רמב"ן/פסחים/נד/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
ריטב"א
מהר"ם חלאווה
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
חי' אגדות מהרש"א
פני יהושע
חתם סופר
רש"ש

שינון הדף בר"ת
שאלות חזרה


רמב"ן TriangleArrow-Left.png פסחים TriangleArrow-Left.png נד TriangleArrow-Left.png ב

גרסינן בפ' מקום שנהגו אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים. ובין השמשות שלו אסור. וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות (רי"ף תענית דף ג') ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכין אף על פי שפוסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קבליה אבל היכא דקבלי' עליה לתענית [עירובין מ' ע"ב] איתסר ליה למיכל ולמשתי. דהא בהדיא אמרינן לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי ליעביד מברך עלייהו שתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה. ולענין משתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למישתי. והכין נמי כתב הגאון ז"ל. עד כאן לשון ההלכות.
וזה הלשון מסתפק עלי לפי שנראה ממשמעות הלשון הזה שהגאון סובר בזו ששנינו בתעניות אחרות אוכלין ושותין מבעו"י שהוא חייב להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה. ואף על פי כן חוזר ואוכל עראי עד שקיעת החמה. וכן הדין לדעתו בתשעה באב. והוא מה שהזכירו בגמרא סעודה המפסיק בה לומר שמצוה להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה. ורבינו ז"ל נסכם על ידו של גאון ז"ל ומוסיף לאיסור כל אכילה משעת קבלה כענין מה שאמרו בזמן דיום הכפורים.
והראב"ד ז"ל מסייע על דברי רבינו ז"ל שהקבלה אוסרת להפסקה מזו הברייתא. דקתני כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ והוא ז"ל מפרש כל שהוא משום תשעה באב כגון ערבו של תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין. ואסור לרחוץ משהפסיק. וכל שכן שאסור לאכול ולשתות כלום. אלא אפילו מן הרחיצה אסור אף על פי שלא פירש מרחיצה כלום. וכל שאינו משום תשעה באב כגון תענית צבור אעפ"י שמפסיק מבעוד יום מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ אף על פי שהפסיק מלאכול ואסור באכילה הואיל ואין בהפסקתו היכרא לתענית וגם לא פירש הפסקה לרחיצה. ורבי ישמעאל בר' יוסי פליג ארישא. דכל זמן שהיה מותר לאכול אם לא היה מפסיק מותר לרחוץ. שהרי לאכילה הפסיק לרחיצה לא הפסיק. זו היא שטתו של הרב ז"ל. והוא אומר בסעודה המפסיק בה שאין בדעתו לאכול עוד היום או שמא עד שיאמר בפיו (ומדלא קאמר) שאין בדעתו לאכול עוד היום. וכיון שהלכה כתנא קמא בתשעה באב כיון שהפסיק אסור לרחוץ אפי' פניו ידיו ורגליו. וכל שכן לאכול ולשתות ואפי' מים. ונראה שאם התנה תנאו מועיל לשתות מים ולרחיצה ואפילו לרחיצת כל גופו.
כל אלו דברי הרב ז"ל. והם דברים שאינן נכונים לענין פירוש הברייתא. דכל שאינו מחמת תשעה באב לא משמע תענית צבור. וכבר כתבתי לשון התוספתא דקתני כל שהוא מסעודת תשעה באב וכל שאינו מסעודת תשעה באב דהיינו סעודה המפסיק בה ושאינו מפסיק בה.
ולענין עיקר דבריו שהוא אומר דמשהפסיק אסור ברחיצה. וכל שכן באכילה ושתיה. לא משתמע ברייתא הכי. מדלא קתני כל מצות שנוהגות בתשעה באב ואדרבה כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ משמע דבתר הכי מותר לאכול בודאי. וכל שכן שאינו חולץ מנעל וסנדל.
ומכל מקום אין דברי הגאונים בכאן מחוורין להפסיק בסעודה ולחזור ולאכול. וכי מניין יוציאו הגאונים דבר זה. ומניין לנו בגמרא כיוצא בה. שאלו ביום הכפורים כשמפסיק לגמרי מפסיק שכן מוסיפין מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו כדרך שמוסיפין בשבתות וימים טובים. ותוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא. הא בתענית של בית דין יהוא הדין לשל דברי קבלה אין בהן תוספת. וסעודה המפסיק בה שהזכירו בתשעה באב סעודה שדעתו לסמוך בה לתעניתו ואין דעתו לאכול סעודה אחרת קאמר לא שיהא הדבר קבוע עליו חובה.
והתם גרסינן [פסחים נ"ד ע"ב] אמר שמואל אין ת"צ בבבל אלא בתשעה באב בלבד למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור. והאמר שמואל בין השמשות שלו מותר. וכי תימא קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות שלו מותר. והא תנן אוכלין ושותין מבעוד יום למעוטי מאי. לאו למיעוטי בין השמשות שלו לא למיעוטי משחשיכה.
שמעינן מיהא דבתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום דקתני עד שעה שאסור באכילה ושתיה לגמרי קאמר. ומשמע נמי דאע"ג דלית הלכתא כשמואל בבין השמשות של תשעה באב. מכל מקום לענין תענית צבור הלכה כמותו. דקא סבר תענית צבור בין השמשות שלו מותר. ולא אשכחן אמורא דפליג בהדיא אלא פירוקי ושינויי בעלמא. הילכך נקיטינן לקולא דהא בדרבנן הוא ומתניתין כפשטה נמי אתיא. לאפוקי משאר תעניות שאוכלין משחשיכה קתני מבעוד יום. ומיהו תוספת עינוי אין לנו אלא ביום הכפורים אלא הפסקה עם בין השמשות.
וכתבו הגאונים מעשה ששנוי במדרש קינות רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אכל ופסק. אתא ריש כנישתא לגביה אמר ליה אשגח עלי. אמר ליה כבר אכלית ופסקית. אמר ליה אשגח עלי דלא ליהוון אמרין לא אשגח ההוא ר' עלוי. אזל עמיה ואייתי קמוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר. ותמני אעיגולין ריפתא פיתא מן פיתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל. שתה מן כל ביסי וביסי חד כס דחמר. אכל מן כל עיגול ועיגול חד פתית. ואכל מן כל תבשיל ותבשיל חד כס. אמר ליה לא כן אמרת אכלית ופסקית ולמה שמה נפשא דהיא נפישא. מכאן הביאו שהמפסיק ביום הכפורים חוזר ואוכל ולא שקבלוה עליו אלא שאכל סעודה המספקת מבעוד יום ודעתו שלא לאכול.
וזו ודאי ראיה למי שאכל והפסיק קודם זמנו שחוזר ואוכל עד זמן איסורו. והוא ענין ליום הכפורים בלבד מפני שיש לו תוספת יש לו קבלה ותוספת והפסק אבל שאר תעניות שאין להם תוספת אם הפסיק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל. אלא אם אמרו הגאונים שמצוה להפסיק בסעודה אלא שרשאי לאכול עראי אחר כן כמו שיראה מדבריהם ז"ל הרי זו בתשובה עליהן. שהאי ר' יהודה בן בתירא אכל ופסק ואעפ"כ אכל אחר כן הרבה בסעודה גדולה.
וכן ראיתי להר' משה ז"ל שכתב בתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום כמו שעושים בצום כפור. נתן להם תוספת כיום הכפורים ואינו נכון.
וקצרו של דבר לא אמרו הפסק אלא ביום הכפורים. אבל בט' באב אין לך בו אלא איסור בין השמשות. ויום הכפורים עצמו לא שיפסיק בסעודה ויחזור ויאכל. אלא אוכל והולך עד זמן תוספת עינוי הקבוע עליו חובה בין שהפסיק דעתו מאכילה בין שלא הפסיק ושוב אסור לטעום כלום. אין בין הזמן הזה ליום הכפורים אלא שזה בעשה וזה ענוש כרת.
ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים שהראשונים לא הרחיבו בפירושו. והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות וימים טובים מחול על הקדש. דודאי קודם בין השמשות היא. דהא תוספת עשה ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחייב ידי אשם תלוי. ובשני בין השמשות חייב חטאת שמינה. אלא קודם בין השמשות הוא. ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין [ל"ד ע"ב] ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים. ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא.
וזה דבר גדול של חמה שתהא חמה זורחת כנגדו וחייב בעינוי ואסור במלאכ'. ותנן נמי וכולן בית הלל מתירין עם השמש. והתם אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא. הא למאן דקים ליה אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין באכילה. וסוגיין בכולה גמרא כל זמן שהחמה זורחת מותר בכל מלאכה. וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא. ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה.
וראיתי לרבינו תם בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא שהיא בפרק במה מדליקין. שהוא ז"ל פירש דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה. כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה. לפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא. אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא.
והוצרך רבינו תם ז"ל לפי' הזה מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה ג' חלקי מיל אי נמי ב' חלקי מיל. ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעה מילין. ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום. תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעה מילין משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעה מילין נמצא עביה של רקיע אחד מעשרה ביום. נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעה מילין. וכמה הרחק הגדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו. אלת שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץוהאמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין. ולשון הגמרא מראה פנים לפירושו של רבינו תם ז"ל כאן אמרו משתשקע החמה ששקעה כבר ובפסחים אמרו משקיעת החמה שקיעה עצמה בכלל.
ולפי דבריו (ופשוטו) [ופירושו] זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן ביאת השמשות והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין הוא בכלל תוספת מחול על הקדש. מהלך שלשת מילין ורביע מיל רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה ובלבד שיוסיף ממנו. ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת הזה למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת. כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשם תוספת ולא משום ספק לילה. וליכא למימר בכל שהוא ממש הוי דהא אי אפשר לצמצם ולאכל עד בין השמשות ממש ופשיטא דיוסיף אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודאי.
והיינו דאמרינן במס' ברכות רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחלת שקיעת החמה. אין ביניהם אלא מהלך של ארבע אמות בקרוב דקא סבר רבי יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים לשל ערבית. והתם איתמר [ברכו' כ"ז ע"ב] אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת אמר מי בדלת אמר ליה אין בדילנא. כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת. ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם. הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספות ולא בכלל ספק. ואע"ע שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעה מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל שמש לשקוע והגיע שעת התוספת. והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איחלו שרגא. הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן.
ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתן אינה מתחוור' אצלי עדיין. דודאי משעת צאת הככבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות. ובאיזה זמן הוא תוספת הזו ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה. וזו השעה ודאי אינה צאת הככבים דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלי' בה"ש דר"י הא כי שלים בה"ש בצה"כ שלים. אלא שמע מינה משעה שהשחי' העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הככבים. והוא בין השמשות דר' יוסי ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים. והא דאמרי' דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי לאחר זמן בהפלגה קאמר שאם היה מתחיל (מיל) [מיד] אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין דבר שאי אפשר לעמוד עליו. וכיון שכן משכחת לה לתוספת דר' יהודה משיכסוף העליון והשוה לתחתון עד צאת הככבים.
אלא לר' יוסי תוספת יציאת קדש מאי ניהו ויש לומר בהן שהן כוכבים גדולים אי נמי כעין שאמרו בירושלמי בברכות ובלבד דתחמון תלתא כוכבים כד מן חדא כוכבתא. כלומר רצופין במקום אחד הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוס' והא דתנן ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מדליקין את הנר לא שהחשיך אלא בין השמשות. ותוספות שלו בכלל דמשקיעת חמה ממש חשיכה הוא. וכן בכל מקום מזמן איסור קרי חשיכה. וכן הא דאתמר במס' ביצה [ל' ע"א] דהא תוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלי ושתו עד שחשיכה ולא אמרי להו ולא מידי. הכי נמי קאמר שאוכלין עד שתבא עליהן רגע דמשום ספק חשיכה הן מפסיקין ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום. אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי ועברי אספיקא דבין השמשות אלא משום דעברי מעיקרא אתוספת דהוא ודאי דאורייתא משום הכי נקט תוספת לומר דלא מחינן דהוא ודאי דאוריי' ובספק תשיכה נמי לא מחינן.
וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. וגרסינן התם בפרק מאימתי קורין תני כל זמן שפני חמה מאדימות זהו יום הכסיפו זה בין השמשות השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה. ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנ' לעלות זהו בה"ש. אר"ח סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלו'. ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת בשעה שהחמ' זורח' פירוש ר"ח מתרץ לה לברייתא דר' וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע. מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר נידון כיום דהא משעת עמוד השחר יום הוא. ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון כיום שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה.
ואמרו שם בירושלמי אמר רבי חונה נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול. ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות. וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו.
אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחר שנתקשה לנו. והוא שאמר שם בפרק במה מדליקין הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של ר' נחמיה ופי' רש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית לראשי ההרים ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת חמה אנו משערין.
אלא שנרא' לפי הירושל' דהכי קאמר אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות דר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמר בירושלמי ר' שמואל בר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל והנה אמת הנה נכון.
עד כאן פירשנו בשיעורי בין השמשות ותוספת חול על הקדש אף על פי שיצאנו קצת מענין דברינו אלא שהדברים צריכין ביאור ומכל מקום לא עלה בידינו תוספ' אפילו לתשעה באב אלא לאסור כל בין השמשות שלו. ואין צריך לומר לשאר תעניות ציבור שאינן בכלל.
וכן (הקבלה) [קבלת תענית] שהזכיר רבינו ז"ל אינה ענין אלא ליום הכפורים מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו. אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה. הואיל והוא יכול לעשות תוספת בימים של תורה יכול לעשותו נמי ביום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו. וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצאי שבת ואומר הבדלה על הכוס ואף על פי שאינו מותר במלאכה. כיון שהבדיל בו כבר עשיתו כלילה. וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של תשעה באב וזו סברא תלויה.
ואע"ג דבין השמשות דתשעה באב אסור (דילמא) ספקו לחומרא לענין קבועה דירחא לא מחמרי' דתניא אין בין תשעה באב ליום הכפורי' אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר. ואמר רב שישא בריה דרב אידי לקבוע' דירחא לגבי תשעה באב לקולא:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון