שבות יעקב/ב/קלב
|
< הקודם · הבא > |
עוד בזה הלשון משרת ומשרתת שהיו בבית בעל הבית א' ואמרה המשרתת להמשרת לחתוך לה חתיכה לחם וחתך לה ונתן לה ואמר לה הרי את מקודשת וכו' אם יש לחוש לקידושין דלפע"ד יש לדמותו למגביה מציא' לחבירו דהא יד שניהם שווים בה והוי לגבייהו כהפקר וכיון דקנה חבירו הוי דידה ולא נשאר רק הנאת החיתוך דאינה ש"פ או דאמרינן שהיה מתחילה דעתו לזכות לעצמו והוי דידיה וגם אם הוא נאמן או לא:
ע"ד הקידושין הנה לכאורה ודאי נראה דעכ"פ מידי ספק וחשש קידושין לא נפקא ולהצריכה גט חדא דאפילו אם נאמר דאין כאן אלא הנאת חיתוך הלחם דאינה שוה פרוטה אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא וכדאיתא בש"ס דקידושין דף י"ב ע"א אמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרה בדינר מקודשת חיישינן שמא ש"פ במדי והא אנן תנן בית הלל אומר בפרוטה ובשוה פרוטה ל"ק הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ע"כ וכתב שם הרא"ש וז"ל חיישינן שמא ש"פ במדי חומרא דרבנן בעלמא הוא דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן למקח וממכר והא דקרי לה קידושי ספק לא שיהא ספק דאורייתא אלא קידושי דרבנן נינהו ועשהו כמו ספק שאינו מותרת לאח' בלא גט וגם הראשון צריך לקדש' קידושין אחרי' ודאין והרמב"ם ז"ל כתב שאם קדש בתבשיל או בירק וכיוצא בו כל דבר שאינו מתקיי' לא הי' ש"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למ"א עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה כלום ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעים שהיה שוה פרוטה בשום מקום היתה מקודשת מדאורייתא (וצ"ע דהמ"מ פ"ד מה' אישות כתב שדעת הרמב"ם משמע כדעת התוספות וכתב שם שכן דעת הרמב"ם ובב"י סימן ל"א כתב בשם הר"ן ורמב"ן להיפך) כיון דאי אית ליה אורחא להתם שוה ליה פרוטה והא דקרי ליה ספק משום דקאמר שמואל שמא ש"פ במדי ואינו ידוע לנו בודאי ששוה פרוטה במקום אחר ומחמת זה כתב שאם הוא דבר שאינו מתקיים. להגיעו למקום היוקר אינה מקודשת כלל מדאורייתא ור"י פי' אפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו והאי דנקט חיישינן שמה שוה פרוטה לרבותא נקט דאפילו בכה"ג חוששין לקידושין גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה א"כ אין חילוק בין מתקיים או אינו מתקיים כיון דמשום גזירה והכי מסתבר עכ"ל הרא"ש וכ"כ הטור באבן העזר סימן ל"א ולפי דעת ר"י בנדון שלפנינו דאם קדשה בהנאת חיתוך שאין בו שוה פרוטה לפנינו מ"מ משום גזירה יש לחוש לספק קידושין שמא ש"פ הנאה בזו בשום מקום אכן לדעת הרמב"ם שהנאה כזו הנאת חיתוך עצמו א"א להוליכו לשום מקו' דאפשר דהנאת החיתוך עצמו הוי כדבר להוליכו שאינו מתקיי' וכ"ש הכא החיתוך שכב' נעש' פשיטו' שאין הטע' שאין בה ממש בהנאה כזו ועכ"פ מידי ספיקא דרבוותא לא נפק ובפרטות שרוב מסכימים לדעת ר"י וכתבו הפוסקים שדבריו מסתברים וכן בש"ע סימן ל"א סעיף ג' סתם תחלת כדעת ר"י להחמיר ואח"כ כתב דעת הרמב"ם בשם י"א ובחלקת מחוקק ס"ק ט' מתמיה על המחבר וכתב וז"ל הנה המחבר העתיק מתחל' לשון הרמב"ם שהטעם דהוי קידושי ספק שמא ש"פ במקום אחר וכו' ודעת ר"י הטעם משום גזירה ובאמת אין כאן תימא כלל דודאי גם דעת ר"י דהטעם הוא משום גזירה אטו אותו מקום שחוששין שמא שוה פרוטה במדי וכדאיתא להדיא בש"ס טעם זה והרמב"ם לשון הש"ס נקט ובודאי שגם ר"י אינו חולק על הש"ס והוא פשוט גם בבית שמואל ס"ק ה' הניח בצ"ע מכח דברי תוספות בקידושין דף נ"ג ובאמת לק"מ דדעת התוספות לפי המסקנא כפי' שני דרש"י דמיירו במעשר ששוה פרוטה כאן הואיל ויכול לפדותו מש"ה הוי קידושין דאורייתא ודלא כלשון ראשון דמיירו שאין בו ש"פ ודוק העולה מזה דכל כה"ג הוי ספק קידושין ועוד דאף אי נימא דהנאת חיתוך זו אינה שוה פרוטה בשום מקום מ"מ יש לחוש לקידושין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושן גבי מקדש בטבעת שאולה דמקודשת דמסתמא נתן לו בענין שיוכל לקדש בו אשה ה"ה כאן כיון דרצה לקדש בו ודאי זכה תחלה לעצמו ואח"כ קידשה אע"ג דאיכא למימר להיפך דחזקה שליח עשה שליחתו וחתך מתחלה אדעתא דמשרתת מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאיכא למימר הוכיח סופו על תחלתו שדעתו היה לקדשה בהלחם וזכה תחלה לעצמו גם ליכא למימר דהוי כקדשה בגזל כיון שהלחם הוא של בעל הבית אף שהרשות בידו לאכול הלחם מ"מ אין לו רשות ליתן לאחרים או לקדש בו אשה כי אם הלחם אשר הוא אוכל זה אינו דהא כבר כתב הגהות אלפס דקידושין והובא ג"כ בש"ע סי' כ"ח בהג"ה סעיף י"ז אורח שיושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת וגדולה מזו פסק הרמב"ם והובא שם בטור וש"ע דאם קידש בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו כגון חמרא או אגוז ה"ז מקודשת מספק וכ"פ בתשובת מהר"י מטרני ח"א סי' ק"ן היה אוכל בסעודה של אחרים ונטל תפוח מעל השולחן וקדש בו אשה מקודשת מספק מה"ט ע"ש וכה"ג כתב בתשובת מהר"ח שבתי סי' יע"ש ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' י"ג וסי' ס"ו אכן לא נתברר מתוך לשון השאלה אם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה אע"פ ששתקה הוי קידושיו קידושין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דקידושין שכתב וז"ל שאם אמר בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה מקודשת וכ"כ הראב"ד וכ"כ הטור ס"ס כ"ט משא"כ בנתן לה תחלה ולא אמר לה כלום מסתמא נתן לה תחלה שלא לשם קידושין כמה ששאלה מאתו מתחלה אף שאמר לה אח"כ לשם קידושין ושתקה הוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום הוא כנ"ל הק' יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |