ריטב"א/קידושין/יז/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אמר רב ששת בעושה מעשה מחט. פי' הא דקתני אפי' חלה כל שש אינו חייב להשלים שלא היה בטל בחליו לגמרי והיה עושה מעשה מחט מכלל דאידך מתניתא מיירי בשאינו עושה כלום ואפ"ה קתני רישא דחלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את האומנים דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטילת חוליו לעצמו לא דמי פועל לעבד עברי דאלו פועל או קבלן השכירו ב"ה למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים ולכך פטרוה לגמרי אפי' חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט וזה נכון וברור כנ"ל:
ה"ק ארבעה נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים מסתבר לי דכיון שבא להשלים משלים הכל ואפילו שלש שנים ראשונות שכך הם כל מרות חכמים כדאמרי' אם בא לנפות מנפה את כולו והכי משמע משמעתא דפ' בית כור בההיא דתנן לא את המותר הוא מחזיר אלא הרבעי' כלם:
ת"ר כמה מעניקין לו כו'. עד הא קמל"ן מיבצר הוא דלא ליבצר מחמש עשרה הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה פי' האי לישנא משמע דאפי' מצי למבצר מחד מינא ולטפויי באידך וכיון דכן תמיהא מילתא (לכתחלה) למה ליה למיתני חמש סלעים מכל מין ומין ליתני חמש עשרה ותו לא איכא למימר דמשום דעיקר דרשא נפקא לן מריקם דפדיון הבן ושדי ריקם אצאן ושדי ריקם אגורן ושדי ריקם איקב נקט חמש סלעים מכל מין ומין לאשמועינן האי דרשא א"נ לאשמועינן דדוקא למבצר אחד מינא ולטפויי מאידך מינא הוי רשותא בידיה אבל למיתן ליה כלהו מאידך מינא ולא ליתן ליה מחד מינא כלל לאו כל כמיניה דמחייב לקיומי פשטי' דקרא ואפי' לר"מ:
ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. פי' דעולת ראיה כל שהוא כדתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורי' והראיון והא דלא גמרינן מפדיון הבן למהוי ה' סלעים בירוש' דפאה פרישו דהלכתא גמירי לה שאין לה שיעור:
ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב פי' דמשמע מתנה חשובה וכיון דאפיקתיה מפחות שבערכין אוקמיה אגדול שבערכין:
והא דאמרינן רבי שמעון מיכה מיכה גמר מסתבר לי דרבי יהודה נמי גמר ליה נהאי מיכה מיכה בעלמא דהא קי"ל הכא כרבי יהודה והתם בפרק המקבל קי"ל שמסדרינן לב"ח כשם שמסדרין לערכין וגמרינן לה מיכה מיכה מערכין כדאיתא התם בהדיא אלא דהכא גמיר רבי יהודה דלא דיינינן מיכה מיכה אלא נתינה נתינה ודכותה בתלמודא:
בשלמא לר"מ היינו דכתיב צאן גורן ויקב. פי' דמשום דהוו תלתא פרטי ושדינן ריקם אכל חד מנייהו גמרינן דהוה ט"ו סלעים ואלו בצר חד פרטי בצרי ה' סלעים אלא לרבי יהודה ורבי שמעון דגמרי נתינה נתינה ולא נפיק סכום הענק מפרטי האי צאן גורן ויקב למה לי תמיהא לי מלתא מאי קושיא דהא איצטריכו לפשטיהו למיחן ליה לכל חד מנייהו ואי לית ליה מהאי דליתן ליה מאידך ואלו לא כתיב אלא חד פרטי או תרי פרטי לא יהיב ליה אלא מנייהו היכא דאית ליה מנייהו ואי לית ליה מנייהו לא יהיב ליה לאידך. ואיכא למימר דמשמע לן דלכוליה עלמא צאן גורן ויקב לאו דוקא אלא הוא הדין כל דכותיהו דהא אית לן כלל ופרט וכל הענק תעניק כלל צאן גורן ויקב פרט אשר ברכך חזר וכלל והיינו מאי דדרשינן בהאי מתניתא דתניא יכול לא יהיו מעניקין כו' עד מה גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה כל אף שישנו בכלל ברכה לומר דאתי לן בכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה ולהכי פרכינן השתא דאלו למידן בכלל ופרט וכלל בחד פרטא או בתרי פרטי סגי למ"ל תלת פרטי ואסקינן אגב שקלא וטריא דאיצטריכו גורן וצאן למידן מעין הפרט כל שהוא כלל ברכה בין גדולי קרקע בין ב"ח ואצטריך יקב למדרש מייתורא לר' אליעזר פרדות ולרבי יהודה כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתיא מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוה בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הלכך בשלשים סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו מדברים שהן בכלל ברכה ואפי' מכספים ופרדות והשתא להאי פי' שפיר גרסינן למר לאיתויי כספים ולמר לאיתוי פרדות ודכותה דהא איכא בפרק מרובה דב"ק. ורש"י ז"ל גריס הכי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות ומה שכתבנו נכון לע"ד. א"כ מה ת"ל הענק תעניק לו דברה תורה כלשון בני אדם והתם בפרק אלו מציאות אשכחן כמה לשונות כפולים דדרשינן כפילא ולא אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא משמע דפליג בהו רבי אליעזר בן עזריה דלית ליה קראי אחריני לאיתויינהו מנייהו ויש לנו לומר כמו שכתבו התוספות דמודה ראב"ע דהיכא דאיכא למדרש כפילא דלישנא דרשינן ולא אמרינן דברה כו' והכא ס"ל דליכא למידרש משום דגמיר דדברים כפשטן ומש"ה קאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכן יש לומר בההיא דיבמות דוק ותשכח. ובפרק אלו מציאות כתבתי מזה בס"ד:
שדה אחוזה נמי מהאי פירכא נפקא ליה לתני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. ואיכא דקשיא ליה דבר משדה אחוזה נמי איכא תרתי שכן קם תחת אביו ליעודה ולירושה ולאו קושיא היא דירושה נמי מהאי פירכא נפקא לן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכדמוכח בהדיא בפרק יש נוחלין.:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |