רש"י/פסחים/נד/ב
בגדו של אדם הראשון. שהיו חקוקות בו כל מין חיה ובהמה והוא נמסר לנמרוד על כן יאמר כנמרוד גבור ציד (בראשית י) ועשו הרגו ונטלו לפיכך היה איש ציד והן שכתוב בהן החמודות אשר אתה בבית (שם כז) ואני שמעתי בגדיו של אדם הראשון היינו כתנות עור שהיו לו:
ויום הנחמה. של כל אדם מתי יתנחם מדאגתו:
ועומק הדין. הרוב טועים בו אי נמי עומק הדין העתיד:
מלכות חייבת. רומי שכתוב בה גבול רשעה ורשעה היינו חייבת:
עלו במחשבה. ונתקיימו:
ואם לא עלו דין הוא שיעלו. דאל"כ לא היה אדם מתקיים:
שיסריח. שאל"כ הקרובים היו מצניעין אותו ורואין את צערן תמיד לפניהם:
ועל התבואה שתרקב. שאל"כ היו בעלי בתים מאצרין אותה ומביאין רעבון לעולם:
מתני' ובכל מקום. בין נהגו בין לא נהגו:
תלמידי חכמים בטלין. ממלאכה אותו היום:
רבן שמעון כו'. ולא אמרינן מיחזי כיוהרא ואם רצה ליבטל רשאי:
גמ' אין תענית ציבור בבבל. הואיל ואין צריכין לגשמים אם גוזרין על דבר אחר אין חומר תענית ציבור נוהג בו לאכול מבעוד יום וליאסר במלאכה ושאר חומרי האמורים שם:
בין השמשות שלו אסור. באכילה ובמלאכה דמחמירין על ספיקו כדאמרינן בתענית ציבור ושמואל קא משוי ט' באב כתענית ציבור:
מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות. ספק:
לא למעוטי משחשכה. ודאי אבל על ספיקו לא מחמרינן:
אין בין ט' באב ליוה"כ. לכתחילה קאמר אבל דאי עבד טובא איכא זה כרת וזה איסור בעלמא:
דרב שישא. לקמן:
לקביעא דירחא. לעשות שני ימים כי מספקא לן אם עברו ב"ד חדש שעבר אי לא:
מאי לאו. לאכילת בין השמשות:
לא למלאכה. של יום עצמו משתחשך ואשמעי' דבתענית ציבור אסור ובט' באב שרי:
ואפילו לר' שמעון. לאו למיסר אתא אלא אם ירצה מי שאינו תלמיד חכם לעשות עצמו כתלמיד חכם וליבטל במקום העושין רשאי ולא חיישינן דילמא מיחזי כיוהרא:
לתפלת נעילה. שבתענית ציבור היו מתפללין תפלת נעילה כדתנן בפ' בתרא דתענית (דף כו.) בג' פרקים בשנה כהנים נושאים כפיהן ד' פעמים ביום שחרית ומוסף ומנחה ונעילה ואלו הן ג' פרקים תענית ומעמדות ויוה"כ:
והאמר ר' יוחנן. במסכת ברכות דאין בתפלה יתירה משום ברכה לבטלה:
התם דחובה. בתענית צבור חובה מדרבנן ובתשעה באב אשמועינן דלאו חובה הוא ומ"מ אם בא להתפלל כל ימות השנה מותר ולואי:
לעשרים וארבעה. דתנן במסכת תענית (דף טו.) שמוסיפין בתענית ציבור שש ברכות על שמונה עשרה:
רב פפא אמר. לעולם כדסלקא דעתין מעיקרא דאינו כתענית ציבור דאמר לבין השמשות קאמר ולא תקשי לרבי יוחנן קמייתא דהאי דקאמר אינו כתענית ציבור לחומרא קאמר והכי קאמר אינו כשלש ראשונות שמותר בין השמשות שלהן כדתנן בהו בתענית אוכלין ושותין משחשיכה אלא כאחרונות דתנן בהו אוכלין ושותין מבעוד יום:
לאו בין השמשות. וקשיא לרבא ולרבי יוחנן דאמרי בין השמשות שלו אסור:
הא לכל דבריהן זה וזה שוין. מילתא באנפי נפשה היא ודייק לה ממתניתין דלעיל דקתני אין בין תשעה באב ליום הכפורים שיהא מותר לכתחלה בזה מה שאסור בזה אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר:
אין בין תענית ציבור לתשעה באב. קס"ד בין להקל בין להחמיר אלמא לא חמיר תשעה באב מתענית ציבור ובתענית ציבור תניא דפניו ידיו ורגליו מותר: