שאגת אריה/לט
|
< הקודם · הבא > |
שאלה מה נקרא היסח הדעת:
תשובה אחר שנתברר בסימן הקדום שתפילין אסורין בהיסח הדעת, ראוי לברר מה נקרא היסח הדעת.
הנה הרא"ש כתב בפ' מ"ש (ברכות כג:) אהא דאמר בפ"ב דסוכה (דף כו:) הנכנס לישן ביום, רצה חולץ רצה מניח. ואם תאמר היאך שינת עראי מותר, והלא אסור להסיח דעתו מהם, ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו. והיה אומר הרב רבינו יונה מתוך דברי ר' משה ז"ל, מצאנו תירוץ לדבר זה, דוודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק לצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ובאומנותו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת, דאי לא תאמר הכי היאך יכול אדם להניח תפילין כל היום, וכן נמי נתנמנם, אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי עולם ואין כאן קלות ראש ע"כ. ונ"ל דהא דר"י פליג אההיא שכתב הרמב"ן בס' תורת האדם, ומביאו הטור (יורה דעה סי' שפ"ח). ומיבעי ליה לאבל לאותובי דעתו ולכוין לבו לתפילין שלא יסיח דעתו מהם, הילכך מנח להו בישוב דעתו אבל בשעת בכי והספד לא מנח להו ע"כ. והרי בשעת בכי והספד של האבל אין כאן שחוק וקלות ראש, אדרבה באותו שעה הוא עומד בכובד ראש ובהכנעה ואפילו הכי אסרו להניח תפילין משום היסח הדעת. ובוודאי אין שום טעם לחלק בין היכא שכבר מונחים עליו לבא להניחן באותו שעה לענין היסח הדעת, ומה שאסורים משום הסיח הדעת בבא להניחן בתחלה, הוא הדין אם הניחן כבר נמי אסורים משום היסח הדעת, ועוד דבשעת הנחה לא שייך היסח הדעת שהרי עוסק בהנחתן וממשמש בהן, והדבר ברור שמה שמסיים הרמב"ן, הילכך מנח להו כו'. היינו אפילו במונחים עליו כבר חולץ להו, והאי "לא מנח להו" דקאמר היינו שאין מניחן להיות עליו אלא חולץ להו, וזה פשוט. ותימה לי על הטור שבי"ד העתיק דברי הרמב"ן, ובאו"ח סי' מ"ד. כתב אסור לישן בהן אפילו שינת עראי כשאוחזן בידו, אבל כשהן בראשו פורס עליהן סודר וישן בהן שינת עראי, ולא הוי היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק ובקלות ראש ע"כ. והם דברי הרב רבינו יונה, והמה תרתי דסתרי אהדדי. והרמב"ם כתב בפ"ד מהלכות תפילין, מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהן ע"כ. והרי אין אלו עומדין בשחוק וקלות ראש, אדרבה עומדין בהכנעה וכובד ראש ואפילו הכי פטרן הרמב"ן מן התפילין משום הסיח הדעת, אלמא כל כהאי גוונא היסח הדעת מיקרי לדעתו ז"ל, וכדברי הרמב"ן ושלא כדעת הר"י. ומהתימה על הטור גם מזה שבאו"ח סימן ל"ח. העתיק דברי הרמב"ם אלו, והן סותרין דברי הר"י שהעתיק בסימן מ"ד. ולענין הלכה נ"ל דכל היסח הדעת אסור בתפילין אפילו אינו עומד בשחוק וקלות ראש כדברי הרמב"ם והרמב"ן, ושלא כדברי הר"י וכמ"ש לפנינו בראיות בס"ד. והנה על דברי הרא"ש בשם הר"י קשיא לי, דאם אינו נקרא היסח הדעת אלא בעומד בשחוק וקלות ראש לחוד, א"כ מאי חייב למשמש בתפילין משום היסח הדעת דקאמר רבה בר"ה, משמוש זה אינו יודע מה טיבו כיון דבלא קלות ראש אפילו מסיח דעתו מהם לית לן בה. ובפ"ג דיומא (דף לג.) אהא דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות. ואמר רבא עלה שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא אטואפתא אסור, היכי עביד מדרעא לטוטפתא. ופי' התוס' וכן הרא"ש גופיה בשם ר' אליה, דלענין משמוש איירי דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ, והשתא קאמר דבשל יד ממשמש בתחילה משום דפגע ביה ברישא ואח"כ ממשמש בשל ראש. וכ"כ הטור בא"ח סי' כ"ח. וימשמש בהם כל שעה, וימשמש בשל יד תחילה ואח"כ בשל ראש ע"כ. ולדבריהם אם אינו עומד בקלות ראש אע"פ שאין דעתו עליהם אין זה נקרא היסח הדעת ומשמוש למה לי. ובפ"ד דסוכה (דף מו.) אמר רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי. ואתפילין קאי. ופי' התוס' משום דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו. וכתב הב"י באו"ח סימן כ"ח. שכ"פ ס' התרומה וסמ"ג ונ"י וכ"נ מפי' רש"י. הרי שהמשמוש מצוה היא ומברכין עליה, ולדברי הר"י והרא"ש אין מקום לברכה זו, אלא שבזו י"ל דהרא"ש פי' הא דרבנן דרב אשי בשם ר"י כשממשמש בהן להחזירן למקומן אם נשמטו ממקום הנחתן, וכ"כ הטא"ח בסי' כ"ה. ואפילו נשמטו ממקומן וממשמש בהם להחזירן למקומן צריך לברך. א"כ אין זה ענין למשמוש על היסח הדעת, מ"מ לפי' התוס' וסייעתם ליתא לדברי הר"י והרא"ש. וכמו שכתבנו. אבל עדיין קושיא ראשונה במקומה עומדת לדברי ר"י והרא"ש משמוש זה מה טיבו.
ונ"ל דהכי טעמא כיון דתפילין אסורות בהיסח הדעת של קלות ראש, הילכך חייב למשמש בהן תמיד שלא יסיח דעתו מהן וישכח מתפילין שעליו, ושמא יבא לידי קלות ראש ע"י שכחה ולפיכך מותר לישן בהן, ואע"ג דמסיח דעתו מהם לית לן בה כיון דא"א בשינה לבא לידי קלות ראש, וכן בעוסק במלאכתו רחוק הדבר לבא לידי קלות ראש, ואין צריך למשמש בהן לדעתם ז"ל, ובהכי ניחא הא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף יב.) תנא דר"י יוצא אדם בתפילין ערב שבת עם חשיכה, מאי טעמא כדרבה דאמר חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה שלא יסיח דעתו מהן מידכר דכיר. והרי לדעתם ז"ל תקשה, כיון דאין איסור אלא קלות ראש אבל היסח הדעת לית לן בה, א"כ אכתי ניחש שמא ישכח ויצא בהם משחשיכה. אבל למה שכתבנו אתי שפיר דמ"מ חייב למשמש בהם כדי שלא יסיח דעתו מהם ויבא לידי קלות ראש מידכר דכיר. וראיתי בד"מ בא"ח סי' רנ"ב שכתב אהא דתנא דר"י. וצריך עיון דהכא משמע דאסור להסיח דעתו מן התפילין כלל, ולעיל סי' מ"ד משמע דלא מיקרי הסיח הדעת אלא קלות ראש. ונ"ל דהכי קאמר הואיל ואסור להסיח דעת מהם בקלות ראש, לכן זוכרן ומסלקן בשבת ע"כ. ואין טעם לדבריו. ואולי כיון למה שכתבנו אלא שפשט לשונו לא משמע הכי. אבל מ"מ פי' הר"י והרא"ש רחוק מפרט הסוגיא, שהרי מתמיד (שמות כח, לח) דגבי ציץ ילפינן שלא יסיח דעתו מהם, ומשמע שלא ישכח כלל מציץ שעל מצחו, וגזירת הכתוב הוא ולא משום גזירה שמא יבא לידי קלות ראש. ועוד קשיא לי למה לי דכתב רחמנא גבי ציץ תמיד, לשלא יסיח דעתו ממנו, ואם לא קרוי הסיח הדעת אלא בעומד בקלות ראש, הרי להרבה גדולים אסור לכהאי גוונא להניח הציץ על מצחו אלא בשעת עבודה, ואטו כהן הדיוט שאין עליו ציץ שרי בקלות ראש בשעת עבודה. ואפילו למאן דאמר דבבית המקדש אפילו שלא בשעת עבודה שרי להניח ציץ עליו, מ"מ קשה לי למה לי דאסר קלות ראש משום ציץ שעל מצחו, תיפוק ליה דבלאו הכי אסור לנהוג קלות ראש בבית המקדש מן התורה, דכתיב ומקדשי תיראו (ויקרא יט, ל). וכדאמרינן בפ"ט דברכות ובפ"ק דיבמות (דף ו.). ואפילו למאי דפירש התוס' בפ"ג דקדושין (דף סז.) שמותר לכהן גדול להניח הציץ על מצחו אפילו במדינה, לא מסתבר שבא הכתוב להזהיר שלא ינהג קלות ראש בציץ, וכי בלא ציץ קלות ראש מי שרי, הלא מסיר מורא שמים מעליו ועובר על פן תשכח את ה' אלקיך כמבואר בדברי רז"ל במדרש. ותנן נמי במס' אבות. שחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לידי עבירה. ואפילו אם תמצי לומר דאין איסור קלות ראש מן התורה אלא מדרבנן בלבד, למה לי למילף דתפילין אסורים בהיסח דעת של קלות ראש מק"ו מציץ, תיפוק ליה דבלאו הכי אסור בקלות ראש מדרבנן אפילו בלא תפילין. שהרי האי ק"ו דיליף היסח הדעת בתפילין לאסור בק"ו מציץ, אינו אלא מדרבנן, דהא ק"ו פריכא היא, דמה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפילין שהן מחופין עור כמו שכתבו התוס' ביומא שם. ופי' דאינו ק"ו גמור מן התורה אלא מדרבנן. והכי קאמר נהי דאיכא חומרא בציץ טפי מתפילין כדפירשנו, מ"מ כיון דאיכא בתפילין צד חשיבות זה טפי, שיש בהן אזכרות הרבה, סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה ע"כ. והרי קלות ראש בלא תפילין נמי אסור מדרבנן, אלא ע"כ שמע מינה דכל היסח הדעת אסור בתפילין דומיא דציץ, ואסור להסיח דעתו ומחשבתו מהם בעודן עליו וכן דברי הרמב"ם וסייעתו. ומה שכתב ר"י שמדברי רבינו משה מצא תירוץ לדבר זה, איני יודע מאי קאמר שהרי ידוע שסתם ר"מ שמביא ר"י הוא הרמב"ם, והרי מדברי הרמב"ם מוכח איפכא וכמו שכתבנו לעיל. ועוד שהרי הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות תפילין: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהן עליו, שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע א', דקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם א' ואלו יש בהן כ"א שמות של הוי"ה בשם ראש וכמותן בשל יד ע"כ. והרי נתברר דכל היסח הדעת אסור בתפילין כדברי הרמב"ם והרמב"ן וסייעתם ז"ל, וכנ"ל עיקר.