שדי חמד/כללים/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד כללים י

מערכת היו"ד

כלל א יד פועל כיד בעל הבית אם הפועל גוי אי חשיב שלוחו של בעל הבית עיין מה שרשמתי במערכת האלף אות קמ"ו (בשדי חמד ח"א):

כלל ב יום אחד מצינו דרוצה לומר שעה כל דהו כמו שכתבו התוספות בגטין דף ע"ה (ד"ה ורמינהי) ועיין להרבנים סמ"ע סי' ל"ה אליהו רבה סי' ג"ן משנה למלך בהלכות אישות פרק שני דין כ"ב ציינם מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת השי"ן אות ט"ז ולהרבנים טורי זהב ושפתי כהן יורה דעה ריש סי' ת"ב:

כלל ג יחיד ורבים הלכה כרבים אי אמרינן נגד סתם משנה נחלקו הרז"ה והרמב"ן בדעת רב להרז"ה בפרק הגוזל עצים רב פוסק כהסתם משנה ולא חייש לכללא דיחיד ורבים והרמב"ן במלחמות שם סבירא ליה דפוסק רב כרבים ולא חייש לסתם משנה והוזכרו דב"ק בדברי מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת ה"ה אות מ"ה (ד"ה וכבר) ועיין יומא דף ל"ו ע"ב פשיטא יחיד ורבים וכו' ולהרב זכור לאברהם אביגדור בחידושיו לש"ס שם מה שכתב בשם יש מקשים וכו' ולדעת הרמב"ן אין מקום לאותה קושיא ולדעת הרז"ה ודאי קשה ועיין במכתב לחזקיהו שם:

כלל ד יחיד ורבים וכו' האומר שמועה בשם אומרה ולא חלק עליו מסתמא הכי סבירא ליה והוו תרי כן כתב הרב הליכות אלי הביא דבריו הרב שער המלך בפרק ג' מהלכות יום טוב הלכה ה' בשם הרא"ש וראבי"ה והקשה על זה ממה שאמרו בביצה דף י"א ע"א תנו רבנן אין מולחין את החלבים וכו' משום ר' יהושע אמרו וכו' הלכה וכו פשיטא יחיד ורבים וכו' עי"ש וכמו כן קשיא לי ממה שאמרו במגילה דף ח"י ע"ב שמואל חייש ליחידאה וכו' אף דקתני משום ר' יהודא בן בתירא אמרו כיעי"ש אולם מצאתי להרב חתם סופר בשו"ת א"ח סי' קס"ד שכתב על דברי הרב שער המלך דלא אמר הרא"ש אלא היכא דהוזכר שם אומרו וידענו דגברא רבא אמר משמו מה שאין כן בההיא דביצה שלא הוזכר שם האומר אולי תלמידים שלא הגיעו להוראה הם עי"ש וההיא דמגילה נמי מתיישב בהכי והרב משק ביתי באות ג' כתב דגם הרמב"ם דחולק עם ראבי"ה והרא"ש הנ"ל אינו חולק בכלל זה אלא דלא הוה גריס ר"ח אמר ר"י ובזה נוחים לי דברי מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת הרי"ש אות י"ד דנקיט בפשיטות בכי האי גוונא דהוו תרי לגבי חד והכי אמר רב לדברי הכל כיעי"ש והוי קשיא לי דאין כן דעת הרמב"ם וכמו שכתב הרב שער המלך שם בשם הרב הליכות אלי ולהנ"ל ניחא דיש לומר שסובר כדכתב הרב משק ביתי שגם הרמב"ם מודה לראבי"ה בעיקר הכלל ואחר זמן רב השגתי ספר יקר אלף המגן לידידי הגאון אבד"ק דובנא יצ"ו וראיתי בסי' ג' דף ט"ו ע"ג שהזכיר דברי הרבנים הליכות אלי ושער המלך ויד מלאכי הנז"ל וכתב שראיות הרב יד מלאכי מהש"ס הן עצומות ואי אפשר לומר שהרמב"ם חולק בזה ובהכרח לומר שלפי גירסתו פליגי רק חד בחד וכתב שבמקום אחר כתב שיש ראיות לזה מהרמב"ם עצמו בכמה מקומות אלו תורף דב"ק יצ"ו ועיין בקונטרס פאת השדי בחלק הכללים במערכת ה"ה אות כ"ט הערת רב אחד יצ"ו על דברי הרא"ש בענין זה:

והרב מקנה אברהם במהדורא בתרא אות קצ"ה הביא תשובת הרשב"א סוף סי' תס"ד דסובר כראבי"ה הנז"ל עי"ש ומה שהרא"ש חולק על הרשב"א כמבואר באותה תשובה ובפירושו לפרק שני דמסכת חלה משנה ב' היינו משום דסבירא ליה דר' יהושע בן לוי קאי דלא כר"י אבל למה שכתב הרשב"א בעד ר' יהושע בן לוי גם הוא מודה להרשב"א אלא דאיהו לא משמע ליה הכי ועיין להרב המגיה בספר משק ביתי תוך אות רטו"ב דף צ"ו ע"א ואילך באורך ועיין נדרים דף ז"ן ע"ב שביק מר תרין ועביד כחד משמע דאומר השמועה אינו מצטרף דאי הכי לא הוי חד דהא איכא ר"ח תריתאה וגם בסברת התרין איכא נמי ר' אבהו ורשב"ן והוה ליה תרי וארבע (וכמדומה לי שיש שקלא וטריא על זה אי כי האי גוונא חשיבי כיחיד ורבים שאם הוא כן יש לומר דתרי וחד לאו דוקא אלא רוצה לומר יחיד ורבים ואיה"ש לקמן באות ל"ה אכתוב בזה) ועיין להרבנים צפיחת בדבש דף כ' ע"ג יד מלאכי בכללי הרי"ף סוף אות י"ג מרן הב"י א"ח סי' תקנ"ג בשם הרמב"ן והרב יד מלאכי במערכת הוי"ו בסי' רמ"ה גבי ואזדא רב פפא לטעמיה האריך קצת בזה דמסתמא האומר דבר בשם אומרו סבירא ליה כוותיה והוכיח כן מדברי הר"ן בפרק בהמה המקשה דף ע"ו ע"ב גבי נחתך רוב צומת הגידין וכו' וכתב שכן הוא האמת בכל דוכתא וכו' ועיין להרב בית אהרן קריספין בחלק יו"ד במערכת הטי"ת אות ג':

כלל ה יחיד ורבים וכו' כי מסתבר טעמיה דיחיד הלכה כיחיד כידוע וכתב הרב יד מלאכי אות צו"ר בשם הרא"ש סוף פרק קמא דבבא בתרא דאנן לית לן לאכרועי טעמיה דיחיד מסברא דנפשין עי"ש ויתכן דהיינו דוקא ביחיד נגד רבים אבל רבים ורבים מכרעינן מסברא דנפשין עיין הרא"ש פרק ב' דסוכה סוף סי' ח' דפסק כר' שילא לפי שהם רבים וכתב הרב יד אהרן הביא דבריו בספר יקהיל שלמה דף ו' ע"א דהיינו משום דמסתברא טעמיה והוא הדין ביחיד לגבי יחיד וק"ל:

ובעיקר דין זה עיין בספר חינא וחסדא ד' ס' ע"ג ועיין עוד בדברי הרא"ש בפרק הפועלים סי' י"א ועוד דמסתברא טעמייהו וכו' נראה דרוצה לומר דאף אי נימא דסברת תנא קמא נמי הוי רבים נקיטינן כחכמים דמסתברא טעמייהו וממה שכתב באסיפת זקנים שהבאתי לקמן במערכת הכ"ף אות ק"ל אות קטן כ"ד נראה דאמרינן מסברתין מסתברא טעמיה דיחיד. ואחר זמן רב ראיתי מה שכתב מרן חיד"א במחזיק ברכה סי' ע' הבאתיו דבריו לקמן במערכת הכ"ף אות ק"ל אות קטן ל"ז עי"ש ועיין כסף משנה פרק ח' מהלכות תמידין הלכה י"א דפסק כרבי משום דמסתבר טעמיה ומדבריו למד ביד מלאכי אות קע"ב לענין הלכה כר' עקיבא מחברו וכו' דאי מסתבר טעמיה דר' עקיבא הלכה כמותו גם מחבריו ועיין במשק ביתי סי' רי"ח:

וכן היכא דפשטיה דקרא כהיחיד אינו מוכרח לפסוק כהרבים כן נראה לפום ריהטא לפי מה שכתב ביד מלאכי אות רכ"ה לענין הלכה כר' עקיבא מחברו וכיוצא דדוקא וכו' אבל היכא דפשטיה דקרא מסייע לבר פלוגתיה לא אמרינן הלכה כר' עקיבא ועיין עוד מקנה אברהם במהדורא בתרא סימן קכ"ג אך יש לומר דכללא דרבים אלים וצריך לעיין בזה:

כלל ו יעבור ואל יהרג אם רוצה להחמיר וליהרג להרמב"ם אינו רשאי ולהתוספות רשאי עיין להגאון משנה למלך בפרק ה' מהלכות יסודי התורה ומזה יש להעיר על הגאון הגדול מוהרש"א בזהב שבא דף ס"ו סוף ע"א שכתב על רע"ק וחבריו דלולא שהיתה שעת גזרה היו נחשבים מאבד עצמם לדעת חס ושלום והיה לו לבאר דזה דוקא לדעת הרמב"ם אבל להתוספות שרי והרב דרכי שלום ריש פרשת תולדות כתב בשם הרדב"ז (ח"א סי' ס"ו) דדעתו נוטה כהתוספות ותו דגם לדעת הרמב"ם כתב מרן הב"י ביו"ד סי' זק"ן בשם הרב הנימוקי יוסף בפרק בן סורר דאדם גדול חסיד וירא שמים ורואה הדור פרוץ רשאי לקדש את השם אפילו על מצוה קלה עי"ש וקצת צריך עיון:

ומה שהקשה הרב המגיה במשנה למלך דברי התוספות דעבודה זרה דסתרי למה שאמרו בסנהדרין דף ע"ד ע"ב עי"ש מה שנראה לי הדל ליישב מצאתי להרב מטה אהרן דף קנ"ו ע"ד עי"ש מה שכתב בענין זה ועיין הרדב"ז החדשות בלשונות הר"מ סי' ג' שכתב דדעתו כהחולקים על הרמב"ם והרב מראה הפנים על הירושלמי פרק זה בורר הלכה ה' (ד"ה אילו) כתב דשיטת הרמב"ם היא מוכרחת ממסקנת הש"ס שם עי"ש ובפרק ב' דעבודה זרה הלכה ב' (ד"ה ומה הוה ליה) וכתב הרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו למסכת סוטה דף יו"ד ע"ב דאף לדעת הרמב"ם דאין רשאי להחמיר על עצמו היינו דוקא בישראל דכתיב בהו וחי בהם אבל בן נח רשאי עי"ש:

כלל ז יעבור ואל יהרג אם יש ספק אם יהרג או לא אפילו הכי אמרינן יעבור ואל יכנס בספק דיהרג כן כתב הרב חיי עולם בדרוש ב' לסדר וישלח עיש"ב:

כלל ח יעבור ואל יהרג אפילו להסוברים דרשאי להחמיר היינו דוקא באיסור תורה אבל משום איסור דרבנן אינו רשאי להחמיר כן כתב הרב דרך המלך דף א' סוף ע"ב בשם הרב מוהריק"ו וכן כתב הרב ארעא דרבנן במערכת הקו"ף סי' תקמ"ה:

כלל ט יעבור ואל יהרג כתב הרב כבוד חכמים הביא דבריו הרב נחמד למראה ח"א דף קכ"ב ע"א דאם בא להחמיר על עצמו כדי לינצל מלאכול מאכלות אסורות רשאי להחמיר לכולי עלמא והוא דחה דבריו ממה שכתבו התוספות בעבודה זרה ד' ז"ך שהביאו ראיה מהירושלמי ואם יש חילוק אין ראייתם ראייה עי"ש ולי הדל אין מזה סתירה דלהתוספות ודאי אין לחלק והרב בית חדש מר הוא דאמר ליישב לדעת הרמב"ם וזה פשוט אבל האמת יורה דרכו דאין נראה לחלק כן דלא הוו משתמטי הפוסקים מלהודיע חילוק זה ולראיית התוספות כבר עמדו רבנן בתראי ליישב לדעת הרמב"ם הלא בספרתם:

כלל י יהרג ואל יעבור דקימא לן בשלש עבירות החמורות עיין להרב מראה הגדול ח"א דף פ"ו ע"ג דהוכיח מדברי הרב שפתי כהן יו"ד סי' זק"ן סק"י דבעריות דרבנן לא אמרינן יהרג ואל יעבור והוא הדין בעבודת אלילים דרבנן יעו"ש ומרן חיד"א בספר שיורי ברכה שם הביא דברי הר"ן והרבנים מוהרמב"ח וזרע אברהם דבאלמנה לכהן גדול דליכא שום מציאות חיוב מיתה או כרת לא אמרינן יהרג ואל יעבור ואם כן כל שכן באיסורין דרבנן אלא דצריך עיון דהרא"ם הביא דבריו הגאון משנה למלך ריש פרק ה' מהלכות יסודי התורה כתב דאפי' חלוצה לכהן דאינו אלא מדרבנן כיון דאביזרא דגילוי עריות היא יהרג ואל יעבור עי"ש ועיין להרבנים יד המלך שם מטה אהרן דף קט"ן ע"א נחמד למראה ח"א דף קכ"א ע"ג:

כלל יא יהרג ואל יעבור ואם עבר אין מענישין אותו כמו שכתב הרמב"ם פרק ה' מיסודי התורה וכתב הגאון משנה למלך בפרשת דרכים דרוש א' (ד"ה אמנם) דבדיני שמים מענישים והקשו עליו דתניא בתורת כהנים ונתתי את פני באיש ההוא ולא אנוס ועיין להרב שמן המשחה דף ב' ע"ג דדוקא מכרת פטור ולא ממיתה בידי שמים:

כלל יב יין ומים אמרו בירושלמי הובא בשו"ת הרמ"א סי' ג"ן הביא דבריו הרב באר יעקב יו"ד סי' ק"ג ד' ג"ן ע"ב נקב שאינו מוציא מים מוציא יין משמע דיין דק ממים ולכאורה הוא היפך ש"ס סוכה דף מ"ט ע"ב חמרא סמיך מיא חליש ומצאתי להרב פרי חדש במים חיים בנימוקיו על הר"מ בדף ט"ז ע"ב שדקדק מדברי הר"מ בפירוש המשניות לסוכה שם דיין של זמן המשנה דוקא היה עב מהמים אבל לא של זמן הר"מ וגם באתריה דתנא דתוספתא הובא בשבת דף פ' היה היין דק עי"ש ואם כן לא נפלאת לומר כן על הירושלמי וק"ל:

כלל יג יין ושמן עיין להרב תוספת יום טוב פרק שלישי דכלים משנה ב איזה מהם עב ובירושלמי שהזכרתי באות י"ב אמרו נקב שאינו מוציא יין מוציא שמן אלמא שמן דק מהיין ועיין רש"י שבת דף פ' ע"א (ד"ה של יין) למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ועיין להרב פרי חדש הנזכר באות י"ב ושו"ת הרמ"א וש"ס ירושלמי אין מצוי אצלי לעיין בדבר ועיין להרב תוספת יום טוב פרק שמיני דשבת משנה ד' ולהרב קהל יהודה דף ח"י ע"ד והרב יד דוד דף קי"ג אות כ"א:

כלל יד יש כח ביד חז"ל לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה אי אמרינן כן בכל ענין או דוקא היכא דאתמר עיין להרב פתח הדביר ח"א דף קכ"ז ע"ג ושם שקיל וטרי אם יש לחלק בין איסור דרבנן קל לאיסור חמור ולענין ביטול המצוה לגמרי דאין כח בידם אם יש לחלק בין היכא דאפשר להמצוה דאורייתא שתתבטל מאליה להיכא דאין שום מציאות שתתבטל מאליה וכתב דאף שהגאון חקרי לב בחלק א"ח סי' ט"ז דף כ"ג כתב דלא אמרינן כן אלא במקום שאמרו חז"ל מכל מקום כתב בחקרי לב שהרב בני יעקב בסי' א' כתב בשם כמה תשובות דיש לדון מהם דכללא הוא דהעמידו דבריהם בכל שב ואל תעשה וגם במקום שלא פירשו חכמים כן יש לנו לומר דיש כח בידם לעקור דבר תורה וכו':

ולענין ביטול המצוה לגמרי כתב בשם הרב מוצל מאש בסוף ספר רב יוסף סי' נ"ג דאף שאין כח ביד חכמים לחסר מצוה אחת לגמרי אפילו הכי העביר יוחנן כהן גדול הודיית המעשר (מפני שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי אחר דקנסינהו עזרא) משום דכיון דוידוי זה אפשר שיתבטל מעצמו כגון שהקדים המתנות שלא כסדרן או שחיסר אחד מהם דפטור מן הדין מהודיית המעשר מצאו מקום חז"ל לומר דמן התורה אין כאן חיוב וכו' וכתב בשם הרב נר מצוה בח"ב סי' ט"ו דף נ"ה ע"א שיישב בזה כמה עניינים וקבעו לכלל מוסכם באות ח' ומדבריו למד הרב פתח הדביר לנדונו עי"ש שגם הרבנים קהלת יעקב בסי' ער"א ויד מלאכי בסי' רצ"ו כתבי כן:

וכתב הרב פרי מגדים בשושנת העמקים כלל ז' דאין סברא לחלק בין ביטול מצות עשה ללאו שהוא בלא תעשה ואף בלא תעשה יש כח לעקור בשב ואל תעשה והוכיח כן מדברי הרמב"ם בשלישי מהלכות חמץ דין ח' במוצא חמץ ביום טוב ואף אם לא בטלו אינו מבערו משום מוקצה והעמידו דבריהם לדחות לא תעשה בשב ואל תעשה אלא דרש"י פירש דמיירי בבטלו ויש לומר שסובר דדוקא במניעת מצות עשה הוא שיש כח בידם ולא לבטל לא תעשה בשב ואל תעשה ושוב צדד שגם רש"י סובר כדמוכח מדברי הרמב"ם וכו' אלו תורף דב"ק עתה ראיתי שהרב מעין החכמה דף קנ"ט כתב דהא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לא אמרינן כן במצות לא תעשה והביא דבריו ידידי הרה"ג חיים הכהן אבד"ק טאראבולוס יצ"ו בספר לב שומע אות ד' ותמה עליו דמנא ליה חילוק זה והעיקר הוא משום דהוי שב ואל תעשה מה לי מצות עשה ומה לי לא תעשה והוכיח כן מדברי התוספות סנהדרין דף ס"ט ד"ה קטן שכתבו גבי גר קטן שהיו מטבילין אותו על דעת בית דין והיה חשיב גר להתירו בבת ישראל וקידושיו קידושין ובניו חולצין ומיבמין ולכל מילי דאורייתא דלא משמע שיהיה מטעם דיש כח ביד חכמים וכו' חדא דהאי קום עשה הוא וכו' אלמא דגם בלא תעשה אמרינן יש כח וכו' אם היה שב ואל תעשה שהרי איסור בת ישראל הוא מלאו דלא תתחתן וכו' וכן מתבאר בפרק השולח ד' ל"ו ע"ב דמשני אביי שב ואל תעשה הוא ולדעת הרמב"ם פריעת בעל חוב היא בכלל לא תעשוק והביא תורף דברי הרב שושנת העמקים בכלל ז' ושהרב חוקת הפסח בסי' תל"א אות ב' כתב שיש מחלוקת בזה אם לעבור בשב ואל תעשה בלאו שאין בו מעשה יש כח בידם או לא ושמוהר"ם מלובלין בתשובה סי' כ' שכתב הטעם שהעמידו דבריהם בשב ואל תעשה מוכח דסובר דלאו שאין בו מעשה מיקרי שב ואל תעשה והביא ראיה מפרק כיצד צולין על העצמות והגידין ישרפו וכו':

כלל טו יש כח ביד חז"ל וכו' אבל לא בקום עשה כן פסקו הרמב"ם והרשב"א ומדברי התוספות נראה בקצת דוכתי דסברי כמאן דאמר יש כח לחז"ל לעקור אפילו בקום עשה כן כתב מרן מוהריט"א בספר קהלת יעקב בתוספות דרבנן אות שי"ד ונראה דהתוספות בנזיר ד' מ"ג (ד"ה והאי) לא סבירא להו הכי שהרי כתבו וז"ל ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם לדבר ודאי לכולי עלמא יש כח לעקור והביא דבריו מרן בב"י א"ח סי' תי"ח והרדב"ז חלק ה' בלשונות הרמב"ם סי' פ"ח (בדפוס ווארשא אלף תס"א) מוכח דנקטי כמאן דאמר דאין כח לעקור בקום עשה (לולא דאיכא פנים וטעם) דלא ניחא לי לומר דכל עצמם לא באו אלא ליישב גם למאן דאמר דאין כח לעקור בקום עשה:

וראיתי להרב מקנה אברהם במהדורא בתרא אות ע"ה דנקיט בפשיטות דדעת התוספות כמאן דאמר דאין כח לעקור בקום עשה שכתב דהתוספות יבמות ד' ק"י (ד"ה לפיכך) סבירא להו דהיכא דאיכא טעם מתנים לעקור בקום עשה דאם לא כן קשה איך כתבו משום שיש כח וכו' הא אין זה אלא בשב ואל תעשה אלא ודאי משום דאיכא טעם וכו' וכמו שכתבו התוספות נזיר דף מ"ג ע"ב (וד"ה והאי) ולא ראה מה שכתב בקהלת יעקב הנ"ל דהתוספות יבמות הנ"ל ובכתובות ד' י"א ע"א ובבא בתרא דף מ"ח (ד"ה תינח) ובבא מציעא כ' (ד"ה שובר) סברי מימר כרב חסדא יבמות דף פ"ט דמתנין לקום עשה עי"ש והרב חינא וחסדא ח"א דף קע"א ע"ג התפלא על דברי תוספות כתובות הנ"ל דהא הוי קום עשה ולפי מה שכתב בקהלת יעקב אין כאן פליאה דזה דעת התוספות בקצת דוכתי וייחס לזה דעת רבינו תם והרמב"ן בענין תוך כדי דבור עי"ש ולהרב מחצית השקל בריש סי' תק"ל (ואמנם עיין בספר מלבושי יום טוב לידידי הגאון המפורסם כמוהריו"ט הכהן יצ"ו ריש סי' י"ז מה שכתב לפקפק על דברי מרן מוהריט"א בזה וצריך להתיישב) ובספר תשובת שמואל דף ל"א ע"ג ועמוד ד' כתב דהתוספות ביבמות ריש דף כ"ה סברי כדעת התוספות בנזיר דף מ"ג הנ"ל עי"ש ובמלבושי יום טוב דף כ"ד אות ה':

וכתב במקנה אברהם שם בשם הרדב"ז בלשונות הרמב"ם הנ"ל דבנדרים דקילי כיון דאיתיה בשאלה יש כח ביד חכמים לעקור בקום עשה וסיים שם הרדב"ז ועל תירוץ זה אני סומך בקושיא זו והרב מקנה אברהם כתב דמדברי מרן הב"י בסי' תי"ח מוכח דלא סבירא ליה כהרדב"ז עי"ש אף אני אביא דמדברי הר"ן בנדרים ד' פ"ז ע"א (בשמעתא דתוך כדי דבור) מוכח דלא סבירא ליה ככלליה דהרדב"ז שכתב וז"ל וראיתי להרמב"ן בשם רבינו תם דתוך כדי דבור תקנתא דרבנן היא וכו' ולא ניחא לי וכי בית דין מתקנים לעקור דבר מן התורה בקום עשה בנדרים אלא ודאי וכו' ואי סבירא ליה כהרדב"ז מאי קשיא ליה מנדרים ואולי רבינו תם והרמב"ן סברי ככלליה דהרדב"ז ואין לנו הכרח דסברי דהלכה כמאן דאמר דמתנים לעקור בקום עשה כמו שכתב מרן מוהריט"א שם. אלא דמפני קושית התוספות בנדרים שהביא מרן מוהריט"א הוכרח לומר כן עי"ש וק"ל:

כלל טז יש כח ביד חז"ל וכו' אם עושה מעשה הגורם על ידו שיתבטל דבר מן התורה בשב ואל תעשה גם זה חשיב שב ואל תעשה ויש כח ביד חז"ל כיון שאינו עושה מעשה בדבר שציותה התורה ממש כן יש ללמוד מדברי הרדב"ז בחדשות ח"ב סי' כ"ו הביא דבריו הרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן סי' ר' לענין יבום וחליצה עי"ש:

כלל יז יש כח ביד חז"ל וכו' ידוע מה שחידש הרב טורי זהב אורח חיים סי' תקפ"ח סק"ה וביו"ד סי' קי"ז ובחשן משפט סי' ב' דדוקא כשאינו מפורש ההיתר בתורה אבל דבר שהיתרו מפורש בתורה אין כח בידם לאסור ורשום אצלי בזכרונותי לעיין בזה בספרן של צדיקים המדברים בזה ואלו הן חקרי לב יו"ד סי' ג"ן ד' ע"ד עושה שלום ד' כ"ד ע"ב ובדף מ"ז ע"ג אור חדש לפסחים ריש פרק מקום שנהגו ציון לנפש חיה לביצה דף כ' ע"ב (ד"ה גזרה שמא ישהה) חיים וחסד סי' י"ט ד' מ"ו ועתה אין גם אחד מהספרים הנ"ל מצויים אצלי ובספרים הנמצאים אצלי אשר ראיתי דב ק בזה יש לי איזה שקלא וטריא ואכתוב בזה בס"ד הסוברים כמותו ובאות ח"י החולקים עליו ואח"כ אכתוב מה שנראה לי הדל בס"ד הסוברים כהרב ט"ז הלא המה הרבנים דברי יוסף סי' מ"ח וקנאת סופרים הביא דבריו הרב יד מלאכי אות רצ"ה וכן נראה דעתו וכן נראה דעת הרב ברכי יוסף או"ח סי' תקפ"ח וכבר כתב בס' תרט"ן דנראה דרבינו המאירי למגילה סובר כהרב טורי זהב ועיין בספריו הקדושים יעיר אזן מערכת ג' אות ו' ומערכת ה"ה אות ס"ג ומחזיק ברכה סי' של"א ובשיורי ברכה יו"ד סי' ק"יז וכן דעת הרב חתם סופר בהרבה מתשובותיו עיין בחלק אורח חיים סוף סי' ק"ו וסי' קט"ן (ד"ה ואחר) ובחלק יו"ד סי' ע"ג וסי' צ'"ט (ד"ה ועל דבר) וסי' ח"ק וסי' ק"ט ובחלק ו' סי' ב"ן ובחלק אה"ע סי' ב' (סוף ד"ה ועדין) והרבנים נודע ביהודה בח"ב יו"ד סי' ס"ב ומר בריה בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ג הליצו בעדו כיעי"ש (אלא דהרש"ץ שם סבירא ליה דהרמב"ם גבי רבית לנכרי מוכח דלא כהרט"ז וכבר בשו"ת חת"ס סי' ק"ט וסי' ב"ן הנז"ל ביאר דאין סתירה מזה עי"ש) והרב קרבן אליצור (ע"ז סב. ד' קי"ב ע"ד) כתב דדעת הרמב"ם כהרב טורי זהב וכן נקיט בפשיטות הרב לשון לימודים א"ח ד' ק"ג ע"ג כהרט"ז אלא שציין למה שכתב בהלכות שבת וראיתי שם בסוף סי' קס"ב שכתב שאין כן דעת התוספות והרמב"ם עי"ש וכן דעת מרן החבי"ף בספר חיים ושלום ד' ל"ו ע"ג וכן דעת הרב רל"ץ כמו שכתב ביעיר אזן שם ועיין עוד בפרי תאר סי' קי"ז ועיין להרב תוספת שבת הביא דבריו הרב פרי מגדים סי' רפ"ב במשבצות סק"א ובסי' של"א ולהרב שואל ומשיב ח"ב סי' מ"ג ואם נייחס סברא זו להרב בית חדש יש ליישב קצת מה שהקשה עליו הרב אות היא לעולם בח"א ד' ק"ד ע"ג (ד"ה ועוד) עי"ש וק"ל ועיין עוד בספר סמיכה לחיים ד' פ"ט ע"ד והרב חשק שלמה בכלליו אות כ"א הביא בשתיקה דברי הרב טורי זהב ועיין בענין זה לרבין חסידא בספר כפי אהרן ד' מ"ח ע"א כל החיים ד' ו' ע"ד אות טו"ב (עתה יש אצלי צל"ח ואור חדש וצריך לעיין בדב"ק ולכתוב סברתם בל"ן) גנת ורדים להרב פרי מגדים כלל ע' (ד"ה עוד אבאר):

כלל ח"י החולקים על הרב טורי זהב הלא המה הרבנים חות יאיר (סי' קמ"ב) ובית יעקב סי' מ"ב קהלת יעקב בת ספת דרבנן אות פ"ב מנחה טהורה ד' קל"ז אהל יעקב מערכת הבי"ת אות ו' והריטב"א לבבא מציעא כמו שכתב באהל יעקב שם בד' כ"ה ע"א ותוספות פסחים ריש פרק מקום שנהגו לדעת חתם סופר יורה דעה סי' ק"ט ועיין לקמן אות כ"א ותוספות פסחים י"ב ע"א לדעת פתחי תשובה יורה דעה סי' קי"ז עיין לקמן אות כ"ה ותוספות זבחים ע"ד (ד"ה רב) לדעת פנים מאירות הובא בפתחי תשובה שם והרבנים משנה למלך פרק ח' דמאכלות אסורות ופרי חדש יורה דעה סי' קי'"ז ומוהר"ם די בוטון סי' ה' הובא באשדות הפסגה יו"ד סי' ד' שהכריחו מדברי הרמב"ם גבי חלב דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא מן התורה דאי מדרבנן מנא ליה להרמב"ם דלא גזרו גם על חלב מוכח מדבריהם דלא משמע להו כהרב טורי זהב דאי סבירא להו כותיה אין שום ראיה עיין נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק יורה דעה סי' ס"ב וקרבן אליצור קי"ב ע"ד (אלא דלפי מה שכתב ביעיר אזן מערכת האלף אות ס"ח אין ראיה מזה) ועיין עוד משנה למלך הלכות עבדים פרק שלישי הלכה ג' (ד"ה וכופהו) מה שהקשה על מוהרשד"ם ואי סבירא ליה כלל זה אין שום קושיא עיין לקמן במערכת השי"ן אות ל"ה מה שכתבתי שם בס"ד ותוספות בבא מציעא ד' ע' (ד"ה תשיך) לדעת הרב לשון לימודים א"ח סי' קס"ב עיין לקמן אות י"ט ותוספות חגיגה י"ז ע"ב (ד"ה דכתיב) ופנית דעתו שם עיין לקמן אות כ"ו ומכתם לדוד חלק יורה דעה סי' י"ד עיין לקמן אות כ"ד ומטה אהרן חלק ב' ד' ר"ך ע"ג עי"ש בשם מרן מוהריט"א ושער המלך סוף פרק שני מהלכות שופר:

כלל יט והן עתה אדברה וירוח לי את אשר ראיתי בעניותי לשאת ולתת בדברי הקדושים עליונים למעלה זיע"א הרב יד מלאכי סי' רצ"ה הביא דברי הרב טורי זהב שביו"ד הנז"ל וסיים וז"ל וכיוצא לזה כתב בא"ח תקפ"ח וכן כתב הרב פרי חדש שם וכן נראה מתוספות בבא מציעא דף ע' (ד"ה תשיך) ושוב הביא מה שהשיג הרב חות יאיר ומה שיישב והרבנים דברי יוסף ורל"ץ וקנאת סופרים עי"ש והלא מאז היה כתוב אצלי בחידושי לבבא מציעא דאדרבא מתוספות הנ"ל מוכח דלא כהרב טורי זהב דמשמע מדבריהם דמשום דאיכא מצוה הוא דאין מבטלים חז"ל המצוה הא אילו היה דבר הרשות היה כחם יפה לאסור היתר המפורש בתורה ולהרב טורי זהב בסי' תקפ"ח והרב פרי חדש שם לא קשיא דשם מיירו מענין ביטול מצות שופר ומילה ולזה יש סיוע מתוספות דבבא מציעא הנ"ל אך להגאון יד מלאכי שהשוה דברי הרב טורי זהב שביו"ד וא"ח והרב פרי חדש ומייתי סיעתא מתוספות הנ"ל קשה וכזאת יש להעיר על הרב חתם סופר יו"ד סי' ח"ק שהביא דברי הרב טורי זהב שביו"ד וסייעו מתוספות דבבא מציעא הנ"ל עי"ש והוא תמוה והנה אמת דבקצת דפוסים ראיתי שהושמט תיבת מצוה מדברי התוספות וכתב כיון דאמר רחמנא לחסרם ונראים הדברים שמפני סיבה שינו כן ואפשר שכן היתה גירסת הגאון חתם סופר:

אך הי"מ גדול העתיק דברי התוספות דמצוה לחסרם ואם כן הוא עזר כנגדו כנז"ל וכן ראיתי להרבנים לשון לימודים א"ח סי' קס"ב ושיבת ציון סי' ל"ג ומטה אהרן ח"ב ד' ר"ך ע"ב שכתבו דמשמע מהתוספות דלא כהרב ט"ז ע"ש והרב כסף נבחר כלל ע"ט אות כ"א ציין להתוספות דבבא מציעא הנ"ל על דברי הרב טורי זהב ושוב הביא מה שכתב השער המלך דשאני התם דאיכא מצוה ובדוחק אפשר להליץ בעד הי"מ גדול דבדקדוק כתב וכיוצא לזה כתב בסי' תקפ"ח וכן כתב הרב פרי חדש וכו' ורוצה לומר דאינו דומה ממש ההיא דסי' תקפ"ח למה שכתב ביורה דעה דביו"ד מיירי בדבר הרשות ואילו בסי' תקפ"ח מיירי לדבר מצוה ועל זה הוא מה שהביא דברי הרב פרי חדש וכתב דכן נראה מתוספות דבבא מציעא וכו' דבדבר מצוה מיהא אין כח ביד חז"ל ואין להקשות דאי נחית להכי הוה ליה להקשות על דברי הרב טורי זהב שביו"ד מדקדוק לשון התוספות דבבא מציעא הנ"ל דמשמע דוקא במקום מצוה דיש לומר דאפשר לדחות דהתוספות קושטא דמילתא קאמרי דהתם איכא מצוה ולעולם אפילו בדבר הרשות סברי הכי:

ומה שכתב עוד הגאון יד מלאכי שם בשם הרב דברי יוסף סי' מ"ח שהקשה על הרט"ז מדם טוהר ושתירץ דאינו אלא מנהג חפשתי בדברי יוסף שם ולא ראיתי שדיבר מדם טוהר כלל כיעי"ש ועתה נדפס ספר שערי צדק וראיתי להרב יצ"ו בסי' תקע"ז שהשיג על היד מלאכי הן במה שכתב מדברי התוספות והן במה שכתב מדם טהור עי"ש ולפי מה שכתבתי לעיל אות ח"י דמהגאון פרי חדש יורה דעה סי' קי"ז נראה שאינו סובר כהגאון טורי זהב בהכרח לומר דיש לחלק בין ביטול מצוה לדבר הרשות אלא שכבר כתבתי שם דלפי מה שכתב ביעיר אזן אין ראיה ועיין חקרי לב בכלליו בסוף ספר ישרי לב בד' ק"ג אות מ"ג ודוק:

ואחר זמן רב ראיתי מה שכתב הרב כרם שלמה (חאאס) ביו"ד סי' קי"ז דהתוספות בבא מציעא הנ"ל כתבו בתירוצם כמעט כדברי הרט"ז עי"ש וק"ל ועיין עוד בישרי לב במערכת הדל"ת אות מ"ג ודוק היטיב בדב"ק ועיין בתשובת הר"מ בר ברוך הובא בתשובת הרשב"א ח"א סי' תתנ"ד ובמרדכי דשבועות סי' תשנ"ח במה שהוקשה לו ממה שכתב רב האי גאון בההיא דשמי שנכתב בקדושה ימחה על המים עי"ש ודו"ק והשל"ה בד' רס"ו הובאו דבריו בספר כתב אם היתה הלואה לעכומ"ז ברבית מצוה לא היה ביד חכמים לאסור רבית עכומ"ז ודבריו הם כדברי התוספות הנ"ל וק"ל:

כלל כ והנה מזמן רב היה כתוב אצלי דמדברי מרן כסף משנה פרק ג' מהלכות מלכים הלכה ז' יש ראיה לדברי טורי זהב שכתב דבמלכי בית דוד דכתיב להדיא דינו לבקר משפט אף אם אירע תקלה לא היו גוזרים שלא לחלוק על הכתוב ועיין בהגהות הרב מוהר"ץ הירש חיות לסנהדרין ד' י"ט בשם הרא"ש כדברי מרן כסף משנה וכן כתב, הרב כסף נבחר כלל ע"ט בשם הש"מ שהביא הרב שער המלך פרק ב' דשופר וכתבתי דמה שכתב מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת ג' אות ו' בשם הרב בירך יצחק פרשת שופטים דמדברי מרן כסף משנה מוכח דאפילו בקרא דדברי קבלה אמרינן דאין לחלוק על הכתוב ולא הגיד איה מקום דברי הכסף משנה וכתבתי דאולי כונתו על כסף משנה דהלכות מלכים הנ"ל ועתה ראיתי דברי הבירך יצחק הובאו בספר שערי צדק אות תקע"ז שכן הוא האמת שהביא מהכסף משנה הנ"ל ועיין חתם סופר יורה דעה סי' ח"ק שכתב על דברי הרב טורי זהב שכבר קדמו הכסף משנה הנ"ל והגם דהתם איכא ביטול מצוה אין נראה מדברי מרן כסף משנה דמשום הכי הוא אלא דסבירא ליה דכל שמפורש הדבר בכתוב אין לחלוק והרב לחם משנה שם חולק וסבירא ליה דאם היה אירע בהם תקלה היה כח לחז"ל לתקן עי"ש ואפשר דמשום סייג מודה ותקלה שאני והרב אהל יעקב במערכת הבי"ת אות ו' כתב ליישב דאף דיש להם כח לעשות משום מגדר מילתא היינו דוקא לשעה ולא לקבוע הלכה לדורות עי"ש ולכאורה תמוה דחילוק זה הוא דוקא כשבאים לעקור בקום עשה כאליהו בכרמל וכיוצא והא דידן שב ואל תעשה הוא וכן כתב הוא עצמו שם בסמוך ומצאתי בשער המלך הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ו' (בד"ה ולע"ד ק"ל טובא) שהביא דברי השטה מקובצת לסנהדרין ודברי כסף משנה דהלכות מלכים הנ"ל וחילק בין מצוה לרשות עי"ש:

כלל כא וראיתי להביא מה שהסביר הרב חת"ס יו"ד (סוף סי' ק"ט) בכללא דהרט"ז כי דבריו חדים נאמנו מאד ועל פי דבריו יתיישבו הרבה מההשגות שהשיגו רבנן בתראי על הרב טורי זהב כמו שאבאר להלן בס"ד והוא שנשאל מרב אחד דקשה על הט"ז דקרא כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ושליקה שרי מן התורה ואסרו חז"ל וערב פסח עד חצות חמץ מותר מאך חילק וחז"ל אסרו שתי שעות קודם והשיב דאם היה ההיתר מפורש בתורה בקום עשה לומר גדי בחלב אמו שלוק תאכלו ובשל לא תבשלו וכן בערב פסח עד חצות תאכלו ואז תשביתו אז היה מענין היתר חלב ונבילה ומילה בשבת ולנכרי תשיך ובזה הוא דאין להם כח לאסור אבל השתא דלא כתיב בפירוש אלא האזהרה דבישול לומר שהתורה לא אסרה אלא הבישול ולא דיברה בכבישה והניח לחכמים לעשות סייג וגדר לפי המקום והזמן וכו' אלו תורף דב"ק ונראה לי הדל דמה שכתב בכלל דבריו מלנכרי תשיך דנראה מזה דמדמי לחלב ונבילה דאין כח לרז"ל לאסור הוא אגב ריהטא דהא ברבית אסרו וכבר ביאר שם בריש הסימן טעם נכון לחלק משום שלא אסרו משום סייג לרבית אלא משום סייג ללאו דלא תלמד לעשות כתועבות הגויים עי"ש ובחלק ו' סי' ב"ן ועוד ביאר דהתורה לא התירה ההלואה רק שאם ילוה לא ילוה לנכרי בחנם וחז"ל אסרו ההלואה וכו' עי"ש ולכן נראה דהוא אגב ריהטא:

אך זוהי שקשה לי הדל במה שכתב שם דהתוספות ריש פרק כהרב טורי זהב עי"ש וקשה דאם כן סתרי תוספות אהדדי אמה שכתבו בבבא מציעא ד' ס"ד ע"ב (בד"ה ולא ישכור) שכתבו כהרב טורי זהב כמו שכתב בחתם סופר שם וגם היפך תוספות בבא מציעא ד' ע' (ד"ה תשיך) לדעתו כמו שכתבתי לעיל אות י"ט:

ולפי הנראה מבין דברי התוספות משמע להו דהוי מדאורייתא מדמשני ואספת דגנך דאי מדרבנן לא משני מידי ומשום הכי מכריח דלא סבירא להו כהרב טורי זהב דאם לא כן היכי מקום שנהגו שכתבו דואספת דגנך בא להתיר מלאכה בכל יום דמשמע דאיסור מלאכה ביום הקרבן הוא מן התורה לית להו מוכח דהוא מדאורייתא נימא דאינו אסור אלא מדרבנן והכי משני כיון דכתיב להדיא ואספת דגניך לא מצו חז"ל לאסור זה נראה כונתו ולי הדל אינו מוכרח דאף שנוכל להעמיס כן בכונת הירושלמי מכל מקום לא נכחד דאין זה פשטות הסוגיא וזהו שכתבו משמע בירושלמי וכו רוצה לומר דאף שיש לדחות ולהעמיס כונה אחרת מכל מקום משמעות הדברים לפי פשטן הוא דהירושלמי סבירא ליה דהוא מדאורייתא ומה שנסתפק שם אם התוספות ערכין ד' ל"א (ד"ה והתניא) סבירא להו כהרב טורי זהב או לא מדלא כתבו כמו שכתבו בבבא מציעא ס"ד ע"ב הנז"ל עי"ש לי הדל נראה דגם תוספות ערכין סבירא להו כתוספות דבבא מציעא הנ"ל דאף דלא כתבו בפירוש דכיון שההיתר מפורש וכו' שכתבו בבבא מציעא מכל מקום היכן מצינו שאסרו חז"ל בענין בתי ערי חומה וכיון שלא אסרו בבתי ערי חומה כדרך שאסרו בשאר משכנתא בלא נכייתא עכ"ל כמו שכתבו תוספות דבבא מציעא הנ"ל דכיון שמפורש בתורה לא רצו חז"ל לאסרו ורבינו בצלאל הביא דבריו מרן חיד"א ביעיר אזן מערכת ה"ה אות ס"ג כתב וז"ל אם התירה התורה בהדיא צא רצו חז"ל להעמיד דבריהם תוספות בבא מציעא ד' ס"ד ע"ב ע"כ ומסתמא לא נעלם מהרב"ץ תוספות דערכין הנ"ל ואי הוה סבירא ליה דהתוספות פליגי אהדדי לא היה סותם הדברים אלא מחוורתא כדכתיבנא בעניותין:

וכתב שם ביעיר אזן דמדברי הרב"ץ הנ"ל יש סיוע לכלל הט"ז אלא דבדברי התוספות יש שינוי מה לדברי הט"ז ע"כ ונראה דהיינו דהתוספות כתבו לא רצו חז"ל לאסור משמע דתלי ברצו ואילו הט"ז כתב דלא מצו חז"ל לאסור ויש לדחות והנה לכאורה דברי הרב"ץ הללו נראים כסותרים למה שכתב בשמו ביד מלאכי סי' רצ"ה שכתב על דברי התוספות בבא מציעא ד' ע' (ד"ה תשיך) דלשון התוספות סתום דהא איכא מילי דהתורה התירם ואסרו חז"ל לעשות סייג וגדר ומתוך כך פנה אל דרך אחר ע"כ הרי דהרב"ץ לא סבירא ליה כהרב טורי זהב וספר אסיפת זקנים לבבא מציעא אין מצוי אצלי וכי היכי דלא ליסתרו דבריו היה נראה לומר דסבירא ליה דהתוספות בבא מציעא ס"ד אין כונתם לומר דלא מצו חז"ל לאסור אלא רוצה לומר דזימנין דלא נראה לחכמים לאסור אם לא על פי הכרח גדול כדי שלא לחלוק על הכתוב אבל בדף ע' (ד"ה תשיך) דמשמע מדב"ק דאין להם כח לאסור כלל אמטו להכי קשיא ליה שפיר אלא דלפי זה שמעינן דאין ראיה מדברי הרב"ץ לכלל הטורי זהב כמו שכתב ביעיר אזן וגם לא מגוף דברי התוס' איכא ראיה להטורי זהב כמו שכתבו הרבנים חתם סופר הנ"ל ובחתם סופר אורח חיים סי' קט"ן (ד"ה ואחר) ולשון לימודים א"ח סי' קס"ב ובירך יצחק הובא בשערי צדק סי' תקע"ז ד' קפ"ג ע"א וכסף נבחר כלל ע"ט אות כ"א עי"ש שכתבו כל הרבנים הנז"ל דמתוספות בבא מציעא דף ס"ד משמע כהרב טורי זהב:

ולפי האמור אין ראיה מעתה כמובן ומוכרח הדבר מדברי הרב"ץ כנ"ל דהגם דממה שכתב הרב אהל יעקב בד' כ"ה ע"א נראה שמה שכתב הגאון יד מלאכי בשם הרב"ץ לאו סברא דנפשיה אלא סברת הריטב"א כיעי"ש מכל מקום אי לא הוה סבירא ליה כותיה לא הוה שתיק ביה וצ"ע ובחידוש הג"מ יצחק אייזיק חבר למסכת פסחים (בש"ס חדש דפוס ראם) בד' נ' ע"א כתב דמדברי התוספות ריש פרק מקום שנהגו משמע דלא כהרב טורי זהב וכמו שכתבתי לעיל בשם החתם סופר:

כלל כב וחזה הוית בברכי יוסף סי' תקפ"ח שהקשה על דברי הרב טורי זהב ממה שכתבו תוספות כתובות ד' נ"א (ד"ה אונס) דמשמע דאי לאו דאיכא סברא שלא להוציא אשה מבעלה וכו' הוה מצינן למימר דמה שאמר אבוה דשמואל חיישינן מדרבנן קאמר אף על גב דמפורש והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת וכו' עי"ש מה שתירץ ולא זכיתי להבין דמה יושיענו מה שהוכרחו התוספות לומר דמדאורייתא קאמר מדפריך אונס דשרי רחמנא וכו' הלא הרגש התוספות הוא על המקשן מנא ליה להבין כן אימור דחיישינן מדרבנן קאמר ואהא תירץ דאין סברא דמדרבנן דלא היו מוציאים וכו ומזה מוכח דלא סבירא להו ככלליה דהרט"ז דאם איתא למה להו משום סברא וכו' תיפוק ליה דאין להם לאסור מה שהתירה תורה בפירוש ואולם לפי מה שכתבתי לעיל אות כ"א בשם הרב חתם סופר סי' ק"ט יש ליישב שפיר דאף דמדלא נתפסה אסורה שמעינן ודאי הא נתפסה מותרת מכל מקום כיון דלא כתיב היתרא בהדיא בקום עשה לא מקרי מפורש בתורה ודמי לשלוק דאף דמדכתיב לא תבשל משמע ודאי דשליקה שפיר דמי לא חשיב מפורש וק"ל:

עוד הקשה בברכי יוסף שם ממה שאמרו במדרש על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון אפילו בשבת ואיך אסרו חז"ל הא הוי מפורש בתורה דומיא דמילה ובמחזיק ברכה סי' של"א הוסיף להקשות אש"ס שבת ד' קל"א וסוכה ד' מ"ג דאמרו כן עי"ש ולפי מה שהכריח הרב פרי מגדים במשבצות זהב שם דלבית שמאי דאית להו איסור הוצאה ביום טוב על כרחין לית להו הא דאין תוקעין בשבת משום שמא יעבירנו דאם כן גם ביום טוב היה צריך לאסור וזה לא יתכן וכו' והרב פרי חדש שם כתב דלא יכלו לאסור תקיעה משום מתקן מנא ושלא לגזור גם ביום טוב דמחזי כחוכא כיון דשייכה הגזרה גם ביום טוב עי"ש ואם כן על כרחין לומר דמאן דאית ליה איסור הוצאה ביום טוב אי אפשר ליה לחלק בין שבת ליום טוב כיון דשייכה הגזרה גם ביום טוב והא דגזרינן היינו אליבא דהלכתא דאין איסור הוצאה ביום טוב ולפי זה יש לומר דאותו מאן דאמר במדרש סבירא ליה כבית שמאי ולדידיה תוקעין ונוטלין בשבת כמעשהו בחול וגם סוגיית הש"ס דשבת וסוכה הנ"ל הנה נכון דהתם אמרו כן אליבא דר' אליעזר ור' אליעזר שמותי וכתבו רש"י ותוספות שבת ק"ל ע"ב דהוא מתלמידי בית שמאי ולפירוש זה הסכימו רוב הגדולים עיין יעיר אזן מערכת ה"ה אות מ"ו ולר' אליעזר תוקעין ונוטלין ולא גזרו בזה ואין שום קושיא על הרט"ז כמובן ועיין להרב רוב דגן ד' ב' ע"ב שכתב כן דלר' אליעזר ודאי תוקעין בשבת עי"ש וק"ל:

והרב דרכי שלום ד' ט"ל ע"ב כתב על דברי הברכי יוסף הנ"ל דאישתמיטתיה ש"ס שבת דף קל"א דר' אליעזר דריש ביום אפילו בשבת ולרבנן ביום ולא בלילה וכיון דאיכא דרשה אחרינא לא הוי מפורש בתורה ומצו לגזור עי"ש ויותר יגדל התימה דבמחזיק ברכה סי' של"א הגם שראה הש"ס דשבת אף הוא היה מתכוין להקשות גם מסוגיא ההיא והוא תמוה לכאורה לכן אני אומר מאן דמותיב שפיר קמותיב דהא גבי מילה נמי דרשינן ביום ולא בלילה דאם לא כן מנלן דאין מלין בלילה וכן כתב הרב הלבוש ריש סי' רס"ב והוא מהש"ס פרק ב' דמגילה ואפילו הכי סבירא ליה להרב טורי זהב דדרשת ביום אפילו בשבת חשיב מפורש ועל פי מדותיו קשיא ליה שפיר מביום הראשון דלולב וק"ל ועיין להרב לשון לימודים ד' ח"ק ע"ג ובשעה"מ הנז"ל בסוף אות כ' שוב ראיתי מה שכתב בשער המלך פרק ב' מהלכות שופר אף גם ראיתי מה שכתב הרב הלבוש סי' רס"ו ס"ב עי"ש ועיין תוספות מועד קטן דף ח' (ד"ה נפקא) ודו"ק ועיין בספר ימי שלמה בדף ל"ב ע"ג מה שכתב ידיד נפשי רב האי גאון הרב המגיה נר"ו על דברי הרב ברכי יוסף הנ"ל וק"ל:

כלל כג ומרן מלכא בס' מנחה טהורה ד' קל"ז ע"ב שדי נרגא בהאי כללא ממה שאמרו בנדה ל"א ע"א בני ישראל מטמאין בזיבה ולא גויים אבל גזרו עליהם וכו' עי"ש והא ודאי מקרי מפורש בתורה דמאי שנא מיעוטא מרבויא דביום אפילו בשבת וכו' עי"ש ואפשר לומר דלא מיקרי מפורש בתורה כיון דהיה אפשר לומר דקרא דאיש איש אתי לרבות נכרים וכמו שאמרו במנחות מ"ג ע"ב ובכמה דוכתי איש איש לרבות נכרים שנודרים וכו' לולא דכך באה הקבלה לרז"ל דהאי איש איש מרבי נכרים והאי לא מרבי מכל מקום לא הוי מפורש בתורה אמטו להכי יכלו לגזור גם על פי מה שכתבתי באות כ"א בשם הרב חתם סופר דכל שלא בא היתר מפורש בקום עשה לא הוי מפורש מתיישב שפיר דכיון דלא כתיב בהדיא דגוים יהיו טהורים מזיבה ולא חשיב מפורש ומשום הכי גזרו חז"ל אי נמי על פי מה שכתבתי לקמן אות כ"ד בשם הרב דברי יוסף ודעימיה דהיכא דאין אוסרים לגמרי מודה הרט"ז דיכולים לאסור ואם כן הכא נמי דלא אסרו אלא מבן תשעה שנים וקטנה מבת שלש שנים ויום אחד ולא בפחות מכאן עיין הרמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ב' דין יו"ד לכן יש כח בידם לגזור:

ובזה יש ליישב נמי מה שהביא מתוספות יבמות מ"ח ע"ב (ד"ה אין מקיימין) שדחו פירוש ריב"ן משום שמתשובת רבי ישמעאל משמע דמדאורייתא פליגי עי"ש ואי כדברי הרב טורי זהב מאי קושיא נימא דרי"ש משיב דכיון דמפורש בתורה לא מצו חז"ל לאסור עי"ש ולדברי הרב דברי יוסף ניחא דהכי נמי לר' עקיבא כי פסקא למילתיה אי נמי כי אתני בהדיה מודה דמצי לקיים כמו שאמרו בגמרא ומוכח דגם מדרבנן מותר עיין גם ברמב"ם אהכי לא מצי משני ר' ישמעאל לר' עקיבא דמשום דמפורש אין כח בידם לאסור משום דבכי האי גוונא יש כח בידם לאסור וק"ל ובלאו הכי נראה לי דדחיק להתוספות לפרש דקושיית ר' ישמעאל היא דכיון דמפורש בתורה וכו' ונצטרך לפרש דמה שאמר ר' עקיבא בלוקח עבד בבין השמשות לאו דקושטא הכי הוי פירושא דקרא אלא רוצה לומר דאפשר לאוקמי קרא בהכי ואמטו להכי לא חשיב מפורש בתורה דאין כל זה במשמעות השמועה אלא פשט הסוגיא הוא דקושטא דמילתא לר' עקיבא לא שרי קרא אלא בבין השמשות אבל בעלמא אסור מדאורייתא ויתכן להעמיס דמשום הכי כתבו התוספות לשון משמע משום שיש ביד הדוחה לדחות כנ"ל אלא שאינו במשמעות הסוגיא וק"ל:

ומה שהקשה עוד מבבא מציעא ד' פ"ח דמן התורה דרשינן ואכלת ולא מוכר זרעיך ולא לוקח וחייב לוקח מדרבנן וכו' ומה בין ריבוי למיעוט והפליא על הרב דברי יוסף שהביא סוגיא זו לסייעו להרט"ז והיא עזר כנגדו עי"ש הנה לפי מה שהסביר הרב חתם סופר הנז"ל באות כ"א יש לומר דשאני ריבויא ממיעוט דמעשר דבריבוי דמילה דקאי קרא בהיתרא דקום עשה וביום השמיני ימול כי מרבי שבת נמצא דקרא התיר בקום עשה ובהא לא מצו חז"ל לאסור מה שאין כן במיעוטא דמעשר דלא כתיב היתרא בקום עשה לכן לא חשיב מפורש ויכלו חז"ל לאסור וגם ההיא דיבמות מ"ח דאין מקיימין עבדים שאין מולין יש ליישב בזה וק"ל:

עוד ראיתי בספר מנחה טהורה שם שהביא תמיהת הרב בית יעקב סי' ע"ב על כלל הרט"ז דהשיטה דיבמות כלה היא היפך האי כללא דיש כח ביד חז"ל לאסור אף המותר מדאורייתא וכתב על דבריו דלא מצא שום סתירה דודאי לא אמר הרט"ז אלא כשהוא בקום עשה ואינו מיגדר מילתא אבל בשב ואל תעשה או בקום עשה למיגדר מודה הרט"ז וכו' ודי בזה ליישב כל הסוגיא והאריכות אך למותר גם מה שהקשה מקריאת שמע דאסרו חז"ל אחר חצות לסייג לא קשיא דהאי נמי שב ואל תעשה הוא ומודה הרט"ז ועוד דהרב טורי זהב כתב כן לדעת התוספות והתוספות סבירא להו דאם עבר חצות חייב לקרות וכן מסיק הרב בית יעקב בסי' פ"ח וכו' אלו תורף דב"ק. הארכתי בהעתקת רוב דב"ק לפי שנעלם ממני כונתו ולי הדל הם דברים תמוהים מאד אחרי המחילה רבה דודאי כלליה דהרט"ז הוא למידי דשב ואל תעשה דאילו בקום עשה פשיטא לן דאין בית דין מתנים לעקור דבר מן התורה אלא דבשב ואל תעשה דקימא לן דיש כח בידם לאסור חדית לן הרב טורי זהב דהיינו דוקא כשאין ההיתר מפורש אבל כשמפורש אפילו בשב ואל תעשה אין כח בידם לאסור ומשום הכי לא אסרו מילה בשבת ותקיעה ביום טוב בשב ואל תעשה וכן סחורה בנבילות וכו' ולא ידענא היכי משכחת לאסור דבר המותר בקום עשה דכל איסור היינו שב ואל תעשה וכיון דכייל לן הרב טורי זהב דדבר המפורש אין כח ביד חז"ל לאסור היינו ודאי בשב ואל תעשה סוף דבר כי מקוצר המשיג דברי הרב ז"ל נפלאו ממני וצ"ע:

ואשר אני אחזה ליישב הסוגייא לדעת הרב טורי זהב (הנה הרב לא גילה מאיזה סוגיא קשיא ליה להרב בית יעקב על הרט"ז ולפי הנראה כונתו ליבמות ד' ג' ע"ב דאמר ליה ר' חנינא לרבה בעאי לאותובי לך ערל הזאה ואיזמל וכו') דגבי אכילת קדשים שנטמא דמן אף על גב דמצוה מן התורה לאכול קדשים כדכתיב ואכלו אותם וכו' וגם כשנטמא דמן בכלל המצוה כיון דהציץ מרצה מכל מקום לא הוי מפורש בתורה דמי כתיב בשר שנטמא הדם יאכלו הא מצינן לאוקמי קרא בקדשים שלא נטמא הדם וכן ערל מי כתיב מפורש דגר שנתגייר בערב פסח יאכל קרבן פסח והזאה ואיזמל דכוותייהו וסדין בציצית אף דדרשינן סמוכים ומותר מדאורייתא מכל מקום דרשה הוא ולא מיקרי מפורש וכן כבשי עצרת שופר לולב הוו דכוותא ומה שהקשה מקריאת שמע אחר חצות עיין להרב קרבן אליצור (ע"ז סב. ד' קי"ב) שיישב דכיון שלא עקרו מצוה לגמרי כי אם מחצות ואילך שפיר דמי (ועי' לקמן אות כ"ד בשם מכתם לדוד) וקצת יש להעיד על הרב מטה אהרן ד' ר"ך ע"ב דק"ל על הרט"ז מסדין בציצית וכיון שכבר ראה שו"ת הרב בית יעקב הנ"ל וכבר הקשה מסוגיא דיבמות אם כן הא דסדין נמי אתיא מכללא ואין כל חדש והרב מוהרד"ף במכתם לדוד חלק יורה דעה סי' י"ב שקיל וטרי על דברי הרב ט"ז אף גם הביא מה שכתב הרב ידי אליהו דאין כח ביד בית דין לעקור לגמרי וכו' ותמה עליו מסוגיא דיבמות ואילו על דברי הרב טורי זהב לא העיר עליו מזה מוכח כדכתיבנא וק"ל ועיין להרב כרם שלמה (חאאס) ביו"ד סי' קי"ז בשם שו"ת שמן רוקח ח"ב סי' ח"י שכתב דדוקא היכא דכתיב ההיתר בהדיא א היכא דאתי מדיוקא יש כח בידם עקור:

כלל כד והרב דברי יוסף סי' מ"ח אסברה לן דדוקא לאסור לגמרי הוא דסבירא ליה להרב טורי זהב דאין כח ביד חז"ל ובזה יישב מה שהשיגו הגאון חות יאיר מרבית לעכומ"ז דמן התורה מותר ולדעת קצת מצוה נמי איכא ואסרו חז"ל והיינו משום דלא אסרו לגמרי דהרי התירו בכדי חייו ולתלמיד חכם יותר מכדי חייו נמי עי"ש והובא בי"מ הגדול אות רצ"ה וכן כתב הגאון נודע ביהודה מהדורא תניינא ביו"ד סי' ס"ב ומר בריה בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ג ועיין חתם סופר יורה דעה ריש סי' ק"ט ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הרב אהל יעקב במערכת הבי"ת אות ו' מחול המועד דלדעת כמה פוסקים מלאכה בחול המועד מותר מן התורה דלא אסרה תורה אלא יום ראשון ושביעי ואפילו הכי אסרו חז"ל עי"ש ולהנ"ל ניחא דכיון דלא אסרו לגמרי שהרי התירו דבר האבד לכן יכלו לאסור כיון דליכא עקירה לגמרי וכן ראיתי אחר זמן להרב מטה אהרן בח"ב ד' ר"ך ע"ג שתירץ כן גם לפי מה שכתבתי לעיל באות כ"א בשם הרב חתם סופר ניחא דהא לא כתיב מפורש בקום עשה לומר בחול המועד תעבוד וכו' אלא שכתבה איסור בראשון ושביעי ועל חול המועד לא דיברה תורה וזה לא מקרי מפורש בתורה:

גם מה שהקשה מדתנן בפרק קמא דסוטה ז' ע"א אם היה לבה נאה וכו' אף דגזרת הכתוב הוא ופרע את ראש האשה כמו שכתבו תוספות שם אסרו חז"ל משום הרהור עי"ש אף אם נחשוב זה להיתר מפורש בתורה מכל מקום לפי מה שכתב הרב דברי יוסף ודעימיה יש לומר דהכי נמי ליכא עקירה לגמרי שהרי מותר כשלא היה לבה נאה ושפיר מצו לגזור בלבה ושערה נאה וק"ל אלא דלעניות דעתי אין אנו צריכים לזה דודאי זה לא מקרי מפורש בתורה דהא גילוי לבה וסתירת קליעת שערה לא כתיב בתורה בהדיא דמריבוייא הוא דילפינן ליה כדאמרינן בגמרא ואף על גב דדרשה גמורה ומדאורייתא היא מכל מקום לא הוי מפורש בתורה ואדרבה יש קצת סמך מזה להרט"ז דחזינן דלר' יוחנן דחייש להרהור ואסר גילוי לבה וכו' שרי פריעת ראשה הגם דבגילוי ראשה נמי איכא משום גילוי אלא דכיון דמפורש להדיא ופרע ראש האשה לא אסרו חז"ל אפילו בשב ואל תעשה ומה שהכריח מסוגיא דיבמות ץ' ע"ב עיין מה שכתבתי לעיל באות כ"ג ומה שהקשה ממשיכה דדבר תורה מעות קונות וחז"ל התקינו משיכה וכו' יש לומר ענייני ממון שאני דהפקר בית דין הפקר:

ומה שהקשה דמי הכריחו לכל זה דאפשר לומר דהתוספות דסוכה ט"ל (ד"ה וליתיב) סבירא להו כהתוספות פסחים כ"ג דהוי דאורייתא עי"ש יש לומר דכונת הרט"ז היא דסובר דגליון התוספות שהביא הרב תרומת הדשן לא שבא לחלוק על התוספות דפסחים דסברי דאיסור סחורה מדאורייתא והוא חולק עליהם אלא כונתו לומר דמה שכתבו התוספות מדאורייתא לאו דוקא אלא רוצה לומר דאית ליה אסמכתא בדאורייתא ואהא הוא דקשיא ליה דנהי דבתוספות פסחים נוכל להעמיס כן אך מה נענה לתוספות סוכה דמוכח לכאורה דסבירא להו דהוי דאורייתא לכן הוצרך לומר דגליון התוספות סבר דגם מתוספות סוכה אין ראיה דאף דאיסור סחורה מדרבנן שפיר מייתו ראיה מקרא משום דדבר המפורש וכו' אין כחם לאסור כנ"ל כונת הרט"ז כעת:

ומה שהקשה מתוספות בבא קמא ד' פ"ב ע"ב שכתבו דכל דבר אסור להסתחר חוץ מחלב שאינו ראוי לאכילה דמשמע הא ראוי אסור ואי איסור סחורה מדרבנן אם כן מצינו דאסרו חז"ל וכו' עי"ש לי הדל נראה דאף דפשטיה דקרא יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו משמע דבראוי לאכילה ציוה הכתוב ובו התיר לכל מלאכה מכל מקום לא מצינו מפורש בתורה דנוכל לומר דקרא מיירי באינו ראוי לאכילה ולכן אינו נראה כעובר על דת ומה גם דנוכל לומר דקרא לא מיירי בעוסק בסחורה רק שאם נזדמן בביתו חלב יעשה לכל מלאכה ואף דבנזדמנו לא צריך להאי קרא דבכל האיסורים נמי דינא הכי כמו שאמרו בש"ס ופוסקים מכל מקום לא מצינו מפורש בתורה ועיין בשו"ת נודע ביהודה חלק ב' יו"ד סי' ס"ב באופן שכל ראיות הרב אהל יעקב אינן מכריעות כאמור:

רק את זה מצאתי ראיתי להרב מוהרד"ף בשו"ת מכתם לדוד יו"ד סי' י"ד דאחר שפלפל בחכמתו הרמה בכלל זה ורצה ליישב מה שהשיגו על הרט"ז במה שיש לחלק בין עקירת הדבר לגמרי וכו' כתב דיש סתירה לדברי הרט"ז מאיסור סחורה דהרי לא אסרו אלא במקצת דבנזדמנו מותר אם כן איכא לאוקומי קרא בהכי ומצו לגזור ולפי הנראה קושיא זו היא אלימתא (עי"ש שהקשה מדנקיטינן דיני ממונות בדרישה וחקירה ומשום נעילת דלת אמרו דאינה צריכה דרישה וחקירה ולזה יש לומר דהפקר בית דין שאני כנז"ל גם מה שהקשה מדגזרו בזמן העבר זיבה על העכומ"ז עי' לעיל אות כ"ג מה שכתבתי שם) ומכל מקום אין מזה סתירה לגוף הכלל אלא דלא נשאר לנו הכרח דסחורה היא מדרבנן כדסבר הרט"ז אבל בגוף הכלל אין מזה סתירה וכבר כתבתי באות טו"ב דשרים רבים קיימי בסברת הרט"ז בגוף הכלל ומה שכתב הרב אהל יעקב דאף שראה מרבנן בתראי דנמשכו אחר כלל זה אינו זז ממקומו לפי הראיות ברורות וכו' כבר כתבתי שיש להעיר על דב"ק רק מה שכתב בעיקר ראיית הרט"ז מההיא דבית דין מכין ועונשין וכו' שפיר קמותיב ותמיה לי על הרב דברי יוסף הנ"ל וחבל נביאים דקיימי בשיטתיה לחלק בין עקירת כל הדבר לעקירת מקנת וכו' הלא המה הרבנים קרבן אליצור ד' קי"ב (ע"ז סב.) ויד מלאכי ונודע ביהודה ושיבת ציון וחתם סופר הנז"ל בריש אות זו איך לא נרגשו מהא דבסחורה נזדמנו שרי וליכא עקירת כל הגוף והוא פלא:

כלל כה פש גבן להבין דמדברי התוספות בזבחים דף ע"ד ע"א (ד"ה רב דאמר) נראה לכאורה היפך כלל הרב טורי זהב דמשמע מדבריהם דאילו עיקר קרא הוה צריך להתיר חד בתרי היה אפשר לומר דהחמירו ואסרו מדרבנן אלא דכיון דהפליג הכתוב להתיר חד בחד אין סברא שחז"ל יחמירו בחד בתרי לגבוה עי"ש ואפשר שלזה נתכוון הרב פרי מגדים שרמז הרב פתחי תשובה יו"ד סי' קי"ז עי"ש אך לפי מה שביאר הרב חתם סופר הנז"ל באות כ"א יש לומר שפיר דודאי אילו הוה כתיב קרא היתר בקום עשה על ידי תערובת ירצו ודאי תו לא הוו מצו חז"ל לאסור מה שהתורה התירתו אבל מכיון דלא כתיב קרא מפורש כן ומדיוקא הוא דשמעינן ליה לא חשבינן ליה מפורש בתורה ולכן מצו חז"ל לאסור אלא דמה שהקשה שם הרב פתחי תשובה ממה שכתבו התוספות בחולין דף י"ב ע"א (ד"ה פסח וקדשים) דמוכח מדבריהם דלא סברי האי כללא דהרט"ז עי"ש היא קושיא אלימתא וכבר עמד בזה הרב שער המלך הנז"ל בסוף אות כ' עי"ש ונעלם מהרב פתחי תשובה:

כלל כו וראיתי לשני המאורות הגדולים הרבנים לשון לימודים א"ח סי' קס"ב וחתם סיפר א"ח סי' קט"ן (ד"ה ואחר) דמר אמר חדא ומר אמר חדא ופליגי בדעת תוספות חגיגה י"ז ע"ב דהלשון לימודים כתב דמתוספות שם ד"ה דכתיב ופנית מוכח דלית להו כלל הרט"ז וחתם סופר כתב דמתוספות שם ד"ה אלא לתשלומין מוכח דסברי כהרב טורי זהב והוא פלא לכאורה דסתרי תוספות אהדדי באותו פרק באותו מקום ואני עני בהורמנותייהו דרבנן קדישי אומר אני לא כדברי וכו' דמה שכתב הרב לשון לימודים נראה דכונתו מדמקשו התוספות דלמאן דאמר תחומין דרבנן נימא דקרא דופנית הוא ביום טוב וחז"ל אסרו תחומין שמעת מינה דסברי דיתכן לאסור המותר מן התורה אם לכך נתכוון נראה לי הדל דאין מזה סתירה דלא מיקרי מפורש בתורה דהא קרא גופיה מצינן לפרושי דקאמר ופנית בבקר היינו בחול המועד וכיון שאינו מפורש יכלו חז"ל לאסור ועיין כיוצא לזה להרב באר יעקב הביא דבריו הרב שערי צדק יצ"ו ד' קפ"ג ע"ב ומה שכתב החתם סופר דלדעת התוספות בד"ה אלא דמלאכה ביום הבאת הקרבן אינו אלא מדרבנן מאי משני הירושלמי שהביאו התוספות ריש פרק מקום שנהגו דאין לאסור מלאכה בכל יום דהא כתיב ואספת דגניך הלא איסור זה מדרבנן אלא ודאי סבירא להו כהרב טורי זהב עי"ש שזהו כונתו לי הדל יש לומר דאין כונת התוספות דמשום דמותר מן התורה אין כח לחז"ל לאוסרו אלא סבירא להו דמאי דמשני בירושלמי מדכתיב ואספת דגניך רוצה לומר כיון דברכה היא והוא קיום העולם והרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם על כן לא מסתבר להו לחז"ל לאסור ומה גם דאין בזה משום סייג וגדר וכיון דהוא ברכה ואין סייג וגדר בדבר אין לאסור ובזה יש ליישב קצת דמביא הירושלמי קרא דואספת דגניך ולא ממקרא מלא ששת ימים תעבוד וק"ל:

כלל כז לדעת הרב טורי זהב ודעימיה דהיכא דמפורש בתורה לא יכלו חז"ל לאסור יש להסתפק בדבר הנלמד בגזרה שוה אם דינו כמפורש בתורה או דילמא דוקא כשמפורש בכתוב הוא דלא מצו חז"ל לאסור והצד הראשון נראה יותר נכון דדבר הנלמד בגזרה שוה חשיב מפורש בתורה ומענישין מלקות ומיתה על ידי הגזרה שוה כן כתבתי בקונטרס זכרונותי המיוסד מימי חרפי ועתה ראיתי להרב מלא הרועים במהדורא בתרא במערכת הגימ"ל ד' י"א ע"ד אות ז"ך שכתב לחלק בין גזרה שוה דלא אתיא אלא לדבר אחד לגזרה שוה דלמדין הימנה דברים הרבה עי"ש והנה הכתוב בענין זה כתוב אצלי מזמן רב הן בעודני בימות החורף רק מיעוטא דמיעוטא ניתוסף אחר כך ושוב השגתי ספרים רבים וראיתי שדברו בכלליה דרב טורי זהב ולא איסתייעא מלתא לחזור על לימודי ומקרוב השגתי ספרים חדשים וראיתי שדברו בזה ואשא את שמותם לזכרון אולי אוכל לעיין בעת הפנאי עיין בס' אהל משה לידידי הרה"ג ממעזריטש יצ"ו בסי' ט"ל ובס' ביכורי שלמה לידידי הגאון מאזראקאוו מוהרש"א רעזכטא יצ"ו בחלק אהע"ז סי' א' על חרם רגמ"ה למטה יהודה הנדפס מקרוב בחלק התשובות סי' ט' ובלוח הטעיות לדף יו"ד ע"ד:

כלל כח יוהרא אי איכא משום יוהרא בדבר שעושה האדם בינו לבין עצמו עיין להרב פתחי תשובה יו"ד סוף סי' רמ"ו דפשיטא ליה דליכא משום יוהרא וכן כתב הגאון שבות יעקב חלק ב' סי' מ"ד ועיין להרב יפה ללב נר"ו בדף כ' ע"ד בשם רש"ל בים של שלמה לבבא קמא פרק שביעי סי' מ"א דגם בעושה שלא בפני אחרים איכא משום יוהרא ואפשר לומר דדוקא כגון ההיא ביהודה בן קנוסא שעשה כן בדרך הרבים ומסתמא שכיחי מהלכים בדרך איכא יוהרא אף כשלא ראה וידע דאחרים רואים אותו מה שאין כן היכא דלא שכיחי רבים ועושה בינו לבינו לשם שמים בהצנע לכת וק"ל ועיין בית עובד בדינים השייכים לפסוקי יהי כבוד:

ואם מותר ללמוד וללמד ולפלפל בדברי תורה בשוק וברחוב מקום שרבים עוברים שם אי איכא למיחש משום יוהרא נשאל הרב אגודת אזוב מדברי בחלק יו"ד סי' י"א והביא מאי דאמרינן בנדה דף ט"ז ע"ב כתוב בספר בן סירא שלשה שנאתי וכו' המושיב שבת לתלמידים במרומי קרת ופירש רש"י משום יוהרא ומשום שהרבים העוברים יפסיקוהו מלמודו וכתב דיש נפקא מינה בין שני הטעמים דלטעם דיוהרא לאיש מפורסם בחסידות ליכא משום יוהרא ולטעם שיפסיקוהו גם למפורסם אסור והביא ש"ס מ"ק ד' ט"ז ע"ב דרבי גזר שלא ישנו לתלמידים בשוק יצא ר' חייא ושנה לשני אחיו ואמרינן דטעמיה דרבי משום מה ירך בסתר וכו' ודרבי חייא חכמות בחוץ תרונה וביאר דתרוויהו אית להו הא דבספר בן סירא אלא דרבי סבר טעמא שמא יפסיקוהו ואף למפורסם אסור ור' חייא סבר טעמא משום יוהרא ולמפורסם שרי וביאר עוד דאיסור זה אינו אלא ללמד ולפלפל עם אחרים אבל ללמוד בפני עצמו מותר אפילו בשוק כדמשמע לישנא דהמושיב שבת שפירש רש"י לתלמידים וכן גזרת רבי היתה שלא ישנה לתלמידים בשוק אבל בפני עצמו מותר אפילו בשוק דמשום שיפסיקוהו ליכא כיון שלומד בפני עצמו וגם משום יוהרא לא שייך אלא במלמד לאחרים שיש לו בזה גדולה ולא בלומד בפני עצמו וכן משמע בעירובין דף נ"ד ע"ב מדר' אלעזר בן פדת היה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של צפורי וכו' וכן בברכות דף כ"ב ע"א יצא בן עזאי ושנאה לתלמידים בשוק ודחה דשאני ר' אלעזר בן פדת דהוה גברא רבא וכן בן עזאי ובעירובין דף צ"ח ע"א דדילמא מעיין בהו ברשות הרבים משמע דמותר לעיין בדברי תורה בפני עצמו גם ברה"ר ועיין תוס' סוטה דף ט"ל ד"ה כיון ותוס' ברכות ד' ח' ד"ה רב ששת ולפום ריהטא נראה דאפשר לחלק דלעיין היינו בהרהור שרי ברשות הרבים אבל ללמוד להוציאם בפה יש בזה משום יוהרא ומה שכתב הרב דאין שייך יוהרא אלא כשלומד לרבים אין נראה כן לדעתי הקצרה ואף שכתבו הרבנים הנ"ל דכשעושה בינו לבין עצמו ליכא משום יוהרא נראה דאינו אלא במקום שאין רואים ומרגישים בדבר:

כלל כט יש אם למקרא או למסורת הגאון פרי מגדים יורה דעה במשבצות סי' פ"ז סק"א (ד"ה והנה) כתב דהגאון כרתי ופלתי סבירא ליה דקימא לן יש אם למקרא והוא ז"ל סבירא ליה דקימא לן דיש אם למסורת כמו שכתב [הרמב"ם] בהלכות סוכה פרק רביעי הלכה ב' ועיין למרן חיד"א במחזיק ברכה סוף אות י"ד בשם הרב מוהר"א קארו הובא בספר חזון נחום פרק ט' דמנחות ד' ס"ג דעסיק ואתי בכמה הלכות וקאמר ואזיל דקימא לן יש אם למסורת עי"ש ואין מצוי אצלי לראות דב"ק והרב טירת כסף בדרוש ג' לסדר אמור פלפל בחכמה בענין זה ואיך היא דעת הרמב"ם בזה והרב מחזה אברהם בסי' מ' אות י"א כתב להוכיח מכמה מקומות דהרמב"ם סבירא ליה כמאן דאמר יש אם למקרא ויישב המקומות שנתקשה בהם הרב טירת כסף שנראה דדעת הרמב"ם לפסוק כמאן דאמר יש אם למסורת עיין שם באורך:

כלל ל יבום קודם לחליצה אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן כתב הרדב"ז בתשובות החדשות ח"ב סי' נ"ו והביא דבריו הרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן במערכת המ"ם אות ר' דאין קדימה זו אלא מדרבנן דאי מדאורייתא לא היו חוזרים לומר מצות חליצה קודמת ולבסוף כתב לצדד דקדימה זו היא מדאורייתא וחזרו לומר חליצה קודמת לפי שיש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה:

ואם מצות עשה דיבום איתא גם בהיבמה או דוקא על היבם מוטל הנה במכתב לחזקיהו בחלק השיטה דף פ"ג ע"ג כתבתי דאפשר דהתוספות סוברים דעשה דיבום איתיה גם ביבמה שלא כמו שהיה פשוט למרן מוהרמב"ח בספר כפות תמרים בקונטרס תוספת יום הכיפורים על דף פ"ו (על מאמר גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה) דאין על היבמה מצות יבום עי"ש גם בספר אפריון שלמה בקונטרס מזבח אבנים בסוף סי' ב' כתב בשם ספר הפלאה לכתובות דמצות יבום רמיא גם איבמה ובחידושי לכתובות הבאתי דהרב מעין גנים בדף מ"א פשיטא ליה דליכא בדידה מצות יבום ושהרב חקרי לב בסי' ס"ד הוכיח בראיות בכורות דעשה דיבום איתיה גם ביבמה ועוד כתבתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' אות א' (בד"ה והנה) בענין זה עי"ש:

כלל לא יחיד ורבים הלכה כרבים כבר נודע כמה דיו נשתפך בדברי הפוסקים ברבים השוים בדין וחלוקים בטעמם אי חשיבי רבים או לא עיין בדברי הרמ"א בח"מ סי' כ"ה ולהרב ש"ך שם וביו"ד סוף סי' רמ"ב בהנהגת איסור והיתר ומתבאר דרבינו מוהריק"ו סבירא ליה דחשיבי רבים אף שאין שוים בטעמם ועיין להרב מוהרש"ל בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חשן משפט סי' ג' ותשובת הרב מוהראנ"ח בח"א שציין בכנסת הגדולה אין אצלי אך בח"ב סי' ד"ע (בד"ה ומכלל מה שצריך) ראיתי שכתב ואף על גב דטעמו של זה לא כטעמו של זה כיון דבין למר ובין למר שרי לא אסרינן לה וכן ראיתי לרעק"א בחידושיו ליו"ד על דברי הרב שפתי כהן בהנהגת איסור והיתר שציין דברי הרבנים הנז"ל וכתב שבשו"ת שער אפרים ריש סי' ס"ח דחה סברת הש"ך והעלה כהרמ"א דמיקרי רבים אף שאין מוסכמים לדעת אחת וציין לעיין בגט פשוט סי' קכ"ב סק"ח ובית אפרים בק"ה סי' ל"ט אות י"ג ועי"ש בחידושי יד אפרים מה שכ' בענין זה וציין לעיין בספר משכיל לאיתן בריש יומא וכתב ומיהו בדיני ממונות לכולי עלמא מצרפינן לדעת רבים אך למחולקים בטעמם כמו עדות מיוחדת שכשרה בדרכי משה וכן כתב הרב נודע ביהודה במהדורא תניינא (לא הראה מקום לדברי הרב נודע ביהודה ולפי הנראה כונתו למה שכתב מר בריה בנודע ביהודה מהדורא תניינא סי' ג' הנז"ל) ונראה שלא ראה הרב יד אברהם דברי הרב כנסת הגדולה בכללי הקים לי אות ל"ו שכתב בשם מוהר"י הלוי הא דמצטרפין דוקא בממונא אבל באיסורא אין מצטרפין:

וכתב על זה דאין נראה כן ממוהרשד"ם באה"ע סי' מ"ה ובתשובה כתיבת יד למוהרד"כ כתב דאם בממונא מצטרפין כל שכן באיסורא עד כאן לעניננו שמעינן מדבריו דאיסורא קיל מממונא לענין זה ואם כן למאן דאמר דבאיסורא לא מצרפינן כל שכן לדידיה דלא מצרפינן לממונא ובנודע ביהודה הנ"ל לא כתב דבממונא לכולי עלמא מצרפינן רק שעל מה שהקשה על הרמ"א שפסק כמוהריק"ו דחלוקים בטעמם מצטרפין אך לא חשש להביא דעת הרמב"ם בהלכות קרבן פסת פרק חמישי הלכה ב' ופרק שמיני מהלכות תמידין ומוספין דין ט"ז כמו שכתב הרב לחם משנה דסבירא ליה דשנים החולקים ואין שוים בטעמם לא חשיבי רבים וכן תמה על הרבנים מוהרימ"ט וגט פשוט שלא הזכירו דעת הרמב"ם (עי' בזה להרב יד שאול בסי' רמ"ב במהדורא בתרא בד' ט"ז סוף ע"א) וליישב זה כתב דסברי מרנן דבממונא מודה הרמב"ם כמו שכתב המוהר"י הלוי שבכנסת הגדולה לחלק בין ממון לאיסור עי"ש ואין כונתו לומר דבממון כולי עלמא מודו דמצטרפין שהרי כבר ראה דברי הכנסת הגדולה הנ"ל דמבואר דדעת הרב מוהראד"ב דממון חמיר מאיסורא לענין זה ולכן מה שכתב ביד אברהם דבממונות לכולי עלמא מצטרפין אינו מדוקדק ומה שציין בחידושי רעק"א לגט פשוט סי' קכ"ב הנה ראיתי שהרב חשק שלמה בכללי הקים לי אות מ"ג הביא מסקנתו כדעת הרב שפתי כהן לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן ושם באות מ"ב הביא מה שכתב בשער אפרים ריש סי' ס"ח לדחות דברי הרב שפתי כהן והאריך בענין זה הרב ישמח לב יצ"ו בחלק אורח חיים סי' א' מדף ד' ע"א והלאה (ועוד לו שם בחלק חושן משפט סי' כ"ה אות כ"ג) עי"ש:

ושם כתב דהרב שמן המשחה בדף קל"ה ע"ב בהשמטה השייכה להלכות שחיטה סי' ח' מה שהביא בשם הרב מוהר"ם אשכנזי על פי סברת מוהריק"ו דמצטרפינן לא כתב כל דבריו בזה והא גרמא ליה להרב מים החיים בחלק יורה דעה דף כ"ג ע"ג שרצה לדחות דברי הרב הנ"ל דסברת מוהריק"ו אינה מוסכמת ושהרב גט פשוט מסיק דבדאורייתא אין מצטרפין אמנם הרואה דברי הרב בגופן שלהן והמה בכתובים יראה דכל רז לא אניס ליה והעתיק גוף תשובת הרב הנ"ל דנמצאת אצלו בכתיבת יד עי"ש שנראה שמסכים לדעת הרב שער אפרים הנז"ל ועיין בזה בהגהות יד שאול ליורה דעה סי' שי"ו והרב השיב משה בסי' פ"ב (נרשם שם בטעות סי' פ"א) הפליא עצה הגדיל תושיה תשובה ארוכה מאד בעניינים אלו ובמסקנתו כתב בהא נחיתנא ובהא סליקנא דודאי דכל היכא דאזלינן בתר רוב הן ברוב הדיינים או ברוב הפוסקים הוי רוב אף שאין מסכימים מטעם אחד כנ"ל ברור בס"ד עכ"ל:

גם גאון בדורנו יצ"ו בספר תורת חסד חלק אורח חיים סי' ג' אות ג' אחר שצרף בנדונו דעות הפוסקים החלוקים בטעמם כתב דאף דהש"ך סובר דדוקא בדרבנן מצטרפין כשאין שוים בטעמם כמה פוסקים חולקים וסברי דמהני גם בדאורייתא ומוהראנ"ח בח"ב סי' ע"ד ומוהרי"ט יו"ד סי' ט' ועוד כמה גדולים שהביא הכנה"ג בכללי הקים לי אות ל"ה ועיין בירושלמי פרק ב' דראש השנה הלכה ה' ופרק קמא דסנהדרין הלכה ב' עכ"ל וידיד נפשי הרב המגיה לספר ימי שלמה בד' צ"ט ע"א כיונה דעתו להקשות על סברת רבינו מוהריק"ו מדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח כקושית הרב מוהרש"ל שבנודע ביהודה הנ"ל עי"ש ועיין בעיקר כללין להרב יד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות כ"ג וראיתי בספר חיים ומלך בהלכות מקואות ד' י"ז ע"ב (מתורת מר אביו) שכתב נסתפקתי אי חשיב רוב כשהרוב חולקים בטעמם ומצאתי ביבמות פרק האשה אחד אומר נהרג ואחד אומר מת ר' מאיר אומר וכו' ר' שמעון ור' יהודה אומרים וכו' הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים תנשא ועי"ש בפוסקי הלכות ולמוהרימ"ט יו"ד סי' ט' ויד מלאכי בכללי הפוסקים וחקרי לב יורה דעה ח"א סי' פ"א ד' ק"ד ע"ג ועוד לו בחלק חשן משפט עכ"ל אף כי ספר היקר חקרי לב אין אצלי אולי יועיל ציון זה לזולתי לעיין בדב"ק כי מסתמא האריך כדרכו בקודש:

ולפי מסקנת רבנן קדישי הנ"ל דשנים השוים בדין אף שחלוקים בטעמם מצטרפין להיות רבים נלמוד למאי דקימא לן הלכה כפלוני מחבריו דאם חבריו החולקים עמו שוים בדין אלא שחלוקים בטעמם חשיבי רבים ואין הלכה כאותו פ' והרב מקנה אברהם בח"ב במערכת הה"א סוף סי' קכ"ג כתב בשם הרב שדה הארץ בח"ב ד' נק"ב ע"ג דאם החולקים עם רע"ק אינם שוים בטעמם אף ששוים לענין דינא אפילו הכי הוי כנחלק עם יחיד והלכה כר' עקיבא ושכן כתב הרב לחם משנה בהלכות תפלין פרק שמיני הלכה ט"ו (טעות המעתיק הוא שהיה כתוב בה"ת וחשב שהוא ראשי תיבות בהלכות תפלין וכתב מפורש ולא ידע שבה"ת הוא ראשי תיבות בהלכות תמידין) ועל פי זה השיג על מה שכתב הרב חות יאיר ד' צ"ד ע"ב להוכיח מדברי התוספות דהלכה כר' עקיבא מחבריו דשאני התם דהחולקים אינם שוים בטעמם עי"ש (ספר חות יאיר אין אצלי לראות איה מקום דברי התוספות) ואם הרב חות יאיר מר קעסיק בהיכא דחבריו שניהם שוים ממש בדין ההוא שניהם אוסרים ור' עקיבא מתיר או בהיפך נראה דאין להזניח סברתו שהיא מוסכמת מרבנן קדישי הנזכרים לעיל דשנים השוים בדין אף שחלוקים בטעמם מצטרפין להיות רבים אך אם הוא בענין שהחולקים עם ר' עקיבא אינם שוים בדין בדעת אחת דמר אית ליה חדא שיטתא ומר אית ליה שיטה אחריתי והצד השוה שבהם דלא סברי כר' עקיבא בכי האי גוונא לא מקרו חבריו כמו שכתב מרן חיד"א בס' יעיר אזן במערכת הה"א אות מ"ב בשם הרב כנסת הגדולה בשו"ת בעי חיי חלק יורה דעה סי' קמ"ח ד' צ"ה ע"ד גבי הלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו דהני מילי היכא דחבריו קיימי בחד שיטתא אבל היכא דחד אסר וחד שרי אף על גב דשוים לומר דאין לחלק לא מפני זה נאמר דאין הלכה כר' יוחנן לגבי תרווייהו ואף שכתב הגאון מוהריק"ו דתרי תנאי או אמוראי או פוסקי הלכות אשר בחלקות ישיתו טעמיהם צרוף יצרפו התם דקיימי בחדא שיטה אלא שטעמיהם חלוקים אבל אי לא קיימי בחדא שיטה אף על פי שהטעמים שוים אין מצטרפין וכתב עוד שכיוצא בזה כתב בכנסת הגדולה ח"מ סי' רצ"ב בהגהות בית יוסף אות כ"ד דאפשר לומר דלא אמרינן אין הלכה כר' אליעזר בן יעקב כשחולק עם רבים למאן דאמר אלא דוקא כשהרבים עומדים בסברא אחת אבל כשהרבים חלוקים בסברתם כל חד וחד יחיד אצל ראב"י עכ"ל וכתב מרן חיד"א דאפשר להביא ראיה לכלל זה מדברי הרב המגיד בפרק י"ח מהלכות שבת דין י"א ומדברי הרבנים משנה למלך בפרק שלישי מהלכות עבדים דין י"ד ופרי חדש במים חיים בהגהותיו על הרמב"ם שם דכדי להחשיבם רבים צריך שיהיו בסברא אחת ושכן משמע בעירובין ד' מ"ז ע"א אלו תורף דב"ק עי"ש:

ותמיה לי שראיתי לרבין חסידא בספר קהלת יעקב בקונטרס מענה לשון ח"ב סי' צ"ז שכתב וז"ל אין הלכה כיחיד במקום רבים כתב בהגהות מרדכי פרק המפקיד עלה דאמר רבא מכי מטא אדרכתא לידיה כתב ראבי"ה דהלכה כרבה שהוא רבם של אביי ורבא ורבים לא הוו דלא אמרי בחדא שיטתא שמעת מינה דלא הוו תרי לגבי חד אלא כשהשנים חולקים כולם על האחד מחד טעמא אבל אם כל אחד חולק עליו מטעם אחר לית כאן תרי לגבי חד וכן כתב הרב המגיד בפרק ז' מהלכות אישות דין י"ב שבתי וראיתי להרב כנסת הגדולה בהגהות הרמב"ם פרק תשיעי מהלכות רוצח (עמ"ש מרן הכסף משנה דר' אליעזר בן יעקב ור' עקיבא כי פליגי לא אמרינן משנת ראב"י קב ונקי אלא כרע"ק מחברו ומשום הכי פסק כרע"ק) שכתב ודעת הרמב"ם כפי דברי מרן הכסף משנה מוכרח דסבירא ליה דאפילו לגבי רבים הלכתא כראב"י דאי לא למה לי למהב טעמא משום דפליגי עם ר' עקיבא תלמוד לומר משום דפליג עם רבים ע"כ:

ואנכי לא ידעתי איה הם הרבים במשנה ואי משום דר' אליעזר אמר מטבורו ורע"ק מחוטמו וראב"י ממקום שנעשה חלל הא לא מיקרי רבים כל דלא קיימי בחדא שיטתא עכ"ד הרב קהלת יעקב אלמא דדעת הרב כנסת הגדולה דגם בכי האי גוונא חשיבי רבים (וקצת נראה דבשיטה זו אזיל בתשובת בעי חיי ח"מ ח"א סי' ט"ן ד' ג"ן ע"ב בהגהה וכן בסי' ס' דף ד"ן ע"ג אבל אינו מוכרח כיעי"ש) והוא היפך ממה שכתב בשמו מרן חיד"א הנ"ל וכן כתב הרב יד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות כ"ד בשם הרב כנסת הגדולה ביו"ד סי' ק"מ הגהות בית יוסף אות ב' הא דשני פוסקים משני טעמים מצטרפין היינו דוקא בדקיימי בחדא שיטה אלא שטעמיהם מחולקים אבל אי לא קיימי בחדא שיטה אף על פי שטעמיהם שוים אין מצטרפין ושם באות כ"ג כתב בשם ה"ה בהלכות אישות פרק שביעי דין י"ב דלא הוו תרי לגבי חד אלא כשהשנים שוים בטעמם אבל אם כל אחד חולק עליו מטעם אחר לית כאן תרי לגבי חד ועי"ש עוד בגוף הספר במערכת הכ"ף אות ש"א (בד"ה ומעתה יש לחקור ובד"ה וראיתי) ובחפשי ראיתי שהרב המגיה לספר משק ביתי במערכת ה"ה סי' קמ"ו הביא דברי הכנסת הגדולה בהגהותיו להרמב"ם הנ"ל והרבה להשיב על דבריו ומכלל תמיהותיו אחת היא דסתר דידיה אדידיה ממה שכתב בכנסת הגדולה ח"מ סי' רב"ץ הנ"ל גם הרב משק ביתי במערכת היו"ד סי' רי"ז אסף בכלל זה דהיכא דאינם בחדא שיטה לא חשיבי רבים וגם בעיקר כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים האריך מאד בכמה פרטים עי"ש גם ידידי הגאון מוהרי"א יצ"ו בס' עמודי אש סי' ד' כלל י"ב בד' ל"ד ע"ב האריך קצת בעניינים אלו עי"ש:

ובספר עין יצחק לגאון עזנו אבד"ק קאוונא יצ"ו בחלק א"ח סי' כ"ח אות ג' כתב שבספרו באר יצחק חלק א"ח סי' ז' הוכיח דמהני רובא אף אם אין מסכימים מטעם אחד מדברי התוס' בנדה ד' נ"ד ומהירושלמי דסנהדרין פרק א' הלכה ב' ולפי מה שכתב הש"ך בח"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט לחלק דאם הם לפנינו שאני יש לסתור הראיה מהירושלמי אך כבר השיג על הש"ך בבית אפרים בקונטרס הראיות סי' ט"ל ס"ק י"ג דאין לחלק בזה וכדכתב מוהרי"ט בח"ב סי' ט' ואם כן שפיר מוכח מהירושלמי וידידי הרה"ג מוהר"י בכרך בספרו הנחמד עבור יחזקיהו המלך ד' י"ב ע"א בהגהה כתב כמסתפק אם בענין כזה חשיב חד לגבי תרי וכתב דרך הערה ולא נחית לעיין במקצוע זה שאינו מעין מלאכתו היקרה עי"ש:

כלל לב יחיד ורבים הלכה כרבים ובשעת הדחק יכול לסמוך על היחיד עיין מה שרשמתי במערכת הכ"ף אות ק"י קי"א קי"ד במאי דאמרינן כדאי הוא רבי פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק:

כלל לג ידות שבועה כשבועה וכן לענין ידות נדרים עיין לקמן במערכת השי"ן:

כלל לד ישן אם עשה איזו מצוה בעודו ישן אם יצא ידי חובת מצותו ראיתי למרן החבי"ף בס' חיים ושלום ח"א סי' ב' שכתב בשם הרב שאלת יעבץ בח"ב סי' צ"ז שאם בא על האשה בשינה ונתעברה וילדה לא קיים המצוה דישן לאו בר דעת הוא לגמרי לא למצוה ולא לעבירה לא נשכר ולא נענש וכן מצינו בלוט שלא ידע בשכבה ובקומה כיוצא בו אמרו ביבמות דף ג"ן ע"ב אין אונס בעריות אלא בישן לפי זה יכולנו לומר בלוט אף שבבכירה לא יצא ידי חובת פריה ורביה בצעירה מיהא יצא אף דחשבינן לה ופושעים יכשלו בם אם כן מקצת דעת הוה ליה בצעירה וחשיבא כונה ולפום מאי דאמרו בנזיר ד' כ"ג גדולה עבירה אף שהוא לא נתכוון למצוה תיתי כמאן דאמר מצות אין צריכות כונה לצאת נמצא בעמון קיים מצות פריה ורביה ואפשר היינו טעמא דאקדים קרא עמון למואב בכל מקום עכ"ל וסיים הרב חיים ושלום דמבואר מדברי הרב דבישן לגמרי הבא על אשתו לא קיים מצות פריה ורביה כיון דלאו בר דעת הוא ושקיל וטרי בדבריו עי"ש:

והנה אין מצוי אצלי ס' שאלת יעב"ץ לראות אם הזכיר דמדברי התוספות בסנהדרין דף מ"ז ד"ה אימא כישן דמי מוכח לכאורה שלא כדעת הרב והוא דאמרינן התם אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה אתמר נמי אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה וצריכא דאי אשמועינן קמיתא משום דאיהו דחי נפשיה בידים אבל האי דממילא קדחי אימא כישן דמי וכתבו התוספות לאו לגמרי כישן דמי דישן חזי אף בשעה שהוא ישן כדתנן השולח חטאתו למדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים ולא חיישינן שמא ישן בשעת הקרבה וכו' הרי דאף דשוטה בשעה שהוא שוטה לא חזי ולאו בר כפרה הוא ואין מקריבין עליו קרבנו ישן מיחזא חזי ויכולים להקריב קרבנו כשהוא ישן דחשיב בר כפרה בשעה שהוא ישן וכיון שמתכפר בחטאת שמקריבין בשעה שהוא ישן הרי אם כן יש לו שכר על זה בשעה שהוא ישן וזה כנגד היסוד שהניח הרב דישן לאו בר דעת גמור הוא לא נשכר ולא נענש וכו' ויש לדחות דאף שחשוב בר דעת כשהוא ישן לענין שמה שנעשה בשבילו על ידי אחרים כשהוא ישן הרי הוא חשוב כאילו נעשה בשבילו בשעה שהוא ער מכל מקום אין מזה ראיה למה שהוא בעצמו יעשה בשעה שהוא ישן שיהא מועיל כאילו עשה הדבר ההוא כשהוא ער דכשהוא ישן מה שהוא עושה בעצמו כלא חשיב כיון דלאו בר דעת גמורה הוא בההיא שעתא ולא תעזוב נפשי לשאול למה לא קבע הרב דינו לענין חיוב מצות עונה שמצוי ושייך דין זה בכל אדם אף במי שכבר קיים מצות פריה ורביה ואולי סובר הרב דדוקא במצות עשה הוא דבעינן כונה אבל מה שעושה כדי לקיים מה שמוזהר בלאו אף שעושה מעשה מכל מקום כיון שאינו אלא כדי שלא לעבור על הלאו לא נאמר בזה מצות צריכות כונה ואף שאינו מכוין כלל יוצא ידי חובתו ולכן בחיוב מצות עונה שהוא בלאו עונתה לא יגרע לא בעינן כונה כלל ולכן אף הישן מקיים מצות עונה ורק לגבי פריה ורביה שהיא מצות עשה ומצות צריכות כונה קאמר דאינו מקיים המצוה כשהוא ישן ואיה"ש אכתוב בזה במערכת המ"ם בס"ד:

ומרן החבי"ף כתב דנראה לו דקיים מצות פריה ורביה ממה שבא עלי' בעודו ישן וראיה מדקימא לן מצות אין צריכות כונה כדאמרינן בחולין דף ל"א ע"א גבי נדה שנאנסה וטבלה דאמר רב טהורה לביתה מטעמא דבעלה חולין הוא ולא בעי כונה ופסקו הרמב"ם ורבינו חננאל והסמ"ג כרב דלא בעינן כונה לטבילת נדה כדכתב מרן בכסף משנה בראשון מהלכות מקואות הלכה ח' ואם במצות עשה של טבילת נדה שהוא חמור בעונש כרת לא בעינן כונה כל שכן למצות פריה ורביה אם עשאה בלא כונה מהני ליה קיום המצוה וציין להגהות אשירי סוף פרק ראוהו ב"ד ולהרדב"ז החדשות ח"ב סי' ל"ד ולהרב מוהרמב"ח בספר יום תרועה דף ז' ד"ה אמרא ובספר קול אליהו ח"א חלק א"ח סי' ל"ד וסיים דלא מבעיא להמפרשים דהא דנדה שנאנסה וטבלה שעלתה לה טבילה הוא משום דמצות אין צריכות כונה דהוא הדין נמי במצות פריה ורביה אלא אף להסוברים דלאו משום מצות צריכות כונה או אינן צריכות אתינן עלה הא מיהא שמעינן דטבילת מצוה שאיסורו חמור בכרת מהניא לה בלא כונה כמו כן ילפינן לנדון דידן אלו תורף דב"ק:

והנה מה שכתב דקימא לן מצות אין צריכות כונה תמיהני איך פה קדוש יאמר כן ונהפוך הוא והלכתא אזלא כמאן דאמר מצות צריכות כונה במצות דאורייתא עיין בא"ח סי' ס' סעיף ד' ובמה שציינתי בזה לקמן במערכת המ"ם אות ס"ד שדעת כמה פוסקים דבמצוה דאורייתא פשיטא להו דנקיטינן דצריכות כונה ופליגי במצות דרבנן דאיכא מאן דאמר דבדרבנן נקיטינן דאין צריכות כונה ואיכא מאן דסבר דגם בדרבנן צריכות כונה ואיכא מאן דאמר דאדרבא בדרבנן פשוט יותר דצריכות כונה עיין שם ואם כן במאי דעסקינן במצות פריה ורביה דאורייתא איך יכתוב הרב דקימא לן דמצות אין צריכות כונה ואנכי לא ידעתי ואם ירצה ה' אנופף ידי עוד בזה במערכת המ"ם בס"ד כי שם ביתו:

ומה שהביא ראיה דקימא לן אין צריכות כונה מדקימא לן ברב דנדה שטבלה באונס טהורה לביתה הנה מלבד דאין זה פשוט דקימא לן הכי והרבה פוסקים סוברים דלא עלתה לה טבילה אף גם להפוסקים כן כבר מפורש בדברי הרדב"ז החדשות סי' ל"ד שציין הרב בעצמו שאין מזה הכרח לדין אם מצות צריכות כונה או לא וז"ל בסוף התשובה והוי יודע דהאי פלוגתא לא שייכא במצות צריכות כונה או לא דהכא טבילה ושחיטה לאו מצות נינהו אלא מכשירין ובהכי פליגי רב ור' יוחנן דלמר מכשירי קילי ממצוה ולמר חמירי ממצוה אבל במצות גופייהו אי בעו כונה לא מעיילי נפשייהו בהכי רב ור' יוחנן וכן כתב הרמב"ן עכ"ל ועם שאינו פשוט לומר כדברי הרדב"ז הנ"ל (דלאו הא בהא תליא) כמו שמתבאר ממה שרשמתי במערכת המ"ם אות ס"ב מכל מקום גם לאידך גיסא לומר דהא בהא תלי אינו פשוט לומר כן (כמו שנראה מדברי הרב) ואולי שלזה נתכוון בציונו לדברי ההגהות אשירי דבסוף פרק ראוהו בית דין ששם מפורש שסובר דהא בהא תלי ומה שאמר רב נדה שנאנסה וטבלה טהורה הוא משום דסבר מצות אין צריכות כונה כמו שכתבתי בשמו במערכת המ"ם שם וספר קול אליהו שציין אין מצוי אצלי וספר יום תרומה שבידי הוא דפוס חדש ואין הדפים מכוונים לשל דפוס ישן וכפי הנראה כוונתו לדברי הרב על מה שאמר רב אשי בדף כ"ח ע"א כפאוהו פרסיים וכו' עי"ש (בד' ו' ע"א בדפוס חדש) ושם כתב מפורש דקימא לן מצות צריכות כונה ובההיא דנדה כתב דאף למאן דאמר דבעיא כונה מכל מקום מה שאשה אחרת המטבלת אותה מכוונת לשם טבילה מהני וכו' ולא איירי בזה אי הא דטהורה לביתה תליא במצות צריכות כונה או לא כיעויין שם:

ועל הראיה שהביא הרב שאלת יעב"ץ מיבמות דף ג"ן ע"ב הנ"ל כתב (בחיים ושלום) וז"ל ועם שמצינו ביבמות דאמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת אלא בישן ואמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו דנראה דביאת הישן לאו כלום היא לקיים מצות יבום הא לא מכרעה דלא מיבעיא לפירוש רש"י וז"ל ישן לא קנה דישן לאו בר דעת הוא דלא הוי קניינו קנין דנראה מדבריו דלאו משום כוון המצוה הוא דלא קנה דאין הכי נמי דמשום קיום מצוה הוה מצי לקיים דמצות אין צריכות כונה ברם שאני הכא דבעינן קנין וכל שהוא ישן לאו בר דעת לקנות אלא אפילו לשיטת התוס' והראשונים הרשב"א והרא"ש והריטב"א בחידושיהם שהקשו על פירוש רש"י והם פירשו דבעינן כונה לשם ביאה וכן כתב הרב המאירי שם והיינו משום דגלי קרא בהדיא יבמה יבא עליה כדאמרינן בגמרא שם יבמה יבוא עליה עד דמכוין לה לשם ביאה הרי דדוקא באיש היבם דגלי קרא יבמה יבוא עליה לא מהני ישן אבל ביבמה עצמה אם היא ישנה קנה וכן כתב הרמב"ם בהלכות יבום פרק ב' הלכה ג' והרב המאירי שם והטור בסי' קס"ו הא לאו הכי גם בישן שאינו מקיים מצות יבום ביאתו הוי ביאה ובודאי דקיים מצות פריה ורביה מדבריו נראה שהבין בכוונת הרב יעב"ץ שממה שיבם אינו קונה יבמתו בישן מוכיח דמצוה שעושה בעודו ישן כלא חשיב ולזה דוחה ראיתו הן לפי פירוש רש"י והן לפי פירוש התוספות ושאר הראשונים שהזכיר:

ובהורמנותיה דמר לדידי חזי שאין כונת הרב שאלת יעב"ץ להביא ראיה לדינו מהא דישן לא קנה ביבמתו אלא כונתו להוכיח דישן אינו נענש על איזו עבירה שעשה בעודו ישן והנה לכאורה צריך להבין מה שכתב הרב כיוצא בו אמרו אין אונס לעריות אלא בישן שנראה ממרוצת דבריו שמבין דרבא דאמר אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת איהו גופיה הוא דקא מסיים למילתיה ואמר אלא בישן אבל באמת אין הדבר כן כי מאי דאמרינן אלא בישן לאו סיום מלתיה דרבא הוא דרבא לא אמר אלא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת אלא הני מילי דסתמא דש"ס נינהו דקא מהדר לאסבורי לן היכי דמי אונס דמתניתין ואמר דלא מצינן לפרושי דאנסוהו נכרים דהא אמר רבא וכו' אלא צריך לפרש מתניתין דאנוס דתנינן היינו שהיה ישן אלא דלא נחה דעתיה דש"ס בהאי פירושא משום דאמר רב יהודה דאין יבם קונה בישן כן הוא אמיתות סוגית הש"ס אלא שכונת הרב שאלת יעב"ץ למילף דכל מה שיעשה האדם בעודו ישן אנוס מיקרי ואינו נענש על זה היא מדהוה בעינן לפרושי דאנוס דמתניתין משכחת לה בישן וכלומר דלגבי ישן מודה רבא דיש אונס לערוה אלא דלא אתנח לן לפרושי מתניתין בהכי לפום מאי דאמר רב יהודה דיבם אינו קונה יבמתו בישן אבל מהא דהוה סברינן למימר דלגבי ישן גם רבא מודה דישן חשיב אנוס לערוה וכיון דאנוס הוא רחמנא פטריה לא הדרינן מהאי סברא אלא קושטא הכי הוי דלענין עריות ישן חשיב אנוס ופטור אם בא על ערוה בעודו ישן ושמעינן דישן שעבר עבירה אינו נענש דישן לאו בר דעת הוא להיות נענש והוא הדין דלא חשיב בר דעת לקבל שכר על אשר יעשה בעודו ישן זו היא כונת הרב שאלת יעב"ץ:

אלא דמכל מקום מה שכתב מרן החבי"ף דלדברי התוספות ודעמייהו דטעמא דישן לא קנה ביבמתו שהוא משום דגלי קרא וכו' הא לאו הכי ביאת הישן ביאה היא ונלמוד מזה לענין פריה ורביה נראה דשפיר קאמר דאם לא כן למה לי קרא גבי יבמה דבעינן כונה לשם ביאה תיפוק לי דביאתו לאו כלום חשיבא ואין כאן יבום ואין לומר דמיבום ילפינן לעלמא דלא מקיים המצוה בעודו ישן דאם כן לדעת כמה פוסקים שהבאתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חליצה סי' א' אות א' (בד"ה ובעיקר) דמצות יבום איתא גם ביבמה כיעי"ש תיקשי לן אמאי כשהיא ישנה מהני בה מצות יבום כדאמרינן בש"ס וכן פסקינן בסי' קס"ו דאם היא ישנה ולבו ער קנה הרי גם עליה איכא מצוה וכשהיא ישנה אין כאן קיום מצוה אלא ודאי צריך לומר דגם כשעושה המצוה בעוד ישן הוי מצוה אלא דלגבי יבום גלי קרא ביבם דלא מהני מדכתיב יבמה יבא עליה שיכוון לשם ביאה וגבי יבמה דליכא גילויא דקרא מהני גם כשהיא ישנה דישן שקיים מצוה מהני:

עוד הוכיח שם (בחיים ושלום) דקיים מצות פריה ורביה בענין זה שהרי כמה גדולים כתבו דאשה שנתעברה באמבטי וידוע של מי היה הזרע קיים האיש ההוא מצות פריה ורביה והרי הוא בנו לכל דבר ואם כן כל שכן זה שעושה מעשה בפועל אף שהוא ישן ודאי דמהני וכבר רמז שם לעיין בברכי יוסף סי' א' אות י"ד ובשאר ספרים והמעיין בברכי יוסף ישר יחזה שהרבנים חלקת מחוקק ומוהר"י זיין כתבו דנתעברה באמבטי קיים האב פריה ורביה והוי בנו לכל דבר והוכיחו כן מהגהת סמ"ק שהביא הרב בית חדש ביו"ד סי' קצ"ה ושכן הוכיח הרב משנה למלך בפרק ט"ו מהלכות אישות דין ד' דהוי בנו לכל דבר ומרן חיד"א שם פקפק על ראייתם ומסיק דאין ראיה חותכת מדברי הגהת סמ"ק גם הרב פתחי תשובה בס"ק ט' כתב דבספר בני אהובה האריך לסתור דברי הרב משנה למלך:

והביא עוד (בחיים ושלום) מה שכתב מרן הב"י אהע"ז ריש סי' מ"ב בשם הרב מוהר"ש בר צמח על מי שקדש אשה ואמרו שהיה ישן וישן אינו מדבר ואם נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים ונראה שכונתו להוכיח מזה דמה שיעשה בעודו ישן מהני לולא דבקידושין בעינן אמירה וליכא וגם ציין לעיין בפרק רביעי דעירובין משנה ה' (ד' מ"ה ע"א) מי שישן בדרך ולא ידע שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דהואיל ואם היה נעור קני ישן נמי קני וכן פסקו הפוסקים בסי' ת"א ועוד ציין לעיין בספר עושה שלום בחידושיו למגילה ד' ק"ך ע"ג שנסתפק לענין משלוח מנות ומתנות לאביונים אם שלח ונתן והמקבל היה ישן והניחם בחיקו והמקבל נשאר ישן עד שעבר פורים אם קיים בזה המצוה שהרי הוא נתן או נימא כיון שהוא לא ידע ואין שמחה לגבי המקבל לא קיים הלה את המצוה וציין לזה לעיין במחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' י"ב וסי' י"ד שמשם יתברר דין זה והנה ס' עושה שלום אין מצוי אצלי לראות מסקנתו למה שנסתפק גבי משלות ומתנות ובעניותי איני רואה שיהיה מזה הוכחה להדין שלפנינו אם עשיות המצוה כשהוא ישן מהני וכיון שאין הספר מצוי אצלי לא אוכל לדבר דבר וכן הספר חיים שאל (ח"א סימן ע"ד אות ל"ב) שציין שם אין אצלי:

ומה שכתב שיש לברר ספקו של הרב עושה שלום מתוך דברי הרב מחנה אפרים עיינתי בסי' י"ב ותורף דב"ק הוא שנסתפק בנותן מתנה לחבירו והמקבל ישן והניחה בחיקו או בידו אם קנאה בעודו ישן והביא מתניתין דהזורק נתן לה גיטה והיא ישנה נעורה והרי היא גטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ומה שפירשו הראשונים ודקדק מדבריהם דגבי מתנה דלא בעינן דעת המקבל כל דאיכא דעת מקנה מהני והביא דברי הפוסקים בזה ושוב כתב דבריש פרק הבא על יבמתו אמרו ישן לא קנה ופירש רש"י דלאו בר דעת הוא ולא הוי קנינו קנין וכתב דלפי זה איכא למימר דאפילו בדעת אחרת מקנה לא קנה ויש לחלק ומה שהקשו התוס' שם לפירוש רש"י מקטן לאו קושיא היא דישן גרע מקטן כדכתב הרא"ש דישן גרע מחרשת וכן מה שהקשה הרשב"א דהא לא בעינן כונה אינה קושיא דישן כיון דאין בו דעת אין קנינו קנין אלו תורף דב"ק בסי' י"ב:

ויש להעיר על הרב במאי דפשיטא ליה דישן גרע מקטן שלא זכר דברי מרן הב"י בא"ח סי' ה"ן דאם אחד מהעשרה אינו יכול לענות עמהם כגון שהוא ישן אפילו הכי מצטרף וכתב בשם האגור בשם מוהרי"ל שרצה לומר כן מדאמר רבי יהושע בן לוי דקטן המוטל בעריסה מצטרף וכו' ואם איתא דישן גרע מקטן הכי מצינן למילף ישן מקטן דמהני ודוחק לומר דקטן המוטל בעריסה שאני ולא אמר רב מחנה אפרים בקטן כזה דגרע ישן מניה ובאמת הרב טורי זהב שם בסק"ד דחה דברי האגור בהנחה זו דישן גרע מקטן ויש להעיר עליו לכאורה מדברי התוספות ביבמות ד' נ"ד ע"א שדחו פירוש רש"י על פי מאי דמשמע להו דישן שוה לקטן אף שאינו קטן המוטל בעריסה וכי היכי דיבום של קטן מהני אף שאין בו דעת הכי נמי יבום הישן מהני וזה כנגד היסוד של הרב טורי זהב לכאורה אמנם יש לומר דלא אמר הרב טורי זהב דישן גרע מקטן לכל דינים שבתורה רק לענין ענית קדושה קאמר דגרע משום דישן אין בו קדושה דסלקא מניה נשמתא וטעים טעמא דמותא ושריא עליה רוח מסאבא כדאמרו בזהר וכו' שהביא בטורי זהב אבל לשאר מילי אפשר דגם הוא מודה דלא גרע ישן מקטן אך מדברי הרב פרי חדש שם נראה שסובר דישן גרע מקטן לכל מילי שאחר שכתב שנראה לו עיקר כמו שכתב הטורי זהב דישן אינו מצטרף סיים וכל שכן למה שכתב מרן הב"י באהע"ז סי' חל"ק בשם הרא"ש דישנה לית בה דעת כלל וגריעא מחרשת וכונתו לומר דהכי נמי גרע ישן מקטן וזה היפך סברת התוספות והרב נהר שלום השיב על דברי הרב טורי זהב דאף דישן שורה עליו רוח רעה וכו' לא מפני זה גרע מקטן שהרי יש בו קדושה אלא ששורה עליו רוח רעה ולא נסתייע מדברי התוספות דיבמות דמשוו ישן לקטן משום שהוא בא להשיב על דברי הרב טורי זהב וסובר כמו שכתבתי דמודה הרב טורי זהב דלשאר דינים לא גרע ישן מקטן:

גם הרב זכור לאברהם אביגדור בתשובה בחלק א"ח סי' י"א השיב על דברי הרב ט"ז שדברי תימה הם דאטו מפני שהוא ישן יצא מכלל ישראל לא ניחא למרייהו דנימא הכי ואף דשורה רוח טומאה על הישן הא מקרא מלא דבר הכתוב השוכן אתם בתוך טומאותם ופירש רש"י אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם ולגבי צירוף לעשרה דתלי בבני קדושה וכל בי עשרה שכינתא שריא ישן הרי הוא ישראל ומבני קדושה ושפיר מצטרף ועל מה שהקשה הרב פרי חדש מדברי הרא"ש דישנה גרעה מחרשת כתב דאין הנדון דומה לראיה דהתם גבי גט דבעינן בר דעת כדי שיהיה משלחה ואינה חוזרת משום הכי ישנה לא מהני וגריעה מחרשת שהרי אין בה דעת כלל אבל כאן לאו בדעתא תליא מלתא אלא בבני קדושה תליא מלתא וישן בר קדושה הוא כנז"ל ונראה דאינו מתיישב בזה השגת הרב מחנה אפרים על התוספות דיבמות הנ"ל דהא גבי יבום נמי בדעתא תליא מלתא שתהיה דעתו לקנות היבמה כמובן:

אמנם מצאתי בס' דבר אליהו להגאבד"ק טארלא בתוך סי' ה"ן בדף ס"ו ע"ג שכתב דמה שהקשה הפרי חדש על הא דישן מצטרף מההיא דבאהע"ז סי' חל"ק דאם נתן לה הגט כשהיא ישנה אינה מגורשת יש ליישב דהתם טעמא אחרינא איכא משום דהגט לא מינטר וכן כתב הר"ן בגטין ואדרבא משם ראיה דישן כנעור דמי דהא בנתן לה כשהיא ישנה אין צריך ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה עכ"ל הנה לפי זה גם קושיית הרב מחנה אפרים על דברי התוספות מתיישבת בהכי ויש להעיר בדברי הרב שנראה שסובר שפירוש דברי הרא"ש הוא כדכתב הר"ן הטעם משום נטירותא דגט והמעיין בדברי מרן הב"י (בד"ה נתנו לו כשהיא ישנה) ישר יחזה שמרן משמע ליה שטעמים חלוקים הם וטעם הר"ן והרשב"א לא כטעמו של הרא"ש הוא שכתב וז"ל וכתב הרא"ש דטעמא דישנה הוא משום דלית בה דעת כלל וגרעה מחרשת והרשב"א כתב דאין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל וגרעה מחרשת והיא כנשתטית או שאינה יודעת לשמור גטה דאינה יכולה להתגרש וגם הר"ן כתב דאף דלא בעינן דעתא דידה מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר עכ"ל מבואר דטעמים חלוקים הם ולהרא"ש אין הטעם משום דלא מינטר אלא משום דאין לה דעת כלל גם מדברי הרב פרי מגדים במשבצות על דברי הטורי זהב הנ"ל מתבאר כן:

הן אמת שהרב קרבן נתנאל הרכיב בדברי הרא"ש טעמו של הר"ן וז"ל דגרעה מחרשת דחרשת יודעת לשמור גטה ומשום הכי יש לה יד להתגרש אבל ישנה לית בה דעת כלל להכי אין לה יד ומהאי טעמא אף אם בתחלה אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי אם נתן לה כשהיא ישנה אינה מגורשת דהא אין לה יד כלל עכ"ל אבל מדברי מרן הב"י נראה שלא הבין כן בדעת הרא"ש ואולי מפני זה הוצרך הרב פרי חדש להביא סברת הרא"ש הנ"ל שהביא מרן הב"י בסי' לק"ח ולא כתב הדברים בשם הרא"ש בלבד לפי שדברי הרא"ש אולי נוכל לפרש שכונתו לטעם הרשב"א והר"ן לכן תלה הדבר במה שכתב מרן בשם הרא"ש שמתבאר מדברי מרן שחלוקים בטעמם:

ושם (בדבר אליהו) ראיתי בדף ס"ו ע"ב שהביא מה שאמרו בש"ס כתובות דף ק"ג דרבי הוה אתי לביתיה כל בי שימשי וכתב בספר החסידים סי' תתשכ"ט דרבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתקפו ופוטר את הרבים ידי חובתם בקידוש היום ולא כשאר מתים שחפשים מן המצות כי צדיקים נקראים חיים במיתתם ופוטר בקידוש בני ביתו ותמה על זה איך יוציאו ידי חובת אחרים הרי הוא פטור וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתם (אמר המחבר כן הקשה הרב נחמד למראה בח"א ד' ק"ג ע"ב ואני ההדיוט כתבתי במכתב לחזקיאו שנדפס כעשרים שנה קודם שנדפס ספר דבר אליהו ליישב קושיא זו עי"ש בחלק השיטה ד' כ"ח ע"ד) וניחא ליה על פי מאי דקימא לן דישן מצטרף לעשרה ואף להט"ז שחולק בישן היינו משום דנשמתו מסתלקת ולא הוי בכלל קדושה דטעים טעמא דמותא וכו' ואם כן גבי רבי אדרבא נשמתו היתה מקודשת ובכי האי גוונא לא אמרינן כל שאינו מחוייב בדבר וכו' ורבינו הקדוש לאחר פטירתו נחשב כישן וכהך דבבא מציעא דף פ"ה דאמר אליהו אדאוקימנא לאברהם ומשי ידיה ומצלי ופירש מוהרש"א שהצדיקים במיתתן קרויים חיים והמיתה אינה אלא כשינה כאמור לישני עפר והוא שאמר אדאוקימנא לאברהם שהעמידו מתוך השינה ומשי ידיה לתפלה כדין הישן על מטתו שצריך נטילה לתפלה וכו' דמבואר מזה דמצות נוהגות בהם וישן בר מצות הוא ובישן נוהג דינים ומשפטים שאם הזיק כשהוא ישן חייב כמבואר ברמב"ם וטור וש"ע סי' תכ"א וגם מסברא נראה דחייב גלות גם כן וכו' אף דבשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ט נסתפק אם ישן בר גלות הוא נראה לי כמו שכתבתי ומצאתי להחתם סופר ח"מ סי' קפ"ד שנראה מלשונו בפשיטות שישן בר גלות הוא ואם הוא במשפטים בודאי הוא גם כן במצות וחוקים וכו':

עוד כתב דיש להביא ראיה דישן בר מצות הוא על פי מה שכתב בחידושיו בר"ה דף כ"ח א"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכו' עי"ש בפירוש רש"י ולכאורה קשה איך שייך לחייב מלקות על שינה הא בשעת שינה שוגג הוא ומוכרחין לומר דמחייבינן ליה על מה שסומך עצמו לישן ואיך מצינו לחייב מלקות על הכשר עבירה דהא במה שסומך עצמו לישן אינו עובר דהא דאמרינן בסוכה (ד' מ"ז) והלכתא מיתב יתבינן רק שינה אסור כפי' רש"י שם ואם כן מאי מקשה אביי על ישן דילקה אף דהוה שוגג קרוב למזיד דהא בשעה שסומך עצמו לישן היה יודע בודאי שיישן אף על פי כן איך מצינו מלקות על כי האי גוונא ועוד דעל הסמיכה והשכיבה אין לחייבו דהא מיתב יתבינן רק על השינה ושינה הוי לאו שאין בו מעשה וי"ל דבודאי אין כוונת אביי על מלקות ממש רק כוונתו איסור מלקות וראיתי שגם בספר יום תרועה כתב דכוונת אביי על איסור מלקות מפני דלא משכחת התראה דהא מיירי הכא אליבא דר"מ בלא כוונה עי"ש אמנם אין אנו צריכים לכל זה דאף בכוונה לא שייך כאן מלקות ממש היוצא לנו מזה דבשעת שינה עובר על בל תוסיף ואיכא איסור מלקות הרי דישן בר מצות הוא ועיקר מצות שינה בסוכה יוכיח דישן בר מצות הוא ונולד לנו מזה דין חדש דאם אחד ישן בסוכה ובא חבירו והוציאו בתוך שנתו חוץ לסוכה וישן שם בבית הוי בחבירו דין מבטל את חבירו ממצוה עיין בפוסקים עכ"ל:

ואין הפנאי אתי לחזור על לימודי הנ"ל ולפלפל במה שיש לישא וליתן בדברי הרב רק העתקתי דבריו להראות שדעתו כדעת מרן החבי"ף דישן בר מיקיים מצות הוא ולא ראה דברי הגאון שאלת יעב"ץ הנז"ל בראש אות זו דסובר דישן לאו בר דעת הוא ואינו במצות כשהוא ישן ושם ראיתי שהביא מה שנסתפק הגאון מחנה אפרים שהבאתי לקמן (בד"ה ומה שציין) אי חצרו של אדם קונה לו כשהוא ישן וכתב דהרב תורת גטין פשיטא ליה דמציאה על ידי חצר המשתמר קונה אף בישן:

ומה שציין הרב חיים ושלום לדברי הרב מחנה אפרים סי' י"ד עיינתי שם ואין שייכות לזה רק בסי' ט"ו נסתפק בדין חצר דקונה שלא מדעתו אם היה בעל החצר ישן אם קנה או לא וכתב דאף דבנתן לה גטה בחצירה והיא ישנה אינה מגורשת איכא למימר דהתם שאני משום דחצר דגטה לא אתי אלא משום יד וכל שהוא ישן לית ליה יד אבל בעלמא דחצר משום שליחות אתי כי היכי דשלוחו מהני אפילו היה זה המשלחו ישן הכי נמי בחצר וכן כתבו המפרשים בהזורק דאם עשתה שליח לקבלה וקבלתו בעודו ישנה דהויא מגורשת (עיין לעיל בד"ה ואין הפנאי מה שהבאתי בזה בשם שו"ת דבר אליהו בשם תורת גטין) והרב המגיה שקיל וטרי במי שבאה מציאה בחצירו בעודו ישן אם קונה או לא אלו תורף הדברים אשר בספר מחנה אפרים בשני הסימנים הנ"ל ואיני מבין בעניותי איך אפשר לפשוט מזה ספקו של הרב עושה שלום אם קיים המצוה אף שהמקבל לא ידע וכו' ואף שמדברי הרב מחנה אפרים נלמוד דהמקבל קונה החפץ אף בעודו ישן אכתי איכא למימר דלא יצא הנותן ידי חובתו כל שלא ידע המקבל ואין שמחה לפניו ועוד ציין (בחיים ושלום) לתשובתו שבחלק ח"מ שכתב בענין קנין וזכיה בעודו ישן ולפי הנראה כונתו לתשובה שבספרו חקת החיים סי' ס"ג ששם חקר בענין זה אבל הלשון שם לפי הנראה אינו מדוקדק וז"ל יש לחקור במי שהוא ישן ונתן מתנה לחברו שהניחה בחיקו או בידו אם קונה או לא ונפקא מינה אם בעודו ישן בא אחר ולקחה ממנו או הנותן לו מתנה כשנתעורר חזר ולקחה אי המתנה אינה מתנה יכול ליטולו או, הוי מתנה אלה דברי החקירה ומובן שהלשון מגומגם וצריך לתקנו באופן שיהא מובן שחקירתו היא אם המקבל הוא ישן בעת שנתן לו חברו המתנה ובתשובתו לא גילה דעתו לפשוט חקירתו רק הביא מה שכתב מרן הב"י באהע"ז סי' מ"ב בשם הרשב"ץ הנ"ל וציין לעיין במחנה אפרים ועושה שלום וחיים ושלום הנ"ל ובספרו רוח חיים באהע"ז סי' א' אות י"ד ציין לעיין בדין זה (אם קיים מצות פריה ורביה במה שבא בהיותו ישן) בספר נחמד למראה חלק ד' קס"ב ע"ב (ואינו מצוי אצלי) ובספר פתח הדביר ח"ב ד' צ"ב ואיני יודע איזה טעות נפל בדפוס כי עיינתי שם ולא מצאתי מדין זה:

ובמה שכתבתי למעלה על דברי הרב שאלת יעב"ץ דמדברי התוספות בסנהדרין דף מ"ז נראה בהיפך הנה ראיתי עתה בספר מתת ידו לידידי הרה"ג מתתיהו אבד"ק בוטען יצ"ו בסי' י"ד דמבעיא ליה אם יש על האדם חיוב מצוה כשהוא ישן או לא ונפקא מינה באם קיים איזו מצוה שאפשר לקיימה כשהוא ישן כגון שישן בטלית מצוייצת אם נאמר שישנו בקיום מצות כשהוא ישן נמצא מקיים המצוה בכל שעה ורגע שלבוש וישן בה ואם אין עליו שום חיוב אינו מקיים בזה שום מצוה בתר דבעיא הדר פשטה דגם על הישן יש חיוב לקיים מצות שאפשר לו לקיימן כשהוא ישן והוא ממה שכתב הרב טורי זהב בסי' ח' ס"ק ט"ו גבי לן בטליתו בלילה דאין צריך לברך בבוקר משום דהוי ספק פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בדין כסות יום בלילה אם חייב בציצית המובא בש"ע סי' ח"י דלהרמב"ם דכסות יום בלילה פטור הלן בטליתו בלילה צריך לברך בבוקר כיון דבלילה נגמרה מצותו ובבוקר הוא חיוב חדש ולהרא"ש דכסות יום בלילה חייב אם כן בלילה לא נגמרה מצותו לכן אין צריך לברך וכיון דפלוגתא היא ספק ברכות להקל וכן פסקו האחרונים ומזה מוכח דגם כשהוא ישן ישנו בחיוב מצות שאם לא כן הלא גם להרא"ש דכסות יום בלילה חייב בצצית היה צריך הלן בטליתו לברך דכיון שישן הרי פסק ממנו החיוב ואחר השינה הוא חיוב חדש אלא ודאי שגם בעודו ישן הוא חייב במצות שאפשר לו לקיים ואם כן על מה שמקיים אז יש לו שכר כמקיים כשהוא ער ועם שיש לפקפק קצת בדברי הרב יצ"ו בסגנון ספקו טהור ובדברי פשיטותו מכל מקום דבריו נכונים לפשוט מזה דגם בעוד האדם ישן שייך הוא במצות שאפשר לו לקיים בעודו ישן ונלמוד מזה לביאת ישן דמקים בזה מצות פריה ורביה וכדעת מרן החבי"ף:

שוב כתב שיש להביא ראיה לזה מההיא דסנהדרין (הביא דברי הש"ס והתוספות הנז"ל) והוקשה לו במה שהוכיחו התוספות דכשהוא ישן נמי חזי מדמקריבין החטאת ולא חיישינן אולי ישן הוא דדילמא הא דמקריבין ולא חיישינן שמא הוא ישן היינו משום דמוקמינן אחזקתיה שהיה ער כששלחה כדמוקמינן ליה אחזקה שהוא חי ועוד מדאמר רב בסוכה דף כ"ו ע"ב דאסור לישן ביום יותר משיתין נשמי שהיא שינת עראי והקרבת חטאת הלא היא דוקא ביום ואין הכי נמי דאי ידעינן שהוא ישן אין מקריבין משום דישן לא חזי וניחא ליה דכיון דאי אפשר שלא ישן כדקימא לן דהנשבע שלא לישן שלשה ימים היו מלקין אותו אין זו חזקה והיה לנו לחוש לולא דגם ישן חזי ואם כן מוכח מדברי התוספות דישן חייב במצות שאם היה פטור הא ודאי שנדחה בשעה שישן:

והנה במה שכתב דמאי דסמכינן להקריב קרבן הוא משום דסמכינן דלא עביד איסורא לישן ביום וכו' יש לפקפק הרבה. א) דיש פוסקים שכתבו דאף דאמר רב אסור אינו אלא מדת חסידות עיין בפתח הדביר ח"ב סי' רל"א ובאור לי סי' ע"ח וכיון שאין בזה אלא מדת חסידות הא ודאי קשה לעשות מעשה שיש בו אף נדנוד איסור על פי סמקי זה. ב) דאין זה אלא לתלמידי חכמים ומשום ביטול תורה הא לדלת העם יושב ובטל מדברי תורה כישן דמי ובעלי מלאכה העוסקים בלילה במלאכתם ואם נאסור להם לישן ביום לא יעסקו מפני זה בתורה רק יצא אדם לפעלו ולעבודתו מאי נפקא מינה מאיסור זה ומתניתין דשולח חטאתו וכו' על כל אדם היא שנויה אחד חכם ואחד שאינו יודע ואף לתלמידי חכמים הותרה שינת הצהריים לאותם היושבים בבית ה' בלילות דיתבין ועסקין באורייתא קדישתא וגם כדי לחזק גופם לעסוק בתורה בלילה שאחר זה וכמו שמפורש בדברי הפוסקים ומפורש כן בפתח הדביר ואור לי שם. ג) שיתין נישמי הוא זמן שאפשר לעשות מעשה הקרבן אם לא כולו על כל פנים יש בו כדי לשחוט ולקבל הדם ולזרוק כי נודע על פי נסיון ששינת הסוס היא יותר מחצי שעה כמו שהעיד חכם אחד ירא ה' שדקדק כמה פעמים בשינת הסוס וכך היה מונה ט"ן נשמי ומתעורר והט"ן נשמי דסוס הם יותר מחצי שעה כן כתב מרן חיד"א בקונטרס אחרון שבספר מחזיק ברכה בסי' ד' ויש דעות ששיתין נשמי הוא כשלש שעות עיין בפתח הדביר ח"ב סי' רל"א ובמשנה ברורה בסי' ד' ועל כל פנים הדעה שהיא יותר מחצי שעה היא דעה ממוצעת ויש בזה שהות כדי עבודת קרבנו והיה לנו לחוש אולי ישן הוא באותה שעה ומדלא חיישינן להא שפיר מוכחי התוספות דגם כשהוא ישן מיחזא חזי להקרבת קרבנו:

ויותר נכון היה להרב יצ"ו לדחות ראיית התוספות בפשיטות לא מצד איסור כי אם מטעם דכיון דרוב העולם אין ישנים ביום אזלינן בתר רובא דעלמא ולא חיישינן שמא השולח החטאת הוא מן המועט הישנים ביום ועוד דאיכא ספק ספקא שמא אין דרכו של זה לישן ביום כלל ואת"ל שזה דרכו לישן מי זה אמר כי בשעה זו הוא ישן אלא שיש לומר דלא היה לנו לסמוך על זה לעשות מעשה לכתחלה להקריב קרבנו כמו שמתבאר מדברי הרדב"ז (בדפוס ווארשא תרמ"ב היא בחלק ד' סי' אלף רפ"ו ובדפוסים הישנים היא כחלק א' סי' רט"ו) שנשאל במי שזרק גט לאשתו בחצרה ביום ולא ידעינן אם היא ישנה או נעורה אם זכתה לה חצרה ומתגרשת או לא וכתב שבעיקר הדין איכא פלוגתא דרבוואתא שהראב"ד סובר שאם זרק לה גטה בחצרה והיא ישנה מגורשת והרשב"א כתב דמסתברא דאינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה דתנן נתנו בידה והיא ישנה אינה מגורשת כל שכן בחצרה וכו' וכן כתבו הריטב"א והר"ן שאינה מגורשת ומכל מקום יש לתרץ לפי שיטת הראב"ד וכו' אבל מכל מקום סוגיא דגמרא משמע כדברי אחרונים וכו' והשתא בנדון דידן כיון שרוב בני אדם ישנים בלילה ודאי שאינה מגורשת ואם נשאת תצא עד שתביא עדים שהיתה נעורה בשעה שזרק לה גטה ואם זרק לה גטה בחצרה ביום והיא בצד חצרה המשתמרת לדעתה ולא ידעינן אם היתה ישנה או נעורה מסתברא לי כיון דרוב בני אדם נעורים ביום וקימא לן רובא וחזקה רובא עדיף אם נשאת האשה או שהלך בעלה למדינת הים אין לך שעת הדחק גדול מזה וסמכינן על הראב"ד שסובר דאפילו ידעינן בודאי שהיתה ישנה מגורשת אם זרק לה גטה בחצר המשתמרת לדעתה וקרוב אני לומר שאפילו בני המחלוקת מודים והא דכתב הרשב"א עד שתביא עדים שבאותה שעה היתה נעורה איירי בלילה ולא ביום או דאפילו ביום לענין שתנשא לכתחלה וכו' אלו תורף דב"ק הרי לך דאף דנחית לסברא זו שרוב בני אדם אינם ישנים ביום לא כתב סברא זו אלא לענין אם כבר נשאת או שהלך בעלה למדינת הים שהוא שעת הדחק גדול הא לאו הכי אין לעשות מעשה לכתחלה על סמך זה וכן יש לומר לענין הקרבת הקרבן כמובן:

נחזור לדברי הרב מתת ידו יצ"ו והוא שהביא שם הדין שבסי' ה"ן דישן מצטרף למנין והאריך ליישב קושיות הרבנים טורי זהב ופרי חדש בדין זה בדברים נכוחים וישרים וסיים כדין זה דישן מצטרף שריר וקים ומזה מוכיח דישן שייך במצות והוא מחוייב בהם אלא דמצד אונס שינה רחמנא פטריה ולכן שייך שפיר למימר דגם הוא נחשב כהתשעה נעורים אף דאינו יכול לעמוד עמהם שאם נאמר דעל ישן ליכא שום חיוב מצוה והרי הוא כשוטה וקטן ודאי דאי אפשר לומר דיצטרף ומאחר דפסקו הפוסקים דישן מצטרף מוכח דמחוייב במצות אלא דרחמנא פטריה מצד אונסו וממילא דבר שיכול לקיים כגון לבישת צצית הרי יש בידו לקיימו ועוד האריך בכמה חידושי דינים על פי שיטה זו עי"ש דב"ק:

והנה בא"ח סי' מ"ד נקיטינן דמותר לישן בתפלין שינת עראי כשאין עמו אשה כדתניא בסוכה וכתב הרא"ש בפרק מי שמתו סי' כ"ח בשם רבינו יונה הטעם דלא חיישינן משום היסח הדעת משום שהיסח הדעת שאסור בתפלין היינו שחוק וקלות ראש אבל היסח הדעת אחר אינו אסור והגאון שאגת אריה (בסי' ט"ל) הוכיח מדברי הרמב"ם והרמב"ן שסוברים שהסיח הדעת שאסור בתפלין לאו דוקא שחוק וקלות ראש אלא כל שמסיח דעתו מהמצוה אסור וכתב ליישב מה שקשה לפי זה אם כן למה מותר לישן שינת עראי בתפלין עי"ש וידידי הגאון פרי יצחק יצ"ו בסי' ה' הצריך עיון יישובו וכתב ליישב על פי מה שכתב הרב מגן אברהם (בסי' ש"ת ס"ק י"א) דלמאן דאמר שבת לאו זמן תפלין אם בא להניח תפלין בשבת אין צריך למשמש בהם כדי שלא יסיח דעתו מהם וכן מתבאר מדברי התוספות במנחות דף ל"ו ד"ה אי ומדברי המרדכי בהלק"ט בהלכות תפלין עי"ש בביאור מרדכי להגאון מוהר"ם בנעט הרי דכל שאינו זמן תפלין ואינו מקיים שום מצוה אין צריך למשמש בהם ואין צריך ליזהר מהיסח הדעת ובזמן שאדם ישן אינו במצות תפלין לא מבעיא אי אמרינן מצות צריכות כונה וכל שאינו מכוין אינו מקיים שום מצוה אלא אף למאן דאמר מצות אין צריכות כונה מכל מקום בעת שינה אינו אלא כמתעסק בעלמא וכיון שבשעת שינה אינו מקיים שום מצוה הרי זה דומה למניח תפלין בשבת ויום טוב למאן דאמר דאינם זמן תפלין שאינו צריך למשמש בהם ואינו מוזהר בהיסח הדעת ולכן מותר לישן בהם שינת עראי אלא דשינת קבע אסור משום שמא יפיח בהם שזה ודאי אסור גם כשמניח בזמן שאין בו חיוב בשבת ויום טוב והוא הדין בשעת שינה אלו תורף דב"ק יצ"ו ולפי מה שהוכיח ידידי הרב מתת ידו יצ"ו מכמה מקומות שגם הישן הוא שייך במצות ורק שפטור מצד אונס שאי אפשר לו לקיים המצות כשהוא ישן ומה שעושה כשהוא ישן חשיב עושה מצוה ומקבל שכר נראה שיש לפקפק בטעמו של ידידי הרב פרי יצחק יצ"ו וצריך להתיישב ולא באתי אלא להעיר אזן שומעת והמעיין תהיה דעתו מכרעת:

ודע שבעיקר הדין שנחלקו הרבנים שאלת יעב"ץ וחיים ושלום הנ"ל במי שבא על הישנה ונתעברה אם קיים המצוה בזה דלהשאלת יעב"ץ לא קיים המצוה ולהחיים ושלום קיים המצוה כנז"ל בראש האות מצאתי עתה סברא לקיים דברי חכמים טובים השנים דהא והא איתא ואבאר כונתי דהנה הגאון שאגת אריה בדיני מילה סי' ב"ן הביא מה שכתב בשפתי כהן סי' רס"ב ס"ק ב' (על מה שכתב הרמ"א שאם נימול תוך שמונה אין צריך להטיף דם ברית) שהקשה ואם כן אמאי מילה דוחה שבת וכדאמרינן גבי עומר דאי סלקא דעתך נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת וכו' וכתב וז"ל בודאי אין סברא כלל לומר דאם מל תוך שמנה יצא ידי חובת מילה וכו' דהא ודאי ליתא דכל היכא שמלוהו קודם זמנו לא קיים מצות מילה כלל והוי ליה כאילו נכרת הגיד דאין לו מה לימול ולא שייך אצלו מצוה כלל וכו' ואם כן אין קושיא כלל לימהליה בערב שבת דבזה אינו מקיים כלל מצות מילה ואדרבא מבטלה לגמרי לעולם ובהגעת זמן המצוה אי אפשר לקיימה כיון שאין לו ערלה שכבר נחתך קודם זמנו וכו' אלו תורף דברי הרב שאגת אריה:

ועל פי דברי השאגת אריה הנ"ל כתב ידידי הגאון דובעריש ראפאפורט אבד"ק ראווא יצ"ו בספרו הנחמד דרך המלך (על הרמב"ם) בפרק שני מהלכות דעות דף י"ח ע"א ליישב קושית הגאון טורי אבן בחידושיו לראש השנה דף כ"ח במאי דאמרינן ביבמות דף ס"ב ע"א היה לו בנים בגיותו ונתגיירו עמו דר' יוחנן סובר דקיים מצות פריה ורביה והקשה מהא דאמרינן התם כפאוהו ואכל מצה וכו' דאמרינן כפאו מאן אילימא כפאו שד וכו' והתניא עתים חלים עתים שוטה וכו' והפירוש דכיון דבאותה שעה היה פטור מהמצוה אכילה דאותה שעה לאו כלום היא ואי הדר חלים באותו לילה ונעשה בר חיובא צריך לחזור ולאכול וכו' והכי נמי בהיו לו בנים בגיותו היכי מקיים מצות פריה ורביה הרי בן נח אינו מצווה על מצות פריה ורביה כמו שכתבו התוספות שם בד"ה בני פריה וכיון דבאותה שעה לאו בר חיובא דפריה ורביה הוא א"כ אותם בנים לא עלו לפטרו לאחר שנעשה בר חיובא דהיינו לאחר שנתגייר וכתב בדרך המלך לישב על פי דברי השאגת אריה הנ"ל דהכא נמי יש לומר דהא דאמרינן דאם היו לו בנים בגיותו דקיים פריה ורביה אין הכונה דחשיב כאילו קיים המצוה דבאמת מצוה זו שעשה קודם חיוב לא חשיב קיום המצוה רק דכיון שכבר יש לו בנים שוב אין עליו חיוב עוד לקיים מצוה זו שהרי כבר יש לו בנים שיש להם יחס עמדו ומעולם לא חשיב שקיים המצוה:

ובדרך זו כתב ליישב קושית מרן מוהריט"א שהובאה במנחת חינוך מצוה א' במאי דקימא לן דמי שהוליד ממזר קיים מצות פריה ורביה הא מצוה הבאה בעבירה היא ולא חשיב מקיים מצוה כלל וכו' דיש לומר דגבי אם הוליד ממזר אין הכוונה שחס ושלום זה שבא על החייבי כריתות קיים המצוה דבאמת חשיב מצוה הבאה בעבירה ולא חשיב מצוה כלל רק שכיון שיש לו בנים שוב אינה מוטלת עליו מצוה זו להוליד בנים שהרי כבר יש לו ואף אם יוליד אחר כך בנים ובנות לא יקיים המצוה עוד אם כן זה שבא על החייבי כריתות מלבד שעבר עוד חשיב שמבטל המצוה ששוב אין בידו לקיימה ויתישב גם קושית הרי"ט אלגאזי הנ"ל ובאבן העזר סי' א' הביא הבית שמואל בס"ק יו"ד דברי החלקת מחוקק שכתב וז"ל יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פריה ורביה ואם נקרא בנו לכל דבר והעלה דהוי בנו לכל דבר וממילא נשמע דחשיב כמקיים פריה ורביה ובודאי הוא לא עשה דבר שנאמר שחשיב שמקיים המצוה רק כיון דהוא חשיב כבנו לכל דבר אמרינן הרי יש לו בנים ושוב אין המצוה מוטלת עליו וכמו כן אני אומר שאם לא יתכוין בשעת בעילתו לקיים המצוה אם תתעבר ויוליד שוב לא יהיה בידו לקיים המצוה עוד שכיון שכבר יהיה לו בנים ושוב לא תהיה המצוה מוטלת עליו כלל ואף אם יוליד אחר כך בנים ובנות לא חשיב בזה שיקיים המצוה שהרי אין המצוה מוטלת עליו אם כן בזה שבעל בלא כונה למאן דאמר מצות צריכות כונה חשיב כמבטל המצוה דהוי כמצוה שעוברת שאין בידו לקיימה ולא דמי לשאר מצות כגון שופר או מצה שכל שקיימה שלא במתכוין למאן דאמר מצות צריכות כונה מחויב לחזור ולקיימה בכונה אבל הכא אם לא קיים המצוה בכונה ויהיה לו בנים שוב לא יהיה בידו לקיימה עוד וחשיב כמבטל המצוה כאמור ועם כי לפי הנראה יש לפקפק במה שמדמה הא דידיה לההיא דהרב שאגת אריה דשניא ההיא דאחר שימול אותו בערב שבת אי אפשר לו למולו עוד בשבת ונמצא מבטל בזה המצוה ואין בידו לקיימה עוד אבל כשיש יכלת בידו לעשות המצוה שנית כי הא דהיו לו בנים בגיותו שאפשר לו גם עתה לעשות מה שעשה בגיותו כדי לקיים המצוה וכן בהוליד ממזר אם איתא שלא קיים המצוה במה שהוליד בגיותו וכן בבעילת זנות למה לא יהא חייב עתה לקיימה כיון שיש יכולת בידו לקיימה עתה ואיך נפקיע ממנו חיוב המצוה וצריך להתיישב בזה איה"ש:

בכל זאת לפי דברי הרב יצ"ו נראה דהוא הדין בבא על אשתו כשהוא ישן ונתעברה אף שלא היה לו שום כונה לקיים המצוה ולא חשיב מקיים המצוה וכדעת הרב שאלת יעב"ץ מכל מקום הוא נפטר בזה מידי חיובו אשר ציוה ה' שיהיה לו יחס ובנים והרי יש לו ואינו חייב עוד לקיים המצוה וכדעת הרב חיים ושלום ולא מטעמיה אלא משום שהמצוה זו נסתלקה ממנו כאילו לא היה חייב בדבר כלל ולכאורה נראה שגם לפי מה שיישב הרב טורי אבן לקושיתו (מההיא דכפאו ואכל מצה וכו' אההיא דהיו לו בנים כשהיה כותי) דשאני התם דשבת בעינן והא איכא ואף דר' יוחנן סובר דאם היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה מכל מקום בהיו לו בנים בהיותו כותי מודה דהא איכא שבת כמו כן יש לומר דבא עליה כשהוא ישן הרי איכא שבת ועדיף מהיו בנים בהיותו כותי ויתכן שמזה הטעם הוא שכתבו מן הפוסקים בנתעברה באמבטי שמקיים מצות פריה ורביה משום שהרי יש בזה לשבת אך יש להתיישב לפי דברי התוספות ביבמות שם בד"ה הכל מודים בעבד ובהגהות הגאון מוהר"ץ הירש חיות שם ומה שתירץ לקושית הטורי אבן לפום ריהטא נראה שהן הן הדברים שבטורי אבן לישב קושיתו עי"ש:

כלל לה יחיד ורבים הלכה כרבים הוא כלל אלים שעיקרו מן התורה ולא מהני שום כלל לדחות כלל דיחיד ורבים וכו' מרן החבי"ב בכנסת הגדולה יו"ד סי' כ"א הגהות בית יוסף אות י"א הביא דבריו הגאון יד מלאכי במערכת המ"ם אות תכ"ג ועי"ש ועיין בשו"ת בעי חיי ח"מ ח"א סי' ח"ן דף מ"ח מה שהוקשה לו על זה והאריך:

וסברת תנא קמא חשיב רבים עיין ביד מלאכי סוף אות ר"ל (ואם כשנשנה בלשון חכמים אומרים עדיף עיין במה שרשמתי במערכת החי"ת אות ק"ט) ועיין מלא הרועים בח"ב דף מ"ו ע"א ובשאלתות סוף סי' קס"ט (אמה שאמרו בסוכה דף ג' ע"א כל שמחזקת ראשו ורובו ושלחנו כשרה ר' אומר עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות) כתב ברם צריך למימר הלכתא כר' או כרבנן אם תמצא לומר יחיד ורבים הלכה כרבים וכו' אלמא דסברת תנא קמא חשיב רבים ועי"ש בהעמק שאלה במה נסתפק וכן כתב בשאלת שלום אות ד"ן (על דברי השאלתות שאלתא מ"ח) וכבר נודע דסתמא דתנא קמא הוי רבים בכל מקום כמו שכתבו תוספות ריש ביצה ע"ב וכן כתב מרן מוהריט"א בפרק ו' דבכורות אות ה"ן דפ"א ע"ג (מדפוס ווארשא):

והיכא דפליגי תרי עם תלת וכיוצא דלאו יחיד ממש עם רבים אי הוי סברת המועטים כיחיד נגד רבים בס' חינא וחסדא ח"א דף קס"ה ע"ג כתב בשם ס' עושה שלום במערכת הכ"ף דף ו' ע"ב דלא אמרינן בכי האי גוונא יחיד ורבים כיון דלאו יחיד ממש הוא ועל פי זה קשיא ליה על דברי הר"ן וכתב על דבריו דיש לומר דהר"ן סבירא ליה דמאי דאמרינן יחיד ורבים וכו' לאו דוקא יחיד ממש עם רבים אלא הוא הדין שלשה כנגד עשרה הוי יחיד ורבים וכל שכן כשאומר בש"ס ורבנן סברי או ותנא קמא סבר וכו' וכמו שכתב בכללי הכנסת הגדולה סי' ס"ו ובכללי הגט פשוט סי' ה' עכ"ל ובספר שביתת יום טוב בשו"ת לאורח חיים סי' ט' דף י"א ע"ב כתב בשם הרב בנימן זאב סי' ש"ג דתרי לגבי תלת חשיב יחיד ורבים וכן כתב הרשב"א במחלוקת הפוסקים אזלינן בתר רוב מנין וכן כתב בפרח מטה אהרן ח"א סי' ל"ב דהא דקימא לן יחיד ורבים וכו' לאו דוקא יחיד נגד רבים אלא אפילו מועטים נגד מרובים תפסינן לדינא כסברת המרובים וכו' ע"כ וכן מתבאר מדברי מרן הב"י ביו"ד סי' שצ"ט (ד"ה ומה שכתב ולאחר שיקבר) ולענין הלכה נקיטינן כוותייהו דרבים נינהו (נגד הרמב"ם וסייעתו שהובא שם):

והשגתי עתה ספר גט פשוט (שציין הרב חינא וחיסדא) וראיתי שכתב דמוכח בהרי"ף פרק אלו טריפות גבי גלודה דתרי לגבי תלת חשיבי יחיד נגד רבים וציין לעיין ביו"ד סי' ב"ן ובנימן זאב ד' תל"ז ובכנסת הגדולה בכללי הגמרא סי' ס"ז והרדב"ז סי' קט"ז ומוהרי"ט יו"ד סי' ל"ג לענין ספק ספקא בפלוגתא דרבוואתא:

וחקר שם (בגט פשוט הנ"ל) דלפי הנראה דכלל זה דיחיד ורבים הלכה כרבים דאמרינן הכי בפלוגתא דתנאי ואמוראי ופוסקים הוא מן התורה כדמוכח בכמה דוכתי אם כן קשה לכאורה דאשכחן בכמה דוכתי בש"ס דפסקי אמוראי כתנא יחיד נגד רבים וכו' ובפרק הגוזל עצים ד' צ"ו פרכינן ורב שביק רבנן ועביד כר' מאיר ומשני משום דאיפכא תני וכתב מרן בכללי הגמרא דפוס יי"ש דף ק"ג ע"ב בשם הרשב"א בשם הרז"ה שאף שיש הרבה בגמרא שפוסקים כיחיד לא מקשינן הכא אלא משום דרב תלמידיה דרבי הוה דהוה סדרן של משניות וחתמן ואיהו הוה במניניה דרבי ואם כן היכי שביק מאי דסתם במתניתין ועביד כר' מאיר גם בספר גופי הלכות כלל קנ"ו ד' ל"א ע"ב כתב בשם רבינו בצלאל כל האמוראים יש להם כח לפסוק הלכה כיחיד אבל רב דתלמידיה דרבי וכו' וכן כתב הראב"ד בפרק קמא דעדיות גבי ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין שאם יראה בית דין דברי היחיד ולסמוך עליו פירש הראב"ד יסמוך עליו יקבע הלכה כמותו כדמצינו כאמוראים שקובעים הלכה כיחידי בכמה מקומות אף שהרבים חולקים עליהם וכיוצא לזה כתב הרא"ם ח"א גם במחלוקת פוסקים וצריך טעם למה הלא רובא דאורייתא הוא דכתיב אחרי רבים להטות:

וכתב ליישב דהא דאמרינן רובא דאורייתא הוא היינו כשנחלקו בשעת מעשה הסנהדרין או הבית דין בשאלה שנשאל לפניהם אז פוסקים הדין והולכים אחר הרוב מן התורה בין להקל בין להחמיר אמנם אותו הדין והפסק אין נשאר כן הלכה קבועה לדורות שלא יוכל בית דין אחר לחלוק על אותו פסק של הראשונים שהרי אמרה תורה אל השופט אשר יהיה בימים ההם וזה לשון הרמב"ם בריש פרק שני מהלכות ממרים בית דין גדול שדרשו באחד מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו וכתב מרן בכסף משנה דלמד כן מדאשכחן דתנאי וכן אמוראי בתראי פליגי אקמאי וכו':

אמנם היינו דוקא כשהאדם יכול להכריע בראיות המקובלות לאנשי דורו יכול לסתור פסק הקדמונים כמו שנראה מדברי הרמב"ם והראב"ד הנ"ל וכדכתב הרא"ש בפרק אחד דיני ממונות ובטור ח"מ סי' כ"ה וכל שכן אם יש בידו ראיה מכרעת לשיטה אחת מהפוסקים דיכול לעשות כמותם ואינו חושש לסברת החולקים ואפילו שדעתו נוטה לסברא אחת די כדכתב מרן בח"מ סוף סי' י"ח בשם נמוקי יוסף אבל כשלא יוכל להכריע בראיות אי נמי בזמננו זה יתמי דיתמי דאף שיש לו ראיות אין אנו סומכים על הראיות לסתור סברת הקדמונים כדכתב בכתבי מוהרי"א סי' רמ"א ואפילו להכריע בין גדולי הפוסקים אין אנו סומכים על הראיות בכי האי גוונא יש כמה חולקים שאם רואה הדיין שנחלקו הפוסקים בדין זה אוסר וזה מתיר ברוב המקומות אנו רואים דרואים היכי דעת רוב הפוסקים עמודי ההוראה ופוסק הדין כרוב הפוסקים בין להקל בין להחמיר וכו':

אך אכתי קשה כשנחלקו הפוסקים באיסור תורה דהולכים ברוב המקומות אחר רוב הפוסקים להקל כדכתיבנא ואינם חוששים לדברי המיעוט והלא הסכימו הפוסקים דל"ח רוב אלא כשנחלקו פנים בפנים רובו מתוך כולו כדכתב הרשב"א בתשובה הביאה מרן בח"מ סי' י"ג וכן דעת כמה פוסקים כמו שכתבתי לעיל ויראה לי דמטעם זה הוא שמצינו בכמה דוכתי בפוסקים אחרונים דהולכים להחמיר באיסורי תורה וחוששים למיעוט פוסקים המחמירים ודנין אותו כדין הספקות ואפילו בפיסול גט דרבנן לפעמים חוששים לדברי מיעוט הפוסקים המחמירים עיין בסי' קכ"ו בדין לא האריך הווין ובסי' קמ"ו בדין שהזכיר התנאי קודם התורף שכתב מרן בב"י דהרא"ם החמיר ולא מלאו לבו להקל כסברת רוב הפוסקים עי"ש ומכל מקום קשה מאי שנא דבמקצת מקומות חוששים לדברי מיעוט הפוסקים האוסרים ובמקצת מקומות אין חוששין ומורין להקל כסברת הרוב:

והנראה בזה הוא דכשם דבדיני ממונות אם יש שני פוסקים מסייעים למוחזק חשבי ליה ספקא דדינא אף שיש כמה פוסקים מחייבים כשהוא יחיד נגד רבים אין חוששים לדבריו ואין לומר קים לי דחשבי ליה מיעוטא דמיעוטא הכי נמי במחלוקת באיסורי תורה אף דרוב הפוסקים מתירים כיון דיש שנים או שלשה פוסקים אחריהם חוששים לדבריהם לענין הלכה למעשה אך ביחיד נגד רבים ברוב המקומות אין חוששים לדבריו משום דחשבי ליה כמיעוטא דמעוטא דאפילו ר' מאיר לא חייש וכו' וכו' וסיים הכלל העולה דאף דמרגלא בפומייהו דרבוואתא אף במחלוקת פוסקים באיסורי תורה וגטין וקדושין לומר יחיד ורבים הלכה כרבים בין להקל בין להחמיר אפילו הכי חוששים לדברי המיעוט לענין הלכה למעשה לכתחלה מפני שאינו רוב גמור כיון דלא נחלקו פנים בפנים כמו הסנהדרין או בית דין של שלשה שהולכים אחר הרוב ועיין בכתבי מהרי"א סי' ר"ן ובתרומת הדשן סי' רל"ב ואפילו לדברי היחיד נגד הרבים חוששין לפעמים ובפרט כשהוא מגדולי המורים או כשראיות האוסר הן נכוחות וחזקות ואין לנו מנהג שפשטה הוראה הלכה למעשה אך אם פשט המנהג הוראה הלכה למעשה כשיטת רוב הפוסקים המקילים אי נמי כשראיות המקילים נכוחות וחזקות אי נמי שהמקילים הם עמודי ההוראה רוב בנין ורוב מנין והאוסרים הם קטנים בחכמה ובמנין אז עושים מעשה להקל כשיטת רוב הפוסקים ואפילו לכתחלה ולפי זה אתי שפיר דלא סתרי אהדדי דברי הפוסקים דפעם חוששים לדברי המיעוט ואף ליחיד ופעם אין חוששים אף למיעוט נגד הרוב דיש טעם וטעמים לחלק דלא כל הפוסקים שוים ולא כל המקומות שוים וה' יאיר עינינו במאור תורתו העתקתי תורף דב"ק שבכלל ה' איידי דאתי לידן ודב"ק הן קילורית לעין וכל ימי הייתי מצטער עד אשר זכיתי בו בחסדי השי"ת:

ומה שרמז למה שכתב לעיל דלא חשיב רוב אלא כשנחלקו פנים בפנים וכו' (כנז"ל בד"ה אך אכתי) דבריו הם בכלל א' וז"ל יראה לי דלא נאמר בתורה אחרי רבים להטות אלא כשכל הדיינים מקובצים יחד במקום אחד כמו הסנהדרין ונושאים ונותנים באותו דין ביחד פנים בפנים בכי האי גוונא הוא דאזלינן מדאורייתא בתר רובא אמנם במחלוקת שאנו רואים בדברי הפוסקים זה אוסר וזה מתיר וכל אחד כתב סברתו בספרו לפי דעתו או לפי בני ישיבתו בין שהיו החולקים בזמן אחד בין שהיו בזה אחר זה אין ברור לומר בכי האי גוונא דמדאורייתא אזלינן בתר רובא כיון שלא עמדו למנין ולא נשאו ונתנו ביחד פה אל פה דאנא אמינא אילו היו נושאים ונותנים ביחד מכח הפלפול והויכוח אפשר דהמרובים היו מודים לדברי היחידים והביא שכן כתב מרן בח"מ סוף סי' י"ג בשם תשובת הרשב"א אין הולכין אחר הרוב אלא כשרבו המזכים או איפכא מחוך משא ומתן של כולם אבל כשהמיעוט איננו לא שאילו היה שם אותו האחר שמא היה מראה טעם היפך הסכמתם ויודו הרוב בכך וכו':

גם ביו"ד בב"י סי' רכ"ח ד' ר' ע"א כתב בשם הרשב"א בתשובה אין ההסכמה הולכת אלא אחר מה שהסכימו כולם וכו' ואין הסכמת הרוב אלא כשהיתה במעמד כולם כענין בדינים דעלמא עכ"ל וכן דעת מוהר"י קולון סוף שרש קפ"א וכתב שהרב משא מלך ד' מ"ד ע"ד לענין מסים ותקנות הקהל הביא בענין זה סתירה בשתי תשובות מהרב מוהרשד"ם ח"מ סי' ת"ו וסי' שצ"ט ושהרב פני משה ח"ב סי' ק"י יישב דבריו ושוב כתב שזו היתה תשובת מוהרלנ"ח בענין הסמיכה שהסכימו רבני צפת וסמכו למוהר"י בי רב טרם שנמלכו עם רבני ירושלים וחלקו עליהם רבני ירושלים דאין יכולים לסמוך בזמן הזה ואין יכולים לומר שהם רוב נגד רבני ירושלים דהסכמת רוב שהוא בלא משא מתן של כולם רובו מתוך כולו אינה הסכמה כלל וכו' וכן היא דעת האחרונים דאין רוב בכל מקום אלא רוב הבא מתוך הכלל כמו שרמז דבריהם בכנסת הגדולה סי' י"ג אות כ"ב ושבאר מוהרלנ"ח בד' רע"ח ע"ג דהסכמת רובו מתוך כולו היינו פנים אל פנים ושאם המשא ומתן היא בכתב יש ספק אי מהני הסכמת רובו מתוך כולו:

ובשם מוהרש"ך ח"ב סי' ק"ט כתב דהסכמת רובו מתוך כולו בעינן אבל אם לא היו כולם במעמד אחד רק שהשמש הולך לכל אחד ואחד בפני עצמו מילתא דפשיטא היא דלא חשיב רוב למימר אחרי רבים להטות וכתב הרב גט פשוט שאף שרבינו צפת ומוהר"י בי רב שקיימו הסמיכה ולא חשו לטעמא דמוהרלנ"ח דבעינן רובו מתוך כולו לא היה טעמא שם אלא נימפ (צריך להיות מפני) שהיה סבור שאותו ענין לא היתה הוראה ולא היה צריך משא ומתן ולא חקור דין אלא הסכמה ביניהם בלבד לעשות סמוכים ולברר אחד מהם שיהיה סמוך כמו שיראה מדברי מוהר"י בי רב שבתשובת מוהרלאנ"ח ד' רצ"ח ע"ד והרלנ"ח ד' ש"ח ע"א חלק עליו דגם בתקנות והסכמות צריך משא ומתן ושיהיו נושאים ונותנים אלו כנגד אלו כדכתב הרמב"ם בראשון מהלכות ממרים ואם כן במחלוקת הפוסקים זה אוסר וזה מתיר לא שייך בזה אחרי רבים אלא הוי ספקא דדינא כיון שלא נשאו ונתנו ביחד:

גם מוהר"א ששון סוף סי' ר"ז הוכיח מדברי התוס' דריש פרק המניח גבי אין הולכין בממון אחר הרוב דהא דכתיב אחרי רבים היינו בסנהדרין דהוי רובו מתוך כולו אבל לא במחלוקת הפוסקים וזה שלא כדברי הרדב"ז בסי' קט"ז דמה שאמרה תורה אחרי רבים הוא אפילו בדברי הפוסקים שלא דברו זה עם זה פנים בפנים ואפילו להוציא ממון אזלינן בתר רוב הפוסקים מן התורה ודבר ברור דסגיין דעלמא דלא כוותיה כמו שיראה המעיין בדברי האחרונים התופסים דגל הקים לי ועמד מתמיה ומתפלא שמצא להרשב"א בתשובות אחרות שנראה שאינו סובר דבעינן שיהא הרוב מתוך כולו ובמשא ומתן וכו' וגם הביא מדברי הפוסקים בכמה מקומות בהוראות איסור והיתר קידושין וגטין וכיוצא שלא השוו מדותיהם בענין זה וכתב שצריך להתיישב להעמיד הדבר על בוריו ומקודם צריך להציע איך הדין לענין ממון בפלוגתא דרבוואתא ושוב יכתוב בפלוגתא בענין איסור והיתר קידושין וגטין והאריך שם ובכללים הבאים אחריו ומסקנתו לענין איסור והיתר היא לפי הנראה בסוף כלל ה' והבאתי תורף דב"ק למעלה (בד"ה והנראה) ועיין בענין זה בס' עין התכלת הנדפס חדש ממש בד' קי"ט ע"א מאות א' והלאה:

כלל לו יין נסך אם היה אסור מדאורייתא עיין הרמב"ם והרמב"ן במצות לא תעשה סי' צד"ק ולהרב שער המלך פרק א' מהלכות אישות סוף הלכה א' ומה שכתב ששמע מקשים בשם הרב מוהריב"ד ז"ל עיין בספרו הנורא דברי אמת בקונטרס דברי סופרים סי' ה' (ד"ה וראיתי להרמב"ן דף קי"ד ע"ג מדפוס חדש) ועיין שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"ו יעיר אזן מערכת הסמ"ך אות ל' והרב פרי העץ (בסו' ספר תורת נזיר) בד' פ"ג שקיל וטרי ליישב דברי הרמב"ן ממה שהשיב על דבריו הרב מגילת אסתר ויש להרגיש על מה שכתב הרב חתם סופר ביו"ד סי' קי"א כגון שבשל יי"נ וחלב של עכומ"ז ואפילו איסור דאורייתא כגון יין לנזיר וכו' עי"ש דמשמע דנקיט בפשיטות דיין נסך איסור דרבנן הוא ואין זה פשוט וצריך לומר דיי"נ לאו דוקא אלא רוצה לומר סתם יינם והוא דוחק אף שהראשונים מפרשים כן לשון הש"ס עיין להר"ן בהלכות אמתניתין דיין נסך אסור ואסור בכל שהו (בע"ז ד' ע"ג) וכן כתב הרמב"ן בספר המצוות שם דברוב המקומות יין נסך כולל גם סתם יינן מכל מקום מלבד דקשה לפרש כן דברי רבני האחרונים ועוד דלא שמענו אלא בכולל ולא לומר יין נסך על סתם יינם לבד:

כלל לז יד אשה כיד בעלה נראה מדברי הרב מחצית השקל בסי' תמ"ח סק"ד דגם בנכרי אמרינן כן ותמה על זה רב אחד בשו"ת חתם סופר יו"ד סוף סי' שי"ו ועי"ש מה שביאר בכונתו ועיין שבות יעקב ח"א סי' כ' דמאי דאמרינן בכמה דוכתי מה שקנתה אשה קנה בעלה לאו דוקא בישראל אלא אף בנכרי אף דאין אישות להם ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ב סי' ס"ג (ד"ה והנה זאת):

כלל לח יום טוב איקרי נמי שבת מיהו יום השבת מיהא לא מתקרי כן כתב מהרי"ל בסוף הלכות יום טוב הביא דבריו הרב בית מנוחה בדינים שאחר ברוך שאמר ומיסתייעא מילתיה מההיא דאמרינן בביצה ד' י"ב על פסוק וצא תוציאו משא ביום השבת בשבת אין ביום טוב לא והיה נראה לי שאפשר שזה דעת התוספות בסנהדרין ד' ל"ו (ד"ה ומה) שכתבו דמאי דילפינן דאין רציחה דוחה שבת מדכתיב בכל מושבותיכם אין יום טוב בכלל זה ומשמע דמאי דפשיטא להו הכי היינו מדכתיב ביום השבת ולא יום טוב וכמו שכתב מוהרי"ל דיום השבת לא איקרי:

שוב ראיתי בהגהות מצפה איתן שכתב דאף דיום טוב איקרי שבת הכא לא מצינן למימר הכי דהא העברה מותרת ביום טוב עי"ש והוא אמת ואין הכרח למוהרי"ל מדברי התוספות ומה שהבאתי מש"ס ביצה הנ"ל מצאתי בספר דברי מנחם סי' נ"א בהגהות בית יוסף אות ו' שכתב כן בשם הבית מנוחה בספרו גזע ישי ועיין בש"ע סי' תפ"ז סעיף א' דאם חתם ביום טוב מקדש השבת וחזר בו תוך כדי דבור ואמר מקדש ישראל והזמנים יצא משמע דאם לא נזכר תוך כדי דיבור לא מהני ומוכח דהשבת נמי לא מקרי (אפילו בלא יום השבת) אלא דכבר כתבו המפרשים דכיון דסירכא דלישניה נקיט ואמר מקדש השבת כונתו על שבת ממש ועיין בשלמי ציבור ד' ש"ח ע"ב גבי חותם בראש השנה מקדש ישראל והזמנים תחת ויום הזכרון והובא בקמח סולת ד' קמ"ד סוף ע"א ובעיקר דבר זה דיום טוב איקרי שבת מתבאר מדברי רש"י במסכת ביצה ד' י"ז ע"א שגם בדברי חז"ל יתכן לפרש דשבת רוצה לומר יום טוב שכתב בד"ה דלמיקני שביתה בשבתא לאו דוקא שבתא נקט אלא יום טוב קרי שבתא עכ"ל:

כלל לט יד סולדת מבואר בש"ע א"ח סי' שי"ח סי"ד דהיינו מקום שכרסו של תינוק נכוית בו ומזה התרעם בבכור שור לחולין ד' ק"ג על מה שנוהגים העולם דכשאי אפשר להחזיק בו היד מחמת חומו חשבי ליה יד סולדת בו עי"ש והובא בקצרה בפתחי תשובה חלק יורה דעה סי' ק"ה סק"ו ולא זכר שכבר קדמו בתלונה זו בדרישה א"ח סי' שי"ח קרוב לסופו והובא בזכור לאברהם חלק יורה דעה מערכת היו"ד עי"ש ומצאתי בס' עמודי אש הנדפס מחדש בסי' ה' אות יו"ד שהשיג כן על הבכור שור ועוד איזה מחברים ובהשמטות גם כן כתב הגאון יחי' בענין זה עי"ש ובמה שאמרו בירושלמי בפרק כירה סוף הלכה ד' וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה וכו' אם פירוש אין היד שולטת הוא שאינה סולדת או רוצה לומר אין היד שולטת לפי שסולדת עיין בקרבן העדה וגליון הש"ס ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"ג סי' קכ"ה ומחצית השקל בסי' שי"ח ס"ק כ"ח והרב ערך השלחן שם אות יו"ד הביא מה שכתב הרב בית יעקב בסי' כ' שנתווכח עם הרב ש"ך והודה לו שסולדת ושולטת הכל אחד והרבה להשיב על זה מדברי הירושלמי ריש פרק כירה ובמעשרות עי"ש:

כלל מ ידו של אדם אי קונה שלא מדעתו עיין לרבינו המחנה אפרים בהלכות מכירה קנין משיכה סי' ד' ועיין ש"ך ח"מ סי' ער"ה סק"ג והגאון חתם סופר יו"ד סי' שי"ח (ד"ה ומינה) תמה על הש"ך ועל רבינו מוהרימ"ט בסי' ק"ן בח"א שכתבו דידו קונה שלא מדעתו שלא ראו דברי תוספות בבא בתרא דף ד"ן ע"א דפשיטא להו גם כן דידו קונה שלא מדעתו והקשו משטרי גר ותירצו שאילו היה יודע נמי לא היה דעתו לקנות לצור אבל בלאו הכי לא והביא מה שכתב הטור בסי' ער"ה בשם הרמ"ה גבי לבנים של גר ובגליון רש"א לבבא בתרא ציין על דברי התוספות הנ"ל לעיין בש"ך הנ"ל אולי אף הוא היה מתכוין להקשות על הש"ך מדברי התוספות כקושיית החתם סופר ועיין משנה למלך הלכות גזלה פרק י"ז הלכה ח' שהקשה על דברי מוהרימ"ט דסבירא ליה דידו קונה שלא מדעתו מדברי התוספות דבבא בתרא הנ"ל דסברי דלא מהני ידו שלא מדעתו ולדברי החתם סופר אדרבא מדברי התוספות מסתייעא סברת הרב מוהרימ"ט ובתשובת הריב"ש (סי' ת"א) (ד"ה ואם החמץ הוא ברשות הרבים) כתב דאסור לטלטל החמץ של נכרי שהוא ברשות הרבים שהרי יזכה בהגבהתו והוה ליה חמץ שלו ובקונטרס שבסוף שו"ת הריב"ש (שנדפס בזמנינו בווילנא בשנת התרט"ל) שקיל וטרי מאד גאון אחר בדורנו יצ"ו במאמר ה' בדברי הריב"ש ומשנה למלך הנ"ל עי"ש באורך והגאון שבילי דוד ליו"ד בקונטרס הקנינים ד' קכ"ו ע"ד אות ב' כתב דמה שכתב החתם סופר דמסירה גם כן קונה כידו שלא מדעתו הוא תמוה והוא עצמו בסי' שי"ג כתב דהגבהה ומסירה אביזרא דמשיכה נינהו ומוהרי"ט לא אמר אלא בקנין ידו וכו' ושם באות ח' כתב גם כן בשם הקצות החושן סי' רס"ח דרק בידו ממש יש לו דין קנין חצר ולא משיכה ומסירה והגבהה:

ורש"י בכתובות דף ל"א דסבירא ליה כשתופס בידו בעי שלשה טפחים חזינן דידו לאו מדין חצר וכן כתב בשיטה מקובצת כתובות הביאו הקצות ... דלרש"י ידו לא מתורת חצר מהני והנתיבות כתב דהוא מתורת חצר לרש"י גם כן וכו' ובאות ז' כתב דהתוספות בבא בתרא ד' ד"ן והש"ך סי' ער"ה סברי כמוהרי"ט דידו קונה שלא מדעתו ומדברי הרשב"א בגטין דף כ' בההיא דזקן שהלוה לבני הכפר שהקנה להם השטר וכתב הרשב"א דמהני משום דעת אחרת מקנה מוכח דלולא זה אף בידו אינו קונה שלא מדעתו. ועיין בספר מנחת זכרון דף פ"א והלאה שהאריך בענינים אלו ועיין מה שציין בזה בספר יפה ענף דף ס"ד ע"ב אות ה' ולא זכר דברי מוהרימ"ט ומשנה למלך הנ"ל ועיין בספר מנחת משה הנדפס מחדש בחלק יורה דעה סי' כ"ה אות ז' ובספר פרת יוסף להגאון מסלאנים בסי' ט"ל דף ס"ז ע"ג ובית שלמה חלק אורח חיים סי' ס"ד דף מ"א ע"ד ובסי' ע"ד ובשו"ת רמ"ץ שארשום בסמוך:

ומה שכתב בשבילי דוד דשיטת רש"י דידו לאו מדין חצר הוא עיין בשו"ת הרב רמ"ץ חלק אורח חיים סי' א' אות ד' שהזכיר דעת רש"י הנ"ל וכתב שדעת התוספות ושאר פוסקים דידו של אדם קונה הוא מתורת חצר ויש לומר דלא בעינן כונה לקנות כמו שכתב מוהרי"ט וכו' ושם בסי' כ' אות ט ואות כ"א ובסי' כ"ד אות י"א ובמה שתמה הרב משנה למלך בפרק י"ז מהלכות גזלה דין ח' הנ"ל על הרב מוהרימ"ט שסובר דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו מדאמרינן בבבא קמא ד' כ"ט ע"ב לא שנו אלא שנתכוון לזכות בהן אבל לא נתכוון לזכות בהן פטור דכיון דמסתמא ידו קונה שלא מדעתו הכי הוה לן למימר לא שנו אלא כשלא כיון שלא לזכות אבל אם כיון שלא לזכות וכו' והצריך עיון אתה תחזה בספר אמרי הצבי שיטה מפוארה למסכת בבא קמא לידידי הגאון אבד"ק דאברי יצ"ו בחידושיו לפרק ג' בסי' ו' שהאריך ליישב דברי הרב מוהרימ"ט בכמה פנים ובסוף דבריו כתב שהעלו האחרונים לחלק בין קנין יד לקנין הגבהה דכשאוחז כל החפץ בידו זה הוא קנין יד ואלים לקנות בסתם אף אם לא נתכוון לקנין כלל אבל בהגבהה שאינו אוחז כל החפץ בידו רק שמגביה החפץ קנין כזה בעי כונה בדוקא ובזה גם מתיישבת קושית המשנה למלך ועיין עוד בשו"ת אבן הראשה לידידי הגאון אבד"ק ברעזי יצ"ו בסי' מ' דף ב"ן ע"ב (בד"ה ועמ"ש בקצה"ח):

כלל מא יאוש בטעות אי הוי יאוש הנה בשו"ת יד יוסף סי' י"ב (ד"ה הנה במושכל) רצה לדון דיאוש בטעות הוי יאוש על פי דברי ההגהות אשרי שהביא בקצות החשן ריש סי' קמ"ב (דברי ההגהות אשירי הם על דברי הרא"ש בפרק איזהו נשך סי' ל"ב עי"ש) ושוב כתב דנזכר שזה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש סוף פרק שור שנגח ארבעה וחמשה וריש לקיש סבירא ליה דלא הוי יאוש וכתב הנודע ביהודה במהדורא קמא אה"ע סי' ט"ן (ד"ה אמנם פקחתי) דהא דקימא לן כר' יוחנן לגבי ריש לקיש היינו דוקא כשהובא מחלוקותם בש"ס דילן אבל לא בפלוגתא שבירושלמי ואם כן נוכל לומר דבזה הלכה כריש לקיש ושוב כתב דמדברי הירושלמי בפרק מי שמת נראה דנקיט כר' יוחנן דהוי יאוש אלו תורף דב"ק והנה מה שכתב דהלכה כריש לקיש דלא הוי יאוש כמו שכתב הגאון נודע ביהודה וכו' אומר אני בהורמנותיה דמר דבריו תמוהים לקוצר ועניות דעתי דמלבד דעל דברי הנודע ביהודה יש לפקפק עיין מה שכתבתי במערכת הרי"ש אות י"ב ועוד כיון דחידוש הוא שחדש הגאון נודע ביהודה אמינא לך אנא הבו דלא לוסיף עלה ועד כאן לא קאמר הנודע ביהודה אלא במידי דלא הוזכר כלל בש"ס דילן לא סברת ר"י ולא סברת ר"ל כי רק בירושלמי הובאו סברתם כי ההיא דמיירי הנודע ביהודה במהדורא תניינא שבירושלמי אמתניתין דריש פרק ששי דפאה והובא בפירוש הרש"מ שם אבל בכגון מאי דאיירי היד יוסף דבש"ס דילן כריתות ד' כ"ד ע"א הובא מלתיה דר"י לחוד ולא הוזכר כלל סברת ר"ל מהיכא תיתי לומר בכי האי גוונא דכיון דבש"ס דילן לא הובא המחלוקת אלא בירושלמי הלכה כריש לקיש אדרבא איפכא מסתברא דמדלא מייתי ש"ס דילן אלא מילתיה דר"י שמעת מינה דכוותיה נקיט וכמו שבאמת כן פסק הרמב"ם עי"ש במראה הפנים ואם כן אף אי בעלמא נימא כמאי דכייל לן הנודע ביהודה מכל מקום בכי הא ודאי ליתיה להאי כללא ונהפוך הוא וצ"ע:

ובעיקר דין זה יש להתיישב היטב בכל מה שנשא ונתן הרב שמן המר בתשובה חלק חשן משפט סי' א' במי שקנה נרות מנכרי והעידו שני עדים כי הם עשוייות מבשר בחלב והורה המורה להטעינן קבורה והקונה השליכן לאשפה עד כי יקח מועד לקברן ואדהכי והכי באו עדים אחרים וביררו כי העדים הראשונים טעו בעדותם והשומעים דברי העדים האחרונים הלכו וזכו בנרות שבאשפה ושוב נודע להקונה הנ"ל כי בטעות אייאש מנייהו ותובע הנרות מהזוכים עי"ש מה שהאריך בההיא דכריתות הנ"ל ומענין לענין באותו ענין ברוב חריפות ובקיאות:

כלל מב יבש ביבש חד בתרי בטיל אם הדין כן בקמח בקמח או חשיב לח בלח עיין ביורה דעה ריש סי' ק"ט בדברי הרבנים שפתי כהן ופרי חדש וכרתי ופלתי ופרי מגדים וחוות דעת וגליון רעק"א (מה שכתב שם מהרמב"ם פרק י"ג מהלכות תרומה כבר קדמו הרב פר"ח) ומסגרת השלחן (שם מסיק לילך לחומרא) קהל יאודה דף כ"ט ע"ג (שם כתב דנקיטינן כמאן דאמר לח בלח) יד דוד בהגהות הטור אות י"א ט"ז א"ח סי' תנ"ג סק"ב ובמשבצות וישועות יעקב סק"ג בית חדש סי' תס"ז ס"ג ומ"גא ומחצה"ש שם סק"ד ופרי חדש שם ס"ד ובסי' תמ"ז ס"ט (ד"ה ודע) ובמשבצות שם ס"ק ח"י וס"ק י"ט (וכתב שם דקמח ממצה אפויה ודאי לא הוי לח בלח אלא יבש ביבש) וש"ע הרב מוהרש"ז שם אות א' (לענין למכור חוץ מדמי איסור שבו) מאמר מרדכי סי' תנ"ג דף קפ"ב ע"א שלחן גבוה סי' תס"ו סק"ט מג"א (סי' תצ"ח ס"ק כ"ח) (ועי"ש לענין אפר באפר ובסי' ש"י סק"ח) בתי כנסיות סי' תמ"ז ס"ט (שם הביא מחלוקת בקמח עם יין ודבש וכיוצא אם נידון כלח בלח למאן דסבירא ליה דקמח הוי לח בלח) מגן אברהם וחק יעקב בסי' ת"ל (מה שהקשה המג"א על רש"ל עיין בקונטרס להרב מוהרח"א שבסו' ספר אשדות הפסגה ד' י"ד ע"ד שכתב ליישב דהוי ספק ספקא) ובשו"ת דברי מרדכי פרידבורג סי' מ"ג (שם מחזיק במה שיש לחלק בין שנתערבו חטין בחטין ונטחנו בתערובת דבזה הוא דאמרי' דהוי לח בלח ולא כשנתערב אחר הטחינה קמת כקמח עי"ש) וצריך להתיישב בדברי המחברים הנ"ל אם סוברים לחלק כן גם בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי' יו"ד וי"א הבאתי דברי איזה מחברים בעניינים אלו ועיין בשו"ת אבן שתיה להגאבד"ק לוצין יצ"ו (הבאתיו שם בסי' י"א אות ב') ובשו"ת אורי וישעי להגאבד"ק יאסי יצ"ו בסוף סי' ה' כתב דעם שהעיקר כהסוברים דקמח בקמח הוי לח בלח מכל מקום עושים סניף לשאר היתרים סברת הפוסקים דמיקרי יבש ביבש:

ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק שלישי סי' ר"י האריך מאד בפלפלא חריפא על דברי הטורי זהב בסי' תנ"ג עי"ש ובמהדורא ג' ח"א סי' ס"ג כתב דאף דלקצת פוסקים הוי לח בלח יש לסמוך על הפוסקים דקמח בקמח לא מקרי לח בלח (מר קעסיק בדין חמץ שעבר עליו הפסח לבטלו ברוב עי"ש) ובשו"ת בית שלמה בחלק יורה דעה ריש סי' קכ"ד תמה על מה שכתב רב השואל דקמח בקמח הוי יבש ביבש ובטל ברוב וכן במלח במלח וכו' דאדרבא רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים סבירא להו דקמח בקמח הוי לח בלח והוא הדין מלח שנדוק היטב הוי לח בלח ואם הוא גס קצת יש לומר דחשיב יבש ביבש וכו' עי"ש ועיין בשו"ת חתם סופר יו"ד סי' שי"ט לענין קמח בקמח ולענין אפר באפר:

וכתב ביד דוד סי' ק"ט הגהות הטור אות ג' דבחקרי לב יו"ד סי' צ"ה חקר באם שתי החתיכות של היתר הם משני בני אדם אי גם בכי האי גוונא חד בתרי בטיל דאזלינן בתר החתיכות או אזלינן בתר הבעלים ולא מצא פשיטות ברור לחקירתו והבאים אחריו בס' אמר יוסף דף קי"ח וגזע ישי סי' ש"ו כתבו לפשוט ספקו ובספר חקרי לב מהדורא בתרא סי' ט"ז דחה דבריהם ומסיק דצריך ראיה ברורה לזה וכדברים האלה כתב בספר זכרנו לחיים ח"א דף כ"ב ע"ב וקצת מדברי הרב חקרי לב בזה ראיתי בספר מקנה אברהם במערכת החי"ת אות קכ"ט (בד"ה ושוב) עי"ש:

והא דאמרינן ביבש ביבש דחד בתרי בטיל אי אמרינן כן ברוב איסור ומיעוט היתר שיתבטל ההיתר ברוב איסור ויהיה נחשב כולו איסור ונפקא מינה שאם ההיתר הוא המשלים לכזית ילקה כאילו אכל כזית איסור עיין במשנה למלך פרק שביעי מהלכות מעילה (בד"ה וראיתי) שתמה על דברי הרב מוהרי"א דסבירא ליה דמיעוט ההיתר בטל ברוב איסור והוי כולו איסור דזו לא שמענו דהיתר בטל באיסור ברוב ואפילו למאן דאמר היתר מצטרף לאיסור ולוקין היינו דוקא בלח ולא ביבש והרב מוהרח"א בתשובתו שבס' אהל יוסף חלק יורה דעה סי' כ"ט דף נ"א ע"ד האריך לתמוה על דברי הגאון משנה למלך מכמה מקומות עי"ש ובספר ישרי לב דף י"ז ע"ב כתב דהרב חקרי לב ביו"ד סי' צ"ז כתב דהדין עם הרב מוהרח"א והרבה להפליא על דברי המשנה מכך:

ואי אמרינן בקרקע יבש ביבש חד בתרי בטיל הנה הרב פרי מגדים בא"ח סי' תס"א במשבצות זהב סק"ד כתב ואם ספק שאינו יודע מקומו איה לכאורה אף בקרקע יבש ביבש חד בתרי בטיל ועיין יו"ד ק"י בחנות קבוע ודברי הכריתות בנחל איתן וכו' ובפריי שם הארכנו עכ"ל עי"ש בשפתי דעת ס"ק י"ד (בד"ה החלק השני) ואולם הרב חקרי לב בספר מערכי לב דרוש ג"ן דף קי"ח הביא דברי הראשונים דמידי דמחובר לקרקע חשיב ולא בטיל כתב דכל שכן קרקע עצמו דלא בטיל ושכן מתבאר מדתנן בפרק ביעי דתרומות מאה לגינה של תרומה ואחד של חולין וכו' ופי' דש"מ כיון שזרעה אין הקרקע בטלה וכן הוא להדיא בתוספתא ו' עי"ש ומצאתי שהרב חקקי לב בחלק אורח חיים בהשמטות הספר דף קי"ט ע"ב דחה דברי הרב פרי מגדים על פי מה שכתב במערכי לב הנ"ל עי"ש:

גם מה שאמרו חד בתרי בטיל הוא דוקא דבעינן שיהיה בהיתר פי שנים באיסור או סגי בכל דהו בהיתר יותר על האיסור רשמתי במערכת החי"ת אות ע"ט:

כלל מג ימים אם בכלל ימים משמע לילות מתבאר מש"ס דסוכה דף מ"ג ע"א דאין לילות בכלל ימים זולת היכא דאיכא הוכחה דגם לילות בכלל כמו בסוכה וכיוצא והרב נאות יעקב בקונטרס מענה לשון במערכה זו דף ך' ע"ג לא זכר שר סוגיא זו אך הביא כן בשם הש"ס בפרק כל שעה שבעת ימים מצות תאכלו עד יום האחד ועשרים וכו' לפי שנאמר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מנין תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לרבות לילות (חפשתי בפרק כל שעה ולפום ריהטא לא חזינא כי האי סימנא אך מצאתי דבר זה במכילתא פרשת בא פרשה יו"ד עי"ש) וכן דרשו במכילתא על פסוק ושמרת את החקה הזאת מימים ימימה וכו' ומזה הקשה על מה שכתב הרשב"א (הביא דבריו הרב משנה למלך בהלכות מתנות עניים פרק ח') בח"ב סי' ב"ן בכל לשון נכללו לילות בכלל ימים הלכך מי שנדר ליתן פרוטה בכל יום צריך ליתן בין ביום בין בלילה וכו' עי"ש ועיין להרב יוסף אברהם בפרשת בא דף ט"ו ע"ב שביאר דכונת הרשב"א היא רק על לשון בני אדם ולגבי נדר אזלינן אחר לשון בני אדם אבל גם הוא מודה דבלשון תורה ימים ולא לילות (עיין לעיל במערכת הבי"ת אות ב' בשדי חמד ח"א) וגם פירש בכוונת הרשב"א דרוצה לומר דצריך ליתן בכל יום ונתינה זו תהיה בין ביום בין בלילה כלומר אם רצה ביום ואם רצה בלילה (אעפ"י שהלשון דחוק) דאין סברא לומר דחייב ליתן ביום וגם בלילה. ועיין ירושלמי פרק ב' דברכות הלכה א' ובעירובין ריש פרק עשירי הנותן תפלין בלילה עובר בעשה שנאמר מימים ימימה ימים ולא לילות:

כלל מד יש שבח עצים בפת אי אמרינן הכי בתבשיל יש שבח עצים בתבשיל הוא מחלוקת התוספות והר"ן דלהתוספות בעבודה זרה דף ס"ו (ד"ה אמר רבא) אמרינן כן בתבשיל ולהר"ן שם ד' ר"ט ע"ב אין שבח עצים בתבשיל ודוקא באיסור אכילה אבל באיסור הנאה יש שבח עצים בתבשיל ודעת הר"ן יחידאה היא ואין לצרף להקל כן כתב בספר דרכי הוראה ח"ב פרק כ"ו:

כלל מה יורד לתוך אומנות חבירו ראיתי לחכם אחד שכתב במכ"ע בשם תשובת הרב מוהר"ם בר ברוך סי' תרט"ז דאינו אלא מדת חסידות ואין שו"ת הנ"ל מצוי אצלי לראות דב"ק אך ראיתי להגאון חות יאיר (בסי' מ"ב) והביא דבריו הרב מים רבים חלק ח"מ סי' ט"ו (ד"ה והרי) שכתב דיורד לתוך אומנות חבירו אין איסור כלל ואפילו בר מבואה אבר מבואה אמרינן דלא מצי מעכב ומותר לכתחלה אם לא בבר מבואה ממתא אחריתי כמבואר בח"מ סי' קנ"ו והביא ראיה מדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין בא דוד והעמידן על י"א ה' מי יגור באהלך וכו' ומפרש כולהו במלי דחסידותא שאין בהם נידנוד עבירה ובתוך הבאים מפרש לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חברו מכלל דשרי אלא דהפרושים והצנועים מושכים ידיהם ומזה השיג על מה שכתב רש"ל בתשובה דיורד לאומנות חבירו קשה מכולם והעלה דטעות סופר יש בדברי רש"ל אלו תורף דב"ק:

והרב מים רבים עמד מתמיה על זה דאיך אפשר שיהיה מותר לכתחלה ובסוף פרק הנשרפין אמרינן ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו הרי שדימוהו לטמא אשת חבירו ותני בפרק קמא דקידושין דף כ"ח ע"א הקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו ופירש"י למעט פרנסתו לירד לאומנתו מכלל דבלא זה אסור לירד לאומנות (לי הדל יותר היה לו לתמוה על פי דברי רש"י בבבא מציעא ד' ע"א ע"א שהקשה על פירוש זה דאיך יתירו חכמי ישראל לעשות כן עי"ש הרי דאפילו בקוראו רשע אסור לירד לאומנתו) ובפרק ואלו מגלחין מבואר דיורד לאומנות חבירו נקרא רודף דאמרינן מנ"ל דעבדינן הרדפה דכתיב הן לשרשו וכתב הר"ן (צ"ל הנמק"י עיין במה שרשמתי בקונטריס כללי הפוסקים סי' ד' אות ה') פירש ר' ישעיה הרדפה יורדין לחייו וכו' שמושיבים אומנים אחרים סמוך לו לעשות אומנותו וכתב ליישב אך בחלקות ישית שהיורד לעשות אומנות כאומנות חבירו ואומר לו אתה עשה בשלך ואני בשלי בכי האי גוונא הוא דאמר הרב חות יאיר דמן הדין מותר והצנועים מושכין את ידיהם אבל היורד לאומנות חברו לסלק הראשון דהיינו לעשות אותה מלאכה שכבר באה ליד חברו זה אסור מן הדין ועל כיוצא בזה אמרו שדומה למטמא אשת חברו ולאו דוקא כשמסלקו לגמרי אלא אף אם לא יסלקנו לגמרי כי אם להשתתף עמו אסור שהרי ממעט בחלקו של ראשון שכבר זכה בה ולגבי אותו שיעור שבא לסלקו ממנו הוי מסלקו לגמרי אלו תורף דב"ק:

והאריך להכריח כן מגוף דברי החו"י ומדברי שאר פוסקים ועוד האריך בדין יורד לאומנות חברו דיש כמה סעיפים עי"ש שמדבריו יש ללמוד לשו"ב הבא לשחוט במקום שכבר יש שם שו"ב ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות הכל לפי הנדון ועם מה שכתב הרב נראה אמת נכון ויציב לדינא דיש לחלק כנז"ל מכל מקום צריך לעיין בגוף דברי המוהר"ם לראות תנא היכא קאי האם יתכן לחלק כן ומה יענה להנהו תלתא (מ"ק וקידושין וסנהדרין הנ"ל) דקיימי בחדא שיטה דאסור וקצת משמע מהריב"ש (בסי' שע"ד) דכל הני לא הוו אלא מדת חסידות מדלא הוקשה לו אההיא דהקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו אלא מבבא בתרא דף כ"א האי בר מבואה וכו' דינא הוא דמצי מעכב ואם כן איך מותר לירד לאומנותו ותירץ כיון שזלזל בו וכו' ומדלא הוקשה לו מהנהו תלתא נראה קצת דפשיטא ליה דאינם אלא משנת חסידים ולא קשיא ליה אלא ממה שהוא מן הדין דרחוק לומר שנעלם ממנו דברי הש"ס בשלשה מקומות הנ"ל ובעניינים אלו אינהו ואביזרייהו עיניך תחזינה דברי מי שגדול מרן החתם סופר בחלק ח"מ סי' ע"ט שהאריך מאד (בד"ה פסיק השם הרביעי) כתב ביחוד אהא דיורד לאומנות חברו אם הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן עי"ש דברי קדשו:

כלל מו ישיבה בארץ מצרים. בטעם הגרים בארץ מצרים בזמן הזה וכן לפנים האימים ישבו בה גדולי עולם הרמב"ם וגדולים אחרים כתב הריטב"א בחי' ליומא לדף ל"ח ע"א די"א שאותן העיירות כבר נתבלבלו ונחרבו ואלו עיירות אחרות הן וכו' והרא"ם תירץ דלא אסר הכתוב אלא להולך בדרך ההוא שמארץ ישראל והמדבר למצרים וכו' והנכון יותר שאין האיסור אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה שנגזר עליהם להיות נדחים בכל קצוי ארץ כל חוצה לארץ אחד הוא וכו' עי"ש גם בסמ"ג במצות לא תעשה סי' רכ"ז עמד בחקירה זו על מה סמכו לדור שם וגם הרמב"ם הלך לגור שם ולא נתקררה דעתו בדברי הי"א (שהביא הריטב"א הנ"ל) משום שעלה סנחריב ובלבל את כל העולם וגם מצרים נתבלבלה דמלבד דמצינו דר' יהושע חולק בזה ועוד דבפרק החליל דף נ"א ע"ב אמרינן ואלכסנדריא מאי טעמא דאיענוש משום דעברו אקרא דלא תוסיפו לשוב וכו' ואותו מעשה היה אחר בלבול של סנחריב ולכן כתב דאין טעם להתיר אלא כמו שכתב הרא"ם לא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר מארץ ישראל למצרים אבל משאר ארצות מותר ע"כ וכן כתב בהגמ"י פ"ה מהלכות מלכים עיי"ש ועיין מה שפלפל בזה הרב די השיב בחיו"ד סי' ט"ו ובהגהות ציון ירושלים בפרק ה' דסוכה הלכה א' ציין למה שכתב ההגמ"י בפרק ה' מהלכות מלכים הנ"ל וכתב דבמ"א יישב דהרמב"ם לשיטתו בהלכות איסורי ביאה דגם מצרים נתבלבלה עיי"ש:

וכבר קדמו בזה רבינו הפרי חדש במים חיים בנימוקיו להרמב"ם וז"ל ואני מוסיף שלפי סברת הרב סוף פרק י"ב מהלכות איסורי ביאה שעכשיו המצרים נתבטלו ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הן שאין כאן איסור כלל עכשיו לדור במצרים שלא אסרה תורה הדירה במצרים אלא בעודם המצרים במצרים ועל זה סומכים הדרים במצרים וצ"ע ליישב מה שאמרו בסוכה דאנשי אלכסנדריא איענוש וכו עכ"ל ולא ראה דברי הסמ"ג בזה וגם גוף הישוב צ"ע דמדברי הרמב"ם בהלכות מלכים מוכח ודאי דגם בזמן הזה איתיה להאי איסורא אלמא לא תלי האי איסורא בלא נתבטלו ומה שכתב עוד בציון ירושלים ואף דמה שהתירה תורה וכו' עי"ש נראה דטעות הוא וצ"ל ואפשר דמה שהזהירה תורה וכו' והרב שדה הארץ בח"ג בשו"ת אה"ע סי' י"א כתב בשם הרדב"ז בנדפסות סי' ע"ד דף צ"ב ע"ב דאין איסור לאו דלא תוסיפו לראותם עוד ליושבי מצרים כיון דאין דעתם להשתקע שם ואף מי שיושבים שם אבות על בנים שלישים גם רבעים ולפי הנראה לא הוה שמיע לרבנן קדישי הנ"ל מה ששמע הרב כפתור ופרח שהרמב"ם היה חותם עצמו העובר בכל יום שלשה לאוין דלדבריהם לא עבר בלא כלום והרב מוהר"ץ הירש חיות בהקדמתו לספר כפתור ופרח (בדפוס ברלין שנת תרי"א) כתב על זה אולם בהרמב"ם פרק ה' מהלכות מלכים לא משמע כן עכ"ל ובעניותי לא ראיתי שום משמעות בדברי הרמב"ם היפך שמועתו של הרב כפתור ופרח הנ"ל ואפשר שכונתו למה שכתב הרב די השיב שם דממה שכתב הרמב"ם בדין ח' דלא הזהירה תורה אלא לשוב לה יחידי או לשכון בה והיא ביד גוים מפני שמעשיה מקולקלים משאר ארצות וכו' משמע דהשתא מיהא שלא נשארו המעשים המקולקלים מותר לשכון בה עכ"ל ואם כן לפי זה לא עבר הרמב"ם בלא כלום דאיסור זה ליתיה בזמן הזה וכבר כתבתי דמסתמיות דברי הרמב"ם מוכח דאסור גם בזמן הזה ומי הודיענו מה היו המעשים המקולקלים ושלא נשארו עתה המעשים ההם אתמהה:

וראיתי להרב ישרי לב בחלק יו"ד במערכת היו"ד שנשאל אי שרי לדור בארעא דמצרים והשיב שאין מקום לשאלה זו מאחר שרבינו הגדול הרמב"ם ישב שם שנים רבות וכן הרדב"ז ומוהריק"ש ועוד כמה גדולים ואין להאמין להאומרים שהרמב"ם היה חותם העובר בה' לאוין דהא ודאי בדותא היא וכו' וציין כנסת הגדולה בהגהותיו וחיים שאל ח"א סי' צ"ה וספר היראים סי' ש"ג וסמ"ג סי' רכ"ז והרב המגיה ציין אבן ספיר דף ל"ג שמע אברהם סי' ל"ג ואין בידי ספרים הנ"ל ובמח"כ נראה ודאי דנעלם ממנו דברי הרב כפו"פ ולכן הטיח דברים והחליט דבדותא היא לפי שלא ראם שכן כתב אחד המיוחד מגדולי הקדמונים רק שמע כן בעל פה וכחש השמועה ולא ידעתי חמשה לאוין מאי עבידתייהו ובדברי הרמב"ם בהלכות מלכים שם מבואר דבשלשה מקומות הזהירה התורה וכו':

וכן כתב בספר המצות במצות לא תעשה סי' מ"ו וכבר נכפל אזהרה בזה שלשה פעמים וכו' עיי"ש והכי איתא בירושלמי במסכת סוכה פרק החליל הלכה א' תני רשב"י בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב למצרים וכו' וכן הוא במדרש רבה ריש פתיחתא דאסתר ובמכילתא בשלח פרשה ב' וכן כתב הרב כפתור ופרח בפרק עשירי (בד"ה דע שכמו) ארץ מצרים היא היותר אסורה מכל חלק העולם עד שיש על שוכניה שלשה לאווין ע"כ ומזה היה לו להכחיש השמועה לגמרי מדהא ליתא וכו' ואולי הוא ט"ס בישרי לב (ישרי לב שבידי חסר סופו ואולי נתקן בלוח הטעיות) על כל פנים אחר שראינו שהרב כפתור ופרח קבל שמועה זו חלילה לומר עליה שהיא בדויה:

ומצאתי בספר בירך את אברהם להרב הגדול מוהרא"ף יצ"ו שבדרוש לפרשת צו כתב כלפי לייא דאחר שהביא מה שכתבו הסמ"ג והריטב"א הנ"ל ליישב איך הרמב"ם נתיישב במצרים כתב דנ"ל דכ"ז אך למותר מאחר דהרמב"ם עצמו היה חותם שהיה עובר וכו' כמה שכתב הרב כפתור ופרח ששמע כן מפי רבינו שמואל מבני בניו של הרמב"ם והיה מוכרח לזה מפני שהיה רופא למלך מצרים וכו' עי"ש דבריו הנעימים בדף צ"א ע"ד וראיתי שם בדף צ"ב ע"א וע"ב שכתב בשם הרב אש דת בפרשת שופטים דמי שהולך למצרים לסחורה דמותר כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים והוא מירושלמי והספרי כיון שנכנס בהיתר מותר לישב שם אחר כך וכמו שכתב הרמב"ם שאין לוקין על לאו זה שבשעת הכנסה מותר ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה ואין מצוי אצלי ספר הנ"ל לראות דב"ק ותמיה לי דהיכי נילף היתרא מדאין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ועיין מה שרשמתי במערכת האלף אות ל"ח (בשדי חמד חלק ראשון) וצ"ע:

כלל מז ימכר כולו חוץ מדמי איסור שבו תקנתא זו איתא בכל איסורי הנאה האוסרים בנותן טעם אף שלא נתבטלו עדין מן התורה כל שאין חשש שיחזור וימכרנו לישראל מוכרו חוץ מדמי איסור שבו (וכל שכן באיסורי הנאה דאוסרים במשהו משום חשיבותם וכבר נתבטלו מן התורה דמדמינן להו לסתם יינם דמהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו) כן כתבו הרבנים פרי חדש ופרי מגדים יו"ד סי' ק"י סק"ב ובפרי חדש סי' תמ"ז סק"א (בד"ה ואכתי) כתב כן בשם הר"ן בפרק כל הצלמים בסופו דאף על פי שלא נתבטל האיסור מן התורה איתא להך תקנתא דימכר כולו וכו' עי"ש וכן ראיתי בשו"ת בית שלמה חלק יורה דעה סי' קס"ב בנדון תערובת בשר בחלב שלא היה ששים בהתערובת כיון שאסור באכילה אסור בהנאה ועל כל פנים צריך למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו וכו' עי"ש ומזה תמיה לי על מה שכתב הרב ישועות יעקב יו"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ו (בד"ה עוד נראה לי) לענין איסור הנאה שנתערב מין בשאינו מינו בפחות מששים לא מהני למכור הכל חוץ מדמי איסור שבו משום דיש בחלק ההיתר גם כן איסור מה שקבל טעם מן האיסור וכו' עי"ש שלא זכר שר דברי הר"ן ודברי הרבנים הנ"ל וצ"ע:

אחר זמן מצאתי בספר אפריון שלמה לידידי הרב הגדול מוהר"ר שלמה זלמן ראם יצ"ו בקונטרס מזבח אבנים דף י"ט אות ח' שכתב דאין לסמוך על מה שכתבו הרבנים פרי חדש ופרי מגדים בזה כי אף שכן כתב הר"ן בפרק כל הצלמים מכל מקום הר"ן גופיה בפרק השוכר אמתניתין דיין שנפל לבור הביא דברי הראב"ד דהוא הדין לשאר דברים האוסרים בכל שהו וכו' וסיים הר"ן וכן עיקר ומשמע דדוקא באיסורי כל שהו מחמת חשיבותן (שכבר נתבטלו כדינם מד"ת) אבל לא באיסורי נותן טעם שלא נתבטלו ואחר שראה הר"ן בפרק השוכר דברי הראב"ד חזר בו וכו' ומסיק כן לדינא עיין שם באורך ואין דברים נראים לי לומר כן בכונת הר"ן דאם היה מבין מדברי הראב"ד דבאיסורי הנאה שבנותן טעם ליתא להאי תקנתא לא הוה שתיק מלכתוב בהדיא שחוזר בו ממה שכתב בפרק כל הצלמים וגם היה לו לבאר מה נענה לראייתו מהירושלמי שהביא בפרק כל הצלמים והגם שלא נתיישבתי לעיין בהוכחותיו מדברי שאר פוסקים כסברתו הנ"ל (דליתא להאי תקנתא באיסורי הנאה שבנותן טעם) מכל מקום בדעת הר"ן נראה לי פשוט דלא חזר מסברתו שבפרק כל הצלמים כמו שיראה הרואה:

כלל מח ישיבת כרכים קשה הכי אמר ר"י בר חנינא במס' כתובות דף ק"י ע"ב ויליף לה מדכתיב ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים ופירש רש"י שהקושי' הוא שהכל מתיישבין בה ודוחקין וכו' והקשה רבינו הרב משנה למלך בספר פרשת דרכים דרוש ז' על מה שפירש רש"י בנחמיה על פסוק זה המתנדבים לשבת בירושלים לשמור העיר מן האויבים דאם כן אזדא לה ראית ר' יוסי בר חנינא שישיבת כרכין קשה דשאני התם דהתנדבו לשומרה מן האויבים דזה ודאי קשה מאד לשבת במקום שצריך לשמרו מן האויבים והניחו בתימה. ולי הדל בהורמנותיה דמרן נראה לי ליישב דר' יוסי בר חנינא ודאי לאו ילפותא גמורה יליף דישיבת כרכין קשה אלא אסמכתא בעלמא אבל פשטיה דקרא כמו שכתב רש"י בפירוש המקרא ודייק נמי קרא דנקיט ויברכו העם לכל האנשים דהיינו שדרכו של איש להיות שומר ואין דרכה של אשה בכך דאם הברכה היא על שקבלו קושי ישיבת כרכין כדאמר ריב"ח מאי שנא אנשים מנשים הא כולהו שוים בזה ותו אי סלקא דעתך דר' יוסי בר חנינא ילפותא גמורה יליף דהכי הוא פשטיה דקרא לא הוה שייך לאתויי סייעתא לריב"ח ממתניתין דהוי כיהודה ועוד לקרא דלא זו הדרך אלא ודאי פשטיה דקרא הוא כמו שכתב רש"י בפירוש המקרא ור' יוסי בר חנינא אסמכתא בעלמא הוא דקאמר כן נראה לי הדל:

כלל מט יהא. יהיה. החילוק שביניהם (וכן בין תהא לתהיה) אפשר לומר דלשון יהא הוא כמשמעות תכף ומיד ומה שאין כן יהיה לעתיד משמע כן צדד הרב חות יאיר הביא דבריו הרב פתחי תשובה חושן משפט סי' מה"ר סק"ג ולפי מה שכתב שם דעיין בגוף דברי הרב המבי"ט וכו' עי"ש מוכח דגם לשון יהיה הוא כמו לשון יהא ואין חילוק ביניהם:

כלל נ רבי יוחנן אם הוא תנא או אמורא כתבו התוספות בכתובות דף ח' ע"א ד"ה רב תנא דמדלא אמרינן ר' יוחנן תנא הוא ופליג מוכח דאמורא הוה וסיימו ומיהו איכא נמי ר' יוחנן שהיה תנא דתניא בנזיר דף ס"ה ע"א וכמה שיעור תפיסה פירש ר' יוחנן וכו' גם בנזיר שם כתבו דתניא כמה שיעור תפיסה פירש ר' יוחנן לאו היינו ר' יוחנן האמורא אלא ר' יוחנן בן נורי ומדברי התוספות דנזיר למד הגאון רש"ל לפרש דברי התוספות דכתובות שכונתם על ר' יוחנן בן נורי עיי"ש ובשיטה מקובצת בכתובות שם כתב דר' יוחנן לאו תנא הוא מדלא אמרי' תנא הוא ופליג וסיים ואם תשאל הרי מצינו ר' יוחנן וכו' תשובתך זהו ר' יוחנן אחר שהיה תנא וכן כתבו התוספות עכ"ל:

ובמסכת פסחים דף פ"א ע"א איתא דתניא ר' אושעיא אומר אבל זב שראה וכו' אמר לו ר' יוחנן וכו' וכתוב שם בגליון (וכפי הנראה היא הגהת הגאון מוהר"י פיק) וז"ל יתכן להיות דאמר ר' אושעיא אבל זב וכו' דלא מצינו ר' אושעיא בברייתא להדיא אף שהוא סדר הברייתות גם ר' יוחנן סתם לא נזכר בברייתא בשום מקום וכן הוגה בגליון בנזיר דף ט"ו ע"ב עכ"ל ובש"ס החדש (דפוס ראם) בחידושי הרש"ש השיג על זה מדברי התוספות דכתובות הנ"ל וכן השיג בהגהות מצפה איתן בפסחים דף פ א ובנזיר דף ס"ה דמצינו ר' יוחנן שהוא תנא והוזכר בבריתא וכתב דהכי איתא נמי בספרי פרשת נשא (ועי' לקמן בד"ה ומכל זה):

גם הגאון בספר סדר הדורות (בשם ר' יוחנן) הוכיח שיש תנא ששמו ר' יוחנן והוא מדאמרינן בבבא בתרא דף כ"ח ע"א אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא ואמרינן שם ע"ב דהולכי אושא היינו ר' ישמעאל ור' ישמעאל היה רבו דרבי מאיר ור' מאיר רבו דרבי ורבי רבו של ר' יוחנן אם כן ר' יוחנן ששמע מר' ישמעאל מסתמא גדול היה ואם כן בימי רבי היה ר' יוחנן זקן ואילו ביומא דף פ"ב ע"ב גבי אמיה דר' יוחנן שהריחה ביום הכפורים אתיא לקמיה דרבי וכו' מוכח דר' יוחנן נולד בימי רבי אלא ודאי צריך לומר דר' יוחנן המוזכר בבבא בתרא ששמע מר' ישמעאל הוא תנא והיא הוכחה נכונה:

אף אני אביא דהוזכר ר' יוחנן בברייתא בנדה דף כ"ד ע"ב תנא אבא שאול ואיתימא ר' יוחנן אומר קובר מתים הייתי וכו' הרי שהוזכר ר' יוחנן סתם בברייתא ותימה שלא הזכירו הגדולים הנ"ל סוגיא זו ומצאתי בש"ס חדש שכתוב בגליון הגהות מוהר"ם רשבורג שהתעורר על זה וז"ל עיין כתובות דף ח' תוס' ד"ה רב דאיכא ר' יוחנן שהוא תנא עכ"ל שוב ראיתי להרב מקנה אברהם במהדורא בתרא סי' שצ"ב שכתב בשם הרדב"ז בשניות סי' תשצ"ו דמימרא דר' יוחנן עדיף מברייתא ונאמר על דבריו תניא עכ"ל ולפי זה אין ראיה מסוגיא זו ואין שו"ת הרדב"ז הנ"ל אצלי לעיין בדב"ק כי לפי הנראה יש סתירה לדבריו מדברי התוס' הנ"ל שאם כן מנא לן דההוא ר' יוחנן דבנזיר תנא הוא וצ"ע (ועי' לקמן בד"ה ואפשר):

ובפרק הניזקין (גטין ד' ס"ב ע"א) הובאה תוספתא העיד ר' יוסי בן המשולם משום ר' יוחנן אחיו וכו' וכתב שם בחידושי הרש"ש וז"ל אולי זהו התנא ר' יוחנן סתם המוזכר בנזיר ד' ס"ה דלא כהתוספות שם עכ"ל גם הגאון מלא הרועים בספרו בית ועד לחכמים (שנדפס מקרוב) בערך יוחנן (בדף ג"ל ע"ב) אות י"ז כתב יש ר' יוחנן שהוא תנא כדאיתא בנזיר דף ס"ה ופירשו התוספות שם שהוא ר' יוחנן בן נורי עיין בתוספות כתובות דף ח' והוה להו לאתויי ראיה מתוספתא דדמאי הובא בתוס' (נראה דצ"ל במס') גטין דף ס"ב העיד ר' יוסי בן המשולם משום ר' יוחנן אחיו עכ"ל בחידושי הרש"ש לא ראה דברי הרש"ל בכתובות שגם הוא פירש דר' יוחנן שהוזכר בנזיר הוא ר' יוחנן בן נורי והיה משיג גם עליו דאולי הוא ר' יוחנן בן המשולם והיה אפשר לדחות דר' יוחנן בן נורי הוא אחיו של ר' יוסי בן המשולם ואחיו היינו אחיו מן האם וחד גברא הוא שהיה אחיו של ר' יוסי מהאם אלא שאביו של ר' יוסי היה המשולם ואביו של ר' יוחנן היה נורי אלא שזה ודאי דוחק ועיין מה שכתבתי במערכת האל"ף אות שע"ג (בשדי חמד ח"א) אם אח מן האם נקרא בסתם אחיו:

אמנם תמיהני על שני גדולים הללו שבאו להשיג על רבותינו התוספות ולא שתו לבם לעיין במקור מקומו טהור בגוף דברי התוספתא דדמאי בפרק ג' כי שם נאמר ר' יוסי בן המשולם משם ר' נתן אחיו (ולא ר' יוחנן כאשר הובא בש"ס דגטין) ועיינתי בארבעה דפוסים ובכולם כתוב כן ואין ספק שבש"ס נתחלף בטעות יוחנן תחת נתן ולא נפלאת לומר דגירסת התוספות גם בש"ס דילן כן היא או דגרסי משם יונתן אחיו כמו שראיתי גירסא זו בספר סדר הדורות (עי' בשם ר' יוסי בן משולם) ותכל תלונתם מעל רבותינו התוספות ובלאו הכי השגת הרש"ש איני מבין בעניותי דודאי לא נעלם מרבותינו התוספות דאיכא ר' יוחנן טובא מהתנאים המיוחסים בשם אבותיהם כמו ר' יוחנן בן בג בג ר' יוחנן בר אלעאי ר' יוחנן בן ברוקה ר' יוחנן בן גודגדא ר' יוחנן בן ישוע ר' יוחנן בן מתיא ר' יוחנן בן דהבאי ר' יוחנן בר פנחס ר' יוחנן בר יאשיה (כולם הוזכרו לברכה בספר סדר הדורות בשם יוחנן עי"ש) ר' יוחנן בן החורני בסוכה דף כ"ח וכונת התוספות היא לומר דאף דכשנה בשם ר' יוחנן סתם בלא ליווי שם אביו הכונה היא על ר' יוחנן המתיחס במקום אחר על שם אביו כמו ר' יוחנן בן נורי ואין כונתם לומר בדוקא שהוא בן נורי וחדא מנייהו נקטי:

ואי קשיא על דברי התוספות דנזיר ועל דברי רש"ל בכתובות ד' ח' שפירש בכונת דברי התוספות דההוא ר' יוחנן שבנזיר הוא ר' יוחנן בן נורי דאיך אפשר לומר כן הלא ההוא ר' יוחנן אמר למלתיה בשם בן עזאי (דהכי אמרינן התם אמר ר' יוחנן משום בן עזאי) ומשמע לכאורה שהיה ר' יוחנן הזה תלמידו של בן עזאי ומצינו בערכין ד' י"ז דאמר ר' יוחנן בן נורי כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי דנראה שהיה ר' יוחנן בן נורי גדול מרבי עקיבא ואף אם אין הכרח מזה שהיה גדול ממנו על כל פנים חברו של ר' עקיבא היה ובפרק אמר להם הממונה ד' ל"ח סוף ע"א אמר ר' יוחנן בן נורי פעם אחת מצאתי זקן אחד ומגלת סממנים בידו וכו' וכשבאתי וסחתי דברי לפני ר' עקיבא וכו' עי"ש מוכח שהיה חברו ובן עזאי היה תלמיד לר' עקיבא ואיך יאמר ר' יוחנן בן נורי הגדול מרבי עקיבא דבר בשם תלמידו של ר' עקיבא אך כבר עמד בזה הרב משכנות יעקב בפרשת יתרו והביא דבריו הרב חינא וחסדא בח"א ד' קמ"ב ע"א ותירץ הרב חינא וחסדא דמצינו בכמה מקומות שהרב אומר הלכה בשם תלמיד גמור שלו וכו' והביא כן בשם כמה מחברים ועוד תירץ דאולי התוספות לא הוו גרסי ר' יוחנן משום בן עזאי אלא רבי יוחנן אומר נוטל עפר וכו' עי"ש:

ומצאתי שהרב משק ביתי במערכת התי"ו סי' תקנ"ז הביא מה שכתבו התוספות בכתובות שיש ר' יוחנן שהוא תנא ומה שפירשו בנזיר שהוא ר' יוחנן בן נורי וכתב שיש ראיה לדבריהם מדאמרינן בירושלמי בחמישי דמסכת שקלים סוף הלכה א' אמר ר' יוחנן מלקט עשבים הייתי וכו' וכשבאתי והרציתי הדברים לפני ר' עקיבא וכו' והרי ר' יוחנן האמורא ור' עקיבא לא קרב זה אל זה כלל כנודע ואם כן ודאי דר' יוחנן זה הוא התנא ופירשו לנו התוס' שהוא ר' יוחנן בן נורי שהיה בזמן ר' עקיבא והאיר ה' עיני וראיתי דהירושלמי ההוא איתא בש"ס דילן ביומא ד' ל"ח ע"א ושם הוזכר להדיא ר' יוחנן בן נורי הרי דרוח ה' דבר בם דלר' יוחנן בן נורי קרי ליה ר' יוחנן סתמא ועיין בסדר הדורות ד' קי"ד ריש ע"ד ודף קט"ו סוף ע"ב ויש להשיב ולפי מה שכתבתי יש ליישב כמה קושיות מהראשונים והאחרונים לר' יוחנן דידיה אדידיה וכיוצא בזה מקשים דבמקום אחד נראה שהוא בתחלת האמוראים וסוף התנאים ובמקום אחר נראה שהיה בימי התנאים הראשונים ולפי האמור מתיישב עכ"ל וכדבריו בכל מכל כתב הרב נחמד למראה סוף פרק ט' דעירובין בדף ק' ע"ד והיא ראיה נכונה לפי מה שהביא הגירסא בירושלמי ר' יוחנן סתם אמנם עיינתי בירושלמי שם ובדפוס שלפני (זיטאמיר שנת נגה נר מערב) הגירסא היא ר' יוחנן בן נורי כדאיתא בש"ס דילן ובהירושלמי המובא בתלמוד דידן במסכת שקלים עיינתי ויש דפוסים שכתוב בהם ר"י בן נורי (כמו שהוא בגוף תלמוד ירושלמי) ויש שכתוב ר"י סתם וכתב בצדו ס"א בן נורי ויש שכתוב רק ר"י וזו היתה גירסת הרב משק ביתי וכן גריס בפירוש תקלין חדתין שכתב שם ובבבלי איתא ר"י בן נורי ועל כל פנים אינה ראיה מוכרחת אחרי שגירסאות מוחלפות הן:

והנה במה שכתבו התוספות דר' יוחנן לא היה תנא מדלא אמרינן בגמרא ר' יוחנן תנא הוא ופליג כדאמרינן גבי רב הביא הרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות צ"ב שכן כתבו התוספות גם בפסחים ד' צ"ב ד"ה ואמר ר' יוחנן ומזה תמה על מר זקנו שכתב דר' יוחנן תנא הוא עי"ש ולא באר איה מקום כבוד דברי מר זקנו ומקרוב השגתי ס' יבין שמועה (למר זקנו נטפל לקודש ספר הליכות עולם וכללי מרן מוהריק"א שנדפס בווארשא שנת הלכות עולם לו) וראיתי בדף י"ב שעל מה שכתב בהליכות עולם בשער שני פרק שני דר' יוחנן לא חשיב ליה לרב כתנא והוכיח כן מפרק קמא דכתובות דף ח' ע"א עי"ש כתב על זה הרב יבין שמועה וז"ל ודוקא אנן חשבינן לרב כתנא וכו' דברים אלו הם דברי התוספות בכתובות ד' ח' ע"א וכתבו עוד שיש ר' יוחנן תנא וכתב הכריתות בלשון לימודים שער ג' סי' קמ"א מצינו בכמה דוכתי רב תנא הוא ופליג ר' יוחנן תנא הוא ופליג וטעות סופר יש בודאי מה שאמר ר' יוחנן תנא הוא שהרי הוא עצמו כתב בסוף הלשון ולא קאמר ר' יוחנן כרב סבירא ליה משום דלא חשיב ר' יוחנן רב לתנא ואי סבר הכריתות דר' יוחנן גופיה תנא הוא אם כן למה לא תירץ הגמרא ר' יוחנן גופיה תנא הוא ופליג ואמאי הוצרך לתלות עצמו ברב ולומר ר' יוחנן כרב סבירא ליה כיון שהוא עצמו תנא עכ"ל הנך רואה דברי מר זקנו ביבין שמועה ברור מללו היפך ממה שכתב הרב קהלת יעקב בשמו ואם דבריו הם במקום אחר סתראי נינהו ודבריו אלו נעלמו ממר נכדו:

ומכל האמור שדעת התוספות דלא אמרינן גבי ר' יוחנן תנא הוא ופליג תמיה לי על מה שכתב מרן החבי"ף בס' כל החיים במערכה זו אות ח' וז"ל ר' יוחנן תנא הוא ופליג אינו מאמר הש"ס אלא מהגאונים או מהתוספות משמרות כהונה ד' ע"א ע"א ואין מצוי אצלי ס' משמרות כהונה ולפי האמור נראה דלא יתכן לומר שהם דברי התוספות שהרי דעת התוספות דלא אמרינן הכי גבי ר' יוחנן ואף לומר שהוא דברי הגאונים דחוק בעיני שהרי הוכחת התוספות מהש"ס דכתובות מוכרחת ומה גם לפי מה שהבאתי להלן (בד"ה ומכל זה) בשם הרב יד מלאכי שדקדק מתשובת רב שרירא גאון דלא אמרינן ברבי יוחנן תנא הוא ופליג עם שאין זה הכרח כל כך סניף הוי להדוחק גם הריטב"א בחידושיו ליבמות דף ז' ע"ב כתב (בסוף ד"ה אלא) והקשה עליו רבינו תם ובתוספות חדא דר' יוחנן היכי פליג אמתניתין דהא לאו תנא הוא כדמוכח בפרק קמא דכתובות וכו' עכ"ל:

ואם אמור יאמר העבד ל"ו אצא חפש"י אנכי הרואה להכהן הגדול י"מ המלך בספר יד מלאכי בסי' תקנ"ב שהביא מה שכתב הרב מוהר"ש אלגאזי בספר הליכות אלי כלל ע"ג פעם ושתים דר' יוחנן הוא תנא כרב והתפלא עליו דמלבד שבספרו יבין שמועה דף ח"י ע"ב הכריח דמה שכתוב בכריתות סי' קמ"א דר' יוחנן תנא הוא טעות סופר הוא ועוד שבאמת כן הוא דלא מצינו בשום מקום שאמרו על ר' יוחנן תנא הוא ופליג וכמו שכתבו התוספות בכתובות דף ח' ע"א ובעירובין ד' ל"ח (ד"ה אמר רבא) ובפסחים ד' צ"ב וביבמות ד' ז' ד"ה רבי יוחנן ובנדה ד' כ"ג ע"ב ד"ה והתניא ובנזיר דף ס"ה ד"ה הוא ובזבחים ד' ל"ב ד"ה ור' יוחנן (אמת שכן מפורש בדברי התוספות במקומות הנ"ל זולת בעירובין שאינו מפורש כן רק דמוכח הכי ויש ביד הדוחה לדחות) וכן מצא להרשב"א בחידושיו ליבמות דף ג' ד' ולהריטב"א בחידושיו לכתובות דף ז' ע"א ובשיטה מקובצת לביצה ספ"ד ולמרן כסף משנה בפרק ב' מהלכות עבודה זרה דין יו"ד ולהשפתי כהן יו"ד סוף סי' רמ"ב בכלליו ולהמפרש בפרק א' דתמיד וחות יאיר בכלליו שבסי' צ"ד וחזון נחום על קדשים דף קל"ד ע"א וכתב שכדברי כל הני רבוותא יש להוכיח מסוגיא דפרק מרובה ד' פ"ב ע"א דמקשינן לר' יוחנן מברייתא ומשנינן דריב"ל היא וכלומר ור' יוחנן פליג עליה הרי שלא מצא שום מציאות לומר שר' יוחנן יחלוק על הברייתא זולת על פי הנחה דההיא ברייתא ריב"ל שנאה גם רש"י בחגיגה דף ט' ע"א ד"ה ותנא מייתי לה וביבמות ד' ס"ד ע"ב ד"ה אמר לה כתב שר' יוחנן היה אמורא:

ומכל זה עמד מתמיה על הרבנים מוהר"י בי רב בשיטתו לקידושין ד' צ"ז ע"ב ומוהר"י קורקוס בריש פרק שלישי מהלכות מתנות עניים ושדה יהושע להירושלמי פרק קמא דכתובות ד' ט' ע"א ופרי חדש ביו"ד סי' קי"ג סקכ"א שכתבו דר' יוחנן תנא הוא ופליג ועלה בדעתו לומר שלמדו הרבנים הנ"ל לומר כן מהא דאיתא בפרק כיצד צולין ד' פ"א ע"א דתניא ר' אושעיא אומר וכו' ואמר לו ר' יוחנן וכו' דלפום ריהטא משמע דר' יוחנן הוזכר בברייתא אבל אחר התבוננות דקדק שדברי הש"ס הם דאם איתא שהוא מלשון הברייתא הוה ליה למימר אמר ליה ר' יוחנן ומדנקט ואמר ליה ר' יוחנן שמעת מינה שדברי הש"ס הן משום דהוה קים ליה לתלמודא דר' יוחנן פליג עליה דר' אושעיא בההיא מילתא ושוב דקדק בתשובת רב שרירא גאון שהביא הרב ספר יוחסין בד' קי"ג ע"ב דלא מני לר' יוחנן בהדי אינון רבנן דאיתנון תנאי ואמוראי אלו תורף דב"ק ולכאורה צריך להבין למה לא כתב לדחות כמו שכתבו הגאונים שהבאתי למעלה (בד"ה ובמסכת פסחים) על פי מה שכתבו התוספות בכתובות דף ח' דאיכא ר' יוחנן שהוא תנא והוזכר בברייתא ואם כן אף אם הא דאמר לו ר' יוחנן הם דברי הברייתא אין הכרח מזה שר"י חברו של רב ושמואל הוא תנא:

ואפשר דמשום שכתבו התוספות דר' יוחנן התנא המוזכר בברייתא בסתם הוא ר' יוחנן בן נורי ומשמע ליה דעל פי איזה הכרח שהיה להם כתבו כן וכיון שר' יוחנן בן נורי היה גדול מר' עקיבא כמו שכתבתי למעלה (בד"ה ואי קשיא) ונמצא דקדים טובא שהרי ר' עקיבא רבו של ר' שמעון ור' שמעון רבו של רבינו הקדוש כמו שכתב רש"י בביצה ד' כ"ו סוף ע"א בד"ה א"ל ר' שמעון בן מנסיא הרי אמרו ור' אושעיא תלמידו של רבי לכן לא מסתברא ליה למימר שהוא ר' יוחנן בן נורי דקרוב הדבר לשמוע שלא קרב זה אל זה לכן הוצרך לומר שהם דברי הש"ס ולא מגוף הברייתא ולפי דבריו נראה דכמו כן יש לדחות מה שהבאתי אני הדל סוגיא דנדה דף כ"ד דאיכא ר' יוחנן שהוזכר בברייתא וכו' דיש לומר דמה שאמרו ואיתימא ר' יוחנן הם דברי הש"ס דבתחלה אמרו דתניא אבא שאול וכו' והדר אמור רבנן ואיתימא ר' יוחנן כלומר שאין דבר זה שנוי בברייתא אלא מימרא דר' יוחנן היא דאמר הכי ובקונטריסי מצאתי רשום שהרב יד אהרן בא"ח במהדורא קמא סי' ס"ד דבר בכלל זה (אי אמרינן ר' יוחנן תנא הוא ופליג) ועתה אינו מצוי אצלי:

ודע שספר יד מלאכי שבידי הוא מדפוס ליוורנו שנת תבענ"ה וכו' והקרה ה' לידי שבהיות פה רב שד"ר יצ"ו ראיתי בידו ס' יד מלאכי דפוס פראמישלא שנת תרל"ז ובו הערות והגהות מהרב המביאו לבית הדפוס ולפי שאין הספר מצוי אצלי נתתי להעתיק מה שכתב בכללין על דברי הרב יד מלאכי בסי' תקנ"ב וז"ל דברי הרב המחבר אין צריכים חיזוק אמנם ראיתי בספר שב שמעתתא המכונה שערי חכמה להגאון בעל שמן רוקח ש"ז סי' ק"ה סתמה על התוס' כתובות ח' א' מהא דאיתא ביומא מ"ג ב' ור' יוחנן לא מיבעייא לתנא דלא ציית אלא אפילו לרביה נמי לא ציית וכו' הרי מוכח דהיה ביד ר' יוחנן כח לחלוק על תנא ושם מר"י האמורא עסיקינן עכ"ד. ושגג במחכ"ת דאטו משום דקאמר התם דר"י לא ציית לתנא שהיה לומד צורת השמועה לפניו בבית המדרש יהיה אלים חיליה שיוכל לחלוק על התנאים השנוים במשנה וברייתא הלא אין כח התנא הזה (שלומד צורת ההלכה לפני מי שגדול ממנו) אף כאמורא וכדמצינו כ"פ דמשתקו להו השומעים משנתן או שמשנים דבריהם ואמרו להו תני הכי ומוסיפין וגורעין עיין חולין ט"ו אטו כ"ע לתנא צייתי וברש"י שם ועיין מגלה דף ח' ב' אי צורבא מרבנן הוא וכו' ואי תנא הוא ועיין ביצה י"ב:

כלל נא רבי יוסי סתם המוזכר במשנה ובברייתא הוא רבי יוסי בן חלפתא כן כתב הרב מלא הרועים בספרו בית ועד לחכמים במערכת יוסי אות ה' והגיעו כפול שם באות ל"ה עי"ש והיה לו לבאר שאין כלל זה אמור לכל מקום שהוזכר ר' יוסי בסתם שהרי לפעמים משני בש"ס דר' יוסי השנוי בסתם בברייתא הוא ר' יוסי ב"ר יהודה כמו שהביא הרב סדר הדורות (באות ר' יוסי ב"ר יהודה) שבסוף יומא ובשבת דף קכ"א ע"א ובמכות דף וא"ו ע"ב מקשינן דר' יוסי אדרבי יוסי ומשני ההיא רבי יוסי בר יהודה היא ופירש רש"י וזה רבי יוסי בן חלפתא והביא מה שכתבו התוס' בפרק קמא דיומא דף ח' (בד"ה וסבר רבי יוסי) דמאי דלא משני ההיא ר' יוסי ב"ר יהודה היא כדמשני בסוף מכילתין הוא משום דפליג בהדיא ר' מאיר שמעת מינה ר' יוסי בר חלפתא הוא שהיה חברו בר פלוגתיה וסיים הרב סדר הדורות הרי אף דהוזכר ר' יוסי סתם אמרינן דהוא ר' יוסי בר יהודה (כשלא הוזכר ר' מאיר אצלו) ועיין בספר אורח מישור נזיר ס"ו עד כאן לשונו. ועיינתי שם ודבריו הם על דברי התוספות (בד"ה במאי קא מיפלגי) שכתבו שיש לומר דדריש לפנות ערב כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת שהתפלא הרב תוספת יום טוב בפרק שני דזבים משנה ג' דנעלם מהם משנה מפורשת שם דר' יוסי אינו פוטר אלא יומו ולזה כתב הרב אורח מישור דהאמת דהיא תמיהה גדולה אבל מצינו בכמה דוכתי (הזכיר דוכתי הנ"ל שבת ויומא ומכות) דאף דהוזכר ר' יוסי בסתם אמרינן דהוא ר' יוסי בר יהודה הכא נמי יש ליישב דמאן לימא לן דר"י דהכא הוא ר"י דהתם וכו' עי"ש ודבריו דחוקים מאד במחכתה"ר וכבר השיג עליו בספר ברכת ראש שם ויישב תמיהת הרב תוספת יום טוב עי"ש ובהגהות הגאון מוהר"י עמדין (בש"ס החדש דפוס ראם) כתב במשנה דזבים גרסינן ר' יוסי אומר יומו שמא לא כן בנוסח המשנה של התוספות שם וכו' וגם זה רחוק בעיני ועל כל פנים בש"ס נמצא בדוכתי הנ"ל דמשני דר' יוסי המוזכר בסתם הוא ר' יוסי בר יהודה כנז"ל ועיין לקמן (בד"ה ובעיקר):

ורבי יוסי סתם אינו ר' יוסי הגלילי שהרי בפרק שמיני דמסכת סוטה ד' מ"ד ע"א מצאנום חולקים זה עם זה כן כתב הרב המאירי בספר בית אבות בפתיחתו למסכת אבות ד' ט"ז ע"א הביא דבריו בספר המעלות לשלמה שנדפס מקרוב לרב גדול בדורנו מוהר"ש חזן במערכת הסמך אות דל"ת דף ע"ד ע"א וביאר בכונתו במה שהוכרח להודיענו שר' יוסי הגלילי אינו ר' יוסי סתם ולא הודיענו כזאת על ר' יוסי אחר שאינו הסתם ר' יוסי דהא איכא כמה ר' יוסי תנאים ר' יוסי בן יהודה בעירובין דף ז' ע"א ר"י בן החוטף אפרתי בשלישי דדמאי ר"י בן המשולם שם בפ' ד' ויש עוד הרבה בש"ם ובפרט במס' אבות אלא דבר' יוסי אחר ליכא למיטעי שהוא ר' יוסי סתם לפי שכל ר' יוסי המוזכר בש"ס מפורש אצלו גם שם אביו משא"ה בריה"ג שלא נתפרש שם אביו רק שם עירו והיה מקום לטעות ולומר שר' יוסי הגלילי הוא סתם ר' יוסי לכן הוצרך הרב המאירי להודיעינו דהאי לחודיה והאי לחודיה כמתבאר מהש"ס דסוטה זה ברור בכונתו אלו דברי הרב הנ"ל ואין אצלי ספר בתי אבות לראות סיגנון לשונו ואולי היה באפשרות לפרש כונה אחרת בדב"ק כי במה שפירש הרב הנ"ל לא נחה דעתי העניה דהא איכא ר' יוסי הכהן מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי (באבות) שלא נתייחס אחר אביו כמו ר' יוסי הגלילי ולמה לא הודיענו שר' יוסי סתם איננו ר' יוסי הכהן ואם באנו לומר שמפני שלא מצא הכרח לזה (כמו שמצא ב"ר יוסי הגלילי שנחלקו זה עם זה) לא כתב כן אלא ר' יוסי הכהן אם כן כמו כן יש לומר על שאר ר' יוסי ולא מפני שנתייחסו אחר שם האבות וק"ל:

ובעיקר הדבר דסתם רבי יוסי הוא רבי יוסי בן חלפתא עמד הרב המעלות לשלומו שם לידע איזו הוכחה יש לזה וכתב שהרבנים בספר יוחסין (בדף ס"ג מדפוס קושטאנדינא) ובספר סדר הדורות בסדר תנאים ואמוראים כתבו דהכי איתא בפרק כל כתבי ובסדר הדורות הוסיף שכן כתבו התוספות ישנים בסוף יומא ולא נתקררה דעתו במה שמצינו בפרק כל כתבי שהזכיר ר' יוסי שם אביו ר' חלפתא שלא מפני זה נוכל לגזור על כל סתם ר' יוסי שהוא בן ר' חלפתא וגם מדברי התוספות ישנים אין הכרח שסוברים שכן הוא בכל מקום שהוזכר בסתם ר' יוסי הוא בן חלפתא דשמא היה להם איזה הכרח שאותו ר' יוסי הוא בן חלפתא ולא ללמד על הכלל כולו כתבו כן לומר שכל מקום שהוזכר בסתם ר' יוסי היינו ר' יוסי בן חלפתא ומצא הדבר מפורש בתענית ד' ט"ו ע"א מעשה בימי ר' חלפתא וכו' ופירש רש"י בימי ר' חלפתא בציפורי אביו של ר' יוסי דאמרינן בסנהדרין אחר ר' יוסי בציפורי וכו' שכונתו מבוארת דמדמצינו שרבי חלפתא היה בציפורי ור' יוסי היה בציפורי ואשכחן בסנהדרין ד' פ' ע"א אמר ר' יוסי אפילו אבא חלפתא ביניהן וכו' ואשכחן שיש ר' חלפתא אחר ואם כן יש להסתפק ר' יוסי שהוא בן חלפתא בן איזה חלפתא הוא אם בן חלפתא דציפורי או בן חלפתא איש כפר חנניה המוזכר בשלישי דאבות והשתא דאשכחן דר' יוסי היה מציפורי כדאיתא בסנהדרין אם כן מזה מוכח דר' יוסי הוא בנו של רבי חלפתא מציפורי זו היא כונת רש"י בלי ספק ושוב כתב משם הרב גופי הלכות באות הרי"ש סי' תק"ז על פי דברי התוספות דיבמות דף ה' ד"ה וסבר ר"י (כן כתוב בגופי הלכות וכתב הרב שהוא טעות סופר וצריך להיות יומא דף ח') דזימנין משני הש"ס דר' יוסי סתם הוא ר' יוסי בר יהודה וזה אינו כשמוזכר אצל ר' מאיר ושגם הרב סדר הדורות כתב כן אלו תורף דב"ק:

כלל נב רבי יונתן בן אלעזר משמע לי שהוא אמורא והוא מדאיתא בחגיגה דף כ' ע"א דמייתי מלתיה בלשון מימרא אמר ר' יונתן בן אלעזר נפלה מעפרתו וכו' ודרך הש"ס להביא בלשון זה דברי האמוראים וכשמביא דברי התנאים אומר בלשון תני ר' פלוני וכמו שכתב הגאון ציון לנפש חיה לפסחים דף ס"ד ע"ב דמדאמרינן אמר רבי יצחק וכו' ולא אמרו תני ר' יצחק מוכח שהוא אמורא וכן כתבתי אני הדל באיזה מקומות עיין לעיל במערכת האל"ף אות ע"ז (בד"ה עוד ראיתי) והכא נמי דאתמר בלשון מימרא מוכח שהוא אמורא ועיינתי בס' סדר הדורות וראיתי שכתב (באות היו"ד שבסדר תנאים ואמוראים בשם ר' יונתן בן עכמאי) וז"ל ר' יונתן בן עכמאי ור' יונתן בן אלעזר ור' חנינא בר חמא בזמן רבי וכו' עי"ש נראה דאף שהיה בזמן רבי מכל מקום הוא אמורא והוא מתחלת האמוראים ובספר בית ועד לחכמים באות היו"ד בערך יונתן אות ה' הזכיר יונתן בן אלעזר ומראה מקום הוא לש"ס דחגיגה הנ"ל ולא באר אם הוא תנא או אמורא כדרכו בקודש אולי לא שמיע ליה מאי דכייל לן בצל"ח הנ"ל וסובר דאין הכרח מדמייתי הש"ס מלתיה ולא נקיט לישנא דתני וכו' שוב עיינתי בסוגיא דשבת דף מ"ט סוף ע"א שציין הגאון סדר הדורות הנ"ל וראיתי שם להגאון מגיני שלמה שבתחלה כתב (בד"ה ועוד י"ל) ליישב דברי רש"י מקושיית התוס' על פי הנחה דר' יונתן בן אלעזר תנא הוה דהא ר' חנינא בר חמא שקיל וטרי בהדיה ור' חנינא תנא הוה ושוב כתב ואף אי ר' יונתן לא הוה תנא וכו' עי"ש אלמא לא ברירא ליה אי הוה תנא או אמורא ואי כלליה דרב צל"ח הנ"ל שריר וקיים מתבאר מסוגיא דחגיגה דאמורא הוה כנז"ל:

כלל נג יום טוב דרשות. יש קצת יחידים שעל ידי שאירע להם נס קבעו באותם ימים יום טוב לדורות למשתה ושמחה וגם בתשובת מוהר"ם אלשקר סי' מ"ט הביא מעיר אחת שתקנו לעשות יום י"א בטבת כיום פורים על נס גדול שנעשה להם באותו יום ולכאורה יש סמך למנהג זה ממה שאמרו בפרק קמא דשבת מי כתב מגילת תענית חנניה בן חזקיהו וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות שנגאלין מהם והנס חביב להם להזכירו לשבחו של הקב"ה ואם חל יום טוב זה בתשעה באב דחוי אין צריך להשלים התענית כמו שכתב בטור סוף סי' תקנ"ט אבל אחר העיון נראה דהני ימים טובים והני סעודות כולהו דרשות נינהו דהא קימא לן בטלה מגילת תענית ואי קמייתי בטיל אחריני מי מוסיפינן ואי מוסיפין הוי יום טוב דרשות דלא כמוהר"ם אלשקר שם שכתב על י"א טבת הנ"ל דאפילו אם נהגו כן בלא קבלה בחרם חל עליהם לדורות וכו' דליתא שאם לא היתה בחרם אינו מנהג ואפילו התרה לא בעי ואין חילוק בין יחיד לרבים אלו תורף דברי רבינו הפרי חדש במנהגי איסור והיתר סי' י"ד עי"ש והרב נהר שלום בסי' תצ"ו דף קמ"ט ע"א כתב דכיון דאיכא כמה מרבוותא דסברי דאפילו מנהג בטעות בעי התרה (כמו שכתב שם בדף קמ"ח ע"ג) אין לזלזל בלא התרה ומידי מנהג לא נפיק ומנהג טוב בעי התרה וזה שקובעו ליום טוב זריז ונזכר נפלאות האל יתברך מנהג טוב הוא וכו' והא דבטלה מגילת תענית היינו לקבוע יום טוב על כל ישראל אבל ליחיד או יחידים שפיר דמי עי"ש:

והרב מטה אשר בלשונות רבינו ירוחם בדף קל"ה סעיף כ"ו כתב דנראה דהעיקר כדעת מוהרמ"א והסכים לדבריו הרב משא מלך בח"ז חקירה ג' וגם הרב כנסת הגדולה הביא דבריו בשתיקה משמע דהכי סבירא ליה והיה לו להזכיר שכן פסק גם הרב מגן אברהם (בסוף סי' תרפ"ו) (בד"ה משנכנס) ומצאתי למרן חיד"א בספר שם הגדולים במערכת העי"ן (בסיפורי רבינו עובדיה ברטנורא) שמדברי הרמב"ם בכתיבת יד שהביא שם למד קצת סיוע לסברת מוהר"ם אלשקר דעיר שקבלו עליהם לעשות כיום פורים ביום שנעשה להם נס חייבים לעשותו ועל מה שדחה הרב פרי חדש מדקימא לן בטלה מגילת תענית כתב דלפי מה שמתבאר מדברי הרמב"ם הנ"ל צריך לומר דהא דבטלה מגלת תענית היינו דוקא לכללות כל ישראל על דרך שכתבו הרבנים מוהר"א יצחקי ומקראי קדש וסיים וכבר הכרעתי כמוהרמ"א בכסא דוד דף ל' ע"א מדברי הרמב"ם שהביא ספר החרדים שקבל עליו ועל זרעו עד סוף כל הדורות יום טוב ביום שעלה מן הים עכ"ל וס' כסא דוד אין מצוי אצלי אמנם ראיתי תורף דב"ק הביאם הרב שנות ימין בח"א דף קכ"ג ע"ג וכתב שבהיותו במצרים ראה דברי הרמב"ם שכתב בשמו בכסא דוד הנ"ל בשיטה כתיבת יד על מסכת ראש השנה וכתב הרב שנות ימין דקימא לן כהרמ"א הנ"ל מאחר שהרבנים מוהר"א יצחקי ומקראי קדש החזיקו דבריו גם הרב חיי אדם בהלכות מגילה כלל דק"ן אות מ"א חולק על הרב פרי חדש דאף דבטלה מגלת תענית היינו מלעשות יום טוב לכל ישראל וכתב דהסעודות שעושים בהם הוו סעודות מצוה דלא כהרב פרי חדש שכתב דהוו סעודת רשות דלא ראה מה שכתב בים של שלמה בבבא קמא סי' ל"ו שכל סעודה שעושים לזכר נפלאות ה' היא סעודת מצוה וכתב שכן עושים יום טוב על הנס שנעשה להם בשנת תקס"ד עי"ש:

גם הרב חתם סופר בחלק אורח חיים סי' קס"ג (בד"ה אמנם נראה) חולק על הרב פר"ח והסביר דהא דאמרינן בש"ס דאי בטלה מגלת תענית אחריני לא מוסיפין היינו למאי דהוה סלקא דעתין דטעמא דבטלה מגלת תענית הוא משום דהני כי הני אבל למסקנא דמייתי תנאי ואמר ר' יוסי טעמא מפני שאבל הוא להם אם כן תינח נסי דתלו בבית המקדש אבל ניסי דתלו בחוצה לארץ אדרבא שמחה שאף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וכו' ובאמת כן משמע דאחריני מוסיפין מדאמרינן בעירובין דף יו"ד משחרב בית המקדש הוכשרו כל. הארצות לומר שירה וכן נהגו בכמה מדינות והקהלות לעשות להם פורים ביום שנעשה להם הצלה בגולה ול"ג בעומר יוכיח שנתחדש על ידי תלמידי ר' עקיבא והיה אחר החרבן אלא על כרחין מפני שנעשה בחוצה לארץ ודלא כהפרי חדש שקרא תגר על המנהג ההוא ולדעתי מנהג ותיקין הוא דלמסקנא לא קימא לן כהך דאחרינייתא לא מוסיפין אלא כיון שאינו אבל להם יוסיפו ויוסיפו וכן כתב שם בסוף התשובה אות א' דשפיר מצו צבור או יחיד לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס ומצוה נמי קעבדי עיין מגן אברהם (סוף סי' תרפ"ו) דלא כמו שכתב הפרי חדש עד כאן לשונו וכונתו דמהמחלוקת שהביא שם במגן אברהם במי שנדר לעשות פורים באדר אם יעשה באדר ראשון או באדר שני מוכח דכולי עלמא מודו דיכול לעשות פורים לעצמו וקצת נראה ממה שהביא בפרי מגדים באשל אברהם שם בשם הרב אליהו רבה דנקיט כדעת הרב מוהר"ם אלשקר שהביא הרב פרי חדש עי"ש:

ויותר נראה דכונת הרב חתם סופר לציין דברי המגן אברהם שם (בד"ה משנכנס אדר) ששם הביא לפסק הלכה תשובת הרב מוהר"ם אלשקר הנ"ל וכן מצאתי שכתב בחתם סופר סי' קצ"א שהמגן אברהם (סוף סי' תרפ"ז (צ"ל תרפ"ו)) פסק כמוהרמ"א והביא גם דברי הרב פרי חדש וכתב דליתנהו להני מילי דהרב פרי חדש ומסיק דמותר בלי פקפוק וכתב בשם ספר יוסף אומץ שנעשה נס בפראנקפורט דמיין ביום כ' אדר וקבעוהו שמחה לדורות וכן נהג מר רבו וכן נוהגים אחריו (וכתב שמר רבו היה נופל על פניו שלא לשנות מפני המחלוקת) ומתבאר מדבריו דהסעודות שעושים בהם הם סעודת מצוה ומכל מקום הוא ז"ל נהג לסיים ספר באותו יום כדי שתהיה הסעודה בלי פקפוק:

וכתב בחתם סופר שם דנראה לו דדוקא כשנעשה נס ממיתה לחיים דומיא דמרדכי ואסתר אבל בפדות משאר צרות לא דהרי במרדכי ואסתר אמרו חז"ל דדרוש קל וחומר מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כל שכן ואם כן כל זמן שאנו בגלות דליכא פדיון מעבדות לחירות כל שאין ההצלה ממיתה לחיים הבו דלא לוסיף לקבוע יום טוב ולפי הנראה לא ראה דברי מרן חיד"א בספר שם הגדולים הנ"ל בשם הרמב"ם בכתיבת יד שכתב חומש מוגה מספר הידוע במצרים ושוב שמע שבמלכות בריטנייא היה ספר תורה מכתב יד הקדש עזרא הסופר והלך הרמב"ם שם ומצא כל הפרשיות מכוונות למה שהעתיק וכתב הרמב"ם ושמחתי מאד וקבלתי לעשות יום משתה ושמחה ביום ההוא בכל שנה ושנה הוא כ"ח לירח זיו וכתב מרן חיד"א דמדברי הרמב"ם יש סעד לסברת מוהר"ם אלשקר דלא כהרב פרי חד עי"ש דמשמע מזה דלאו דוקא בהצלה דממות לחיים אלא בכל דבר שראוי לשמוח עליו רשאי לקובעו חובה עליו לעשות אותו יום משתה ושמחה ועל כל פנים מדברי הרב חתם סופר במקומות הנ"ל שתים זו שמענו שהסכמת דעתו לדינא דלא כהרב פרי חדש אלא רשאים לנהוג כן והוא מנהג ותיקין אלא דממה שכתב בחתם סופר יורה דעה סי' רל"ג (בד"ה אמנם ידעתי) נראה בהיפך והוא דמר קעסיק שם על מה שנהגו לעשות הילולת רשב"י בעיר הקדש צפ"ת בל"ג בעומר וכתב אם כי כל כוונתם לשם שמים שכרם רב בלי ספק על דרך ודילוגו ודילוקו עלי אהבה כמו שכתבו תוספות ריש פרק אין מעמידין אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורים כרכר בפרי חדש סי' תצ"ו על המקומות שעושים יום טוב ביום שנעשה להם נס מהא דאמרינן בפרק קמא דראש השנה קמייתא בטיל אחרנייתא מוסיפין בתמיה ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי העושים פורים כ' אדר א' ומנהג מצרים ביום כ"ג אדר שלפי עניות דעתי דאמרי הוא מהאי קל וחומר מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמא גופה לא ידענא וכו' עי"ש כל דב"ק דממרוצת דב"ק נראה דטפי ניחא ליה סברת הרב פרי חדש ורק ליישב מנהג מקומו נדחק וטרח להעמיד המנהג וגם בענין מנהג ההילולא בל"ג בעומר נראה דמיחלפא שיטתיה שבתשובתו שבחלק אורח חיים הנ"ל הכריח סברתו דלא כהרב פרי חדש ואמר ל"ג בעומר יוכיח כמבואר ועיין בדב"ק בסוף סי' רל"ג הנ"ל (בד"ה וכבר הארכתי) שמתבאר באר דמה שכתב ליישב המנהג כן הוא באמת דעתו וסברתו וכדעת כל הגדולים הנז"ל דחולקים על הרב פרי חדש בזה:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף