רש"ש/שבת/כג/ב
גמרא משום שלום ביתו. ופירש"י שב"ב מצטערין. לכאורה מאי איריא ב"ב אף הוא בעצמו נמי יצטער. ואולי יכוון רבא במלת ביתו על אשתו וכדלקמן (קיח ב) ור"ל משום דאיתא לקמן על ג"ע נשים מתות כו' ובהדלקת הנר. לכן אם לא תדליק אתיא לאנצויי עמו:
שם א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד כו'. (ברכות ח ב)[1]:
שם רח"א כו' הכא ביום טוב שחל להיות ערב שבת עסקינן כו'. כהאי לישנא איתא בריש ביצה באוקימתא דרבה. והתם פירושו דעיקר איסורא הוא ביום טוב שחל להיות אחר השבת אבל באמת בכל יום טוב אסורה כדמסיק שם (וכן בח"ר לקמן (קמ"ט) הביא בשם הרמב"י לפרש כה"ג הא דאמר שם הכא במראה של מתכת עסקינן ע"ש) ולכן יל"פ גם הכא על כוונה זו. ולעולם בכל ע"ש אסור. וכדמסיק מ"ט א"מ בש"ש לפי שא"מ בש"ש ביום טוב (כגי' מהר"ם וכ"ה לשון הרע"ב) ור"ל וגזרינן אטו יו"ט. וזה דלא כהתוס' לקמן בד"ה ת"כ דר"ח [ובזה נדחו גם דבריהם לקמן נ"ד סד"ה והתנן]:
רש"י ד"ה ומפני ביטול עניים. שלא היו יודעים מתי מקצה אותה כ"נ דצ"ל:
[שם ד"ה עמוד הענן. משלים אורו. ביפה"ת כ' שעמוד הענן אינו לאורה ועי' לעיל (כ"ב ב) תוד"ה וכי לאורה]:
תוס' ד"ה דבי נשא. אתא אבוה כו'. ונ"ל ליישב אליבא דר"ת דבאבוה דקאמר היינו אבוה דגבלא:
ד"ה גזירה. והכא רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו. וגם פליג עליה ר"ח חבירו. עמש"כ ע"ד דהכא במנחות (קו.) בס"ד: