' דבאמת שאני שני חרשין מפקח דבשלמא בפקח כיון דהגביהו שניהם וכ"א יש לו דעת לקנותו לא קנו רק חציו א"כ הוה חצי' השני כמונח ע"ג קרקע ונצטרך לומר מגו דזכי לנפשי' אבל בשני חרשין דהחרש אין בו דעת לקנות וא"כ גם החצי' שהגביה לא קנה רק דמדרבנן קנה אבל לא שייך לומר דהחציו שני' הוה כמונח בקרקע דמה אולמא חציו זו מחציו השני' ואטו הי' דעת בהחרש לזכות רק בחציו וא"כ מועיל ההגבהה בכלו ולכך גם בחרש ופקח קנה החרש החציו שלא הוה כמונח השני' בקרקע וזה אמרו מגו דהוה אשני חרשין ודו"ק היטב. ומה שהקש' בא"מ שם דהיאך מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד והא לא מצי לזכות לקטן לפענ"ד נרא' דלפמ"ש בטעם דלא מצי לזכות דהוה כמו הקנ' לנולדים דעדן קטן ואין לו זכייה וא"כ זהו במקנ' לו דבר שאין לו ענין בקטנותו לזכות בו אבל גירות דהוא בנפשו של אדם ומצוה עליו להתחנך ביהדות גם בקטנותו פשיטא דמצי להטבילו בלא דעתו וז"ב ודו"ק. שוב ראיתי בתשובת מגיד מראשית שם בתוך אריכות דברו שם שהעיר קצת דלא שייך כשם שכנס' ברמיז' דעכ"פ יכול לזכות ע"י אחר הקידושין ע"ש מ"ש בזה ולפענ"ד מ"ש נכון ודו"ק היטב:

והנה במ"ש למעל' דבקרקע ל"מ קטן לקנות עד שיגדיל. הנה לכאור' דברי הרמב"ם מפורשים להיפך וכן קי"ל בסי' רל"ה שכתב פכ"ט ממכיר' הי"א ירא' לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אעפ"י שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו הרי דיכול לזכות בקרקע ע"י שמזכה לו הבן דעת והקטן בעצמו זוכה ע"י שהאחר מקנ' לו איברא דגוף דברי רבינו תמוהין דאיך אפשר דבמטלטלין לא יועיל משום דאין נתינתו בדמים נתינ' ורק מתק"ח בפעוטות מועיל במטלטלי ובמקרקע יקנ' ועיין מ"ש ה"ה בריש פכ"ט ממכיר' וכבר נתעורר בזה הקצה"ח סי' רל"ה שם והנרא' בזה דהנ' המלמ"ל בפכ"ט ממכיר' נסתפק בהא דדעת ראשונים דקטן זוכה כשדעת אחרת מקנ' אותו איך הדין בהפקר מדעת אי הוה כדעת אחרת מקנה אותו והביא דתלוי במחלוקת הקדמונים בהך דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר וחזר בו אי הפקר חשיב דעת אחרת מקנ' או לא ע"ש דאם נימא דמעידנא דאפקרי' חשוב כיצא מרשותו בשעת זכייה ליכא דעת אחרת מקנ' ע"ש ולפ"ז נראה לי דבר נחמד דהנה באמת זה הקטן נתן דמים וקנה קרקע וכבר החזיק בקרקע דכל דאין נתינתו בדמים נתינה אף הוא לא גמר והקנה לו עד שיהיו חיובו בדמים חיוב שיוכל להוציאו ממנו כמ"ש הרא"ש פ"ב דכתובות בשם הרמ"ה גבי הא דנכסי בר שטיא וכמ"ש הקצה"ח שם באורך ולפ"ז נרא' לי לפמ"ש הנימוק"י הובא בב"י סוף סי' רמ"ג בחו"מ דמתנ' לא נפקא מרשות הנותן עד דאתי לרשות מקבל וא"כ כיון דזה כבר קיבל הדמים והקנ' לו הקרקע א"כ כבר נסתלק הוא מהקרקע ועכ"פ הוה כהפקר וא"כ הוה כהפקר מדעת דחשיב דעת אחרת מקנה ואף דיש לומר דכל שהפקירו כבר יצא מרשותו היינו בסתם הפקר שמופקר לכל אבל אם רצה להפקירו לזה לא יצא מרשות נותן עד דאתי לרשות זוכה ולזה כוון אא"ז הח"ץ ז"ל סי' רמ"ג בהגהות הט"ז והקצה"ח שם תמה עליו דמה ענין מתנה להפקר דבהפקר כל שהפקירו כבר יצא מרשות מרא קמא וחלילה לאא"ז שיטעה בזה אבל כוונתו דכל שלא הפקירו רק לזה הוה כמו מתנ' דלא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות זוכה ואף אם נימא דבהפקר יצא מרשות מרא קמא זה דקא במטלטלין דשייך בהו תפס' א"כ אף חזקת ספק מועיל שאין שם מרא קמא אבל בקרקע דלא שייך תפיס' דהארץ לעולם עומדת הרי היא כמות שהית' וכמ"ש אא"ז הח"ץ שם בהגהותיו ליישב קושית הט"ז שם על הש"ע דסותר בזה ע"ש וא"כ כל דבקרקע לא נפיק מרשות המפקיר עד דאתי לרשות זוכה וא"כ פשיטא דמועיל דעת אחרת מקנ' ומעתה דברי הרמב"ם מבוארים דלכך בקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע וא"כ כל שקיבל דמים דודאי גמר והקנה לו ניהו דל"מ ההקנא' דהא הקנ' לו ע"מ שיתן לו דמים ואין נתינתו בדמים נתינה אבל מכל מקום ניהו דהיו יכולין לחזור בהם זה וזה מכל מקום כל שקבל דמים והקנ' לו הקרקע עכ"פ נסתלק מהקרקע ורצה להפקיר לו וא"כ זכין לאדם שלא בפניו וזוכה מתורת הפקר וא"ל דל"מ הפקר מדעת דיצא מרשותו דז"א דבקרקע ודאי לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה ובאמת שבלא"ה שיטת הב"ח באו"ח סי' תל"ד דבהפקר ל"מ עד דאתי לרשות זוכה וניהו דלא קיי"ל כוותי' וכמו שהאריך שם בברכי יוסף באורך וברוחב לדחות דבריו היינו במטלטלין או בסתם הפקר אבל כל שהפקיר מדעת פשיטא דלא יצא מרשותו ובפרט בקרקע דודאי לא יצא מרשות המפקיר עד דאתי לידי' וא"כ שפיר זכין לקטן ובאמת מה שהקש' הבר"י על הב"ח מהא דאמרו בב"ק דף כ"ח דהמפקיר כרמו והשכים ובצרו דפטור ממעשר אינו קושיא כלל וכבר הקשו כן לר' יוסי דס"ל עד דאתי לרשות זוכה הקשה הש"ס בנדרים דף מ"ד מ"ה ומשני דיש חילוק בין אפקרי' באפי תרי לאפקרי' באפי תלתא וא"כ מכ"ש בחמץ דמפקרי' בלבו דפשיטא דל"מ עד דאתי לרשות זוכ' וא"כ גם בעה"ב שהניח פיא' מצד זה ובאו עניים ונטלו מצד אחר דזה וזה פאה לענין מעשר כדאמרו בב"ק שם היינו ג"כ באפקרי' בפני תלתא דלא בעינן דאתי לרשות זוכה.

עכ"פ יהיה איך שיהי' דברי הרמב"ם נכונים ומתורת הפקר נגעו בי' וזהו החילוק שבין מטלטלי למקרקע ולפ"ז לענין קטן שקידש אשה תלוי גם כן אם נימא כמ"ש הר"ן בנדרים דאשה אינה מקנית עצמה רק מבטלת דעתה והוה כהפקר א"כ הי' ג"כ מועיל אבל אם נימא דהוה הקנא' ממש לא שייך בזה לקנות ומכ"ש לפמ"ש במק"א וכוונתי להקצה"ח סי' רל"ה שם שכתב דכוונת הרמב"ם הוא דאחר שתקנו דבמטלטלי הוה מדרבנן קנין א"כ לענין הדמים הוה הנתינה נתינה וכיון שכן שוב קנה ממילא הקרקע מה"ת דהא הקנה לו ויש דעת אחרת מקנ' וא"כ שוב בחרש שפיר שייך כשם שכנס ברמיז' דהא ל"מ רק מפני שתקנו שיקנה ברמיז' דאל"כ לא הוה נתינתו בדמים נתינ'. ומן האמור נרא' להבין מ"ש הרשב"א והנימוק"י ר"פ חרש דהא דמוציא ברמיז' דוקא כשקידש בכסף אבל קידש בביא' קידושיו קידושין וגירושיו אינו מעש' והב"י סי' קכ"א באהע"ז כתב דלא ראה להפוסקים שיביאו זאת ולפמ"ש נכון הדבר בטעמו דבשלמא בכסף דאין נתינתו בדמים נתינה וא"כ מה שקידש לא חל רק ע"י שתקנו חז"ל דיקנ' ברמיזה א"כ כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה אבל בקידש בביאה דשפיר כל שהיא מתקדשת לו בביאה ולפמ"ש הר"ן בנדרים הנ"ל היא מבטלת דעתה ורצונה והוה כהפקר וא"כ הרי הפקר מדעת זוכה הקטן וה"ה חרש כל שיש דעת אחרת מקנה א"כ הקידושין הם קידושי תורה ואיך יועיל גיטו שאינו רק דרבנן וז"ב.

ובזה ישבתי לנכון תימה גדולה שתמה המלמ"ל בפ"ב מגירושין הי"ז שהזכיר הרב המגיה שם משמו דהקשה על הירושלמי דמבואר במשנה בפרק חרש להיפך דהרי תני שני אחין חרשין וכו' ואם היו נכריות יכנסו ואם רצו להוציא יוציא והרי שם קדשו בביאה ואפ"ה מוציאין וכן הקשה בגיטין דף ע"א דפריך יבמתו ממאן אי לימא מאחי' חרש דשם שכנס ברמיז' כך מוציא ברמיזה והרי ביבם היא ביאה ובביאה לא שייך כשם שכנס ברמיז'. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דלא שייך כשם שכנס ברמיזה לפי שהכניסה היו בדין גמור והיינו דזכה בה מהפקר כשיש דעת אחרת מקנה והיינו דאף בהפקר מדעת חשוב דעת אחרת מקנה ולפ"ז זהו באשה דעלמא דהוא צריך דעתה והיא מבטלת רצונה ונעשית כהפקר אבל ביבמה דיכול לייבם בע"כ וא"צ דעתה א"כ אף בביאה א"י החרש לזכות רק מתקנת חכמים דהא אינו תלוי היבום מצדה רק מצד היבם וכל שהוא חרש לא יכול ליבם רק שכונס ברמיז' וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וז"ב מאד. ובזה הן נסתר מחמתו דברי הב"ש סי' קע"ב ס"ק י"ד שרצה ליישב דברי הרמב"ם עפ"י דברי הירושלמי הנ"ל ולפמ"ש אי אפשר לומר דביבם ג"כ אמר הירושלמי דא"כ היו היפך המשנה והש"ס דילן בגיטין ובבית מאיר שם הקשה על הירושלמי מש"ס גיטין הנ"ל ותמהני דלמה לא הקשה ג"כ מהמשנה וכמו שהקשה המלמ"ל אבל לפמ"ש מהמשנה וש"ס גיטין אין סתירה להירושלמי אבל דברי הב"ש תמוהין ודו"ק היטב ועיין ביבמות דף קי"ג דחרש כותבין לה הב"ד כתובה ומשעבדין לה קרקע מטעם דזכין לו לאדם שלא בפניו והאריך בזה בספר מגיד מראשית הנ"ל דאיך שייך זכות בחרש ולפמ"ש אתי שפיר ואין להאריך שכבר הארכתי הרבה יותר מדאי ויראתי כי יתמשך לאין קץ ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הוא ענין נחמד ונעים ת"ל:

עוד הי' נראה לי דבר חדש בדברי הרמב"ם שכתב דקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע דמועיל וכ"כ דדבריו תמוהים למה יועיל וכ"כ בזה. וכעת נראה לי דהנה בתשובה אחת כתבתי בביאור ענין דעת אחרת מקנה דלמה יועיל ואמרתי אל לבי דהנה כל החסרון הוא משום דבעי דעת קונה להתכוין לקנות וזה לא נתכוין או שאין לו דעת שיהי' יוכל לכוין ולפ"ז הרי בקטן מועיל כל שגדול עומד ע"ג אף בגיטין משום דכל שעומד ע"ג ומזהירו הוה כמכוין ולפ"ז מכ"ש לענין זכייה דדעת אחרת שמקנ' אותו הוה כמכוין עבורו איברא דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין דף ס"ג ובתשובתיו סי' כ"ו והובא בב"י או"ח סי' ת"ס בשם הרשב"א שכתב בשם רבינו יונה ז"ל דכל דמועיל שליחות מועיל דעת עומד ע"ג ומטעם דנעשה שלוחו בכוונתו משא"כ במקום שאינו מועיל שליחות לא שייך דעת עומד ע"ג דיהי' כדעתו ע"ש ולפ"ז בקטן דל"מ שליחות לקטן מה מועיל דעת אחרת מקנה הא אינו נעשה שלוחו ולזה נראה שכוון הרמב"ם בפכ"ט שם הלכה יו"ד שכתב קטן שקנה מטלטלין וקנו מידו ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם וא"כ ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונים לו מפני שנתרבו מדין שליחות וכו' והשיג עליו הראב"ד שלא אמרו שאין לו חצר רק למציאה בלבד ולא לקנין ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבעינן דעת אחרת מקנה והוא מתורת שליחות וכיון שאין לקטן חצר וכ"ש שליחות לכך ל"מ דעת אחרת מקנה וז"ש אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה תקנה המטלטלין מאחרים אם קנו מידה והיינו אף בשאר קנינים כיון דעכ"פ יש לה חצר מתורת יד שוב שייך קצת שליחות בה דכידה ועכ"פ כוונת המקנה סגי דעכ"פ הוה כידה אף דאין לה שליחות מכל מקום יש לה חצר. ובזה מיושב תמיהת הש"ך סי' רל"ה ס"ק ג' ודו"ק. ומעתה זהו בכל הקנינים אבל חזקה דכתב המחנה אפרים בשם המהרשד"ם דנעל גדר ופרץ מועיל אף ע"י עכו"ם וכ"כ בשו"ת שנספח לאבני מלואים ח"ב סי' כ"ו שחזקה שהוא תיקון בקרקע מועיל אף ע"י עכו"ם ולכך כל שהחזיק בקרקע מועיל אף בקטן ויש להאריך בזה לענין חרש לפמ"ש התוס' ביבמות דף ק"ד וברשב"א שם חולקים בין חרש לקטן אבל אין להאריך כי לא באתי רק לעורר לב ועין ודו"ק היטב. ובזה מיושב דברי הרב המגיד שלמד דברי הרמב"ם מקידושין מנשיא ומהא דאקני לבנו קטן ותמה המהרי"ט חלק חו"מ סי' כ"א דשם הוה מזכה לקטן ע"י אחר וכאן הקטן בעצמו זוכה כשמקנה לו אחר ולפמ"ש א"ש דכל שנעשה שלוחו הוה כמזכה לו ע"י אחר שהוא בעצמו נעשה שלוחו לענין הכוונה ודו"ק היטב כי קצרתי ועיין במחנה אפרים הלכות קנין משיכה:

ובחידושי אמרתי להמתיק הדברים דהנה הרשב"א כתב בשם רבינו יונה ז"ל דבשחיטה דלא בעי כוונה של בעל הבהמה רק של שוחט לבד ל"מ כוונת הבעל הבהמה דהא א"צ דעת של בעל הבהמה שאם שחט שלא מדעתו ג"כ הי' כשר ולפ"ז אם הי' הקטן יכול לזכות שלא מדעת המקנ' לא הי' מועיל כוונת המקנ' אבל כיון שקטן שלא בפניו הוא א"כ אף שהמוכר כבר קיבל דמים והקנ' הקרקע הרי כאלו זכה מן ההפקר וא"כ לא הי' צריך דעתו ול"מ דעתו לזה אמר כיון שקטן הוה כשלא בפניו וצריך דעת המקנ' לכך זכין לו שלא בפניו ודו"ק:

והנה בספר מים חיים להגאון בעל פר"ח חידש דיכול ליתן פדיון הבן לכהן קטן ומטעם דדעת אחרת מקנה שאני והביא ראיה מהא דאמרו ביבמות דף צ"ט דחש"ו אין חולקין להם תרומה בבית הגרן אבל משגרין להם לבתיהם והיאך מצי הקטן לזכות וע"כ משום דכל דיש דעת אחרת מקנ' שאני ובקצה"ח סי' רמ"ח דחה ראייתו דא"כ מה יענה לשוטה דל"מ אף ע"י דעת אחרת וגם במתנת כהונה דטובת הנאה אינו ממון לא שייך דעת אחרת מקנה כמ"ש המרדכי פ"ק דמציעא ע"ש שכתב טעמים אחרים בזה.

ואני בעניי תמהתי דאין התחל' לקושיא דהרי משגרים לבתיהם וכתבו דשם יש אפטרופוס גדול היודע לשמור בטהר' וכ"כ הריטב"א ביבמות שם ביש שם גדול בן דעת וא"כ הרי מבואר בחו"מ סי' רמ"ג דהמזכ' לשוטה ע"י בן דעת זכה וכן זכין לקטן אפילו בן יום אחד וא"כ פשיטא דבכה"ג דמשגרין לבתיהם דזכה הקטן. איברא דאכתי קשה דא"כ היאך קתני דאין חולקין להם בבית הגורן ומפרש בש"ס דלאו בני דיעה נינהו ופירש"י דבמלתא אחריתא הוא והיאך מצי לחלק ביניהם והא לא זכו וכן קשה בהא דתנן בסוכה דף מ"ב דקטן היודע לישא כפיו חולקין לו תרומה ועיין תוס' יבמות והיאך זכו לו. ובאמת לולא הך דסוכה הייתי מפרש דלאו בני דיעה נינהו ואין להם לזכות וגם דעת אחרת מקנה לא שייך בזה. אך לפ"ז יקשה א"כ היאך אמרו בסוכה שם דחולקין לו וא"ל דהך יודע לישא את כפיו מיירי בהגיע לשנת הפעוטות דז"א דאכתי בעי דעת אחרת מקנה כמבואר סי' רמ"ו סט"ו. אך נראה דכאן שייך דעת אחרת מקנה אותו דאף דט"ה אינה ממון היינו משום שיכול הכהן ללקחה ועיין תוס' חולין דף קל"א ולפ"ז כאן דהחש"ו א"י ליקח דאין להם יד לזכות והתורה כתבה נתינה והרי אף במקום דכתיב תעזב דרשו ולא לפני עטלפים וא"כ מכ"ש במקום דכתיב נתינה בעי נתינה מיד ליד לכהן שיכול לזכות וא"כ לגבי החש"ו דעת אחרת מקנה גמור חשוב להו דלגבייהו יש לו ט"ה גמור דא"י ליקח והוא מזכה להם וא"ל דאכתי יוכלו אחרים לקחת דזה אינו דכיון דהוא מחלק להכהנים ולזה נתנה לו התורה רשות שפיר יכול להקנות לחש"ו ואף דגבי שוטה ל"מ דעת אחרת מקנה מ"מ כאן אגב חרש וקטן נקט גם שוטה דאין מחלקין להם ומשגרין לבתיהן קאי אכלהו דשם מזכה ע"י גדול ואלולי דמסתפינא דלא לחכו דרי בתראי הייתי אומר דבמתנות כהונה דהתורה זכתה להכהנים הוה כמזכה להם ע"י בן דעת דדעת שכינה איכא והקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ומזכה לחש"ו ע"י דעת התורה דזכה להן מתנות כהונה ודו"ק עוד נראה לפענ"ד דלפמ"ש הר"י אבן פלאט הובאו דבריו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ח"י ובמיוחסות סי' קפ"ט דעל מתנות כהונה אין מברכין על נתינתה דאין הישראל נותנה משלו אלא שהשי"ת זכה אותה לכהן ומשלחן גבוה קזכו ועיין פר"ח יו"ד סי' ס"א סק"א ובתשובה אחת כתבתי ליישב מה שתמה בספר פאת השלחן שנדפס מחדש בתוככי ירושלים וצפת תוב"ב מהרב בעהמ"ח תקלין חדתין מכמה מקומות דמשמע דבמ"כ לא שייך משלחן גבוה קא זכו והארכתי בזה עכ"פ חזי מאן גבר דקמסהיד ע"ז הר"י אבן פלאט והרשב"א ולפ"ז לא שייך לומר בזה דאין הקטן זוכה דזה לא שייך רק בדבר שצריך לזכות בדבר חדש ודבר שהי' של חבירו אבל כאן מעולם לא הי' כלל של הנותן והוא משלחן גבוה קא זכי ואותה התבוא' נתחייב' לתת ממנה כך וכך ללוים והוה כמו ירושה דכתבו התוס' בפרק בן סורר דזכה הקטן וכ"כ ג"כ הקצה"ח דהוה כמו ירושה דהתור' זכתה להם אלא שהי' מקום לחלק דאכתי אין להם יד לזכות והתור' אמרה ונתן לכהן ואיך נפטר בזה מהנתינ' ולפמ"ש הר"י אבן פלאט דכהנים משלחן גבוה קא זכו ולכך אין מברכין על הנתינ' א"ש ודו"ק היטב ועיין בנתיבות המשפט מ"ש בזה לדחות דברי הקצה"ח ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק ויש להמתיק הדברים דבאמת מ"ש הר"י אבן פלאט דהם זכו משלחן גבוה כבר כתבתי דהקש' הרב בעל פאת השלחן מהא דאמרו ביבמות דף פ"ז מלחם אביה תאכל לחם הקנוי לאבי' פרט לחזה ושוק שמשלחן גבוה קא זכו ופירש"י דתרומה קנוי לכהן שאינו שירי המלך אבל שירי קדשים הם כמשאת מאת פני המלך שהם שירי שלחנו ולפ"ז מבואר דלאו משלחן גבוה קא זכו וכן הקשה מקידושין נ"ב דאמרו המקדש בחלקו דאינה מקודשת דמשלחן גבוה קא זכו ואילו במקדש בתו"מ מקודשת הרי דלא שייך משלחן גבוה זכו ואמנם ביאור הדברים דל"ש משלחן גבוה קא זכו רק בדבר שכלו קדוש ואדרבא הכהנים אוכלין שירי מלך אבל תרומה אדרבא המותר הו"ל חולין יש להכהנים קדש דהוה תרומה דמשלחן המלך זכו שיהי' שייך להם תרומות ומעשרות אבל אינם נקראים שירי המלך והם חלקם ונחלתם ולפ"ז אמת דהם משלחן גבוה זכו דהתור' זכתה להשבט הלז התרומות והמעשרות וא"כ הוה כמו ירוש' דאתי ממילא וז"ב כשמש ודו"ק היטב:

והנה המופלג מוה' יוסף שורשטיין ני' הקשה בהא דאמרו בקידושין דף נ"ט דאי תני האומר לחבירו ה"א חבירו הוא דכי קדשה במקום אחר אינה מקודשת דסבר לא טרח וע"ז הקשה דהא הרא"ש כתב גבי אימר ארצויי ארצי קמי' דכל דגלה דעתו הו"ל זכי' ויוכל לזכות לו וא"כ גם כאן ניהו דלא טרח אבל עכ"פ הרי גילה דעתו ויכול לקדש לו גם במקום אחר דהרי זכות הוא לו דהא גילה דעתו שבאותו מקום רוצה שיקדש לו ולק"מ כיון דיש מקום לומר דבאותו מקום הוה לו זכות דרחמו לי' ובמקום אחר סנו לי' וכדאמרו בקידושין דף נו"ן א"כ שוב לא שייך זכות כ"כ וא"י לקדש במקום אחר וז"פ:

והנה בשנת תרט"ז א' קרח ואנכי יושב בטריסקוויטץ ולמדתי מסכת כתובות ובהגיע דף י"א לענין גר קטן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד והאריכו התוס' דהיאך משכחת גר קטן הא זכייה מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ומכ"ש לנכרי וכתבו דמשכחת גר קטן מה"ת בעוברת שנתגייר' והקשה בהפלא' דאכתי למ"ד עובר לאו ירך אמו מא"ל והא המזכ' לעובר לא קנה וגם הקדמונים האריכו בהם דנשי מדין דאמרה תורה החיו לכם ולמדו ביבמות דף ס' דמותרות לכהונ' בפחות מבן ג' ולרבנן לעבדים ולשפחות והיאך מועיל הגירות והא אין לו זכייה מן התור' ועיין בהפלא' שהאריך בזה. ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בטעם דאין מועיל שליח לקבל' בגט בקטן כתב הרמב"ם דאין מעידין על הקטן ועיין בקצה"ח סי' קפ"ח וא"כ כאן דמטבילין אותו ע"ד ב"ד וא"כ למה לא יועיל והב"ד מעידין דבסתמא ניחא ליה כ"ז שלא מיחה ושפיר מועיל. ובלא"ה נראה לפענ"ד לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דקידושין דלטובת' ולתועלתה נעשית הקטנ' שליח א"כ כאן דודאי זכות הוא לה לנפש' ודאי מועיל ובלא"ה נראה לפענ"ד דבר חדש כיון דכל עיקר דל"מ זכייה והקנא' לקטן הוא משום דחסר דעת הקונ' וא"י לקנות ואין לו יד לקנות וא"כ כיון דאמרו בב"ק דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי וא"כ מכ"ש כאן דבא להתגייר ולכנס תחת כנפי השכינ' א"כ הוה דעת הקונה דדעת שכינה איכא וז"ב. והנה בהא דאמרינן הגדילו יכולין למחות ופריך הש"ס דא"כ אמאי אית לה כתובה דלמה תמחה ולכאור' צ"ב לפמ"ש בר"ן בנדרים דף כ"ט דהאש' אינה מקנית עצמה לבעל רק שמפקרת עצמה והבעל זוכה בה כזוכה מן ההפקר א"כ קשה למה תוכל למחות הא הוא קדשה ונשאה וזכה בה מן ההפקר ולאחר שהפקיר' עצמה לו היאך יועיל חזרה ועיין בר"ן נדרים דף פ"ה אמנם צריך לומר כיון דההפקר היה שלא מדעת וכל שמחתה הוה הפקר בטעות:

ובזה נראה לפענ"ד בנשי מדין דעכ"פ לעבדים ולשפחות הי' יכולין לזכות בהם וא"כ שוב זכו מן ההפקר אף שלא רצו ושוב אינם יכולין למחות אח"כ כשיגדילו שאף שרוצים לחזור ל"מ שכבר זכו בהם משום הפקר וניהו שגזיר דאסורות לכהונ' מכל מקום בקטנותם היינו אומרים דזכות הוא להן וא"כ אחר שבאו לכלל דיעה ל"מ חזרתם שכבר זכו בהן מן ההפקר כנלפענ"ד דבר חדש:

והנה ביום ב' מסעי כ"ה תמוז תרט"ז ואני פה טריסקאוויטץ שלח לי הרב הגדול מוה' יקיתואל זלמן ני' אבדק"ק גארליטץ וכעת בק"ק דראבהביטש חורפי' מה שחידש בסוגיא זו והנה אמרתי להשיב והנה הרי"ף השמיט הך דאם הגדילו יכולין למחות ותמהו עליו הרא"ש וכה"פ וברמב"ן במלחמות כתב דהרא"ש מפרש דברי ר"י בגר שנתגיירו בניו עמו אבל ר"ה דאמר גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד אינו יכול למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה וע"ז תמה דא"כ היה לו להרי"ף לחלק דבגר שנתגייר הוא ובניו עמו דהגדילו יכולין למחות משא"כ בגר שנתגייר ע"פ ב"ד ועוד א"כ מה מקשה מהגיורת והשפח' וכי' לשני דמיירי בנתגייר' ע"פ ב"ד ועוד דכל גר צריך ב"ד שלשה והנה בפשיטות ל"ק דכיון דהרי"ף לא הביא רק דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ובזה ס"ל דא"י למחות א"כ הוא אינו מביא פרטי הדינים בביאור וממילא נשמע מהשמטתו דבנתגייר ע"פ ב"ד דא"י למחות משא"כ ע"פ אביו וגם מ"ש להקשות דא"כ מה פריך מהגיורת שנתגייר' לישני דמיירי בנתגיירה ע"פ ב"ד יש לומר דהא קתני הגיורת בה"א הידיע' ומבואר בשיט' מקובצת דהוא משום דמיירי מגיורת חשובה דהיינו בנתגייר' עם אביה דהיא חשוב' טפי יעו"ש בשיט' במשנה וגם מ"ש דכל גר ע"ד ב"ד לק"מ דדוקא ב"ד מומחין שייך מה כח ב"ד יפה ולא בג' הדיוטות אף גוף חלוקו אינו מובן דאדרב' בנתגייר' עם אביה חשוב' טפי דהרי בש"ס אמרו לימא מסייע ליה לר"ה מגיורת ומשני דמיירי משנה בנתגייר' עם אביה דניחא להו במה דניחא לאבוהון וא"כ הך גיורת חשובה טפי וכ"כ בשיטה והבאתי למעל' דמש"ה קתני הגיורת בה"א הידיע' וא"כ איך אפשר דלענין שיהיו יכולין למחות יהיה להיפך וז"ב ופשוט והרי יהי' יציבא בארעא וגיורא וכו'. והנה גוף חלוקו של הרמב"ן דע"פ ב"ד עדיף משום דמה כח ב"ד יפה לפענ"ד ע"כ לא אמרינן מה כח ב"ד יפה בקידושין דף מ"ג ובכתובות דף ק' רק לענין ממון דהפקר ב"ד הפקר וזה שייך לענין ממון ולא לענין איסור דאיך יש כח בידם להפקיר וגם לא שייך הפקר בזה דלמי הפקירו אותו הגוף שלא יוכל למחות. והן נסתר מחמתו מה שחידש מעלת כבודו דלדידן דקיי"ל בקידושין שם הגדילו א"י למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה א"כ שוב גם בזה קיי"ל דלא כר"י דהגדילו אין יכולין למחות משום דא"כ מה כח ב"ד יפה ולא ידעתי אחר שרצה לדמות הדברים א"כ כבר קדמו הרמב"ן בזה אבל באמת אי אפשר לומר כן דלא שייך בזה מה כח ב"ד יפה דלא שייך הפקר ב"ד בזה והש"ך שחידש דבד"מ יכולין לזכות אף במקום שיש חובה קצת לא משום דמה כח ב"ד יפה רק מטעם דהב"ד אביהם של קטנים והם נעשים יותר שלוחים משאר שליחות אבל לא מטעם מה כח ב"ד יפה. אמנם ביאור סברת הרמב"ן נראה ברור דהנה כיון דאמרו דבגר שנתגייר עם אביו ניחא ליה במה דעביד אבוה א"כ זה כ"ז שהוא קטן והוא ברשות אביו אבל הגדול כיון דלא נתגייר ע"ד ב"ד רק שהיה ניחא ליה במה שעשה אביו א"כ כל שהגדיל ויצא מרשות אביו א"כ שוב יכולין למחות אבל ב"ד איך שייך כשהגדיל יצא מרשות ב"ד והא הב"ד ככחם אז כחם עתה ואם נימא דאין הכח ב"ד עליהם כשהגדילו שייך מה כח ב"ד יפה דכח ב"ד אינו כמו אב על בנו דאינו רק בקטנותו והם כחם לעולם וז"ב כשמש בסברת הרמב"ן ונסתייע הרי"ף מהא דקבעו הש"ס מלתא דר"י בתר הא דאוקמא בגר שנתגיירו בניו עמו וע"ז שייך דברי ר"י אבל לא בגר שנטבל ע"ד ב"ד. ובזה מיושב מה שהקשה מעלתו דא"צ לוקי הך דהגיורת בכה"ג שנתגייר ע"ד ב"ד ולפמ"ש הקשה אביי דא"כ מה קמ"ל ר"ע הא מתניתין היא וע"כ צ"ל דהמשנה יכול לאיירי בנתגייר הוא ובניו עמו וא"כ שפיר מקשה דא"כ איך נותנים לה כתובה וכן קנס ובקנס בלא"ה יש לומר דאיך שייך קנס במפות' הא מחלה ואב אין לה דהא נתגייר וכקטן שנולד דמי מיהו בקטנותה אין יכול' למחול מיהו אמרו בש"ס ריש פרק אלו נערות נערה אין קטנה לא וצ"ל דפיתוי קטנה אונס הוא ולא מחלה ועיין שיטה שם ועכ"פ ל"ק קושית מעלתו וגם מה שהקש' דכל גר צ"ל ב"ד לפמ"ש ל"ק דכל שנתגיירו בניו עמו אף שב"ד מטבילין אותו מכל מקום הגר לא נתגייר רק משום דניחא ליה במה דעביד אבוהון ולכך כשהגדילו יכולין למחות ומ"ש מעלתו להקשות על הפלא' שהקש' מהך דיבמות וגם התוס' בסנהדרין הרגישו בזה ומה קושיא הא שם העבירו ע"פ ציץ והוה כמו ע"פ דיבור ולק"מ דאטו בשביל שהעבירום ע"פ ציץ ולא נבעלו הוא מוכרח דרוצים להתגייר ולא ידעתי מה ראה לדמיון זר כמוהו גם מ"ש כיון דלא טעמו טעמא דאיסורא שוב בודאי ניחא להו דכל מה דקמ"ל ר"ה הוא רק דלא נימא דלא ניחא להו בשביל דטעים טעמא דאיסורא א"כ שם דהעבירום ע"פ ציץ שפיר יכול לגיירם. הנה אף שנסתייע מהפלא' שגם הוא דרך בזה אבל אין כאן קושיא דטעמא דאיסורא הוא לא לבד בביאה רק בכל הטעמים של איסורי מאכלות דגוי א"צ שחיט' ומליח' וכדומה כל המצות והש"ס לא נקט רק מה שהוא ראש לכל התאות מיהו זה אינו דא"כ היאך מטבילין קטן ע"ד ב"ד הא יש לומר דניחא ליה בשאר איסורים דודאי טעים איסורא.

אמנם בפשיטות ל"ק דהרי שם היו כל שא"ר לבעל הא כל שראויים לבעל אף שלא נבעלו אסורים והרי שם לא טעמו טעם דאיסורא ואפ"ה לא נתקבלו וע"כ דהגירות לא תלוי בשביל דטעמו טעם איסור ושפיר הקשו גם לפי הה"א דהא ידעו ממה דהעבירום ע"ג ציץ א"כ שפיר קשה היאך ס"ד דהוה גרים מיהו לר"ה לשיטתי' אין מקום לקושייתם וי"ל דר"ה למד משם דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד עוד יש לי לומר דבר חדש דבאמת זה תלוי בהך דנחלקו אביי ורבא בסוף תמיד נשחט אי סמכינן אניסא ועיין בתוס' ישנים ביומא בהא דמפרישין כה"ג ולא סמכינן על הנס ועיין בתוס' יו"ט ריש דמאי ולפ"ז ענין הציץ שפיר לא סמכינן עליה לענין מצות גירות והא דסמכינן שם הוא לרבנן דס"ל דלעבדות גיירום וא"כ היו רק לעבדים וכיון דהתור' צותה דכל שא"ר לביאה שפיר סמכו על הציץ דהרי לא היו נמנו רק לענין עבדות והתור' אמרה כל שא"י איש החיו ודו"ק. והנה במה שהקש' על הרמב"ן דכל גר צריך שלשה וכתבתי למעל' דמה כח ב"ד יפה לא שייך רק בב"ד מומחין אמנם לפי שהסוגיא דף ק' לא נראה כן ועיין אהע"ז סי' ק"ג ובב"ש ס"ק א' שם וע"כ נראה דבלא"ה ל"ק דאם נימא כהמרדכי דבעי שיבא לב"ד ויאמר גיירוני א"כ זה דוקא כל שבא לבדו נמצא הב"ד מטביל אותו אבל כל שנתגייר עם אביו וא"כ הוא לא בא להתגייר א"כ מה בכך שהב"ד עומדין על הטביל' מכל מקום הקטן אינו מתגייר ע"ד ב"ד רק ע"ד אביו וגם יש לומר דהב"ד מטבילין האב והאב מטביל הקטן וז"ב וכ"ז לפי הבנת מעלתו אבל כ"כ כוונת הרמב"ן ויש להוסיף דבשלמא כשטובל ע"ד ב"ד א"כ איך יוכל למחות אח"כ והלא טבל ע"ד ב"ד והו"ל כנדר עד"ר דא"י לשאול דהא נדר ע"ד אחרים אבל בנתגייר עם אביו א"כ לא היה לו רצון כלל דקא ניחא ליה במה דקעביד אבוה א"כ זהו רק בקטנותם ואח"כ יכולים לחזור וז"ב:

והנה מ"ש למעל' דלא שייך מה כח ב"ד יפה רק לענין ממון הנה אף שבגיטין דף ל"ג אמרו מה כח ב"ד יפה גם לענין איסור לענין בטלו מבוטל אבל אמרו שם באמת בשלמא בכסף הפקר ב"ד הפקר אבל ביאה מא"ל ומשני דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וא"כ מבואר בהדיא דכל שאינו שייך הטעם הלז לא שייך מה כח ב"ד יפה באיסורים ודו"ק היטב ועיין יבמות [[בבלי/יבמות/סז/ב|דף ס"ז ע"ב]:

והנה במה שהבאתי לעיל קושית השבות יעקב והנוב"י סי' פ"ד וכתבתי בזה וכעת שנת תברך ז' מנחם א' ואתחנן נתעוררתי בזה והנה נראה לפענ"ד דבר ברור דע"כ לא שייך לומר דהאיש מגרש שלא לרצונה רק באם הקידושין היו כדין א"כ שוב שייך לומר שיש לו כח לגרש את אשר קידש אף שלא לרצונה אבל באם הקידושין אינם כ"כ כח חזק כמו פקח בחרשת שאין הקידושין כ"כ כח חזק א"כ שוב לא נתנה התורה לו כח לגרש שכל הטעם דמגרש בע"כ הוא משום שכח אישות שלו חזק וא"כ כיון שהוא המקדש נתנה לו התור' כח לגרש בע"כ אבל אם אין לו כח כ"כ לקדש והקידושין דרבנן א"כ שוב צריך דעת שניהם או משום שהוא תיקון כמו חרש וחרשת שרבנן תיקנו הקידושין וא"כ שוב האלימו כח שניהם כח האיש והאשה ושוב לא יוכל לגרש בע"כ דבשלמא קידושי תורה התורה תלה בדעת האיש דכתיב כי יקח וא"כ רק בו תלה הכח אבל כל שהוא מדרבנן רבנן האלימו כח שניהם וז"ב ובזה מיושב קושית השבו"י והנוב"י וגם ביבם פקח שעיקר היבום בא מכח קידושי החרש ולכך צריך לתת הטעם משום דכל שכנס ברמיזה כן מוציא ברמיזה וז"ש רש"י ול"צ חליצה והיינו דה"א שצריך חליצה דהיבום בא מכח קידושי חרש ואין היבום רק מדרבנן וא"כ ל"מ למפטר' בגט רק בחליצה ולכך כתב כיון שכנס ברמיז' כך מוציא ברמיזה וא"כ הוה קידושין וגירושין שוה וז"ב והנה החריף מוהר"י ר"פ ני' הקשה דלפי מה דמוקי בפקחת ואח"כ נתחרשה אכתי תקשה דהא הוא הי' חרש מעיקרא וא"כ כשם שכנס ברמיז' כך מוציא ברמיז' ואמאי לא יחליץ ובזה חידש דע"כ צריכין לאוקמא שגם הוא היה פקח ואח"כ נתחרש ובזה רצה ליישב דברי רש"י ד"ה ואשת אחיו שכתב דלהכי מייתי לה לגלויי אהנך תרתי תיובתא דבחרשת וחרש מעיקרא מיירי ותמה המהרש"א דהא חרש כדי נקט דבחרש כיון דמכח פקח נפל לא שייך לומר כי היכא דעל הכי נפק ואמר הוא דלפמ"ש ל"ק דאכתי קשה מחרש בעל חרשת דאמאי לא יחלוץ הא כי היכא דעל הכי נפק ובזה אמר דשוב דברי המגמגמין שהביא רש"י בד"ה נכריות נמי נכונים ולא שייך תירוצו של רש"י דאכתי קשה מחרש בעל חרשת ולפענ"ד ל"ק דניהו דאמרינן כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה היינו דוקא כשהיא חרשית מעיקרא א"כ לא הי' ברצונה כלל כך יכול להוציא שלא ברצונ' והיה מקום לחלוץ ג"כ אף דלאו בני קרייה נינהו מכל מקום הרי הקידושין היו ברמיז' וסגי ברמיז' החליצ' ג"כ אבל כל דמסקינן דמיירי דהיתה פקחית ואח"כ נתחרשה ניהו שמצי לגרשה ברמיז' כשם שכנס ברמיז' דהיינו שהוא היה חרש אבל מכל מקום חליצה דבעי קרייה והיא לא יכולה למקרי והיא הית' פקחית א"כ דבר שצריכה לקרות אין מועיל רמיזה בדבר שצריך מצדה קרייה דבשלמא גט א"צ שתאמר כלל ומצד החרש סגי כיון שהוא כנס ברמיזה אבל חליצה דמצדה היו קידושין רק מצדו חסר הכח אבל מצדה לא מועיל חליצה כיון דצריך למקרי והיא א"י וז"ב ודו"ק ומה דפריך לבסוף משני אחין חרשין ורש"י ל"ג מדהן חרשין וכו' פריך מפקחת דהיא יכולה למקרי ומצדו סגי ברמיזה כשם שכנס ברמיזה וז"ב כשמש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף