אילת השחר/קידושין/טז/ב

אילת השחר קידושין טז ב

דף ט"ז ע"ב

ואלו מעניקים להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון. בקצוה"ח (סי' ל"ט סק"א) הקשה למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא איך יגבה הענקה מהאדון שמת דהא אין היורשים צריכים לשלם כיון דלא נשתעבדו הנכסים, ובקהלות יעקב (סי' כ"ג) תמה למה הוקשה לו רק אם שיעבודא לאו דאורייתא, הא גם אם שיעבודא דאורייתא מה שייך שישתעבדו נכסיו כיון שלא נתחייב עדיין כל זמן שלא מת. והנה למ"ד דס"ל דהיוצא בגרעון כסף ג"כ מעניקים לו, כתב בשיטה לא נודעה למי דיהי' ההענקה לפי חשבון השנים שעבד אצלו, דהיינו אם עבד רק שנה יקבל ששית מהענקה שמקבל היוצא בשש. חזינן מזה דהזמן שעבד היא הסיבה המחייבת אותו בהענקה, אלא שזה בתנאי שיהי' שילוח כזה שמחייב בהענקה, ויש לומר דגם במיתת האדון לא יקבל הענקה כמו ביציאת שש או יובל, דהתם הא מתחילה ידוע שנקנה לפי חשבון שעד שש שנים או עד היובל, אבל מיתת האדון שלא ידוע בשעת המכירה אז חיובו לפי חשבון, שאם לא הי' מת עד שש שנים או עד שעת היובל, ואם מת אחרי ג' שנים מקבל רק חצי הענקה, דעל זמן שעבד הוא כבר מחויב, אך בתנאי אם אח"כ תהי' יציאה כדין המחייבת הענקה, ולפי"ז שייך שפיר לומר דלמ"ד שיעבודא דאורייתא נשתעבדו נכסי האדון כפי הזמן שעבדה אצלו בעודו בחיים.

והנה בקצוה"ח הנ"ל תירץ דאפי' למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מ"מ כאילו ירשו עבד ויצא מרשותם, ומ"מ כתב דסברא לא מכרעת הכי, ובקהלות יעקב רוצה לומר דחיוב הענקה הוא על מי שיש מצות שילוח, וא"כ יש לחייב היורשין, אע"ג דלא הוי כאילו ירשו ויצא מרשותן, מ"מ כיון דלהם יש את המצוה דשילוח, הם חייבין בהענקה, עוד רוצה לפרש דמאחר דנתרבה מקרא דכי תשלחנו מעמך גם היוצא במיתת האדון, ע"כ דיש גזה"כ לחייב את היורשין בהענקה.

וצ"ע כיון דיוצא בגרעון כסף דס"ל לחד תנא דמעניקין לו כתב בשיטה לא נודעה למי דהענקה תהי' לפי חשבון השנים שעבד, כגון אם עבד ג' שנים ואם לא הי' פודה עצמו הי' צריך לעבוד שש שנים, אז יקבל חצי מהענקה שקצבה תורה, וא"כ יקשה בין לתירוץ ראשון דמצות שילוח לומר צא הוא על היורש, ובין לפירושו השני משום דגזה"כ הוא לחייב הענקה בכל יציאה, איך נוכל לכלול לחייב היורש הענקה על זמן שלא עבד אצלו כיון שזה תלוי לפי זמן שעבד, ועל כמה זמן שעבד נעניק לו, ואיך נוכל לחייבו כיון שלא עבד אצלו כלל.

ומחומר קושית הקצוה"ח אולי יש לומר דענין הענקה הא מבואר דזה ממה דנתברך הבית בגללו, ואפי' למ"ד דגם כשלא נתברך חייב, מ"מ עיקר הגזה"כ הוא משום דנתברך הבית בגללו, אלא דבשביל זה חייב גם כשלא נתברך, וא"כ היורש שיורש אותה הברכה יש לחייבו, ולפי"ז החיוב הוא רק לפי"מ שירש נכסים לקיים בהם הענקה יש לחייבו, דכאן הוי גזה"כ דהחיוב על הנכסים שנתברכו, ולכו"ע עיקר החיוב מחמת הנכסים שהם נמצאים, לכן שייך לחייב להיורש ולא מדין שיעבוד.

תוד"ה מה לסימנין. דלעולם הוא אביה אחר השינוי כמו קודם השינוי. אין הביאור משום דשם אב נשאר בו, דהא גם בבוגרת יש לו שם אביה ומ"מ אינה ברשותו לענין כל זכיות, אלא דהביאור דאם אביה הי' זוכה מחמת איזה סיבה כגון אם הלידה הי' הגורם שיזכה בה הי' שייך לומר דנשתנתה ממה שהיתה בשעת הלידה, אבל כיון דאין שום גורם אלא מחמת דגרם להיות בתו והא לא נעשה שום שינוי מזה לכן היא תמיד נשארת בתו. וצ"ל דגם בגרות שיוצאת אינו משום דנשתנתה מהסיבה שגרם לזכות בה, אלא דזה דין דבגרות מוציאה, אבל לא מחמת שנעשה בה שינוי ממה שהיתה בשעה שגרם לזכות בה, דהא לא הי' שום סיבה שהיא גרמה לזה רק מה שהיא בתו וזה יש לה גם כשהיא בוגרת.

בא"ד. וי"ל דודאי גבי אדון שייך לומר שינוי הגוף גורם הוצאה דאין זה הגוף שקנה אבל גבי אב לא שייך וכו'. הנה נראה דהאי שינוי הגוף אינו לפי כללי שינוי דבשאר דוכתי, ובודאי דאף למ"ד עבדים נגזלין אם יגזול עבד קטן או שפחה קטנה והביאו סימנין לא נימא שהגזלן יקנה אותם בשינוי כמו בגנב טלה ונעשה איל, אלא דלגבי פירכא יש לפרוך כיון דיש קצת שינוי הגוף [ויש להסתפק אם מה דמקרי שינוי הגוף הוא משום דהא ע"י הסימנין יש לה דין אחר ממה שהיה לה קודם, דעתה יש לה דין גדולה וזה מה דמקרי שינוי הגוף, אבל סתם גידול שערות אפי' שמקודם לא הי' אין זה שינוי הגוף, וכמו דמה שנעשית יותר גדולה בקומה לא מקרי שינוי הגוף, או דשאני גידול בקומה דלא נעשה דבר שלא היה בכלל קודם אלא דגדלה, משא"כ שערות במקום ההוא דקודם לא הי' כלל, מקרי שינוי בגוף אפילו לא הי' נשתנה עי"ז דינה].

ולפי"ז יש לעיין במש"כ דגבי אדון שייך לומר דשינוי הגוף גורם משום דאין זה הגוף שקנה, דהא אינו שינוי עד כדי כך שנאמר דלא זה הוא שקנה, וכמו דלא מהני לקנות בשינוי זה אם עבדים נגזלים, ובשלמא סתם פירכא אפשר לעשות כיון דמ"מ יש קצת שינוי, משא"כ במיתת האב, אבל איך שייך לומר דהוי כגוף אחר לא זה שקנה.

בא"ד. וסימנין נמי מוציאין בעלמא שהרי מוציאין האיש מידי קטנות. הנה באור שמח ריש הל' סוטה כתב דסימנין דשתי שערות אינן עושין גדלות אלא שזה ראי' על גדלות, דהא גם ע"י בנים נהיית גדולה, וכן סריס נעשה גדול בלי שערות, הרי דאין השערות עושין את הגדלות, ולפי"ז צ"ע מש"כ דסימנין מוציאין מידי קטנות, דהא סימנין אינם מוציאין אלא דבזה ידעינן שהוא גדול, וא"כ מה שייך לומר דשערות מוציא מקטנות, דהא אין השערות מוציאות, אלא דהוי כאומר דגדלות מוציא מידי קטנות, וע"כ משמע דהסימנין הם העושין הגדלות ומוציאין מקטנות, וזה הפירכא דעושה דבר שמוציא. ולפי"ז צ"ל דגם בנים עושים גדלות, ובסריס אם נעשה גדול למפרע, צ"ל דהשנים עושין בו הגדלות, ולמ"ד דנעשה גדול משעה שיש בו כל סימני סריס, הם העושים אותו לגדול, וצ"ע.

ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. הנה ודאי דאינה מחויבת מטעם שבת, דקטנה שהזיקה פטורה, וגם אין לדון לחייבה משום דברח צריך להשלים אשר זה שייך גם בקטנה, דזה רק בברח ומרד ממש, וא"כ צריך טעם למה חייבת שכר בטלה לרבה, אלא דיש לומר דמה דאמרינן אין לרבה אלא שכר בטלה דמבואר דאינו זוכה בכל שיווי עבודת הגבהה, אפשר דזה רק אם כרגיל עובדת איזה דבר שקל יותר מלהגביה מציאות והיתה מרויחה פחות מע"י הגבהת המציאה, ואין להאדון זכות יותר משיווי העבודה הקלה שהי' נותן לה לעבוד, ולכן חייבת רק שכר בטלה, והיכא דהיתה עובדת דבר שמרויחין יותר מאשר שכר הגבהת מציאות אפשר דאז כל המציאה שייכת להאדון, ואם נימא כן מבואר מה דיש להאדון שכר בטלה מחמת דהמלאכה על כמה שהיתה חייבת לעשות לאדונה שייך להאדון ולא מדין שבת.

ועי' בהמקנה (דף י"ז בד"ה אמר רב ששת) דהביא דברי הריטב"א דכתב דיש מי שסובר דבברח ופגע בו יובל חייב לשלם, והוא הכריע דאינו חייב לשלם דמי ביטולו דהוי כמבריח כיסו דפטור, והקשה ע"ז דהא בשבת דע"ע אמרינן בב"ק דף פ"ו דשייך להאדון, וא"כ כאן שביטל ממלאכת אדונו למה לא יתחייב משום שבת דאדונו.

ולפימש"כ הנתיה"מ (סי' שס"ג סק"ב) דבחבל בעבד כנעני של חבירו אינו חייב לשלם להאדון דמי ביטול מלאכת עבדו אלא אם כן ביטל את העבד עצמו ממלאכתו שהיה עושה דאל"כ הו"ל כשבת דבהמתו, ורק כשביטל העבד ממלאכתו חל חיוב אל העבד והאדון מיניה קא זכי, ולדידיה א"ש דלא שייך חיוב שבת בברח. אמנם בקהלות יעקב (ב"ק סי' מ') הוכיח דהחיוב שבת הוא אל האדון משום דגזה"כ דעל שביתת אדם חייבה התורה מדין מזיק, וא"כ יקשה קושית המקנה, אלא דשבת אינו חייב אלא בעושה מעשה בידים, וכמש"כ הרא"ש בפ' החובל דאהדקיה באינדרונא חייב רק אם הביאו לשם וסגרו משום דצריך שיעשה מעשה בגופו להתחייב משום שבת, ורק בברח ס"ד דמקרי מעשה שבת בגופו ויצטרך לשלם ישר לאדונו, אלא דמ"מ הכריע הריטב"א דאין זה מעשה שבת בגופו ואינו חייב לשלם שבת לרבו [וצ"ע דלפי"ז בחבל בעצמו ועי"ז אינו יכול לעבוד דזה לכאורה כעושה מעשה לשבות ואפשר דיצטרך לשלם להאדון שבת].

ולהמבואר אפי' אם היתה גדולה אין לחייב את העבד או האמה כשהגביהו מציאה, מחמת הביטול, אלא משום דכל עבודתה שייכת לאדונה, ומה דקאמר אין לרבה אלא שכר בטלה, אין הביאור דחיובו בעד הביטול מלאכה, אלא הכונה דאינה חייבת על יותר ממה שביטלה כיון דאינה מחויבת בעבודות יותר קשות, אבל מדין מזיק א"א לחייבה מלבד דהיא קטנה, אלא דאפילו עבד שיושב ובטל אינו אלא מבריח כיסו של רבו, ומ"מ צע"ק דהלשון משמע דחייבת להאדון דמי ביטול מלאכת האדון.

ובענין זה אפשר לומר במה שהקשו המפרשים על הרי"ף בב"ק דף צ"ז שפסק דעבדים נגזלין ואם הזקינו אינו יכול לומר הרי שלך לפניך, ומ"מ פסק דהתוקף בעבד חבירו ועשה בו מלאכה פטור דוקא שלא בשעת מלאכה משום דניחא ליה שלא ניסתרי' עבדי', משמע דבשעת מלאכה חייב אע"ג דעבדים נגזלין, ובגמ' שם משמע דאי עבדי כמטלטלי דמי ונגזלין פטור אף בעבד בו בשעת מלאכת אדונו, ואפשר דהנה בשלטי הגבורים שם רצה ליישב דמה דאמרינן תוקף אינו לגוזלו אלא לעבוד בו דהוי שואל שלא מדעת, ומשמע דס"ל דאע"ג דהוי גזל מ"מ משלם דמי שכירותו ואינו כמו ברוצה לגוזלו, וזהו חידוש כיון דהוי גזלן ונתחייב כל אונסי החפץ צריך להיות דינו כמו כל גזלן [ועי' בראב"ד הובא בשטמ"ק ב"ק דף צ"ז].

ולכן נראה דבכל שואל שלא מדעת דהוי גזלן היינו בחפצים דלא שייך לדון על החפץ מצד עצמו, אבל בעבד כנעני דאם היה רוצה העבד לעבוד לאיש שתקף בו לעבוד לא היה בזה כלל מעשה גזילה לאדונו, כמו שאם העבד לעצמו עובד איזה עבודה ע"מ שלא ליתן לרבו דמי עבודתו, דודאי לא נימא דיש לו דין גזלן שגזל עבד של רבו, אלא דכל שכר עבודתו לאדונו, וא"כ גם כשאחד מכריחו לעבוד לא שייך לדון על זה מצד מעשה גזילה של שואל שלא מדעת, דיש כאן ענין שהעבד משתמש שלא לצורך אדונו ואין בזה משום גזילה, ולכן אע"פ שיש אחד שרוצה להרויח מזה, מ"מ כיון דעצם הדבר שעובד בעבד של איש אחר אינו מעשה גזילה אע"פ שאין זה בהסכמת האדון, אז אפי' שגם העבד אינו מסכים אינו סיבה להחשיבו כמעשה גזילה מהאדון, דאין כאן משום שואל שלא מדעת גזלן, לכן כל שכירותו היה צריך להיות לאדונו, והא דאמרינן בגמ' דלמ"ד עבדא כמטלטלי דמי, הוי אתי שפיר מה דהתוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור בלי הטעם דניחא ליה דלא ניסתריה עבדיה, היינו דתוקף כולל ב' אופנים או דמושכו לגוזלו ממש דאז אפילו אם העבד מסכים ג"כ יש כאן גזילת עבד, דאז ודאי אי עבדא כמטלטלי דמי הוי גזלן וממילא פטור משכר עבודתו שעבד בו כמו בכל ריוח של גזלן, או שתוקף לעבוד בו בלי שיכוין לגוזלו, א"כ אי עבדי כמטלטלי דמי נוכל להעמיד הא דפטור דמיירי שתוקפו לשם גזילה ופטור ככל גזלן, אבל אי כמקרקעי דמי הא בכל אופן צריך להתחייב שכירות, וע"ז תירצו בגמרא דמ"מ פטור דניחא ליה דלא ניסתריה עבדיה, נמצא דלהלכה אף דפסק הרי"ף דעבדא כמטלטלי דמי, מ"מ מהני לו טעמיה דלא ניסתרי' עבדי' היכא דלא תקפו לגוזלו ממש, דאז בלי הטעם דניחא לי' דלא נסתרי' עבדא היה צריך להיות שכירותו לאדונו, וע"ז מהני הטעם דניחא לי' דלא ניסתרי' עבדא לפוטרו.

הא דאיתי' לאב הא דליתי' לאב. הנה בהענקה יש להסתפק אם כל החיוב חל רק בשעת יציאה, או דכל קצת זמן שעובד מחייב בהענקה לפי חשבון של שש שנות עבודה, אך בתנאי שיקויים שילוחו מעמך לבסוף, לאפוקי כשבורח לא יקבל הענקה לפי הזמן שעבד, והנה ביוצא בגרעון כסף דס"ל לר"מ דמעניקין לו, כתב בשיטה לא נודע למי דמעניקין לו לפי זמן שעבד, כגון אם עבד שנה הרי נותנים לו שתי סלעים וחצי, דזה שישית מט"ו סלעים שחייב למי שעובד כל השש, הרי דכל משך זמן שעבד מחייבו ובתנאי שיהי' שילוח כדין, וא"כ כשליתי' לאב בשעת יציאה למה לא יקבלו הבנים חלק הענקה שהי' על הזמן שעבדה בחיי אביה, דאז נתחייב הענקה לאביה לפי חשבון הזמן ההוא, ולמה לא יירשו זה הבנים, וכמו דאם יצתה בסימנין דאז מקבל האב ההענקה, דודאי דאפי' אם האב מת אח"כ יירשו הבנים, דהא הוי כמעשה ידים דאם מת האב לפני שגבה הרי הן של בניו כמבואר במשנה כתובות דף מ"ב א' וה"נ כאן [והעירוני דבמשל"מ פ"ג מעבדים הל' ט"ו העיר בזה], ונצטרך לומר דהחיוב הענקה כבר חל כעת לגבי מי שתהי' ברשותו בשעת יציאה, וכיון דבשעת הבאת סימנין תהי' ברשות עצמה לא חל כלל חיוב הענקה אליו רק להבת.

מנין לבורח שחייב להשלים. לכאורה הדין דצריך להשלים הוא רק בברח אבל אם הי' אצלו ולא רצה לעבוד אינו חייב להשלים, אבל מדאמרינן יכול אפילו חלה, משמע דרק חלה אינו צריך להשלים אבל אם לא רצה לעבוד צריך להשלים. וכן משמע קצת ממש"כ בתוס' דף י"ז בד"ה חלה, לדמות שכירות דמלמד לחלה בע"ע, ואי נימא דע"ע שבטל ממלאכתו אצל אדונו אינו חייב להשלים אז איך יכולים לדמות, דהא במלמד שלא חלה ולא לימד זמן מה ודאי מנכה לו משכרו וה"נ בחלה, משא"כ בע"ע דאף כשבטל קצת זמן ממלאכתו אינו מנכה וצ"ע. (מהדו"ק)

שם. מנין לבורח שחייב להשלים. פשוט דבזמן שמשלים הוא עבד ממש עם כל דיניו, דהא דרשינן שש שנים יעבוד היינו דאין חיוב על השש הראשונים דוקא אלא דצריך לעבוד שש, ונהי דבחלה יוצא אבל בברח לא נתקיים שש והוא צריך לעבוד מדין עבד.

שם. יש לעיין ברח על זמן שעדיין צריך לעבוד שו"פ, אבל לפי חשבון הגרעון אינו שו"פ, אם גם ע"ז שייך שישלים, כיון דמבואר לקמן דף כ"ב דהעבד הוא נקרא רק אם יש בו לעבוד שיעור שו"פ לחשבון גרעון, וא"כ אולי רק כשברח שיעור זה שייך ע"ז שיש עליו שיעור עבד שישלים, משא"כ בפחות מזה אולי לא שייך שישלים, וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א