ריטב"א/מגילה/ז/א
דאמרי שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים ולא רביעים ופרש"י ז"ל בג' מקומות יש לנו לכתוב מחיית זכר עמלק ולא יתר. ולא נהירא דמה ענין עמלק לפסוק זה לפי' פירושו וכו' כי שלמה אמר שכתב ג' ספרים ולא היה איפשר לו לכתוב יותר וכיון שהוא לא היה איפשר לו להוסיף עוד על כתבי הקדש היאך נכתב אנו ספר שלך. וכן דרשו במדרש פסוק זה על שיר השירים וקהלת ומשלי:
א"ר יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים. פי' שאינה מכלל כתבי הקדש שגזרו חכמים האוחז אותם ערומים אפי' ידיו רחוצות יהיו ידיו שניות לטומאה לענין תרומה כדאיתא בפ"ק דשבת ופרכינן למימרא דסבר אסתר לאו ברוח הקדש נאמרה והא איהו קאמר דברוח הקדש נאמרה ופרקינן נאמרה לקרות ולא נאמרה ליכתב ואוקימנא כרבי יהושע. ופרש"י שלא ניתנה ליכתב כלל אלא לקרותה על פה וא"ת הא תנן קראה על פה לא יצא יש לומר דההיא דר"מ ואידך תנאי היא ור' יהושע ור' שמואל לא סברי לה.
מי' ק"ל הא דאמרינן בפרק הקורא רב ושמואל דאמרי תרויהו לעז יונית לכל כשר ואינהו דאמור כרשב"ג ומהדרינן דאי הוה אומר הלכה כרשב"ג הייתי אומר ה"מ ספרים אבל מגלה דכתיב ככתבם וכלשונם לא, כלומר הייתי אומר לא הוה שרי שתכתב יונית בספרים קמ"ל אלמא רב ושמואל כתיבא בעו. והא לא קשיא כלל דא"כ ה"ק דאי אמרינן הלכה כרשב"ג ה"א דוקא בספרים עביד יוני כאשורי בין ללשון בין לכתב אבל לענין מגלה הרי יונית כשאר לשונות קמ"ל לעז יונית לכל כשר ויוצא כל אדם בשמיעתו אבל כתי' לא בעינן כלל.
מיהו הא ודאי קשיא דאמר שמואל בההוא פירקא הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ואי לא בעי כתיבה אמאי לא יצא לא תהא אלא קריאה על פה. ויש לומר דשמואל הכי קאמר שלא ניתנה ליכתב בכלל ספרי הקדש עד שתהא כמותה[1] לטמא את הידים אבל מ"מ ניתנה ליכתב שלא תהא ע"פ והקוראה ע"פ לא יצא ומאי דאוקימנא כרבי יהושע משום דרבי יהושע נמי ה"ק שלא תהא בכלל ספרי הקדש כדאמרינן שלשים ולא רבעים ולא חשיב רביעי אלא כשנמנה עם הג' ואסתר היתה רוצה שיכתבנה לדורות עם כתבי הקדש.
ואי ק"ל הא דאמרינן מסכת יומא פרק אמר להם הממונה מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר זה סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים ופרכינן והא איכא חנוכה ופריק ניתנה ליכתב קאמרינן הניחא למ"ד ניתנה אלא למ"ד לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר דאלמא מ"ד שלא ניתנה ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב כלל דומיא דחנוכה דאי נתנה למכתב מה שאין כן בחנוכה שאסור לכותבה (א"ה נר' דצ"ל מאי קשיא ליה או דאימא וכו')[2] וי"ל דכל שלא ניתנה ליכתב בכתבי הקדש ובקדושתן לא חשיבא כתיבה עד דנימא בה שהיא סוף כל הניסים וליכא שבחא בהא כולי האי.
א"נ מסתבר לי דהא מקשינן דודאי לישנא דסוף כל הניסים לא שייך [כ]שנכתבה לעצמה אלא כשהיא בכלל כל כתבי הקדש והיא סוף להם ודומיא דשחר זה שהוא מכלל לילה והוא סוף לה ואינה חלוק לעצמו:
אמר שמואל דידי עדיפא מכלהו קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ומנא ידעינן אלמלא שנאמרה ברוח הקדש ובמסכת שבת דרשי לה מדרשא אחרינא תרתי ש"מ:
תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו ב' מנות לאדם א'. כלומר לרעהו העשיר. ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' בני אדם.
רבי יהודא נשיאה שדר ליה לרב הושעיא אטמא דעגלא תליתא וגרבא דחמרא גרס רש"י שלח לו קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות ופירש דהכא מנות איכא ול"ג הדר שלח ליה איהו. אבל בכלהו נסחי גרסינן קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים פי' שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאדם כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו, הדר שלח ליה כלומר רבי יהודא נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין, שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו כלומר שזו התשורה הראויה לך ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפי' בב' פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחות כדאיתא בגטין ובדוכתי אחריתי:
גרסינן בגמ' דב"מ פרק השוכר את הפועלין מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליטול מהם רצועה לסנדלו וה"פ כל מה שגבו ביום פורים סתם הרי זה כמפורש ואין הגבאין רשאין לחלקו לעניים ולקנות דבר אחר אלא לצורך סעודת פורים של עניים וקתני עלה בתוספתא ומגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקים בדבר פירשו בירושלמי שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו לומר שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות ולפי' נהגו ליתן מעות פורים לגוים ואפי' עשירים שכיון שאנו נותנים לכל אדם אם לא ניתן להם יהא שם איבה וכדתנן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ויש ג"כ בכלל אין מדקדקין בדבר שאין נותנים להם צורך סעודת פורים בדקדוק וצימצום אלא בהעדפה וכמ"ש בתוספתא אין מדקדקין במגבת פורים אלא שוחטין את העגלים לרוב ושוחטין אותם ואוכלין ואם יותר ימכר ויפול לקופה של צדקה ומאי דקתני סיפא ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אוקימנא כר"מ דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכאידך דתניא הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית וכו' ולית הלכתא כוותיה בחד מהני אלא רשאי העני לעשות מהם כל צרכו דנותן לא קפיד בהאי ומראה מקום הוא לו דאיהו לצדקה נתכוון ולעשות מצות בוראו ועני ליעביד בדנפשיה הרי זה כנותן מעות לביתו או לאחרים לקנות בו קרקע או להנשא בהם שאין קפידא בדבר מן הדבר[ים] עד שיתננה בפירוש, אלא תעשה מהם מה שתרצה. וכן דעת רבותינו נר"ו. וכבר כתבתי במס' כתובות ושכיב מרע שהקדיש לעניים וצוה שיחלוקו פירותיו על יד קרוביו בזמן ידוע בשנה ודאי קרובים הוי קפידא אבל זמן ידוע לא היא מסתמא דניחא ליה לאיניש שיחלקו אותם בזמן אחר שיראו קרובים שהוא הגון יותר ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת הרי הוא כאותה שאמרו האומר תנו לבני שקל בשבת והם ראויים לתת להם סלע שנותנים להם סלע דלזרוזינהו הוא דעבד וכן כל כיוצא בזה. מפי רבי' נר"ו: