אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/טז

יום שלישי י"ב אלול תשפ"ג - מסכת קידושין דף טז

הענקה בביזת מצרים

יסוד המשנה למלך שביזת מצרים היתה מדין הענקה

בפרשת בשלח (שמות יד ה) נאמר: "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו". ורש"י הביא דרשת המכילתא: 'ויהפך' – נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם "קומו צאו מתוך עמי". ונהפך לב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים "עד מתי יהיה זה לנו למוקש", ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם, בשביל ממונם שהשאילום.

ובפרשת דרכים (דרך מצרים) תמה, שמשמע מדבריהם, שמה שנהפכו לרדוף אחריהם היה "בשביל ממונם שהשאילום", ואילו בפסוק מבואר להפך: "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו", שמשמע שרדפו אחריהם כיון שרצו להשתעבד בהם ולא בשביל ממנום שהשאילום. ויבואר בהמשך הדברים.

ובספרי דרשו על הפסוק (דברים טו יד-טו) "הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים": כשם שאני הענקתי לך במצרים, שנאמר (שמות יב לו) "וינצלו את מצרים", אף אתה העניק תעניק לו. וכן פירש רש"י שם: 'וזכרת כי עבד היית' – והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו. והעולה מדברי הספרי ורש"י שמה שזכו ישראל בביזת מצרים – מדין הענקה הוא.

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול התקיים רק בצאן ובקר ולא בכלי כסף וזהב שאינם בכלל ברכה

על פי יסוד זה שביזת מצרים היתה מדין הענקה, מבאר המל"מ דרשה נוספת במכילתא (בא פסחא פי"ד): 'וגם ערב רב עלה עמם... וצאן ובקר מקנה כבד מאד" – כאן נתקיים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ע"כ דרשת חז"ל. ולכאורה תמוה, מדוע לא ביארו בפשטות שהבטחת הקב"ה התקיימה במה שנטלו כלי כסף וכלי זהב ממצרים, אלא הוצרכו לבאר שהתקיימה רק במה שנטלו צאן ובקר.

אמנם לפי מה שנתבאר שביזת מצרים היתה מדין הענקה, יש לבאר שדין הענקה לא התקיים בנטילת כלי כסף וכלי זהב אלא דוקא בנטילת צאן ובקר. וזאת על פי מה שאמרו בגמרא בקידושין (יז.): תניא, יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גרן ויקב, מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר "אשר ברכך". אם כן מה תלמוד לומר 'צאן גורן ויקב', לומר לך, מה צאן גורן ויקב ישנן בכלל ברכה, אף כל שישנן בכלל ברכה, יצאו כספים, ע"כ. ומאחר שכספים אינם בכלל ברכה ואי אפשר לקיים בהם דין הענקה, משום כך אמר הספרי שקיום הבטחת ה' 'אחרי כן יצאו ברכוש גדול' התקים דוקא במה שהוליכו עמהם צאן ובקר, שהם דברים שפרים ורבים וישנם בכלל ברכה, למעוטי כלי כסף וכלי זהב, שאין בהם קיום דין הענקה.

דרישת משה מפרעה שיאמר הרי אתם בני חורין שלא יהיה להם דין בורח שאין מעניקים לו

והנה בברייתא המובאת בגמרא בקידושין (טז:) שנינו: אלו מעניקים להם, היוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסימנין. אבל בורח ויוצא בגרעון כסף, אין מעניקים להם. רבי מאיר אומר, בורח אין מעניקין לו ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו וכו'.

ועוד אמרו: מנא הני מילי, דתנו רבנן, יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון, ואמה העבריה בסימנין, תלמוד לומר "תשלחנו, וכי תשלחנו" [- תרי זימני תשלחנו, לרבות שאר שילוחין להענק. רש"י]. יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף, תלמוד לומר "וכי תשלחנו חפשי מעמך" – מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך.

על פי דין זה ש'בורח אין מעניקין לו', הוסיף וביאר המשנה למלך מאמר חז"ל בספרי, שאמר משה לפרעה: אין אנו יוצאים מכאן עד שתאמר 'הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין'. ויש לדקדק, לאיזה תכלית הוצרך משה רבינו לזאת, מאחר שאינו מעכב את ישראל בהליכתם, מפני מה לא יצאו על כרחו שלא בטובתו.

אמנם לפי הדין הנזכר ש'בורח אין מעניקים לו', אפשר לומר שסוברת אגדה זו שמה שלקחו ישראל כלי כסף וכלי זהב ממצרים – היה זה בתורת 'הענקה', וממילא אם היו יוצאים בני ישראל ממצרים שלא ברשות פרעה, לא היו זוכים בביזת מצרים, שאין אני קורא בהם 'וכי תשלחנו חפשי מעמך". משום כך הוצרך משה רבינו שיאמר פרעה 'הרי אתם ברשותכם', 'הרי אתם בני חורין', כדי שבזה יהיו זוכים בביזת מצרים מדין הענקה.

הערת רבי חיים שמואלביץ שקיבלנו שלא לערב הלכה באגדה

בשיחות מוסר לרבי חיים שמואלביץ זצ"ל (משפטים תשל"ב) הביא את דברי המשנה למלך וכתב על דבריו: והנה אף כי הטיב אשר דיבר המשנה למלך בהלכות עבדים, ויפה אמר שם בכל דבריו, מכל מקום ביאור דברי חז"ל הללו אינם בדרך ההלכה, כי ביאור ההלכה לחוד וביאור האגדה לחוד. ואם כי כל דברי האגדה דברי תורה הם, ביאורם לפי הפשט. ולימדונו רבותינו שלא להכניס בדברי חז"ל רעיונות מבחוץ, אלא להתבונן ולהבין עומק דבריהם הקדושים, וכמו שהוא בחלק ההלכה, אלא שדרך ההתבוננות והעמקה בדברי חז"ל שונה הוא בהלכה ובאגדה, וקיבלנו שלא לערב הלכה באגדה, וכשם שאין לבאר הלכה בדברי אגדה.

ולכן ביאר הגר"ח שם דברי חז"ל באופן אחר, שהוא על דרך מה שאמר נח שאינו יוצא מן התיבה אלא ברשות, וכמובא בבראשית רבה (לד ד): "כשם שלא נכנסתי אלא ברשות, כך אין אני יוצא אלא ברשות". וכן חנניה מישאל ועזריה אמרו "איך אנו יוצאים מכבשן האש אלא ברשות המלך, שלא יאמר ברחו להן מן הכבשן, אני פי מלך אשמור, ברשותו הושלכנו ברשותו נצא" (תנחומא פ' נח י). וביאור כל אלו הדברים, הוא ממידת דרך ארץ, שאינו דרך ארץ לצאת שלא ברשות כיון שנכנסו ברשות.

ביאור הפרשת דרכים שכיון שראה פרעה את העם 'כי בורח הוא' רדף 'בשביל ממונם שהשאילום'

עכ"פ לפי מה שנתבאר עד כה בדברי המשנה למלך, שיסוד ביזת מצרים היה מצד קיום דין הענקה, ולכך הוצרכו ישראל לצאת ברשות פרעה שכן בורח אין מעניקים לו, מוסיף המשנה למלך ומבאר את הפסוק בפרשת בשלח "ויגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו". שכאשר ראה פרעה שלקחו ישראל כלי כסף וכלי זהב ממצרים, דן בדעתו שלא לקחו זאת כשכר עבדות של ארבע מאות שנה, שהרי הם לא השתעבדו את כל אותם השנים אלא יצאו קודם הזמן. ומכך הסיק פרעה שודאי לקיחת כלי הכסף וכלי הזהב היתה משום הענקה, והענקה אין לה שיעור.

אבל כשהוגד למלך מצרים "כי ברח העם" – הרי בבורח אין דין הענקה, ומכאן הסיק שבני ישראל לקחו כלי כסף וכל זהב כשכר על עבודתם, וכיון שלקחו שכר פעולה של ארבע מאות שנה, מיד "ויהפך לב פרעה ועבדיו... ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" – שמאחר שכבר קיבלו שכר של ארבע מאות שנה, אין להוציאם קודם זמנם.

ומעתה התיישבה הקושיא הראשונה, כיצד פירשו חז"ל שטעם רדיפת פרעה אחריהם היתה "בשביל ממונם שהשאילום", בעוד שבפסוק מבואר שהתנחמו על ש"שלחנו את ישראל מעבדנו". אך לפי הנ"ל הרי ששני הדברים – דבר אחד הם, כיון שממונם שהשאילום היה בו שכר ארבע מאות שנות עבדות, התנחמו על ששלחום באמצע שנות עבדותם.

על דרך המשנה למלך ביאר בספר צפנת פענח לבעל התולדות יעקב יוסף את דברי הפסוק באופן אחר, "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם" – ואם כן דינם כבורח שאין מעניקים לו, "ויהפך לב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" – היינו נהגו בהם דין עבד שרבו משלחו, בהענקה. ולכן מפרש רש"י שרדיפתם היתה "בשביל ממונם שהשאילום" – היינו דמי הענקה שהביאו להם כמשלח את עבדו, בשעה שהיה להם דין בורח.

בדרך דומה, ביאר בספר אמרי שפר (סימן ג אות יד), שכיון שראה פרעה "כי בורח הוא", היינו שישראל אינם שבים אלא הולכים שלא ברצונו אל המדבר, נהפך לבו ולב עבדיו "ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" – היינו מפני מה שחררנום באמירת 'הרי אתם ברשותכם', ובכך דינם כעבד המקבל הענקה, היה לנו למנוע מהם את יציאתם וכך יצאו על כרחנו ויהיה דינם כדין 'בורח' שאין לו הענקה. ולכך יצאו לרדוף אחריהם, כדי שעל כל פנים מכאן ולהבא יהיה דינם כדין בורח, לפי שלא נסתיימה יציאת מצרים עד קריאת ים סוף, וממילא יוכלו לכל הפחות להחזיר להם את ממונם שהשאילום, וכדברי רש"י והמכילתא.

ביאורי האחרונים בדברי דוד 'ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל שמח מצרים בצאתם' שהוא טעם לקבלתם הענקה

בספר מדרשו של שם (פ' לך לך אות ט) הביא לבאר על פי יסוד זה את דברי דוד המלך ע"ה בתהילים (קה לז-לח) "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם". פירוש: הוציאם בכסף וזהב שנטלו ממצרים ואעפ"כ אין בשבטיו כושל – שלא נכשלו בזה בעון גזל. והטעם, לפי ששמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם, וממילא מצרים שילחום ולא היה להם דין 'בורח', וקבלו את כסף וזהבם של מצרים בדין, מדין הענקה.

באופן אחר ביאר בספר בכור יעקב (מאין יבא, ביאורי תהילים אות שנ), דהנה אמרו רז"ל שני טעמים על קושי השיעבוד שהיה לאבותינו במצרים, א' כדי להשלים עבדות ארבע מאות שנה אף שלא היו במצרים כי אם מאתים ועשר שנים. ב' כדי לכפר על עוון מכירת יוסף. והנה אם ננקוט שקושי השיעבוד השלים את המנין, אם כן שייך לומר שזכו בביזת מצרים מדין הענקה, אבל אם קושי הישעבוד היה על עוון מכירת יוסף, אם כן נמצא שלא השלימו את מנין השנים, והרי הם 'בורח' שאין מקבל הענקה.

וזה ביאור הפסוק 'ויוציאם בכסף וזהב', היינו מדין הענקה, ועל כרחך שקושי השיעבוד בא להשלמת מנין השנים. וקשה, הרי בלאו הכי הוצרכו לשיעבוד זה כדי לכפר על מכירת יוסף, ועל זה הוסיף "ואין בשבטיו כושל" – היינו שבאמת לא הוצרכו לכפרה על מכירת יוסף, שכדין מכרוהו.

'ותבואי בעדי עדיים' מדין הענקה בגלל 'ותבואי בעדרי עדרים' בריבוי הבנים שהשלימו למנין

ובביאור כוס ישועות על הגדה של פסח, ביאר דרשת חז"ל "ותבואי בעדי עדיים" אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים, על פי יסוד זה שביזת מצרים היתה מדין הענקה. דהנה כבר אמרו חז"ל שאין מעניקים לבורח, ואם זכו ישראל בביזת מצרים מדין הענקה על כרחך שלא היו בגדר 'בורח', ותמוה הלא יצאו קודם זמנם, שכן זמנם היה ארבע מאות שנה, ומדוע אינם 'בורחים'. ואמנם כבר ביארו המפרשים בכמה אופנים כיצד במיעוט השנים השלימו ישראל את כל השיעבוד שהיה צריך להימשך ארבע מאות שנה. ויש מפרשים שריבוי הילדים באופן בלתי טבעי, בלידת ששה ששה בכרס אחת, הוא שהקדים את סוף הזמן, כי במאתים ועשר שנים בריבוי עבדים, סיימו כל עבודת ארבע מאות שנות עבדות אם היו יולדים כפי דרך הטבע.

ובזה תבואר דרשת חז"ל, 'ותבואי בעדי עדיים' – היינו בתכשיטי כסף וזהב שנטלו ממצרים מדין הענקה, ומפרשים חז"ל 'אל תקרי בעדי עדיים אלא בעדרי עדרים' – היינו שלא זכו ישראל 'בעדי עדיים' אלא בזכות 'עדרי עדרים', שעל ידי ריבוי הבנים נמצא שהשלימו שנות עבדותם, וממילא יצאו מכלל 'בורח', ושוב זכו בעדי עדיים מדין הענקה.

פלפול נאה בהכרח המדרש מפרשת שקלים שראובן לא חטא

ובמדרש תנחומא על הפסוק "כי תשא את ראש בני ישראל", דרשו: אמר ר"י, רמז שהוא עתיד לקרב ראשן של שבטים, ואיזה זה ראובן, שנאמר "יחי ראובן ואל ימות", ע"כ.

בספר תורה מציון (פ' כי תשא) כתב לבאר דברי המדרש, על פי מה שכתב בספר קול רינה (על תהילים סח אות ט) בביאור המדרש "ויקחו לי תרומה, מה שצוה הקב"ה ליתן שקלים לא משלכם אלא משלי, מביזת מצרים". וכתב שם בשם המפרשים שכל דברי המדרש הם רק אם לא היה להם דין הענקה, אך אם היה להם דין הענקה הרי שביזת מצרים היא משלהם – שקיבלוה בדין מדין הענקה. וכבר נתבאר שדבר זה תלוי בנידון אם השלימו ישראל את זמן השיעבוד, שאם השלימוהו הרי זכותם בהענקה, אבל אם לא השלימו הרי יש להם דין 'בורח' שאין מעניקים לו. עוד נתבאר שקושי השיעבוד נאמרו בו שני טעמים לבארו, א' להשלים הזמן, ב' עבור עון מכירת יוסף.

והנה אם היה לשבטים עון במכירת יוסף או לא, תלוי ועומד בנידון האם היה לאבותינו שם 'ישראל' קודם מתן תורה, שכן השבטים שנאו את יוסף משום שבא מאיסור שתי אחיות. ואמנם יעקב לא חש לזה, כי גיירם, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואינם עוד אחיות. אלא שזה שייך רק אם היה להם דין ישראל, וממילא שייך גם דין גירות.

עוד מצאנו במפרשים שעון ראובן במעשה בלהה הוא רק אם אין להם דין ישראל, כי אם יש להם דין ישראל אם כן פלגש שהיא בלא קידושין הרי היא כאנוסת ומפותת אביו שמותר לאדם לשאתה. אבל אם היה דינם כדין בני נח, הרי אינו תלוי כלל בקידושין אלא בבעילה, ואף פלגש אביו אסורה.

וע"פ כל זה ביאר התורה מציון את דברי המדרש, שכן אם ציווה להם על השקלים, מוכח שלא היה להם דין הענקה, ועל כרחך שלא הושלם הזמן והיה להם דין 'בורח', ואם לא הושלם הזמן על אף קושי השיעבוד, על כרחך שקושי השיעבוד היה כדי לכפר על עוון מכירת יוסף, ועל כרחך שהיה להם דין ישראל – ואם כן לא חטא ראובן כשבא על פילגש אביו. לכן אמר המדרש: 'כי תשא את ראש בני ישראל, רמז שהוא עתיד לקרב ראשן של שבטים, ואיזה זה ראובן'.