רשב"א/שבת/מ/ב
הא דתנו רבנן מתחמם אדם כנגד המדורה וכו' ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה. פירש ר"ת ז"ל[1]: מפני שנראה כמפשיר מים שעליו[2]. וסייעה מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ד) יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין, יאות אמר רבי מאיר מה טעמון דרבנן, כההיא דאמר[3] רבי זעירא בשם רב חייא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת.
ויש מקשים[4] לפירוש זה דהפשרה עצמה מותרת היא, שהרי שנינו (לקמן מא.) אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן, ותניא נמי בסמוך לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, והפגת צינתן היינו הפשר כדמוכחא כולה שמעתין[5], ושמע מינה דהפשר מותר אפילו כנגד המדורה ממש[6]. ומיהו אינו קשה כל כך דמתניתין וברייתא לא שרו אלא בהפשר דלא אפשר למיתי לידי בישול כגון מים מרובין ואי נמי כנגד המדורה במקום שאין היד סולדת בו, אבל בירושלמי (פ"ג ה"ג) פירשוה לההיא בהפשר שבמקום שהיד סולדת בו[7]. ותדע לך דאם כן לותביה בירושלמי לההיא סברא ממתניתין דאטו מי לא ידעי לה למתניתין, ואי נמי פליגא ההיא אמתניתין לימא מתניתין פליגא על רבנן.
ויש מפרשים[8] שאינו משום איסור עצמו של הפשר, אלא שנראה כרוחץ במים פושרין[9]. ונכון הוא[10].
מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן. פירש רש"י ז"ל[11]: לא שיניחם שם עד שיחמו אלא שתפיג צינתן במקצת. ונראה מתוך פירושו שאפילו כנגד המדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר להפשיר, שלא אסרו אלא שלא יניחם כדי שיחמו כלומר: שיתבשלו אבל כדי הפשר מותר בכל מקום[12]. ובודאי שכן נראה מלשון כדי שיחמו וכדי שתפיג צינתן. ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, לא במקום שהיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר, אלא כשהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר[13]. ומכל מקום[14] על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו[15] תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה וכל שכן לתת לכתחילה ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד[16].
וקשיא לי[17], דהא תנן (לקמן מא.) המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ופירשה רב אדא בר מתנא המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא מים מרובין כדי להפשירן, ואם איתא דבכל מקום מותר להפשיר ובלבד שיזהר שלא יחם, אם כן אפילו מועטין יהא מותר ובלבד שלא יניחם שם כדי שיחמו[18]. ואין מן הסברא לומר דמיחם שפינה ממנו מים אם נתן לתוכו מים מועטין מיד ישובו המים חמין ואי אפשר להפשיר בו מים מועטין, דמי עדיף מאש. ושמא יפרש רש"י ז"ל, דכיון שדרכן לתת לתוך המיחם או לתוך הכוס לעמוד שם ומסתפקין מהן מעט מעט, חיישינן שאם יתן לתוכן מים מועטין שמא יתעכבו שם עד שיחמו, אבל כנגד המדורה לא חיישינן דנגד המדורה פעמים שאדם מחמם שם פעמים שאדם מפשיר שם[19]. ועוד יש לי לומר דאורחא דמלתא נקט, שדרך ליתן לתוכו פעמים להחם פעמים להפשיר, מועטין להחם מרובין להפשיר[20].
ועדיין קשה לי[21] לפי גירסת הספרים והיא גירסתן של גאונים ז"ל[22], הא דאמרינן בסמוך במעשה דר' יצחק בר אבדימי שנכנס אחר רבי לבית המרחץ ואמר לו טול בכלי שני ותן, ואמר שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה הפשרו לא זהו בשולו, אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו בשולו להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא יבשל. אבל רש"י ז"ל (ד"ה הפשרו) ורבותינו בעלי התוס' ז"ל גורסים: ושמע מינה הפשרו זהו בשולו, ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשיתי. אבל מכל מקום אין גירסתם עולה יפה, דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור[23], דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל. ותנינא (לקמן קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן, אלמא כל שהוא מתבשל בין בכלי ראשון בין בכלי שני ואפילו בהדחה בעלמא חייב[24].
ושמא נאמר, דכיון דההיא דרבי בחמי טבריא הוה כדאיתא בסמוך ובחמי טבריא אפילו מבשל לגמרי אינו מדאורייתא, לא אסרו אלא בכלי ראשון דבעלמא מבשל, אבל כלי שני כיון דבעלמא אינו מבשל ואף כאן ליכא אלא הפשר דבעלמא אינו בישול אע"ג דלגבי שמן הפשרו זהו בישולו לא גזרו עליו בכלי שני.
ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן האי מסקנא דאמרינן ושמע מינה תלת, פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמר בשמן אין יד סולדת בו מותר, ואפילו כנגד המדורה, אלמא הפשרו לא זהו בשולו. ועוד דהיאך אפשר דשמעינן מינה הפשרו זהו בשולו, אדרבה נימא משום דסבירא ליה הפשרו לא זהו בשולו קאמר ליה דיכול ליתן בכלי שני דאי הפשרו זהו בשולו אף בכלי שני היה אוסר, וזה היה יותר פשוט וראוי לומר כדי שתהא תקנתן כעין דאורייתא, דכי היכי דבתולדות האור כל שהפשרו בשולו אסור בכלי שני בשלו בחמי טבריה נמי שאסרו מדבריהם כן.
והנכון שנאמר, שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפשיר גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל[25], ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן משום דכל מאי דתקון כעין דאורייתא תקון.
והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה (פ"ג ה"א): אמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו, ואפילו במקום שאין היד שולטת עד היכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.
ובהא מיתרצא לן הא דאמרינן לקמן בריש פרק במה טומנין (מח.) רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, נזהיה רבא, אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד, ודייקי בה רבוותא ז"ל[26] היכי דמי, אי אנחיה לבשל מאי טעמא דר' זירא, מי לא ידע מתניתין דקתני (לעיל לח:) אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דתולדת האור לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, ואי להפשיר מאי טעמא דרבה והא קתני המיחם שפינהו וכו' אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ותניא הכא ממלא אדם קיתון של מים ונותן כנגד המדורה. ועוד תניא בהדיא בתוספתא פ"ד (ה"ה) ממלא אדם כוס של יין ונותן על פי מיחם לא שיחם אלא שתפיג צינתו, ותירץ רבנו יצחק בר' שמואל הידוע בעל התוס' ז"ל[27], דלעולם להפשיר אלא שהיה ראוי להתבשל שם, ור' זירא סבר דכיון שאין דעתו רק להפשיר מותר, והיינו מיחם על גבי מיחם, ורבה סבר דהתם הוא דשרי מפני שכבר הוחמו ואינו יכול אלא להעמיד חומן, אבל הכא שהן ראויין להתבשל אפילו להפשיר אסור דכל שהוא מוליד חום כלומר שמתחיל בו בשול במקום הראוי לבשל אסור גזירה שמא יבשל, ואף על פי שיש בזה תירוצים אחרים כמו שנכתוב שם[28] בס"ד.
ומכל מקום מסתברא דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר אטו בשול, אבל צונן שנתבשל אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר, והוא שלא יתן על גבי האש או על גבי כירה ממש[29]. ותדע לך, דהא תנינא (לעיל לט.) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, כלומר: אפילו בכלי ראשון, ואע"ג דתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש.
ואע"ג שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו בגרופה וקטומה ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי[30], התם היינו טעמא משום דמחזי כמבשל לפי שדרך בשול בכך[31], אבל כנגד המדורה או בכלי ראשון שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צינה. והלכך כל היכא דאיכא למיגזר באותו דבר ממש משום בשול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיוצא בהן אסור גזירה שמא ישהה ויבא לידי בשול, אבל מה שנתבשל לא גזרינן שמא יבא לבשל בעלמא.
ופינה ממיחם למיחם דסלקא לן בתיקו לעיל (לח:), ההיא במחזיר מיחם שני על גבי כירה היא ובמקום שהיה מיחם ראשון נתון.
ולא עוד אלא אפילו תבשיל שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה להתבשל, כגון בשר וכיו"ב שאינו מתבשל בכלי ראשון ולא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו מותר.
וכללא דמלתא כל מקום שאין בא שם לידי בשול וכל דבר שאין בו משום בשול בין בכלי ראשון בין כנגד המדורה מותר ולא אמרו דסולדת אסור אלא במים ויין ושמן שהם (קשים) [קלים] להתבשל ובחמין שלא הוחמו כדי בישולן והראיה מדאמרינן לקמן בגמרא (מב.) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא שאנו אלא תבלין אבל מלח לא דאפילו בכלי ראשון לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן מילחא צריכה בישולא כבשרא דתורא. ועוד מדאמרינן הכא שמן אף על גב שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ואמרינן נמי גבי עובדא דרבי דאמר לו לרבי יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן ש"מ שמן יש בו משום בשול דאלמא אם לא היה בו משום בישול אפילו כנגד מדורה במקום שהיד סולדת או בכלי ראשון מותר[32]. וממה שאנו צריכין לדעת בכל מקום שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר[33]. והפשר היינו כל שלא הגיע לבשולו וכדמוכח בכולה שמעתין. ועוד תנן (לקמן מא.) המחם שפינהו לא יתן לתוכו מים צונן בשביל שיחמו אלא נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ומכלל דברים אלו מותר לתת על גבי קדרה בשבת תבשיל שנתבשל מע"ש כל צרכו כגון פנאדיש[34] וכיוצא בהן כדי לחממן ואפילו תהא היד סולדת בו ואף ע"פ שהקדרה נתונה על גבי האש לפי שאין דרך בשול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה והרי אין כאן משום חשש בישול אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור דהא נראין הדברים שאסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף דפרקין דבמה טומנין ובמה אין טומנין[35] בסתם תבשילין שנוי לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא נתבשל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו מדאפליגי בפרקין דהכא באלין מילי בענין שיהוי ולא אפליגו בהו גבי הטמנה ש"מ לא שנא הכי לא שנא הכי לעולם אסור. ואע"ג דקי"ל[36] דמותר להטמין את הצונן ואפשר דבין לשמרו מן החום ולהעמידו בצנתו ובין להפיג צנתו קצת[37], אפי' הכי על גבי מחם אסור דכיון שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף ואפילו במה שהטמין בו המיחם מע"ש אסור. והיינו כרבא דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין (לקמן מח.) וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז"ל[38] ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם כמטמין את הצונן על גבי מיחם אסור ומכל מקום להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא שומר וכנותן כסוי על גבי קדרה וכ"ש אם הכלי שמוטל עליה רחב שלא יגע בה שאין זו הטמנה כנ"ל:
דהא מעשה דרבי לאחר גזרה הוה. כתוב בספר המאור[39] איכא דקשיא ליה ההיא דגרסי' בפרק תפלת השחר (ברכות כז:) פעם אחת התפלל רבי בע"ש וכו' ואוקימנא להזיע וקודם גזרה הכא נמי ממאי דבחמי טבריה ולאחר גזרה דלמא בחמי טבריה וקודם גזרה כי ההיא דהתם[40]. ויש לומר אלו לא נכנס אלא להזיע לא היו נותנין לו פך שמן לסוך אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס כההיא דאמרינן (לקמן מא.) רחץ ולא סך מעיקרא[41] דומה לנותן מים ע"ג חבית הלכך על כרחין בחמי טבריה ולאחר גזרה הוה מעשה ע"כ[42]:
לאפרושי מאיסורא שאני. איכא למידק והיכי הוה סלקא דעתין דלישבקיה למעב' איסורא ולא אמר ליה[43] איכא למימר משום דהוה מצי למימר כמאן דלא צריך להכי ולא לימא ליה אין מדיחין ואין סכין דלשון הוראה הוא וממילא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר אפילו בלשון הוראה וכן נמי שרי למימר עביד לי הכי והכי ואע"ג דממילא הוה הוראה כההיא דאמרינן טול בכלי שני ותן ולומר דבכלי ראשון אסור[44] ובירושלמי[45] התירו אפילו לשאול הלכות בית המרחץ בבית המרחץ דגרסינן התם שואלין הלכו' המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא רשב"י על מסחי עם רבי מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור. מהו שנקנח אמר ליה אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף אמר ליה אסור ואסו' דאמרית לן אסור אשכח תנ' שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא. וכתב הרמב"ם[46] ז"ל[47] דמסתברא דגמ' דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר' מאיר נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בסמוך אלא כדקא' הכא בקש להדיח לו וכו'[48].
- ↑ בס' הישר חידושים סי' רכ"ו, והו' גם בתורא"ש ל"ט: ד"ה ור"ת, וכעי"ז פי' הבעה"מ עיי"ש בד"ה מעשה, דטעם ר"מ בחמין משום גזירת מרחצאות, וצונן היינו בכה"ג שהוחם קודם לכן כנגד המדורה, ונמצא דכשמשתטף מבשל המים, אמנם בד' ר"ת מפרש רבינו וכ"ה בתורא"ש דאין כוונ' דהוי מבשל ממש, אלא דיבואו לומר שחיממם בשבת לשטיפה, ויש שכ' כעי"ז דחיישי' שיבוא להתיר הנחת קיתון מים להפשירם שם ומשתלי ויתבשלו, ויל"ע אי י"ל כן גם בד' הבעה"מ, ונמצא דבזה ייתיישב מה דהק' הרמב"ן במלחמות שם ד"ה אמר, דל"ש ששיטוף בצונן יהי' מבשל, וכי עשוי לצלות עצמו באור עד שיפשיר המים וכו'. וע"ע להלן מקו' הרמב"ן שם. ובעיקר פי' הבעה"מ כ"מ ביראים סי' רע"ד, וכ"מ בראבי"ה ח"א סי' ר"ב ת"ר, וכ"כ הב"י סי' שכ"ו ד"ה ומ"ש לכך, בתי' ב' הד' ברא"ש, ועיי"ש בראבי"ה דמש"א להלן דהפשרו אי"ז בישולו, פליגא אברייתא דהכא, ומבו' דהטעם הכא משום מבשל, והנה כפי' זה, כ"מ בתורא"ש ד"ה מפני, דמייתי מירו' דהנידון הוא במבשל ולא בגזירת מרחצאות.
- ↑ ולפי"ז ר"ש ור"מ פליגי בתרתי, וגם לפי"ז ר"מ פליג על המבו' בברייתא לק' מ: דמתיר להתמם כנגד המדורה ואח"כ שיטוף בצונן, ואוסר שיטוף בצונן ועמידה כנגד המדורה, ולפי' זה יל"ב דר"ש ור"י ל"ח שיפשיר המים כ"כ עי"ז.
- ↑ עיי"ש בירושלמי ה"ג.
- ↑ כה"ק הרמב"ן במלחמות שם.
- ↑ וכ"כ רבינו להלן בד"ה וממה ולק' מ"ח. ד"ה א"ל, להוכיח כן דלהפיג צינה ולהפשיר שמן שוים בחומם, וכ"ה התוס' לק' מ"ח. ד"ה מ"ש הא', וכ"ה הרמב"ן ד"ה ובלבד, ובמלחמות ל"ט: ד"ה ועוד מעשה, וריטב"א ד"ה לא ור"ן ד"ה מפני ורא"ש ס"י, ועיי"ש בריטב"א בשם רבינו ידידיה, דהטעם לחילוק הלש' בין מים לשמן, דבמים שייך טפי לש' חימום, ובשמן לש' בישול, וכנגד חימום נק' להפיג צינה, וכנגד בישול נק' הפשר, ובשם רבינו ברוך הביא פי' אחר דלהפיג צינה מותר אפי' במקום שיס"ב, ולהפשיר הוי טפי מהגפת צינה, ומותר רק במקום שאין היס"ב, והו' בס' התרומה סי' רל"ב, וכן הו' בהגהמ"ר רמז תנ"ו, וכ"מ במחזור ויטרי שבת סי' כ"ה ד"ה דין יין, ובסמ"ק סי' רפ"ב, וצ"ב לפי' זה, מ"ש דנק' במים הפגת צינה ובשמן הפשר, דבתרווייהו הדין שוה, ועי' פנ"י ד"ה ת"ר, די"ל דרק במים דלא ניכר החילוק בין מפשיר למבשל, חיישי' שיבוא לבשל ואסרו הפשרה אפי' כשאין היס"ב, אך בשמן דניכר החילוק, מותר להפשיר במקום שאין היס"ב, ולהפיג צינה אפי' כשהיס"ב.
- ↑ ועייש"ע ברמב"ן משה"ק לפי' הבעה"מ שם.
- ↑ אמנם ברמב"ן שם מבו' דמותר להפשיר במקום שיס"ב, וכ"כ המ"מ בד' הרמב"ם פכ"ב ה"ד, וכ"ד הסמ"ג לאוין ס"ה, אך דעת התוס' לק' מ"ח. ד"ה מ"ש, דאסור, וכ"מ בתו"י לעיל ל"ז: אות ב', ובר"ן ד"ה לא, ועל הרי"ף ד"ה ת"ר, וכ"ה בתורא"ש מ"ח. ד"ה מ"ש ורא"ש סי' י'.
- ↑ כ"כ הרמב"ן שם בד"ה ובודאי, דבחמין הטעם משום גזירת מרחצאות, ובצונן משום שדרכם הי' לשטוף בצונן אחר שרוחץ בחמין, וכדלק' מ"א. וחיישי' למראית העין, וכ"כ הר"ן ל"ט: ד"ה אמר רב איקא. וע"ע בד' רבינו שם ד"ה לא ישתטף.
- ↑ ועיי"ש ברמב"ן שהוסיף דלרחוץ בצונן מותר ובשיטוף גזרו משום מראית עין, ולפי"ז ר"ח דחילק להוו"א בין כלי לקרקע, היינו רק לר"י ור"ש, עוד כ' הרמב"ן באופן נוסף דר"מ מחמיר בצונן, משום דזה הי' מנהג מרחצאות להשתטף אחר הזיעה, וזהו אותו טעם כמו שהחמירו בחמין.
ובעיקר שי' זו דהטעם משום גזירת מרחצאות, כ"ה בתוד"ה מפני בשם הריב"א, וכ"פ הרמב"ן בחי' שם ובמלחמות י"ח. מדפה"ר, וברמב"ם פכ"ב ה"ג וכ"מ בד' רבינו הכא, וכ"כ הריטב"א ד"ה ובלבד, בשם ר"י והמאירי ד"ה מותר, ועו"ר, וכ"פ בשו"ע סי' שכ"ו ס"ד. - ↑ והנה יעוי' בנובי"ת או"ח סכ"ד לדון אי מוכח מדברי רבינו וסייעתו דאסור לרחוץ בפושרין, או דיושב ע"י המדורה חמור טפי מרחיצה, ועיי"ש שיצא לחלק דיושב ע"י המדורה חמור, ועי' שו"ת אגרו"מ או"ח ח"א סי' קכ"ו ענף א', דתמוה החילוק בזה, ובעיקר נידו"ז ברחיצה בפושרים, הנה עי' שו"ת חכ"צ סי"א, להתיר, וכ"ה בנוב"י שם, ושו"ע הרב מהדו"ב סי' רנ"ט, משנ"ב סי' שכ"ו סק"ז, וכ"ה בחיי"א כלל ע' דין א', וחכמ"א כלל קכ"ח. אולם בבית מאיר סי' שכ"ו ס"א, ורע"א מהדו"ק סי"ז, אוסרים, וע"ע בית מאיר יו"ד סי' קצ"ז. ועיי"ש בנובי"ת דלהמתירים בפושרים, ילה"ק מהכא, לפי' הראשונים הנ"ל דהטעם משום גזירת מרחצאות, וכה"ק הבית מאיר יו"ד סי' קצ"ז וכ"ה בשעה"צ סי' שכ"ו סק"ו, ועי' אגרו"מ שם דלהמפרשים דהפשר מים שעליו ה"ז כהוחמו בשבת, ל"ק דדילמא בהוחמו מאתמול מותר בפושרים, ובעיקר הענין כ"כ המאירי ד"ה מיחם, וכ"כ המג"א סי' שכ"ו סק"ו, בד' הרא"ש. ובנוב"י שם כ' די"ל דהאיסור הוא רק ביושב כנגד המדורה ומתחמם עי"ז, משא"כ רוחץ בפושרים דל"ד לרוחץ בחמין, אמנם עי' תהל"ד סי' שכ"ו סק"ו ועוד אחרונים לתמוה לתי' זה, מלש' רבינו והרמב"ן ועו"ר הנ"ל, שכ' דנמצא רוחץ בפושרים, ומש' דבכל גווני אסור, ובעיקר לש' רבינו זה, כ"ה בחי' הרמב"ן שם ובמלחמות ל"ט: ד"ה ועוד מעשה, ובמיוחס לר"ן ד"ה ובלבד בשם הרא"ה.
והנה בשי' זו דהיינו משום גזירת מרחצאות מצינו ב' דרכים, די"א דכשעומד אח"כ כנגד המדורה, ה"ז כרוחץ כ"ג בחמין, וי"מ דה"ז כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת עצמה, ועי' רמב"ם פכ"ב ה"ג, כפי' א', אולם בר"ן על הרי"ף ד"ה ת"ר ובמאירי ד"ה מותר, מבו' כפי' ב', וכ"מ בתורא"ש ד"ה מפני בשם הריב"א, וכ"כ המג"א סי' שכ"ו ס"ו בד' הרא"ש ס"י ועו"ר שהזהירו מלקרב היד למדורה אחר נט"י. - ↑ ד"ה לא שיחמו, וד"ה אלא.
- ↑ וכ"מ ברמב"ן ד"ה ובלבד וסמ"ג לאוין ס"ה וכ"כ המ"מ פכ"ב ה"ד בד' הרמב"ם שם, אמנם עי' מיוחס לר"ן ד"ה ולא בשם הרא"ה, דלא בשביל שיחמו, היינו שלא יעמידם קרוב למדורה אלא מרחוק שלא יוכל להתחמם, וע"ע להלן שיטת רבינו.
- ↑ וכ"כ התוס' לק' מ"ח. ד"ה מ"ש, ועו"ר לדעת רש"י, ולפי"ז הך כללא דיס"ב אסור ואין יס"ב מותר, קאי על התבשיל, כמבו' בד' רבינו והראשונים, ובשו"ע סי' שי"ח ס"ט, פי' דהכלל דיס"ב אסור ואין יס"ב מותר, היינו דאם יש בכ"ר מים שהיס"ב, אסור ליתן לתוכם תבשיל, ועיי"ש דלפי"ז כ"ר שהעבירוהו מהאש כ"ז שהיס"ב ה"ה מבשל, ועי' ב"י שם ד"ה כ"ר, דכ"מ בתוד"ה ש"מ, ולפי"ז גם כשהתבשיל לא יבוא לידי יס"ב אסור, [ויל"פ משום דכ"ר מבשל מדרבנן], ועיי"ש בביהגר"א אות כ"ו דמקו"ד השו"ע מירו' פ"ג ה"ד, "הכל מודים בכ"ש שהוא מותר, מה בין כ"ר לכ"ש, אר"י כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת, אמר ר' יונה כאן וכאן אין היד שולטת עשו הרחקה לכ"ר ולא עשו הרחקה לכ"ש, והירו' אי' גם במעשרות פ"א ה"ד. וע"ע מהר"י קורקוס מעשה פ"ג הט"ו בד' הרמב"ם דסתם כ"ר יס"ב, וסתם כ"ש מותר ליתן בו עד שתדע שיס"ב.
- ↑ וע"ע מש"כ לעיל בד"ה הא דת"ר, בישוב קו' הרמב"ן.
- ↑ וכ"ה הוכחה זו כל סיעת רבינו דלהלן, אמנם עי' שפ"א ד"ה אר"י, לדחות דמפשיר דאין רוצה לבשל ול"ח לחיתוי, ויל"ע בדחי' זו, דיש לתלות זה אי האיסור בחזרה משום חשש חיתוי, או משום נ' כמבשל. ובעיקר הענין אי איסור חזרה משום חיתוי או נ' כמבשל, הנה מרבינו והראשונים מש' מצד מיחזי כמבשל, וכ"נ מתו"י ל"ז: אות ב'. ויתכן דהרמב"ן דלהלן ס"ל מצד חשש חיתוי, וע"ע שעה"צ סי' רנ"ג סקל"ז, ב' הטעמים.
- ↑ וכ"ה הריטב"א ד"ה ואסיקנא, ובחי' הר"ן ד"ה לא, ועל הרי"ף ד"ה ת"ר. אך עי' רמב"ן ד"ה ובלבד, דאין לחלק בין הפשר סמוך למדורה להפשר ע"ג האש דמיחזי כמבשל, ומוכיח כן מלק' מ"א. אמנם עי' מיוחס לר"ן ד"ה שמן, לדחות דבמיחם מיירי בהעבירו מע"ג האש, דאין מיחזי כמבשל.
- ↑ וכה"ק התוס' לק' מ"ח. ד"ה ומ"ש הא', וכ"ה בריטב"א מ"ח. ד"ה ואסיקנא ור"ן בסוגיין, ותורא"ש לק' שם.
- ↑ לרבינו גם באין שופך הכל בב"א, אין המים מתחממים מיד, אלא לאחר זמן, והנה הפנ"י לק' מ"א. ד"ה אלא דאכתי, הק' בהא דנותן לתוכו מים מרובים כדי להפשירם, דהא מים הראשונים שנכנסים מתבשלים, ואפי' יערה הכל בב"א, א"א לצמצם שיכנס הכל בב"א, וכה"ק בתורי"ד שםד"ה לא יתן, למ"ד תתאה גבר, דכל מקצ' מתבשל. (עיי"ש בפנ"י דק' בעיקר לרש"י שם בע"ב ד"ה אלא, דל"ש לצרף רק בממלא כולו, וזה ל"ש בב"א).
ובפנ"י שם תי' דכיון ששופך הכל, מגלה דעתו שאין רוצה שיתבשלו, והוי דשאי"מ, א"נ דכיון ששופך מים מרובים ואין מלאכת הבישול מתקיימת אי"ז דומה למבשל, וגם לר"י מותר. ובצל"ח שם ד"ה המיחם, תי' דבאמת בשופך מרובים למים מועטים הוי בישול בכל מקצ' שנכנס ראשון, אבל בשופך מרובים למיחם ריק, אין המיחם מבשל מיד רק לאחר זמן. והנה בתורא"ש מ"ב. ד"ה נותן, נוקט דבשופך הכל בב"א אינו מבשל אפי' כדי קליפה, וכ"מ בחיי"א כלל כ' ס"ג. וובד' רבינו הכא מבו' דגם באין שופך הכל בב"א, אין המים מתחממים מיד, אלא לאחר זמן, ובתורי"ד שם מבו' דגם מים מרובים לתוך צוננים, מתבשלים רק לאח"ז. - ↑ ובתוס' כ' דאין לדחות דבמדורה הקילו כיון שקרוב לאש לא יבוא לידי בישול, משא"כ במיחם חשו דיטעה וכו', דהרי במיחם התירו מרובים ול"ג אטו מועטים.
- ↑ וע"ע ראש יוסף ד"ה אמר רב אדא, מש"ב ברמב"ם (פכ"ב ה"ו) דמתיר ליתן צונן למיחם שפינהו להפשירן, ולא כ' דדוקא במרובים, משום דס"ל כרש"י דשרי הפשר במקום שיס"ב, וע"ע ראש"י מ"א. ד"ה אמנם נאמר, ליישב לרש"י דאזיל לשיטתו דשהייה והטמנה הם איסור א', ולפי"ז במועטים הוי הטמנה כיון דהמיחם מוסיף הבל, משא"כ מרובים דמבטלי כוח החום של הדפנות, ול"ה הטמנה.
- ↑ וכה"ק הראשונים הנ"ל.
- ↑ כ"ה גי' הרי"ף וכ"ה הריטב"א ד"ה גירסת בשם הר"ח, וכ"ה הר"ן ד"ה לא בשביל, ועל הרי"ף ד"ה וש"מ והמאירי ד"ה מאחר וראבי"ה ח"א סי' ר"ב ד"ה ת"ר. ויש שר"ל דכ"ג תוס' מ"א. ד"ה רחץ.
- ↑ וכה"ק ש"ר לרש"י דנתיר גם כ"ש, ובריטב"א שם תי' דלרש"י אסור להפשיר במקום שיס"ב, וכ"ר הוי מקום שיס"ב, וכ"ש אינו יכול לבוא לידי בישול, ולפי"ז הפשרו זהו בישולו, היינו דאסור אטו בישול, וכ"כ בס' התרומה סי' רל"א, וכ"מ ברד"ה וש"מ, וכ"ה בחי' מהר"ם בנעט ברד"ה סכה, וע"ע ראש יוסף ד"ה וש"מ, דרש"י לשיטתו (ד"ה לא בשביל) דמותר להפשיר במקום יס"ב, ומעיקה"ד מותר להפשיר בכ"ר, וא"ל טול בכ"ש, משום דגזרו על הפשר בכ"ר, אבל בכ"ש ל"ג משום דאינו מבשל. והשפ"א ד"ה אר"י, תי' דאם מכוין להפשיר מותר אפי' במקום יס"ב, ואם דעתו לחמם אסור כבר בהפשר, ובמעשה דרבי כוונתו להחם, וע"כ אסר אפי' הפשר במקום יס"ב, ומקום דל"ש יס"ב, התיר לחמם ולא רק להפשיר, ובאו"ש פ"ט ה"ב תי' דתולדת תולדה דאש הוי ככח כוחו דמצינו בכ"מ דפטור, ולפי"ז י"ל דדוקא כ"ר שנתחמם מהאש אסור לבשל בו, משא"כ המים שבתוכו שנתחממו מהקדירה שנתחממה מהאש דה"ה כתולדת תולדת האש, ועיי"ש לבאר לפי"ז דרבי התיר הפשר בכ"ש אע"פ דזהו בישולו, משום דהי' חמ"ט שהם תולדות חמה, ואע"פ דגזרו בהם אטו תולדות אור, בכ"ש ל"ג, כיון דבחמי אור מה"ת אי"ז בישול.
- ↑ עי' בד' רבינו אבל, די"ל דהמעשה הי' בחמ"ט דאין בהם בישול מה"ת דהוו תולדות חמה, ומדרבנן אסרו, וע"כ החמיר בכ"ר משום דהפשר זהו בישולו ואסור מדרבנן, משא"כ בכ"ש דל"ג.
- ↑ וכ"נ התוס' לק' מ"ח. ד"ה מ"ש הא', דבמקום שיכול לבוא לידי בישול אסור אפי' לזמן מועט שמא ישכח, וההיתר רק במקום שאין יכול לבוא לידי היס"ב, וכ"ה בתו"י לעיל ל"ז: אות ב', ובר"ן על הרי"ף ד"ה ת"ר, ובחי' הר"ן ד"ה לא ותורא"ש לק' מ"ח. ד"ה מ"ש ועו"ר, וכ"פ הב"י סי' שי"ח ד"ה מותר ליתן, [עיי"ש דהלכה כרבים, וגם הירו' מסייע לזה], ובשו"ע סי' שי"ח סי"ד, [ועיי"ש בסט"ז]. ויעוי' שו"ת אגרו"מ או"ח סצ"ג לדקדק דלתוס' האיסור מצד שמא ישכח, ולש"ר גזרו על הפשר אטו שיחמם עד בישול, ולא מצד שישכח. ובעיקר הענין בסה"ת סי' רל"ב, מבו' שיטה ג' דלהפיג צינתן מותר אפי' סמוך לאש, כיון שאין דעתו להשהות שם, אבל להפשיר מותר רק במקום שאין יכול לבוא לידי בישול, והו' בהגהמ"ר רמז תנ"ו ובמחזור ויטרי שבת סי' כ"ה ד"ה דין יין ובסמ"ק סי' רפ"ב, וכ"ה הריטב"א ד"ה לא בשם רבינו ברוך, [והו' בס' התרומה הנ"ל].
- ↑ כה"ק רבינו לק' שם בד"ה א"ל הב', וכה"ק התוס' שם ד"ה מ"ש והרמב"ן ד"ה וההוא, וש"ר שם.
- ↑ הו' גם בד' רבינו לק' שם, וכ"ה בתוס' שם ד"ה מ"ש, וכ"ה בש"ר שם, עיי"ש מאירי ד"ה אסור ורא"ש סי' ג'.
- ↑ עיי"ש בשם רבינו יונה, והזכירו רבינו גם להלן בדיבור זה, וע"ע בד' רבינו לק' שם עוד מתירו' הראשונים.
- ↑ והו' ד' רבינו במ"מ בהל' שבת פכ"ב ה"ד, ועי' ב"י סי' שי"ח ס"ד (א) ד"ה אבל, לדקדק דרבינו לא חילק בין יש בו מרק לאין בו אלמא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת ואם כן מתניתין דכל שבא בחמין מלפני השבת אפילו ביש בה מרק נמי היא, ועיי"ש כן גם בד' הר"ן י"ט. מדפה"ר ד"ה ת"ר מביא, ועייש"ע, וכ"ה בחי' הר"ן ד"ה לא בשביל. אמנם עי' ברא"ש סי' י"א, דמרש"י י"ח: ד"ה מגיס, מדוקדק דיש באח"ב בלח [וגם ביבש] שבושל כמאב"ד, ואפי' שעדיין חם, ובאמת הרא"ש עצמו ס"ל דבלח כמאב"ד אין בישול, אך עי' ב"י שם ד"ה אפי' ובב"ח שם ס"ב, בד' הרא"ש אי ס"ל כן במסקנ"ד. ועייש"ע ברא"ש דלרש"י לח שבושל כ"צ, ונתקרר יש באח"ב, והסכים הרא"ש לזה, ועיי"ש בב"י דלרש"י הנ"ל, ההיתר שרייה בחמין, הוא רק ביבש כתרנגולתא דר"א, אך בלח שנתקרר יש באח"ב גם בבושל כ"צ. עוד עי' ריטב"א ל"ט. ד"ה כל בשם תוס', להק' דלעיל ל"ד. מבו' דאין טומנים משחשיכה אפי' בדבר שאין מוסיף הבל שמא ירתיח, ומש' דגם במבושל חיישי', הרי דיש באח"ב במבושל כ"צ, ואיך התירו שרייה בחמין, ותי' בשמם דחלוק דבר יבש מבושל דאין בו באח"ב ואפי' צונן, ללח דיש באח"ב, ועיי"ש דלא נהירא, והוא תי' דהאיסור הטמנה שם שמא ירתיח משום דנ' כמבשל, וזה ל"ש בשרייה, דדרך בישול הוא ע"ג האש ממש, ולא בחמין שהוסרו מהאש שהם תולדות האור. ויעוי' שביה"ש מבשל סקכ"ד, בשם טל אורות, דמש' מהריטב"א דיש באח"ב ביבש מבושל כ"צ במבשל ע"ג האש, דאל"ה ל"ש גזירה בהטמנה שמא ירתיח על האש עצמו דבעצמו הוי גזירה, ועיי"ש בשביה"ש לדחות דמשמעו' הריטב"א דגם ע"ג האש אי"ז מבשל ממש, אלא רק נ' כמבשל, ומצינו לעיל ל"ד: דגזרו בהטמנה אטו הטמנה ברמץ שהיא אטו חיתוי בגחלים, וע"ע משנ"ת בריטב"א שם.
- ↑ הר"ן העתיק ד' רבינו, אמנם בענין זה עיי"ש בד"ה ומיהו הנ"מ, דדוקא בכ"ר או כנגד המדורה אך ע"ג האש ממש אסור אא"כ גרוף או קטום, וכד' רבינו כ"פ הרמ"א רנ"ג ס"ה, ובעיקר סברת הר"ן להתיר, עי' אג"ט אופה סקמ"ח אות ב', שביאר דהר"ן לשיטתו לח: ד"ה עודן, דלהירו' פ"ג סוה"א דאין הנחה עג"ק מבטלת שההיה רק בסילק הקדירה בע"ש ומחזירה בשבת, יעו"ש, ועי' רמ"א שם ס"ב ומג"א שם סקל"ו, ועי' מיוחס לר"ן ד"ה שמן, מש"כ וז"ל: ולפיכך התירו בחזרה בגרו"ק דכיון שאינה מחזירה אלא כדי שלא תצטנן והיא גרופה וקטומה תו לא מחזי כמבשל דבר חי לכתחלה, עיי"ש, והיינו דגם בנצטנן לגמרי שרי.
- ↑ וכ"מ ברש"י לעיל ל"ו: ד"ה לא, אמנם עי' בד' רבינו לעיל ל"ו: בסוד"ה עד הב', דטעם שהייה בתנור גרוף, משום דהבלו רב, ואינו נ' כגרוף ואתי לשהויי או לאהדורי בכירה שאינה גרופה, ואתי לחתויי, ומש' דהטעם משום חיתוי. והנה כדברי רבינו הכא כ"כ גם הריטב"א ד"ה ואסיקנא, מיוחס לר"ן ד"ה שמן, חי' הר"ן ד"ה לא, ועל הרי"ף ד"ה ת"ר, [ועיי"ש שפ"א ד"ה אר"י, ורמב"ן שם ד"ה ובלבד, ומה שצויין בדבריו]. וכ"נ מהתו"י לעיל ל"ז: אות ב', וע"ע להלן בשם מיוחס לר"ן ל"ו: ד"ה איבעיא. וע"ע רא"ש סי' י' ותורא"ש מ: ד"ה מביא. והנה עי' שעה"צ סי' רנ"ג סקל"ז דמרש"י הנ"ל מבו' דטעם איסור נתינה ע"ג כירה שאינה גרופה, משום דנ' כמבשל. אמנם המהר"ם ל"ו: ברד"ה אבל, דחה דרק לד' ב"ש פירש"י הטעם משום דנ' כמבשל, אך לב"ה דמותר חזרה בגרופה, הטעם בשאינה גרופה, משום חשש חיתוי.
ובס' הישר לר"ת סי' רל"ה פי' דטעם איסור חזרה בשאין גרופה גם לחנניה, משום חשש חיתוי, כיון שנותנה על הכירה וגילה דעתו שצריכה חימום חיישינן, ומשו"ה בגרופה וקטומה שיש היכר, מותר חזרה, וכ"מ בתוס' לעיל ל"ח: ד"ה פינה, בד' ר"ת. ובתוספת שבת סי' רנ"ג סקמ"ג כ' כעי"ז דטעם איסור נתינה בתחילה, משום חשש חיתוי, כיון שכך הרגילות לעשות. ועי' חזו"א סל"ז סקכ"א דלטעם דחשש חיתוי, איסור חזרה היינו גם כשמניח ע"ג הכירה ועתיד להדליק האש רק אח"ז, דגם בזה יש חשש חיתוי. עוד יעוי' שו"ע הרב סי' רנ"ג קו"א סק"ח דכ"מ מהרא"ש שם שביאר ההיתר להניח קיתון מים אצל המדורה להפיג צינה ואפי' כשהיס"ב, ואע"פ שאסור ליתן בתחילה בכירה גרופה גם דבר המבושל, משום דדומה לסמיכה, וכיון שמרחיק מהמדורה יש היכר ולא יבוא לחתות, [ועיי"ש ברא"ש עפ"י ירו' ה"א, דאסור להניח מים אצל המדורה, במקום שאם ישהה אותו כל היום יבוא לידי בישול]. ובעיקר קו' הרא"ש, עיי"ש גם שהק' לגבי שמן להך מ"ד דאין בו משום בישול, ובתו"י לק' ל"ז: אות ב', תי' דכיון של"ש בישול בשמן, מותר ליתנו אצל המדורה, ושאני תבשיל דשייך בו בישול, ומה שהתירו מים, היינו בכה"ג שאפי' יהיו שם כל היום לא יבואו לידי בישול, ודקדקו מהתו"י, דטעם נתינה בכירה שאינה גרופה, משום דנ' כמבשל, ודו"ק. וע"ע רבינו הכא כ' דמותר ליתן כנגד המדורה, דאין דרך בנ"א לבשל כן, ואי"ז נ' כמבשל, ועי' משנ"ב סי' שי"ח סקצ"ב.
ועי' משנ"ב שם דהרא"ש ורבינו פליגי אי סגי במה שמניחו כנגד המדורה מהני, וזה ד' רבינו, ולהרא"ש צריך להרחיק קצ', אבל סמוך למדורה אסור. אמנם עי' חזו"א סי' ל"ז סקי"ד, שדחה המשנ"ב, ועיי"ש בסק"ט ד"ה רא"ש בדרך א' לבאר הרא"ש, דהפסק אויר בין תבשיל למדורה מהני והוי היכר ול"ח לחיתוי, ומשו"ה דבר שאין בו בישול כשמן מותר ליתנו אצל המדורה גם במקום שהיס"ב, והוסיף, דמה שסיים הרא"ש דאסור ליתן חמין כנגד המדורה כשיכול לבוא לידי בישול, הטעם משום שמא יתבשל, ולא משום חזרה, ועיי"ש דלפי"ז מותר ליתן דבר מבושל כנגד המדורה, גם כשיכול לבוא ליס"ב, וכ"פ בשו"ע סי' שי"ח סט"ו, [ועיי"ש משנ"ב סקצ"ד, לב' עפ"י הרא"ש, דמיירי במרחיקו קצ' מהמדורה ויש היכר]. וכן עולה הדין מד' רבינו הכא. עוד יעו"ש בחזו"א לבאר באופ"א, דמה שאסר הרא"ש ליתן כשיכול לבוא לידי בישול, היינו משום "חזרה", ומה שהתירו ליתן מים, היינו במקום שאפי' יהא שם כל היום לא יתבשל, ועיי"ש דלפי"ז אסור ליתן דבר יבש מבושל כנגד המדורה, במקום שיכול לבוא לידי בישול, ודלא כשו"ע הנ"ל, ולדרך זו, מה שהתירו ליתן שמן גם במקום שהיס"ב, צ"ל כהתו"י הנ"ל משום דל"ש בו בישול. ובעיקר הענין ע"ע ריטב"א ל"ז: ד"ה כללא, שצירף טעם נ' כמבשל וחשש חיתוי, [ויתכן דכ"מ במיוחס לר"ן דלהלן], דעיי"ש שהתיר להחזיר דבר המצטמק ורע לו לכירה שאינה גרופה, כיון דלא מחזי כמבשל ולחתויי נמי ליכא למיחש, ועיי"ש בריטב"א ל"ו: ד"ה איבעיא, דגם לחנניא, בחזרה החמירו משום דנ' כמבשל, ואי"ז משום חיתוי, דלחנניא ל"ח לחיתוי. עוד יעוי' מיוחס לר"ן ל"ו: ד"ה איבעיא, דלחנניא איסור חזרה בשאינה גרופה, משום שכשנטלה נצטננה הכירה, וחיישי' לחיתוי, אמנם בסוגיין בד"ה שמן, כ' המיוחס לר"ן דהיתר החזרה בגרופה, כיון שמחזירה רק כדי שלא תצטנן, והיא גרופה, ע"כ אינו נ' כמבשל.
וע"ע ר"ן על הרי"ף ל"ו: ד"ה איבעיא, טעם חזרה, דנ' כמבשל. ועי' חי' הר"ן ל"ז. ד"ה אי, שהוסיף, דכיון שחומה רב נ' כמבשל, ובדף ל"ח: על הרי"ף ד"ה לא, מבו' טעם דחשש חיתוי, [עיי"ש דקיי"ל כהל"ק דבעי' "עודן בידו ודעתו להחזיר", משום דקרובים לידי איסור תורה, והיינו חיתוי, וכדבי' הט"ז סי' רנ"ג סקי"ג, עיי"ש שיישב עפי"ז, ועי' שו"ע הרב סי' רנ"ג קו"א סק"ח בד' הט"ז דאיסור חזרה בגרוף, משום חשש חיתוי]. - ↑ מבו' בד' רבינו דגם למ"ד שמן אין בו משום בישול, היינו רק דל"ש לבשלו כנגד המדורה, אלא ע"ג האש, וכמו"כ מבו' ממה שהשווה רבינו שמן למלח, ולגבי מלח מבו' דמתבשל רק ע"ג האש כבישרא דתורא, וכמו"כ מוכח מדלא התירו להניח שמן ע"ג האש עצמה. והנה יש שדייקו מהרמב"ן ד"ה ובלבד, דשמן אין בו משום בישול, היינו ששיעור בישולו יותר מיס"ב, כיון דפחות מכך אינו משתנה. אמנם עי' מ"מ פ"ט ה"ג דמהמבו' בסוגיין דשמן אין בו בישול, זהו מקו"ד הר"מ שם דדבר שאי"צ בישול, אין חייב עליו משום בישול, וע"כ שמן דאי"צ בישול ל"ש בו בישול, וכ"כ המיוחס לר"ן ד"ה שמן, ועיי"ש דאע"פ דשמואל לק' אוסר מים ושמן כל שהיס"ב, היינו לשיטתו דיש במים ושמן בישול, אבל בדבר שאין בו בישול לכו"ע מותר הנחתו כנגד המדורה אפי' כשהיס"ב. ויל"ע מחימום מים. והעירו דלפימש"כ המפרשים בד' הר"מ דדבר הנאכל חי כמות שהוא אסור מדרבנן, אין להוכיח משמן, דהרי בשמן מותר לכתחילה.
- ↑ עי' לעיל משנ"ת מד' הראשונים בזה.
- ↑ בריטב"א מ: ד"ה ואסיקנא, אי' אינפאנאדאס, אמנם בד' רבינו ובר"ן אי' פנאדיש, והו' בב"י ס"ס רנ"ג, ועי' משנ"ב שם סקפ"ו ושי"ח סק"ק, לחלק בין פאנדיש לאינפאנדא, ובסה"ת סי' רל"ה אוסר באינפאנדא משום נולד, ויעוי' שו"ע ורמ"א שי"ח סט"ז וב"י שם ד"ה ואסור, וע"ע בריטב"א לק' נ"א: ד"ה אין.
- ↑ עיין לקמן מז:
- ↑ עיין לקמן נא.
- ↑ עי' רש"י לק' נ"א. ד"ה נותן, דלדעתו אסור הטמנת צונן להפיג צינתו, רק לשומרו שלא יתחמם, ועי' א"ר סי' רנ"ח סק"ג, והגהות הראמ"ה מ: ד"ה טול. אמנם הרמב"ם פ"ד ה"ד ושו"ע רנ"ז ס"ו, פליגי ומתירים להטמין צונן להפיג צינתו. ועי' חלק"ב מ"ח. ד"ה חזיוה, דמרש"י הנ"ל מוכח דלא כפי' רבינו יונה בסוגי' מ"ח. [והביאו רבינו הכא] דבין לרבה ובין לר"ז מותר להטמין צונן להפשירו, ורק אסור להטמינו בצד המיחם משום דחשיב מוסיף הבל, וצ"ב מד' רבינו הכא, דמחלק נידו"ז דרש"י והרמב"ם מפי' הרבינו יונה. וע"ע בד' רבינו לק' שם ד"ה אמר, ומשנ"ת בדבריו.
- ↑ הביאו רבינו לק' שם בד"ה א"ל הא', והו' גם בר"ן עהרי"ף שם ד"ה ומקשו, ועיי"ש משנ"ת בביאו"ד.
- ↑ ד"ה מעשה, והו' גם בר"ן ד"ה דהא, וכה"ק התורא"ש ד"ה והא, וריטב"א ד"ה דהא.
- ↑ עי' תורא"ש שם שתי' דריב"ל הי' בסוף ימי רבי, ודילמא באותה שעה גזרו, ובפנ"י ד"ה אמר רבינא, תי' דרש"י דמפרש דנכנס להזיע, ס"ל כתוס' (ק"ט. ד"ה רוחצין, בשם רבינו נסים ורי"ף קמ"ז.) דגם בחמ"ט התירו רחיצה ולא זיעה, אך מעיקרא בגזירת זיעה במרחצאות ל"ג בזיעה בחמ"ט, ורק אחר שגזרו ברחיצה בחמ"ט נכלל גם זיעה, וכשהתירו רחיצת חמ"ט נשאר גזירת זיעה, ורבי הי' אחר גזירת רחיצה וזיעה דמרחצאות וקודם הגזירה בחמ"ט, וכ"ת הישועות יעקב סי' שכ"ו סק"ב.
- ↑ מבו' דרבינו גור' תיבת "מעיקרא" וכגי' הרי"ף, ודלא כתוס' מ"א. ד"ה רחץ, שמחקו תיבה זו, וע"ע בעה"מ ל"ט: ד"ה מעשה ותורא"ש מ"א. ד"ה רחץ ופרי"ד ד"ה תניא, ומה שצויין בדבריהם.
- ↑ ותי' זה הו' גם בריטב"א ותורא"ש שם, ויש שר"ל דלדעה זו מותר להזיע בחמ"ט, וע"כ ל"ש לפ' קודם גזירת זיעה בחמ"ט, ובעיקר הענין כ"כ רבינו וריטב"א ור"ן עהרי"ף לק' קמ"ז. ד"ה הרוחץ, וכ"ה בשו"ת הר"ן סי' ד' וברא"ש פכ"ב סי"ב.
- ↑ עי' נשמ"א כלל ג' סק"ח, להק' דלא מצינו היתר לעבור איסור תורה להציל חבירו מאיסור אחר, רק אם איסורו קיל יותר כדלעיל ד. [ועי' להלן משנ"ת דלהראשונים האיסור בביה"כ מדרבנן], עוד הק' דבמעשה דרבי ור"מ איסורם מדרבנן, כמו בישול בחמ"ט, ואיך התירו משום זה איסור תורה, ותי' דהתירו רק לומר בלשון אין סכין וכיו"ב, דהדיבור עצמו ל"ח ד"ת, רק דלומד מזה האיסור, אך אמירה להדי' דאסור להדיח בשבת אסור, אמנם יל"ע ממשמעו' ראשונים דלא כהנשמ"א, ואדרבה עדיף לומר בלש' הוראה, ועי' בזה בביאוה"ל סי' פ"ה ד"ה ואם.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ור"ן ד"ה לאפרושי, והנה ממה שהתירו לכתחילה, מבו' דאיסור בביה"כ הוא מדרבנן, וכ"נ בס' חסידים סי' תקמ"ו דהוא מדרבנן, וכ"כ הכס"מ הל' קרי"ש פ"ג ה"ה, ועי' נשמ"א כלל ג' סק"ב שהק' דהרי"ז אסור מה"ת, וע"כ אסר לומר בלש' הוראה, אמנם להראשונים י"ל דהיינו מדרבנן, וע"ע ביאוה"ל סי' פ"ה ד"ה ואם, דמהר"ן שם מוכח דמותר בדרך הוראה אע"פ שיכול בלי זה, וכ"מ בריטב"א ד"ה ופרקי'. והנה בגמ' לק' ק"נ: ילפי' לה מ"והיה מחניך קדוש" , ועי' פמ"ג רפ"ב משב"ז סקפ"ו, להעיר מזה לרמ"א (יו"ד רפ"ב סי"ט) שהטעים האיסור הרהור בד"ת במבואות במטונפות, משום כבוד תורה, ואמאי לא מייתי מהקרא ד"והיה".
ובעיקר הענין הנה בנשמ"א שם ר"ל דדיבור אסור מה"ת לכו"ע, והרהור תלוי בפלוגתת הראשונים, [עיי"ש דלרש"י לק' ק"נ. ד"ה מותר, הוא מה"ת, ולרבינו יונה ברכות כ: מדרבנן], והנה במהרש"א מהדו"ב ד"ה תדע, הק' דאמאי דחי' איסור הרהור מפני בישול דחמ"ט, וכי זה חמור יותר מזה, ומכאן שלוקים על חמ"ט, ומוכח שנקט דהרהור מדרבנן. עוד יעוי' במאירי ד"ה מותר להרהר, להתיר הרהור במקום ספק טינוף, ול"א סד"א לחומרא. - ↑ שבת פ"ג ה"ג ע"ז פ"ג ה"ד, והו' גם ברמב"ן שם ובש"ר בסוגיין. וע"ע בירו' ברכות פ"ג ה"ג, דאי' שם: "מהרו להרהר בביה"כ, חזקיה אמר מותר רב ייסא אמר אסור", ומשמ' דפליגי בזה. ועי' מור וקציעה סי' פ"ד ד"ה וכתב ה"ר, לבאר דהירו' לשיטתו במסכתין, דמותר לענות בהלכות בית המרחץ במרחץ.
- ↑ צ"ל: הרמב"ן.
- ↑ שם.
- ↑ וכ"כ בש"ר הנ"ל, אמנם עי' פני משה שם שפי' מעשה דרשב"י שהי' ג"כ במקום לאפרושי מאיסורא, וכן מעשה דרב ושמואל, ועיי"ש ביאור המו"מ שם עפי"ז.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |