רשב"א/שבת/מ/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן רשב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע |
דאי מכללא הני מילי במתניתין אבל בברייתא לא. איכא למידק[1] מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכדאמרינן בכתובות בפרק שני דייני גזירות (קט.) גבי כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, ואבעיא להו התם במתניתין או אפילו בברייתא, ואהדרינן מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר, וכן במנחות פרק הקומץ רבה (לא.-לא:) אמר רב אשי אמר לי מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא פשיטא מי קאמר במשנתינו כל מקום קאמר. ויש לומר דהכא הכי קאמר: דלמא אמר רבי יוחנן בפירוש במשנתינו, דלא שמיע ליה לרב יוסף מימרא בלישנא דוקא, ואהדר ליה אנא בפירוש שמיע לי[2].
וכיון דלא איפסיקא להו מימרא היכי אתמר אי במשנתינו או בכל מקום, לא עבדינן עובדא כדברי המכריע בברייתא. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דקידושין (כד:)[3].
ואם תאמר היכי פסק רבי יוחנן כרבי יהודה, והא אוקימנא מתניתין כרבי שמעון, ואיהו קאמר (לקמן מו.) הלכה כסתם משנה[4]. ואף על גב דאמרינן בעלמא (יבמות טז: וש"נ) אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן[5], מכל מקום לא שתיק גמרא בשום מקום דלא ליקשי לה אלא מקשה לה ומפרק לה אמוראי נינהו.
ויש לומר[6] דרבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח, דתנן לקמן בפרק חבית (קמז.) הרוחץ במי מערה ובמי טבריא מסתפג אפילו בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו, ורבי יוחנן (שם עמוד ב) מתני לה להא כבן חכינאי, ודייקינן עלה בגמרא (בע"א) קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא בחמין אף מי מערה בחמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא, מכלל דלהשתטף אפילו לכתחילה, מני רבי שמעון היא, וכיון דההיא אתיא כרבי שמעון ותני לה כבן חכינאי הוה ליה מתניתין דהכא סתם ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם. וזה דחוק בעיני, דאף על פי ששנה אותה בן חכינאי, מכל מקום אין מחלוקת שנויה בפירוש באותה משנה, והיאך נעשה זה כסתם ואחר כך מחלוקת[7].
אבל בתוס'[8] תירצו דכיון דאיכא מחלוקת בברייתא ואיכא הכרעה במקום מחלוקת דברייתא, ובהכרעה לא אמר רבי יוחנן שתהא הלכה כסתם משנה. וזה נכון. ומכל מקום מפני שהוא אומר בעלמא הלכה כסתם משנה הוצרך לפסוק כאן בפירוש הלכה כרבי יהודה, ולא סמך על מה שכבר אמר הלכה כדברי המכריע ואף על פי שרבי יהודה מכריע כאן.
ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב. מדתני ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב ולא תני והוא הדין לחמין שהוחמו מערב יום טוב, שמעינן מינה דדוקא הוחמו ביום טוב אבל הוחמו מערב יום טוב רוחץ בהם כל גופו אבר אבר[9]. והרב אלפסי ז"ל התיר בשם גאון לרחוץ בהן כל גופו, וכמו שכתב במסכת ביצה (כא:)[10] גבי מתניתין דלא יחם אדם חמין לרגליו[11]. ואף הרמב"ן ז"ל (ד"ה ואצ"ל) נראה שהסכים לדבריו[12]. ונראה לפי דבריהם, כי מה שפסק רבי יוחנן הלכה יהודה דברייתא בשבת בלבד היא שנויה ולא איום טוב.
למוצאי שבת רוחץ בו מיד. הוא הדין{הערה|וכ"כ בתוס' שם דה"ה לשבת, וכ"ה ברמב"ן ד"ה הא, וריטב"א ד"ה פקקו, ור"ן ד"ה והא, ומצינו בזה ג' דרכים וכדלהלן.}} דהוה מצי למיתני למחר נכנס ומזיע כדרך ששנו ביום טוב, דגזירת שבת ויום טוב בבת אחת הוה וגזירה חדא הויא וברייתא זו קודם שגזרו על הזיעה נשנית מדקתני מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע. ותדע לך דחדא גזירה הואי, מדתניא בהא ברייתא משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור, ואמרינן מאי עוברי עבירה ומייתו הא דרבי יהושע בן לוי בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת ואע"ג דהא ברייתא דידן איירי ביו"ט כדקא אמרינן מעשה במרחץ בבני ברק שפקקו נקביו מערב יו"ט, אלמא שבת ויו"ט נגזרו כאחד, אלא משו"ה לא קתני בברייתא גבי שבת למחר נכנס ומזיע כדקתני ביום טוב, משום דאין דרך להזיע בלא שיטוף חמין לבסוף ובשבת אסור להכי נקט לה ביום טוב ולא בשבת[13], ואי נמי להכי תני הכין ביום טוב לאשמועינן דאפילו ביום טוב דוקא זיעה אבל לא רחיצה לפי שכבר גזרו על הרחיצה[14].
והא דקתני ומשתטף בבית החיצון. כתב מורי הרב ז"ל דבצונן קאמר, אבל לא בחמין ואע"פ שהוחמו מערב יום טוב[15]. והביא ראיה מן התוספתא דתניא התם בהדיא (פ"ד ה"ב)[16]: מרחץ שסתמו נקביו מערב יום טוב נכנס ביום טוב ומזיע ויוצא ורוחץ בצונן, אמר רבי יהודה מעשה במרחץ של בני ברק וכו' עד ויוצאין ורוחצין בצונן אלא שהיו חמין שלה מחופין בנסרים. ומשום הכי דקדקו שהיו חמין שלה מחופין בנסרים, גזירה שלא יאמרו בחמין רחצו. ומה שהצריכו לפקוק נקבים מערב יום טוב אף על פי שלא היה משתטף כלל בחמין ואף על פי שלא גזרו עדיין על הזיעה, לפי שלא יבא לרחוץ בהן דכיון שמתחממין והולכין ביום טוב או בשבת יטעו לרחוץ בהם ולפיכך הצריכו לפקק את נקביו, הא לא פקק אינו נכנס כלל אפילו להזיע בלבד.
התחילו הבלנין להחם חמין בשבת. תמיהא לי[17] והלא לא נחשדו ישראל על השבתות, וכדתניא (גיטין נד.) נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות[18]. ומצאתי בירושלמי (דפרקין ה"ג) שלא היו מחממין בשבת אלא שלא היו פוקקין נקבים מבערב וממלאין עצים מבערב, ובלשון הזה שנו אותה שם: בראשונה היו סותמין את החמין מערב שבת ונכנסין ורוחצין בשבת, ונחשדו להיות ממלאין אותו עצים והיא דולקת והולכת בשבת, אסרו להם רחיצה והתירו להם זיעה[19]. אלא שעדיין קשה לי וכי מה איכפת להן אם היתה דולקת והולכת בשבת, והתניא (לעיל יח.) פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ומתמלאת והולכת כל השבת כולה. ויש לומר דכיון שנקביו פתוחין והוא דולק והולך בעודו רוחץ בו ודאי אתי לחתויי[20], ולפיכך אסרו בדולק בשבת והתירו בפוקק, וחזרו ואסרו[21].
- ↑ וכה"ק הרמב"ן ד"ה דאי, וכעי"ז בתוד"ה דילמא.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן שם בתי' הב', ועייש"ע משכ"ב, וכ"ת הר"ן ד"ה דאי. וברמב"ן שם ר"ל בתחילה דהלכה כד' מכריע בברייתא יעו"ש, אך דחה עפי"ד הגאונים דלהלן. וע"ע בתוד"ה דילמא.
- ↑ הו"ד ברמב"ן שם, וכ"כ הסמ"ג עשה פ"ז, וכ"כ רבינו בעירובין מ"ג. ד"ה אמש, והרא"ש סוכה פ"ו סל"ט ויש"ש קידושין פ"א סמ"א.
- ↑ וכה"ק בתוס' ל"ט: ד"ה ארבב"ח, והרמב"ן ד"ה דאי. וריטב"א אמר, ור"ן ד"ה דאי.
- ↑ וכ"ה בתורא"ש ד"ה אמר ור"ן ד"ה דאי, אמנם באמת כ"ת הריטב"א ד"ה אמר בשם בעל התרומות, וכ"כ הברכ"י או"ח סי' ש"ז סק"ט ד"ה ובטרם, בשם דברי אמת. אך עי' טו"א מגילה ט: ד"ה רבי, סתירה בד' רבב"ח אליבא דריו"ח בנידו"ז.
- ↑ וכ"ת הרמב"ן וריטב"א שם.
- ↑ ובעיקר הענין אי בכה"ג ל"ח סתם ואח"כ מחלוקת, כ"כ ביד מלאכי כללי הסמ"ך אות תצ"ח בשם תויו"ט זבים פ"ד מ"א.
ובפרי"ד ד"ה אמר רבה, תי' דשאני מתני' שהי' קודם הגזירה על חמין דמע"ש, וברייתא לאחר הגזירה, ופליגי אי גזרו גם על השיטוף, ויל"ע בזה מתו"י (אות ב') דמוכיח ממשה"ק בגמ' ממתני' על רחיצה דמע"ש, דהי' כבר בזמן הגזירה, וצ"ל דריו"ח פליג בזה. ובעיקר ד' התו"י, עי' פרי"ד ד"ה אם בשבת, דבאמת הגמ' הו"מ לת' דמתני' קודם הגזירה, אלא דדוחק הוא. ובמהרש"ל בהגהות על הסמ"ג ל"ת ס"ה אופה ד"ה דהיינו, תי' דהתנאי פליגי בשיטוף כ"ג בב"א ואבר אבר, וריו"ח פ' כמכריע לענין כ"ג בב"א, ומנת' כר"ש בכ"ג אבר אבר, ובפנ"י תי' עוד דל"א הלכה כסתם משנה, במה שנלמד ממנה רק מדיוק, ומעשה דטברי' מייתי רק להוכיח איסור הפקעה בסודרים וכו', ועיי"ש דלפי"ז א"ש משה"ק הראשונים מלק' קמ"ז. דנקט במשנה שם "הרוחץ" ומש' בדיעבד, אך להשתטף מותר לכחילה כר"ש, ואיך פ' רבב"ח כר"ש כנגד סתם משנה. והראש יוסף ל"ט: ד"ה ועדיין תי' דלרבה לעיל דטעם ר' יוסי באיסור חמי טברי' משום הטמנה במוסיף הבל, וא"כ ל"ש לגזור בחמין דמע"ש, דהוי גזירה לגזירה, וסוגיין אליבא דרב יוסף דר"י ורבנן פליגי אי חמי טברי' כחמי אור או חמה, וריו"ח פ' כרבה, עוד תי' בדף מ. ד"ה איתמר, דריו"ח פ' כרב (לק' מ.) דשרי רחיצת כ"ג אבר אבר בהוחמו מע"ש, ולפי"ז י"ל דמתני' כר"י ור"מ ומודו להתיר כ"ג אבר אבר במע"ש, אמנם עי' צל"ח ליקוט ד"ה אמר רב איקא, דרחיצה כ"ג אבר אבר חמיר טפי משיטוף כ"ג בב"א, וא"כ לר"י ור"מ אסור רחיצת כ"ג בב"א בהוחמו מע"ש, ועייש"ע מו"מ אי רחיצת כ"ג אבר אבר חמירה משיטוף כ"ג בב"א, ומייתי הוכחה לזה מטור סי' שכ"ו שאסר רחיצת כ"ג אבר אבר ואפי' שיטוף, וכ"מ במיוחס לר"ן מ. ד"ה ואי"צ, כהטור. ולהמפרשים דמתני' כר"י, והפלוגתא בברייתא שהוחמו בשבת כמו במעשה דטברי', ואסרו להם משום שיטוף שהוחמו בשבת, שפיר פ' ריו"ח כר"י דהוי כסתם משנה, עוד יעוי' ברע"א ד"ה והאי, שר"ל דגם לש"ר דפליגי במע"ש ומתני' כר"ש, יל"פ דריו"ח פליגי וס"ל דפליגי בשבת, ומתני' כר"י, אמנם יעו"ש לדחות תי' זה, דע"כ לריו"ח פליגי במע"ש, דאל"ה בין אי מתני' כר"ש או כר"י, הדין דבשבת אסור ומע"ש מותר, וע"כ דפליגי בע"ש, ומתני' כר"ש, דרק לדידיה מע"ש מותר, וע"כ פ' כר"י, ולא כמתני'. - ↑ שם, וע"ע בתוד"ה דלמא, דקיי"ל כמכריע כנגד סתם משנה.
- ↑ וכ"כ הרמב"ן ד"ה ואצ"ל והריטב"א ד"ה תניא והר"ן על הרי"ף ד"ה תניא וכ"ה ברמ"א [עפ"י משנ"ב תקי"א סקי"ח]. ועי' מיוחס לר"ן דלהלן. ועיי"ש בריטב"א דכ"מ דהוחמו מעיו"ט מותר ברחיצה, מדלא מוכיח הגמ' שם מסיפא וכמש"כ התוס' דהו"מ להוכיח, אמנם עיי"ש לדחות דדילמא רוצה להוכיח מרישא, ומ"מ הדין נכון, עוד יעוי' בביהגר"א סי' תקי"א ס"ב, מהמבו' הכא לאיסור רחיצת כ"ג בב"א ביו"ט, דבתחילה הי' מותר להזיע במרחץ בהוחמו מעיו"ט, ואח"כ גזרו ע"ז, ומש' דעיקר הגזירה בזיעה הי' ביו"ט, ולפי"ז כל גזירת מרחצאות הי' לגבי מעיו"ט, [עיי"ש עפ"י התוס' מ ד"ה למוצ"ש]. ובאמת כ"מ ברש"י ד"ה ועדיין, עיי"ש. וע"ע ראש יוסף ל"ט: ד"ה פסקא ושפ"א שם לדייק דלתוס' שם ד"ה אלא, יו"ט כשבת, והוחמו מעיו"ט אסורים ברחיצת כל גופו, רק פניו ידיו ורגליו, וכ"כ הצל"ח ליקוט שם ד"ה אמר בד' הטור סי' שכ"ו, וכ"ה בטור סי' תקי"א, וכ"מ ברא"ש סי' ז', וע"ע רמ"א סי' תקי"א ס"א. אמנם ברע"א שם ד"ה מה, ר"ל דלתוס' ג"כ מותר לרחוץ כל גופו אבר אבר, ועיי"ש דלפי"ז תמוה משה"ק לדייק מסיפא, דדילמא מתני' נקט איסור בכל גופו אבר אבר, לאשמעי' דמע"ש מותר אפי' אבר אבר, אמנם הם הוכיחו מקו' זו דלתוס' אסור רחיצת כל גופו אבר אבר, וכנ"ל.
- ↑ עיי"ש בשם גאון, והו' גם בר"ן ד"ה ואצ"ל ועל הרי"ף ד"ה איתמר וכ"פ הרמב"ם הל' יו"ט פ"א הט"ז וסמ"ג לאוין ס"ה, או"ז ח"ב סי' שמ"ז, מאירי ל"ט: ד"ה הוחמו וביצה כ"א: ד"ה המשנה הרביעית, וכ"כ בשבלי הלקט סי' רמ"ג בד' רש"י מו"ק י"ט: ד"ה שאסור, וכ"פ בשו"ע או"ח סי' תקי"א ס"ב. וכ"מ בד' רבינו בעבוה"ק בית מועד ש"ג סי' ה' אות כ"ז, [וצ"ב משו"ת הרשב"א ח"ד ס"י שכ' דלא ראה מי שנהג היתר כהרי"ף בארצות אלו], וכן ר"ל בביהגר"א סי' תקי"א ס"ב, בד' התוס' ד"ה אלא. ועיי"ש בביהגר"א אות ה' דמירו' פ"ג ה"ג דפליגי רב ושמואל אי שרי רחיצת כל גופו אבר אבר או רק פניו וכו' בהוחמו ביו"ט, מש' דלכו"ע במעיו"ט מותר, ועיי"ש דכ"מ מלש' הברייתא פקקו מע"ש למוצ"ש רוחץ וכו' מעיו"ט למחר נכנס ומזיע וכו', ומבו' דחלוק מעיו"ט מע"ש, ומשמ' דל"ג גם על רחיצה ביו"ט, ובעיקר הענין אי מותר לפי"ז שיטוף כ"ג רק חוץ למרחץ וכדמש' בברייתא הנ"ל, אמנם ברי"ף מבו' דמותר גם בביה"ח. ועייש"ע בביהגר"א דכ"מ ממרחץ דב"ב שפקקו מעיו"ט ולמחר נכנס ראב"ע וכו', וק' דהא קיי"ל כר"י לאסור שיטוף במע"ש, וע"כ דחלוק מעיו"ט מע"ש, וכ"ה בתוס' ל"ט: ד"ה אלא, בתי' א'.
- ↑ ובשבלי הלקט סי' רמ"ג בשם היראים סי' ד"ש, ס"ל לאסור להחם לצורך רחיצת כל גופו דאי"ז שוה לכל נפש, והוסיף דאין להוכיח מזה לאסור רחיצה בהוחמו מעיו"ט, ועי' תועפות ראם שם אות ט"ז, ובעיקר מש"כ דאי"ז שוה לכל נפש, זהו כהמבו' בתוס' ל"ט: ד"ה וב"ה, בשם ריב"א עיי"ש. וע"ע ביהגר"א או"ח סי' תקי"א ס"ב, דמתבאר בדבריו דמרבינו הכא מש' דלש"ר שאסרו רחיצת כל גופו בב"א, פלוגתת התנאים היא גם בשיטוף מעיו"ט, [דעיי"ש בביהגר"א לתלות זה בפלוגתת השו"ע והרמ"א אי קיי"ל כהרי"ף או כש"ר]. ובעיקר ד' ש"ר, כ"ה בתוס' ד"ה וב"ה, דעיי"ש להתיר רק פניו ידיו, (עפ"י ראש יוסף ד"ה והוי ושפ"א בתוס' שם), וע"ע מה שצויין בתוס' שם שיטה נוספת דמותר רחיצת כל גופו אבר אבר.
- ↑ ובביאור שי' הרי"ף ע"ע בר"ן עהרי"ף שם ובביצה כ"א: ד"ה ועושה, דהטעם משום דמעיקה"ד מותר לחמם ביו"ט עצמו לצורך רחיצת כל גופו, משום דשוה לכל נפש, ורבנן גזרו שמא ידיח ויסוך הקרקע או יסחוט אלונטית, וע"כ בהוחמו מעיו"ט ל"ג אטו יו"ט עצמו, ובעיקר טעמי הגזירה ביו"ט דמשום סחיטת אלונטית וכו', כ"כ הרמב"ן ל"ט: ד"ה ויש כאן, ורבינו שם ד"ה וב"ה, ועיי"ש בר"ן דלהאוסרים בהוחמו מעיו"ט (עי' להלן), יל"ב דס"ל דביו"ט עצמו ג"כ אסור לחמם לצורך רחיצה מה"ת, ומשום דאי"ז שוה לכל נפש. ובעיקר הדין לגבי חימום מים לצורך רחיצה ביו"ט, אי הוי דבר השוה לכל נפש, הנה הר"ן הנ"ל כ' לתלות זה בנידו"ז, וכ"ה בר"ן על הרי"ף ד"ה תניא, מ: ד"ה ולענין, ובחי' מ. ד"ה ואין. אמנם עי' שבלי הלקט סי' רמ"ג בשם היראים סי' ד"ש שהו' להלן. ועי' עוד בתוס' ד"ה וב"ה, דלהחם מים לצורך רחיצת הגוף אי"ז שווה לכל נפש, אך עיי"ש שיטות הראשונים דפליגי. והנה בשבה"ל הנ"ל כ' בשם היראים דלצורך רחיצה אי"ז שוה לכל נפש, ומ"מ אין מוכח לאסור רחיצה בחמין דמעיו"ט, ולפרושם לכאו' פלוגתת הראשונים, לא תלי' בנידון חימום לצורך רחיצה ביו"ט, [וכ' ע"ז דמ"מ אין מוכח לאסור רחיצה וכו'].
- ↑ וכ"כ בש"ר הנ"ל, [מלבד התוס']. ותי' זה נצרך להמתירים רחיצת כ"ג בשהוחמו מעיו"ט, ולפי"ז כ"ש דשרי בשיטוף בזה, וגם לר"מ ור"י דאוסרים היינו במע"ש, [עי' בד"ה ואין, בד' הרי"ף ביצה כ"א: בשם גאון, ולתי' הרי"ף ל"ש תי' הא' של הראשונים], וכמו"כ תי' זה ל"ש להראשונים דהוחמו מעיו"ט אסור, וא"כ גם שיטוף, ובאמת כ"ד התוס' שם, ועי' ביהגר"א סי' תקי"א ס"ב, לתלות הנידון בשיטוף בפלוגתת הרי"ף ותוס'.
- ↑ וכ"ה בש"ר הנ"ל, ובעיקר הענין עייש"ע בתוס' מה שתי', ובתורא"ש ד"ה למוצ"ש, תי' דלגבי שבת נק' החידוש לקולא דשרי ברחיצה למוצ"ש ואי"צ להמתין, וביו"ט נק' החומרא לאסור ברחיצה ושיטוף בבית הפנימי. ובגליון תוס', ר"ל דאשמעי' דרק בפקקו מעיו"ט, מותר זיעה, ובלא"ה אסור, ואף דה"ז שוה לכל נפש, שכבר שגזרו ע"ז, ויל"ע בכוונ' הגליון, אי כבר גזרו על זיעה בשאינו פקוק, ועדיין ל"ג בפקוק, או שכבר גזרו שלא ליכנס לשאינו פקוק. ובעיקר הענין, עי' בד"ה והא, דאסור ליכנס להזיע ולהשתטף בשאינו פקוק, קודם גזירת מרחצאות.
- ↑ מבו' דהגי' מעיו"ט, וכ"מ בר"ן ד"ה למוצ"ש ובר"ח ד"ה ת"ר, ובתורא"ש ד"ה למוצ"ש ובפסקי הרא"ש ס"ד, וכ"ה בתוספתא דלהלן. אמנם עי' ברש"י ד"ה מחופין, מה דמשמ' דהיה לו גי' אחרת שפקקו נקביו מע"ש, וכ"נ בדעתו הריטב"א ד"ה אמר, וע"ע משנ"ת בדבריו.
- ↑ הובא חלק ממנה בתוד"ה אלא, עיי"ש היטב.
- ↑ והו"ד רבינו בר"ן ד"ה התחילו, ועייש"ע.
- ↑ ורבינו פרחיה ד"ה חזרו הבלנים, תי' דהבלנים היו נכרים שעשו לצורך ישראל, וכ"ת הפנ"י ד"ה התחילו, ובדף ל"ט: ברד"ה בכלי, תי' עוד דחיישי' שיטעו לערב צוננים בחמין, ולא ידעו דבישול בתולדות אור אסור, ועיי"ש דקדוק לזה מרש"י שם. ובצל"ח ד"ה ולעד"נ, כ' דעיקר הגזירה היתה על הבלנים, ואחר שגזרו על מים שהוחמו מע"ש, גם על כל אדם אטו מרחץ, ועיי"ש דלפי"ז גזירה א' היתה על בלנים וא' על ישראל, וכן בחמי טברי' שחזרו והתירו, מלכתחילה ל"ג שמא יחממו באור, דלא חשידי אשבת, אלא אטו גזירת מרחץ, וע"ז התירו להם חמים שהוחמו בחמי טברי', אבל מרחץ של חמי טברי' עצמם לא התירו, דחיישי' לבלנים שיחממו ויאמרו חמי טברי' הם, ולפי"ז חמי טברי' עצמה, אסור ברחיצה שיטוף וזיעה. וע"ע פמ"ג סי' שכ"ו א"א סק"ד, דג"כ מבו' דגם הבלנים ל"ח שיחממו בשבת, אלא שמא יטעו להוסיף צוננין לרותחים, וכ"ה בנובי"ת או"ח סי' כ"ד, ובהגהות הראמ"ה ברד"ה בכלי, ועיי"ש בראמ"ה דמטעם זה ל"ג מתחילה רק ברחיצה, ולא שתיה וזיעה, דרק ברחיצה דרך לערב צונן בחמין.
- ↑ ועי' בנו"כ על הירו' שם. והנה לרבינו בתחילה היה אסור רחיצה בנקבים פתוחים, ואח"כ דלא סתמו הבלנים ואומרים שהם פקוקים, גזרו גם בפקוקים, ושוב גזרו גם על הזיעה.
- ↑ וכעי"ז בשו"ע או"ח סי' שכ"ו ס"א.
- ↑ ובשו"ע הרב שם הוסיף דמשו"ה אסור גם על שיטוף כל גופו במים, דדומה לרחיצה, ולא פלוג בגזירתם. ובעיקר הענין עי' גליון תוס' מה דיל"ע בביאו"ד. ולהראשונים דרחיצת כ"ג ה"ז שוה לכל נפש, צ"ל דגזרו יו"ט אטו שבת, ולרבינו עצמו עי' לעיל ל"ט: בד"ה אבל, דס"ל דאי"ז שוה לכל נפש.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |