ריטב"א/קידושין/טז/ב

ריטב"א קידושין טז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתיב רב ששת ר"ש אומר ד' מעניקים להם ג' באיש כו' עד הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה ואם איתא באשה מיהת משכחת לה ארבעה פי' שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין. וקשיא לן למאי דקס"ד מעיקרא דמיתת אדון קתני היכי הוה מתרצא לי' מתניתא כלל דלא מבעיא אי חשיב יובל בתרתי יובל ויובל של רציעה שאפי' באיש משכח' ארבעה שנים ויובל ויובל של רציעה ומיתת אדון אלא אפי' לא חשיב יובל אלא בחד נהי דבאיש ליכא אלא תלת שנים ויובל ומיתת אדון מ"מ הא איכא באשה ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין והיינו הוה טעי בהא כלל וליכא למימר דס"ל שאין אשה יוצאת במיתה אדון דהא לא אשכחן דאמר ליה הכי כלל אדרבה מוכחי' לעיל מקרא שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וליכא מאן דפליג. ותו כיון דמעיקרא ס"ד הכי והשתא הדר ביה למימרא שאשה יוצאה במיתת אדון הוה ליה לפרושי. ותו היכי קאמר הכי נמי מסתברא דהא הכרח הוא. ואיכא למימר דאיהו קס"ד דיובל לא חשיב ליה אלא בחד באיש ובאשה לא חשיב ליה כלל כיון דלית בה יובל של רציעה והשתא הדר ואמר דהא ליתא דכיון דאיכא יובל באשה דין הוא למחשביה וכיון דכן אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה מיהת ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין תדע דיובל שאינו של רציעה מני לה באשה מדקתני סיפא ואין רציעה באשה אלמא לא מיעט מינה תנא אלא רציעה שאינה בה אבל יובל שאינו של רציעה דשייך בה מני ליה. ואפשר עוד לפרש דאיהו קס"ד מעיקרא דיובל חשיב בחד ואין הכי נמי דאיכא באשה ארבעה אלא דלא מני ליה תנא כיון דלית בה יובל של רציעה והיינו דקתני שלשה באשה וכן קתני רישא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם דמשמע לא איפשר דלהוה ארבעה היינו שאינו בכל אחד ואחד מהם אלא באחד בלבד א"נ לאו שאי אתה יכול לומר כן בשום א' מהם אלא באיש שהוא אחד מהם דבאיש ליכא אלא שלשה שנים ויובל ומיתת אדון והשתא הדר ביה מסיפא דודאי כי קתני שאין ארבעה באחד מהם בכל א' וא' מהם קאמר לא באיש ולא באשה מדקא יהיב טעמא למילתיה לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה לאשה ומדקא יהיב טעמא נמי לאשה מכלל דאפי' באשה קתני דליכא ארבעה הילכך אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה ארבעה וגם זה נכון. וכי תימא דקס"ד דארבעה דקתני הייני שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין א"כ ר"ש היינו תנא קמא דידיה דקתני ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ויובל ומיתת אדון ואמה העבריה בסימנין כדאיתא לקמן. וא"ל דאה"נ ולא בא ר"ש אלא לפרש לפי שאין סימנין באיש ולא רציעה באשה:

מתיב רב עמרם ואלו מעניקים להם כו'. וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא אלו קתני. פירוש דאלו משמע דוקא אלו ולא אחריני ואע"ג דתנן ביבמות אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן ואיכא אחריני דלא מני להו במתני' כדמפרש התם בגמ' שאני התם דמפליג תנא במילתיה אלו מותרות לאלו ואלו מותרות לאלו אבל כל היכא דליכא פלוגתא במילתיה כי הכא אלו דקתני דוקא הוא כך פי' בתוס':

תיובתא דריש לקיש תיובתא קשיא לן רב ששת דפריך לעיל מסיפא דרבי שמעון דמיפרק מינה ריש לקיש שפיר לפרוך מהאי רישא דפריך רב עמרם דהוי תיובתא דבשלמא אי הוה פריך להו חד אמורא או תלמודא הוה אמינא דפריך מעיקרא מקולתא ובתר הכי אסקיה בתיובתא מחמירתא דהכי אורחא דתלמודא אבל הכא דרב ששת פריך מסיפא בלחוד קשיא לן היכי שבקא לרישא ופריך מסיפא ואיכא למימר דמתניתא דאותי' לרב ששת לעיל מדרבי שמעון לאו היינו סיפא דמתני' דלקמן דההיא לא שמיעא ליה דאי שמיעא ליה מרישא הוה פריך אלא מתניתא אחריתי דרבי שמעון בלחוד הוא דשמיעא ליה כרב ששת ופריך מינה. ובתוס' תירצו דרב עמרם פריך מעיקרא מרישא ואסקיה בתיובתא ובתר הכי אתא רב ששת ואמר דמסיפא נמי איכא לאותוביה ולא קמה תיובתיה ומשום הכי רב אשי (ששת) דסדר תלמודא כתב מעיקרא פירכיה דרב ששת ובתר הכי דרב עמרם דאסקיה בתיובתא ויש כיוצא בזה בתלמוד:

והא דאמרינן ק"ו פריכא היא דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת אב שלא נשתנה הגוף קשיא להו לרבנן דמכל מקום ק"ו אכתי איתיה דנהי דלהוי טעמא דסימנין מ"מ סימנין אין מוציאין מרשות אב ומיתת אב מוציאה מרשות אב ושפיר א"ל ומה סימנין שאף ע"פ שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת אב שלא נשתנה הגוף שמוציא מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. והנכון דכל היכא דאמרינן קל וחומר כי האי גונא הוה ליה עיקרו מאב לאדון ולא מסימנין למיתה ואף על גב דנקטינן לישנא דסימנין מיתה דכיון דנקטה בהדי סימנין הוה ליה שאין מוציאין מרשות אב טעמא דשכן נשתנה הגוף המחזיק כחן של סימנין שהיה נותן שיהו מוציאין כל כי האי גוונא לאו משום כח סימנין אתיא דמאן דאתיא לאדכורי קולא דמילתא לית ליה לאודועי כלל אלא ודאי משום כח אב אתיא עלה והכי קאמר ומה סימנין שאף על פי שמסייע להם שנשתנה הגוף אעפ"כ אין מוציאין מרשות אב מפני חומרו אבל מוציאין מרשות אדון מפני קולו מיתה שמוציאה מרשות אב חמור אינו דין שתוציא מרשות אדון הקל וכל היכא דהוי קל וחומר מאב לאדון איכא עליה פירכא אחריתי שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מצינו מיתה שתוציא אלא מרשות המת ולא מרשות אחרת ולהכי לא אייתי ריש לקיש האי קל וחומר כלל אלא דנקטיה מסימנין למיתה ובהא איפריך ליה במאי דקאמר תלמודא מה לסימנים שכן נשתנה הגוף אבל ל"ל דר"ל בק"ו דידיה נקיט סימנין ומיתה אבל עקרו מאב לאדון ובתרווייהו רמז ואתרווייהו איפרך בתלמודא דהא ליתא אלא כדאמרן ולכשאת"ל כן יש לתרץ כדפירשו בתוספות דאנן הכי קאמרינן דסימנין שמוציאין מרשות אדון לאו משום קולא דסימנין הוא אלא משום דאיהו לא זבנה ניהליה אלא בעוד שהיא כמות עכשיו שלא נשתנה גופה וקטנה זבין לה ולא נערה דכיון דעכ"פ יוצאה ממנו בשנוי גופה בבגרות לא נחיתו בהני זביני אלא בעודה בלא שנוי הגוף וכמאן דפרוש דמי הילכך סימנין שנשתנה הגוף יוצא ממנו מיתת אב שלא נשתנה גופה אינה יוצא ממנו ומרשות אב אין סימנין מוציאין דאיהו ממילא זכי ואפילו כי גדלה זכי ליה רחמנא דהיינו עד שתבגר אבל מיתת אב מוציאה מרשותו דלדידיה זכי ליה רחמנא לבריה לא זכי ליה רחמנא ויש תירוצים אחרים בזה אבל זה שכתבנו לבדו הנכון. וכי תימא אכתי ליתי עלה בקל וחומר משנים ויובל ולימא הכי ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת האב שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוצאה מרשות אדון א"ל דלאו ק"ו הא דהא איכא למפרך מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי ול"ל סימנין יוכיחו דהא פרישנא דסימנין טעמא אחרינא הוא דקטנה זבין לה ולא נערה וסימנין מילתא אחריתי היא ולאו משום חומרא דידהו מוציאין מרשות אדון ובלקוטים הארכתי יותר:

ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבדאיכא למידק דהכא תניא דמציאת עבד עברי לעצמו אע"פ שמתבטל ממלאכתו ואין לרבו אלא שכר בטלה ואלו התם בפרק קמא דבבא מציעא תנן מציאת עבדו ושפחתו העבריה הרי אלו שלהם אוקמא רבא במגביה מציאה עם מלאכתו כלומר שאינו מתבטל כלום ממלאכת רבו דמשמע הא אלו מתבטל ממלאכתו אין המציאה שלו אלא של רבו ואיכא למימר דהא אוקמא התם רבי יוחנן למתני' בעבד נוקב מרגליות שמלאכתו יקרה דמסתמע לא נחית אדון אלא לזנות במלאכתו ואחולי אחיל גביה מציאותיו הא בעבד בעלמא מודו רבנן כדינא דמתני' דהכא ולא איירי בה כלל וכי אתא רבה ואמר במגביה מציאה עם מלאכתו לא אתי לאפלוגי באוקמתא דרבי יוחנן אלא להוסיף על דבריו ולומר דבלאו האי דינא דאיירי מתני' בעבד נוקב מרגליות משכחינן עבד דהוי מציאתו לעצמו דהיינו במגביה מציאה עם מלאכתו הא כל שמתבטל כלום ממלאכתו הוי לרבו שכר בטלה והשכר שלו ולא אוקמה למתני' דהתם בהא משום דמציאתן לעצמן לגמרי משמע ואפי' שכר בטילה ליכא הילכך לא משכח אוקמתא אלא בעבד נוקב מרגליות דאפי' שכר בטילה ליכא לרבו מיהו לית הלכתא התם לא כרבא ולא כרבי יוחנן אלא כרב פפא דאמר דכל עבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטילה בלבד ומתני' דהתם בכל עבד איירי ואע"ג דאמרינן שפועל ששכרו לעשות מלאכה סתם מציאתו לבעל הבית כששכרו ללקוט מציאות דאקפי אגמא בכוורי הא לאו הכי מציאתו לעצמו חוץ מניכוי בטילתו הכא נמי בעבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטלה ואתיא לדידיה מתניתא דהכא שפיר:

גרסת רש"י זכרונו לברכה אמר רב יוסף יוד קרת קא חזינא הכא ופירוש תנא זה האריך בדברים שלא לצורך כעושה מיוד קטנה עיר גדולה. אבל הראב"ד ז"ל גורס אמר רבה יוד קרת קא חזינא הכא והוא שם אדם קשה מאד שלא היה חס אפילו על בניו ובני ביתו כדאיתא בתעניות ולדוגמא הביאו לכאן לומר שאף זו קושיא קשה היא וזה יותר נכון:

והא דאמרינן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח יש מפרשים היינו דנקט תוטאי הוא לומר דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה וליתא כמו שכתבנו למעלה אלא משום דתוטאי הוא דאמרה בהדיא נקט לה בשמיה:

בורח השלמה בעי. פי' קס"ד כשברח תוך שש שכן סתם הבורחים ולהכי פריך למה לי קרא דלא נעניק ליה דהא פשיטא דאי תוך זמן זה שברח היכי מעניקין ליה שהרי לא יצא לחירות ואילו איתא כייפינן ליה להשלים והיכן מצינן הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ויצא הא ודאי הענקה יש לו כשאר עבד היוצא בשש ואוקימנא כגון שברח ופגע בו יובל פי' דודאי יובל מפיק ליה שאין לך עבד שלא יצא ביובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל תשלחנו והענק קרינן ביה ונעניק קמ"ל דכיון שברח קודם זמנו ולא עבד כראוי אף על פי שיוצא ביובל קנסינן ליה ולית ליה הענקה שאין שלוחו מעמך והתורה קנסתו ואפ"ה את"ל דבתר יובל כייפינן ליה להשלים מה שברח ההיא לאו בתורת עבדות הוא אלא מדין תשלומין כפורע חובו וכי משלים ליכא שלוח עבד דנעניק ליה דבן חורין גמור הוא מקודם לכן. מ"מ נראין הדברים דכיון שפגע בו יובל ויצא לחירות שוב אינו משלים ואפי' מדין פרעון חוב ותשלומין דמה דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ביתו ושדהו של חבירו שהוא פטור וכן הוא דעת מורי רבינו נר"ו:

דתניא מנין לבורח שחייב להשלים. פי' בורח תוך שש שחייב להשלים כשלא פגע בו יובל ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא י"מ דאבורח קאי שאם ברח וחלה אינו משלים דאמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא נהום כריסאי לא שוינא לך אבל בירושלמי פי' דבלמא קיימין שחלה ולא ברח כלל וה"פ יכול כשם שהבורח שנתבטל ממלאכתו משלים כך החולה שנתבטל ממלאכתו משלים ת"ל ובשביעית יצא הא בורח שחלה בין חלה ואח"כ ברח בין ברח ואח"כ חלה חייב להשלים מה שנתבטל בזמן בריחתו ובלשון הזה אמרו שם ברח ואח"כ משלים מצי למימר ליה אלו הוית גבאי לא אבאשת אמר רב הונא אפי' על קדמה וחלה ואח"כ ברח משלים דיכול למימר ליה אלו גבאי הוית אנשמתי בכריע פי' נתרפ' מיד:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---