רבנו מנוח/חמץ ומצה/ג

רבנו מנוח חמץ ומצה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ועדין מפרק אור לי"ד

ב

כתב הרב צריך לחפש ולבדוק שמא גררוהו העכברים. דכי אמרינן אין חוששין שמא גררה חולדה דוקא בסתם אבל היכא שמצא חמצו חסר חיישינן:

ג

חל י"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילה ערב שבת כלומר באורתא דתריסר נגהי תליסר ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ד' שעות מבטלו כו'. כלומר אם נשאר מן החמץ שהניח שלא היה יכול לאכלו ואי נמי לא היה לו בהמה לתתו אליה שאלו היה לו היה יכול ליתנו לבהמה ולחיה ולכלבים או לגוים ומש"ה מבטלו וכופה עליו כלי דהיכי ליעביד פירור לא מצי עביד דדמי לטחינה ואתי לידי איסורא דאורייתא א"נ להוציאו מביתו ולזרקו לפרשת דרכים אינו יכול:

ד

היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפם ערב שבת לא יערב הטהורה עם הטמאה וישרוף כו' משום דהשתא יטמא הטהורה ואע"פ שעומדת לשריפה מפני איסור החמץ מ"מ עדין לא הגיע זמן הביעור מש"ה אסור לטמאה בידים אלא שורף כל אחת בפני עצמה וה"ה נמי בשעה ששית בשאר השנים דלא מטמאינן לה לגמרי אע"ג דאסורה מדאורייתא כמאן דאית לה טומאה מדאורייתא דמי אין חוששין לטומאתה ואע"ג דהשתא כי שרפינן כל חדא וחדא בפני עצמה איכא הפסד עצים דעביד הסקות ואמרינן בגמרא גבי חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאין שיקבל את התרומה בכלים טמאים ויטמאנה ביד משום הפסד חולין שיהיו נפסדין ולא חזו לה לישראל ולא לכהן לישראל דהו"ל מדומע ולכהן משום תרומה טמאה שאני התם דהוי הפסד מרובה אבל הכא הוי הפסד מועט ולהפסד מועט לא חששו. ופי' תלויה שנולד ספק טומאה ונקראת כן לפי שאינה נאכלת ואינה נשרפת ומניח מן התרומה כדי לאכול עד ד' שעות ביום השבת בלבד. ומ"ש הרב הכא גבי תרומה בלבד ולא כתב כן לעיל גבי חולין נראה דדוקא בתרומה מצמצמין כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד דהיינו מזון ב' סעודות לפי שאין לה רוב אוכלין ואף אינה ראויה לתת לכלבים ולבהמות ולגוים אבל בחולין אין מצמצמין שהרי יש להם ביעור כדכתבינן לעיל והיינו הא דאמרינן בגמרא ומשיירין מן הטהורה מזון שתי סעודות ואלו בחולין לא איירי כלל שהרי חולין מאכל לכל מי שירצה ועד ו' שעות השבתתו לכל דבר. והאי מבערין את הכל דאמרינן בגמרא לאו דוקא הכל שיהיה חולין במשמע אלא פירושי קא מפרש ושורפין תרומות תלויות כו' ומן התרומות הוא דקאמרינן. ומ"ש הרב למעלה והשאר מבערו מלפני השבת עצה טובה קמ"ל לבער אפילו חולין מלפני השבת כדי שלא יבא לידי איסור:

ה

כתב הרב מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר כו' בשעת הביעור כו' לא בדק בשעת הביעור בודק בתוך החג כו'. אמר המפרש שעת הביעור היינו שעה שישית שהיא שעת הביעור דבין לר' יהודה בין לר"מ כלהו מודו דבההיא זמנא מיחייב לבעורי. ומ"ש הרב בודק בתוך החג היינו תוך המועד דאתמר בגמרא כמו שפירש הרי"ף והכי מסתבר דכיון דשני רבנן בדבורייהו ואמרי תוך המועד ולאחר המועד ולא אמרי יבדוק במועד כדקאמר ר' יהודה ש"מ בתוך המועד היינו תוך החג כלומר חולו של מועד דביום טוב אין לו לבדוק שהרי איסור טלטול יש בו אלא בודק בחולו של מועד ולא גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה, עבר הרגל ולא בדק בודק אחר הרגל כו' שהוא אסור בהנאה ואע"ג דקא מבטל ליה קודם זמן איסורו ושוייה כעפרא ואפ"ה אסור שהביטול מועיל לו שלא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא כי מאחר שהוא מבוטל אינו מצוי מ"מ אי מתהני מיניה לאחר הפסח נמצא למפרע שביטולו לא היה ביטול כיון דדעתיה עלויה עדיין ונמצא שעבר עליו ואסור לאחר הפסח, א"נ משום הכי אסור בהנאה דכיון דלא בדק כל עיקר חיישינן להערמה והכי אמרינן בירושלמי ביטול חמצו אחר הפסח מהו וקאמר ר' יוחנן אסור בהנאה מאי טעמא משום חשש הערמה ומש"ה קנסינן ליה ואסור בהנאה:

ו

כתב הרב כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר כו' מברך קודם שיתחיל לבדוק בא"י כו'. אמר המפרש אמרינן בגמרא דכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן כו' והאי דאמרינן על ביעור אי אמר לבער לא מהדרי' ליה דהא בלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא ת"ח ומש"ה תקינו לומר על ביעור חמץ והביעור הנזכר בברכה זו אינו משמע מלשון ובער עליה הכהן שהוא לשון שריפה דוקא אלא לשון השבתת בדיקה ופנוי מן הבית כמו בערתי הקדש מן הבית שמשמעו לשון פנוי מן הבית ולהשליכו בים או באור וענין איזו מברכין עלייהו בלשון על ואיזו בלמד ביאר הרב בהלכות ברכות פרק אחרון ושם כתבנו די הצורך והאי דלא מברכינן על ביעור שהחיינו כשאר המצות משום דלית ביה הנאה כלל אבל מצטער באבוד חמצו הנשאר לו ובשרפתו ולא מברכינן שהחיינו אלא על מצוה שיש לו בה הנאה כדאמרי כהן מברך שהחיינו דקא מטי הנאה לידו ומדברי הרב בעל העתים נראה שאין מברכין זמן אלא על מצוה הבאה בזמן קבוע ואם לא עשאה בזמן ההיא אין לה תשלומין אבל ביעור אחר שאין זמן קבוע לו שהיוצא בשיירא קודם שלשים יום חייב לבער והעושה את ביתו אוצר ומש"ה אין מברכין עליה זמן, א"נ י"ל דכיון דקבוע ותלוי בזמן החג די לו בזמן החג כדאמרינן גבי העושה סוכתו לעצמו דפטרינן ליה מזמן העשיה ואומרו על הכוס. וכתב הראב"ד בתשובת שאלה והני דמשהו חמירא בחורין קודם שעת הביעור מעשה נשים הוא ואין לו שרש וכדבריו כן הוא דהא לא מברכינן על מציאת חמץ אלא על בדיקת הבית ולבערו מחמץ וכיון שבדקו הרי זה קיים מצותו ואפילו לא ימצא שם חמץ ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך הטעם משום דההיא זמנא לאו זמן איסוריה ולאו זמן ביעוריה הוא ואיך יברך במצותיו וצונו על דבר שלא צוו חכמים כי אם משום קנס, א"נ לא אסרוהו אלא משום קנסא ואין מברכין על הקנסות שהרי אין קנס בא אלא על ידי עבירה ועבירה אינה מצוה ואם כן איך יברך:

ז

כתב הרב וכשגומר לבדוק אם בדק בליל י"ד כו' צריך לבטל כו'. אמר המפרש ומאחר שבטלו מצורת אוכל שוב לא נקרא חמץ דהוי כטח פניה בטיט דאמרינן בפרקים דלעיל דבטלה ותו לא עבר עליה דכתיב לא יראה לך חמץ בתורת חמץ אבל בתורת עפר יראה. ואתה דע לך כי הבטול לא הצריכה תורה אלא במקום המצוי ורבנן הצריכו בדיקה בכל המקומות שצריכין בטול מן התורה דהיינו מקום המצוי, ואעפ"כ הצריכו ביטול אחר הבדיקה ודוקא במקום שאינו מצוי כגון חורי הבית העליונים והתחתונים ודכותייהו. ודי בזה טעם למה מברכין על הבדיקה ולא על הביטול לפי ששניהם מדברי סופרים הבדיקה במקום מצוי והביטול במקום שאינו מצוי ואמטו להכי עדיף לן לברוכי על הבדיקה שהוא במקום בטול דאורייתא במקום המצוי והכי נמי מסתברי דאלת"ה היכי בעי בגמרא גבי הא דהבודק צריך שיבטל מ"ט הא טעמא ודאי דמש"ה צריך למיעבד ביטול משום מקום שאין מכניסין בו חמץ אלא ודאי משמע שהשבתה האמורה בתורה היא במקום המצוי אלא שהחכמים חייבו על הבדיקה דעדיפא מן הביטול והצריכו הבטול אחריה משום מקום שאין מכניסין בו חמץ וכדי שלא ישכח דין תורה. ואחר שהבדיקה והבטול תרוייהו צורך ביעור נינהו צריך ליזהר שלא לשיח עד שישלים הבדיקה והבטול כדי שלא יסיח דעתו ממעשה המצוה מיהו אם שח אינו חוזר ומברך אבל אם שח בין ברכה לבדיקה שיחה שאינה מענין הבדיקה חוזר ומברך אבל מענין הבדיקה אינו חוזר ומברך כההיא דאמרינן טול כרוך כו' גביל לתורה כו' אינו חוזר ומברך. והנהיגו הגאונים שיבטל אדם ביום ארבעה עשר בשעה רביעית או חמישית ולימא כל חמיר וכל חמיע דאיתיה ברשותי בין ידענא בין לא ידענא ביה ליבטיל וליהוי כעפרא. מיהו מסוגיית ההלכה משמע ודאי שלא היה מנהגן לבטל ביום י"ד ופשוט הוא ודוק. גם בירושלמי ותוספתא לא מצינו באותו ביטול שני ראיה כלל. אמנם המנהג פשט לעשותו ועל פי הגאונים וחכמים גדולים נעשה המנהג ותקנה יפה היא שהרי לא ביטל בלילה מה שיהא צריך לו למחר לאכול א"נ שמא יקנה למחר חמץ לאכילתו ואותו לא היה בכלל הביטול. ועוד דאפילו ביטל בלילה הכל בפירוש הא הדר ואחשביה השתא באכלו ממנו לפיכך תקנו לבטל שנית למחר ועוד שעיקר הבטול ביום הוא סמוך לזמן איסורו דהיינו סמוך לזמן שחיטת הפסח כמו שכתוב אך ביום הראשון תשביתו ואמרינן אך חלק, וכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי ואמרו רבותינו ז"ל לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים ורבנן הוא דתקון להשביתו בלילה אחר הבדיקה. ואם כן היאך יבא בטול דרבנן וידחה ביטול דאורייתא שהוא עיקר ומפני זה נהגו לבטל ביום כדי להעמיד זמן ביטול דאורייתא במקומו אבל ודאי אם לא ביטל יום י"ד כו' שביטל הלילה אחר הבדיקה תו לא עבר על לא יראה ולא ימצא:

כתב הרב אבל אם בדק מתחלת שעה ששית כו' שכבר נאסר בהנאה. משום דרבנן עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ומש"ה אינו ברשות בעל הבית כלל ותו לא מצי מבטל ליה דדין ששית לענין זה כדין שביעית ושמינית דהוא מדאורייתא. ומ"ש הרב אינו צריך לבטל אינו יכול היה לו לומר מיהו כיוצא בו אשכחן התם פרק כל הגט דאמרינן המביא גט ממ"ה וחלה הרי זה משלחו ביד אחר כו' ואין השליח האחרון צ"ל בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני והתם בודאי כי אמר אין צריך אין יכול ר"ל והכי נמי הכא ותמהו רבים בתלמוד ובדברי הרב ומדבריו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא והבודק בית שאינו שלו אינו יכול לבטל עד שיקנה לו בעל הבית ההוא כל חמצו ויתנהו לו במתנה לפי שאין אדם מבטל ואוסר דבר שאינו שלו ואם בטל בלא הקנאת חמץ לא יצאו הבעלי בתים ידי בטול כן הוא דעת קצת המפרשים אמנם בסוף פ' שני כתבנו בזה דעת אחרת:

ח

כתב הרב לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו כו'. אמר המפרש נראה שהרב הוה גריס דדעתיה עלויה והיא הגירסא הנכונה לפי שאינו ברשותו פירו' שהרי אסור בהנאה. ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו ומ"ש כופה עליו כלי שלא יראנו דחיישינן דלמא אדחזי ליה פשע ואכיל ליה ולערב כלומר בחולו של מועד שורפו או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים וזהו מצותו הואיל שלא בטלו אבל לזרקו בפרשת דרכים ולמקום האבד אינו רשאי דהא איסור טלטול עלויה משום יום טוב וכי מצרכינן לבערו דוקא בשלא בטלו אבל אם בטלו דיו שיוציאנו מביתו ויזרקנו לפרשת דרכים דהא ודאי קיים תנאו ובטולו בטול. ואיכא לעיוני בדברי הרב דמוקי הא דכופה עליו את הכלי בדלא ביטל אמאי לא מטלטל ליה ומבער ליה לא יהא איסורא דרבנן אלא לאו דאורייתא ומי עדיף מלאו דאורייתא הא קי"ל דאתי עשה ודחי את לא תעשה והכא כעין מילה בצרעת וסדין בציצית דבעידנא דקא עבר לאו מקיים עשה ותו דהכא איכא תרי לאו וחד עשה לא יראה ולא ימצא ועשה דתשביתו ויש לתרץ הכא דמשום הכי לא שרינן ליה לטלטלו דהא בעידנא דקא מטלטל ליה אינו מקיים מצות תשביתו ולא דמי למילה בצרעת וסדין בציצית דהתם עקירת הלאו וקיום העשה באין כאחד. ואם של הקדש הוא אינו צריך וכו' פירוש הקדש של בדק הבית שהכל פורשין ממנו כדאמרינן הקדש בדילי אינשי מיניה חמץ לא בדילי אינשי מיניה כלומר שהרי כל השנה מותר לאכלו כיון שהוא של חולין ודלמא לא מידכר השתא ואתי למיכליה ומש"ה צריך כפיית כלי אבל חמץ של הקדש דאיסורא רכיב עליה בשאר ימות השנה ומבדל בדילי מינה משום חומרא דחמץ פקע מיניה ומשתלי הא ליכא למימר אלא ודאי מדכר דכיר ולא אתי למיכל מיניה ומש"ה אינו צריך לכפות עליו את הכלי. ע"כ מפרק אור לארבעה עשר:

ט

כתב הרב שיצא מביתו קודם שעת הביעור כו' ואם לאו יבטל בלבו. אמר המפרש כיון דביעור חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי אם יכול לקיים שתיהן מוטב ואם לאו מוטב שידחה ביעור חמץ שהוא מדרבנן כדי שלא יבטל מצות ביטול שהוא דאורייתא ותו שהרי יקיים מצד אחר מצוה דאורייתא א"נ אפילו יהיה מצוה דרבנן כדאמרינן בגמרא אפילו סעודת סבלונות אמרינן דמצוה ראשונה שבאה לידו יגמור אותה. יצא להציל מיד הגייס כו' יבטל בלבו ודיו פי' ולא יחזור ואפילו יש שהות ביום דכיון דיכול למיעבד ביטול דהוי דאורייתא הצלת נפשות גדולה לדחות מצות ביעור דרבנן ושמא ח"ו יהיה לו עסק אחר שיעכבנו מלילך שם עוד או שמא ימות חברו לשעה קלה. יצא לצורך עצמו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו יחזור מיד כלומר שלא יצא אלא לצורך עסקיו או לסחורתו ולשון המשנה שביתת הרשות כלומר שהלך להחשיך על התחום לקנות כדי שיהיה לו משם ולהלן אלפים אמה לילך למחר לדבר הרשות שם לעיר אחרת יחזור מיד ויבער את החמץ מביתו לגמרי קודם שיכנס יום טוב והכל אחד שהרי זה בכלל יצא לצורך עצמו שכתב הרב ויש לתרץ דדוקא לדבר הרשות אבל לקנות שביתת מצוה כגון שילך למחר חוץ לתחום לבית המדרש או לבית האבל או לבית המשתה היינו כיוצא לעשות מצוה ועד כמה הוא חוזר עד כביצה דהלכתא כחכמים שמכריעין בין ר' יהודה ור"מ ואמרינן דבחמץ אזלי בכביצה דס"ל דחזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה דכל טומאת אוכלין לטמא אחרים אינו בפחות מכביצה כדאמרינן מכל האוכל אשר יאכל אף חזרתו אינו בפחות מכביצה. ע"כ ממשנת פרק אלו עוברין:

י

כתב הרב מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו כו' עד וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו. אמר המפרש עיסה שנגמרה לישתה אבל עדין לא החמיצה נקראת מגולגלת. והוא יושב לפני רבו פירו' שאם לא היה שם רבו היה הולך לאפותה בתנור אבל עכשיו מפני יראת רבו אינו יכול ועוד שהרי הוא כיוצא לעשות מצוה דאמרינן אם אינו יכול לבער ולחזור למצותו יבטל בלבו וזה אינו יכול לחזור למצותו שהרי יפסיד שמעתתיה כשילך לביתו לבער ומש"ה אם הי' מתיירא שמא תתחמץ קודם שיצא מבית המדרש מבטל בלבו וזהו הטעם שסמך להא גבי הנהו דלעיל וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו ודוקא קודם יום טוב אבל ביו"ט אינו יכול לבער דהא לאו בר טלטול ולאו בר ביעור הוא וכופה עליו את הכלי. ע"כ מפרק אור לארבעה עשר:

יא

כתב הרב כיצד ביעור חמץ שורפו או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים כו'. אמר המפרש לרוח הוא דבעי פירור שלם יזרקנו שלם ימצאנו אחר ויאכלנו. או זורקו לים פירו' בעיניה דממאיס ונמוח מאליו ונראה שהרב פסק כרב יוסף וס"ל דלא סבירא לן כרבה במאי דפליג אדרב יוסף אלא במשנת בבא בתרא בלחוד אבל בשאר דוכתי יש שהלכה כרב יוסף וכן דעת רבים מהרבנים ואפשר לומר ג"כ או זורקו לים אחר הפירור דפורר שאמר ברישא עומד במקום שנים והכי אסיקנא בגמ' אמנם דעת הרב אינו נראה כן שהרי כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה כו' כלומר שלא יתנהו בשק ויזרקנו אלא יפררהו וישלחהו על פני המים שלא יוכל אדם ללקטו ולפום שיטפא דגמרא אליביה דרב יוסף מחזי דהא מיירי בחטי ובגמרא לא אפסיקא הלכתא כחד מינייהו והסכימו קצת מן הגאונים כגון רבינו אפרים והריא"ג לחומרא דבין בים המלח בין בשאר נהרות בין בחמץ קשה בין שאינו קשה בעינן מפרר ומטיל לים:

כתב הרב וחמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר הרי הוא כמבוער כו'. אמר המפרש הא קמ"ל דאע"ג דידע ליה לא הטריחוהו חכמים לבדקו ולבערו מן הבית וסגי ליה בבטול הואיל וליכא למיחש דלמא מיגלי מנפשיה או על ידי כלב שהרי הוא מכוסה יותר מכדי חפישת הכלב ולא דמי לככר בשמי קורה שהרי כתב הרב הטעם שפעמים יפול משמי קורה כמ"ש הרב בפ"ב וכדאיתא בגמרא. מיהו לדעת הרב הא דמיא לככר בבור ושמעינן מהתם דטעמא דאיכא למיחש לנפילה הא לאו הכי חייל עליה ביטול וסגי ליה בביטול אע"ג דידע ליה וה"ה אם יודע חמץ באוצר שאין דעתו לפנותו והיה קודם שלשים דסגי ליה בביטול דליכא למיחש למידי שהוא מכוסה במקום שאין דעתו לפנותו ואין הכלב יכול להוציאו ולא אמרינן באוצר זמנין דנמלך ומפנה ליה דאי חיישינן להכי אפילו לא ידע ליה נמי זקוק לבער ולבדוק ואנן קי"ל דאין זקוק לבער אלא שמעינן מכל הני דאע"ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי לגלות ואינו מצוי בידו דסגי ליה בביטול ודוקא היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור עליו וליהנות ממנו לעולם. והיינו דקאמר וצריך שיבטל בלבו וכי בלבו מבטל ליה והלא צריך להוציא בשפתיו וכדתקינו רבנן בתראי כל חמירא דאיכא כו' אלא מאי בלבו שיהיו פיו ולבו שוים לבטל והיינו הוא דתקינו לומר וליהוי כעפרא. ואם לא יבטל יהא עובר משום בל יטמין דכתוב לא ימצא ודוקא ג' טפחים שהוא שיעור שאין הכלב יכול לחפש אחריו סגי בביטול ואינו צריך לבער אבל אם היה פחות מג' טפחים צריך לבער ואע"פ שביטל מפני שאדם מצווה לבער חמץ הידוע והנמצא ועוד דשמא יריח הכלב ריח הפת ויגלנו ושמא ישכחנו בעל הבית בפסח ויאכלנו או יחשב לאכול אותו אחר הפסח ויעבור על לא יראה ע"כ ומשום שכתב הרב שלשה טפחים ובגמרא אמרינן דחפישת הכלב ג' טפחים וא"כ יותר משלשה ניבעי יש לומר דכיון דאמרינן בגמרא התם משום ריחא הוא ובעינן שלשה טפחים הכא משום איכסויי מעינא הוא ובטפח אחד סגי ע"כ. ובודאי כי היכי דבגבי פקדון סגי בטפח לחודיה הכי נמי גבי חמץ סגי בג' טפחים לחודייהו מיהו עדין יש לי סברא אחרת בזה דודאי מדינא דגמרא בשלשה טפחים סגי דהכי אמרינן בגמרא תנא כמה חפישת הכלב שלשה טפחים אמתניתן קאי דאמרינן כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו ועלה קאמר כמה חפישת הכלב כלומר במה הוא מכוסה מעפר שאין לחוש לחפישת הכלב ואמר שלשה טפחים וא"כ בשלשה טפחים גרידי סגי. ומ"ש הרב או יותר בא ללמדנו דלא תימא דכי בעי ביטול דוקא בשלשה טפחים אבל אם היה עליו עפר יתר משלשה טפחים לא נבעי אפילו בטול דכאבוד חשבינן ליה וכאלו אינו קמ"ל הרב דעולם לא סגי בלא ביטול ואפילו יש עליו עפר כמה ומש"ה כתב או יתר. ואם עדין לא נכנסה שעה ששית פירו' שהרי לאו ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה כדאיתא בגמרא נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער שהרי עד ששית מותר בהנאה אך מתחלת שעה ששית ומעלה אסור דהא קי"ל ושורפין בתחלת שש. נוסחא אחרינא וצריך לבטל בלבו אם עדין לא נכנסה שעה ששית פי' שהרי בשש לא ברשותיה קאי ולא מצי מבטל ליה כדאיתא בגמרא. נתנו לנכרי קודם שעה ששית אינו צריך לבער פי' דהא קי"ל כבית הלל דאמרי כל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואע"פ שחמצו נשאר קיים אין בכך כלום. כן נראה לפי זאת הנסחא אך הראשונה מצאתי בספרים מדוייקים:

כתב הרב ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח. נראה שהרב פירש הא דקאמרינן בגמרא קודם זמנו מותר בהנאתו אפילו לאחר זמנו שריפה ממש עד שנפסל מאכילת הכלב דאי לא נפסל מלאכול לכלב ודאי אסור ומש"ה מותר ליהנות בפחמין וה"ה שמותרין באכילה אלא שאין דרך הבריאים לאכול הפחמין ומש"ה נקט מותר ליהנות ובלישנא דגמרא נמי דאמר מותר בהנאתו ולאו דוקא אלא שדברו חכמים בהווה אבל בודאי מאחר ששרפו לגמרי עד שהוא פחם מבפנים כמבחוץ נפק ליה מתורת חמץ ואפילו באכילה ולא אמרינן דאי אכיל אחשביה ועבר עליה דהא ודאי כיון דלא חזי לאכילה לא מהני ליה מחשבה שהרי הוא כעפר אע"פ שחשבו לאכילה מה בכך כן נראה אע"פ שיש חולקין בזה אבל ודאי אם חרכו מבחוץ עד שנפסל מלאכול לכלב אך אם היה גורר אותו היטב היה מוצא לחם בתוכו אפילו בהנאה אסור וכי תימא מאי שנא מהא דאמרינן בפרקין דלעיל כפת שאור שייחדה לישיבה אם טח פניה בטיט בטלה ה"נ כי חרכו מבחוץ אמאי אינו בטל מתורת חמץ לאו מלתא היא דנהי דאמרינן דכי טח פניה בטיט בטלה מתורת חמץ ותו לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא אבל ודאי אם גוררה ומחשבה לאכילה ודאי אסור ואי אכלה חייב כרת אבל הכא דכי חרכו מבחוץ תו לא עבר עליה אבל ודאי פשיטא ליה דבאכילה אסור אחר שהוא ראוי לאכילה ואם שרפו משעה ששית ומעלה הואיל והוא אסור בהנאה כו' ואם בשל ואפה אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנאה פי' דאמרינן יש שבח עצים בפת או בתבשיל ודוקא כשהיה החמץ בוער באש ומתלהב באפותו הפת או בבשלו התבשיל שנמצא מתבשל ע"י חמימות שיוצא ממנו כשהוא בעין שהוא אסור כדאמרינן גבי תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה דמוקמינן ליה בשאבוקה כנגדו אבל אם נתאכל הפת עד שנשאר גחלים ואפילו לוחשות ובשל ואפה על אותן הגחלים הפת או התבשיל מותר שכיון שנעשו גחלין הלך איסורן אע"פ שהן בוערות. והוא הדין אם בשל או אפה בחמו של תנור אחר שגרף והוציא האש מתוכו שמותר והכי אמרינן בריש כיצד צולין וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר פי' שאסור לו למכרן וכיוצא בה משאר הנאות ואע"ג דאמרינן בתמורה כל הנשרפין אפרן מותר ומנייהו חמץ בפסח אפילו הכי כיון דאכתי איתיה בעיניה לאו אפר הוא ואפילו רבי יהודה דסבירא ליה שאין ביעור חמץ אלא שריפה מודה דהפחמין שלו אסורין בהנאה. ותו דההיא דתמורה אליבא דר' יהודה היא. אבל ודאי אם הסיק באופן הפחמין כל התנור וגרף את האש מתוכו מותר לבשל או לאפות בחמו שהרי הלך לו האיסור וליתיה בעיניה כדכתבינן לעיל ע"כ מפרק כל שעה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.