סדר משנה/חמץ ומצה/ג

סדר משנה חמץ ומצה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

לפיכך אם לא בטל קודם שש וכו' ומצא חמץ שהי' דעתו והי' בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על לא יראה ולי"מ שהרי לא ביער ולא ביטל וכו'. עכ"ל. מה שדייק רבינו לכתוב תיבות הללו והי' בלבו ושכחו וכו' עי' לעיל הלכה הקודמת בסוף ד"ה וכשגומר לבדוק וכו' מה שכ' בשם המג"א בביאור הדברים הללו. ובמה שכ' שם אני בעניי עני מדעת בביאור דברי רבינו הללו ודברי הטור בס' תל"ד ובביאור דברי הרא"ש תדרשנו משם.

קושיא במג"א בסי' תמ"ו ס"ק א' מסי' תל"ה ס"ק ב'.
וחייב לבערו בכל עת שימצאנו וכו'. עכ"ל. והא לך לשון הב"י בש"ע א"ח בסי' תמ"ו סעיף א' המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוצאנו ויבערנו מיד. ואם הוא י"ט יכפה וכו' עכ"ל הש"ע. וכ' שם המג"א ס"ק א' וז"ל, ויבערנו מיד. נ"ל דיברך על ביעור חמץ אעפ"י שכבר ביטל מ"מ מברך על תקנת חכמים. וכ"ש אם נתחמצה לו עיסה בפסח וכו' עכ"ל המג"א.

וכבר דשו בי' רבים לתמוה על המג"א, שלכאורה האדם יראה לעינים שדבריו האמורים סתראי נינהו למה שכתב הוא בעצמו ובכבודו לעיל בסימן תל"ה סעיף א' ס"ק ב' על מש"כ בש"ע שם וז"ל לא בדק בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח וכו' ועל הבדיקה שלאחר הפסח לא יברך, עכ"ל הש"ע כתב המג"א וז"ל, לא יברך כיון שמותר להשהותו וכו' ואם מצא חמץ בביתו צ"ע אם יברך עליו כיון שבטלו קודם פסח וכבר קיים תקנת חכמים בבדיקה. עכ"ל המג"א. הרי ששם הניח דין זה כצ"ע ופה כתבו בפשיטות שיברך עליו, ע"כ שמעתי (וכעת כי נתגלה אור עולם ספרו של אאמ"ו זצללה"ה מחצית השקל וראיתי בסימן תמ"ו שעמד ג"כ בקושיא זו, ותי' וז"ל, ס"ק א' ויבערנו מיד וכו' הניח דין זה בצ"ע, מכ"מ צריכין לומר בתר דאיבעיא ליה הדר פשטיה דיש לברך, ואין לחלק בין מצאו בי"ט וכו' ועיין בח"י, עכ"ל אאמ"ו זצללה"ה).

ישוב הקושיא הנ"ל.
וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב דברי המג"א הנ"ל כי שניהם צדקו יחדיו ואין בשבטיו כושל והוא דלעיל בסימן תל"ה מיירי המג"א שמצא את החמץ במקום שלא חייבוהו החכמים לבדוק, כגון שמצא החמץ בחורי הבית הנמוכים משלשה טפחים ואין שם תינוק בבית או חורים שבכתלים שהם גבוהים הרבה שאין יד האדם מגעת שם וכדומה לזה עיין בסימן תל"ג מן סעיף ג' עד סוף סעיף ט' גווני טובא, ובתוך חג הפסח אירע הדבר דרך מקרה שהוא היה משתמש שם, ומצא שם חמץ, שאז הרי הוא קיים תיקון החכמים ככל היוצא מפיהם מה שהם חייבוהו לבדוק היטב בחורין ובסדקין, והרי שמר מוצא שפתיהם שפתי דעת ועשה ככל מה שחייבוהו החכמים לבדוק בכל המקומות ההם, ובמקום ההוא שמצא את החמץ בתוך ימי החג הפסח, הרי החכמים אמרו שהוא פטור מלבדוק שם, ומה היה לו לעשות ולא עשה, וכשהוא באופן זה האמור הוא שנסתפק ועלה המג"א אם יברך או אם לא יברך, כיון שביטל קודם הפסח לכל החמץ דחזיתי ולא חזיתי ואין כאן איסור דאורייתא, וגם כבר הא קיים תקנת החכמים במה שהטילו עליו לבדוק יפה בחורין ובסדקין בליל ארבעה עשר, ומה יעשה אותו הבן ישראל, אם לא חייבוהו החכמים לבדוק אחר החמץ בכל אותן המקומות האמורים לעיל מזה, ולזה סיים המג"א בדבריו וכתב וז"ל, וכבר קיים תקנת חכמים בבדיקה וכנ"ל.

איברא הא תינח לעיל בסימן תל"ה הנ"ל דהוא מיירי באופן האמור לעיל מזה, אבל לא כן בריש סימן תמ"ו שהבאתי לעיל, דהתם מיירי המג"א שמצא את החמץ במקום שהיה חייב לבדוק, רק שאירע לו כן שמצא את החמץ בתוך הפסח אף שבדק בלילי ארבעה עשר, אבל אירע לו כן לאחת משתי סיבות, או מחמת ששכח לבדוק באותו מקום, או שבדק שם רק שלא בדק שם כראוי לבדוק כאשר צוהו החכמים שלא בדק באותו המקום בחורין ובסדקין אשר ישנם שם במקום, או שלא עיין עיון יפה וראוי ובכוונת הלב בלי שום היסח הדעת לדבר אחר כראוי לעשות בהבדיקה, ועי"ז עיניו השע ולא ראה את החמץ ההוא שהיה מונח שם עיין לעיל סימן תל"א סעיף א' ועוד שם בסימן תל"ב סעיף א' בש"ע ובמג"א שם ס"ק ד' ובטורי זהב שם ס"ק ג', ומעתה כי כן זה שבדק באופן זה האמור הנה הוא לא קיים מצות החכמים כולה כמות שהיא כמו שצוו הם אותנו, שהם צוו שיבדוק ויעיין היטב בכל החורין וסדקים שישנן במקומות ההם שהוא חייב לבדוק בהם, וגם הם צווהו שישים אליו לבו ורוחו וכל מעיינו לכ"מ ומקום שיבדוק, והוא לא עשה כן וכאמור, והרי כל עצמו של המג"א לא נסתפק לעיל בסימן תל"ה אלא מפני שכבר קיים תקנת החכמים וכנ"ל, וזה שלא קיים תקנת החכמים לזה שפיר פסק שם דצריך לברך על הביעור, ולפיכך דייק וגרס המג"א בלשונו שם וכתב וז"ל ומכ"מ מברך על תקנת חכמים וכדבר שנאמר לעיל, והוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל שהברכה היא על תקנת החכמים, ודו"ק.

עיין ביאור במג"א סי' תמ"ב סק"א.
עיין בהגהות מיימוני אות ט' מה שכתבו, ודע דכתב המג"א בסימן תמ"ב סעיף א' סק"א וז"ל תערובת חמץ וכו' ונ"ל דאם נתערב אבל בתוספות ריש פסחים כתבו דאסור וכו' והוכיחו כן ממתניתין (דשם דף מ"ח ע"ב) דשיאור ישרף ואע"ג דהוי נוקשה וכו' ואפ"ה ישרף מדרבנן וכו' ולדעת הטור צ"ל דההיא דשאור מיירי בי"ט שאי אפשר לאפותו דהא אסור באכילה מדרבנן, ואם יניחנה כך תחמיץ חימוץ (כצ"ל) גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ וכו' עכ"ל המג"א.

ורבים תמהו עליו דא"כ דמיירי בי"ט היאך קתני במשנה דהתם שיאור ישרף וכו' שהרי הטור גופא כתב בסימן תמ"ו דהמוצא חמץ ביום טוב אפי' לא בטלו אסור לשרפו בי"ט אלא כופה עליו כלי עד לאחר י"ט ע"כ שמעתי, ולדידי חזי לי בס"ד דלאו קושיא היא (וכעת מצאתי את שאהבה נפשי דברים ככתבן בספרו של אאמ"ו זצללה"ה מחצית השקל בסימן תמ"ב והשבח והתהלה לו יתברך שזכיתי לכוון לדעתו דעת עליון), דקושיא זו כבר עמד בה מאור עינינו מהרש"א שהקשה כן בריש פסחים על התוספות שם בד"ה אור לי"ד וכו' (בד"ה בא"ד דאי מותר להשהותו אמאי ישרף וכו') וכפי מה שפירש מהרש"א שם בכוונתם של התוספות והיינו דפירושו של ישרף דקתני המשנה הנ"ל היינו שהוא עומד לישרף כיון דאסור מהיום ההוא ומעלה יע"ש במהרש"א, הנה כי כן פירש המג"א גם כן כוונת הטור, וק"ל.

אמנם לדידי חזי לי בס"ד וחלקי אמרה נפשי ליישב קושית מהרש"א ז"ל הנ"ל על התוספות דפסחים הנ"ל בד"ה אור לי"ד וכו' וקושית העולם על הטור הנ"ל והוא דאם מיירי בי"ט היאך קתני ישרוף דהא אסור לשרוף חמץ בי"ט וכדלעיל, ואני אומר בס"ד על דרך החידוד קצת דלא קשיא ולא מידי, (אמת נכון הדבר שהמג"א לא כוון לזה), וכמו שאבאר בס"ד לפנינו.

ישוב קושית המהרש"א ריש פסחים על התוס' ד"ה אור לי"ד וכו'.
בהקדים דהתוספות התם דף ה' סוף ע"א בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הקשו דמנא ליה לר"ע התם לאוקמי הך קרא של אך ביום הראשון תשביתו וכו' דהוא קאי על ערב י"ט מכח מה דתשביתו אינו אלא שריפה, והרי אסור לשרוף את החמץ בי"ט יע"ש בגמרא דהיא גופא קא קשיא למה יהיה אסור לשרוף את החמץ ביום טוב, והא יכול ליהנות בגחלתו, דהא ר' עקיבא הוא דסובר דחמץ וכל הנשרפין אפרן וגחלתן מותר כדאמרינן לקמן דף כ"ו ע"ב גבי ערלה, והוא הדין לחמץ, ותירצו התוספות בזה שני תירוצים וז"ל, אומר ר"י דסברא הוא דהקרא דתשביתו מיירי, בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו. אי נמי כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהיה לו הנאה ממנו אחר כך אסור, כמו נדרים ונדבות שאין קרבין ביום טוב וכו' אף ע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף וכו' עכ"ל התוספות, (ומה שיש לפלפל בדברי הגמרא שם עיין לעיל הלכות שבת פרק ראשון הלכה א' בד"ה שביתה בשביעי ממלאכה וכו' קרוב לסוף אות ה').

ולכאורה צריך ביאור, דלאיזה צורך תירצו התוספות על קושיא אחת שני תירוצים, הלא כדי לתרץ הקושיא שלהם הא יש די בתירוץ אחד מהם, וביותר מזה קשה שהתירוץ השני שלהם הנ"ל אינו אליבא דכולי עלמא כי התירוץ ההוא אינו אלא רק למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבים ביום טוב אבל התירוץ הראשון הוא תירוץ מרווח ונייחא אליבא דכולי עלמא, בודאי היה להם להסתגר בקמייתא, בהתירוץ הראשון שכתבו, ועיין לעיל הלכות שבת פרק שמיני הלכה א' בד"ה המנכש בעיקרי האילנות וכו' אות תשיעי מה שכתבתי בס"ד בביאור דברי התוספות הללו, תידרשנו משם ומצאת מלא דבר (אבל כעת לענינינו נאמר בס"ד באופן אחר).

ביאור בתוס' שם דף ה' בד"ה ואומר כל מלאכה וכו'.
והנראה לענ"ד בזה הוה, דהא תירוצם הראשון מה שתירצו דמסתבר דהקרא מיירי אפילו באינו צריך לגחלתו וכנ"ל הוא לכאורה מוקשה מאד. דהא דאף דאינו צריך לגחלתו עתה מ"מ מדאורייתא הוא מותר להבעירו דהא מדאורייתא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואף עפ"י דהתוס' לשטתייהו אינהו ס"ל דמדאורייתא נמי בעינן שיהי' לצורך קצת לפחות וכמבואר כן להדיא בתוס' ביצה י"ב בד"ה ה"ג רש"י אלא מעתה וכו'. אבל זה שעושה המצוה של היום ההוא שמקיים מצות שריפת חמץ שמיוחד ליום ההוא ולא הי' אפשר לו לקיים המצוה ההוא יום אתמול כי עבר, דהא לפי ההו"א דקאמינן בי' השתא דפירושו של תיבות ביום הראשון תשביתו, הוא כמשמעו ביום הראשון של חג הפסח, ממילא תחלת מצותו הוא בי"ט לא בערב י"ט, וכל מצוה שהיא מיוחדת לאותו היום דוקא לא אף ליום שלפניו, הנה הוא נקרא בשם צורך קצת, וכמו שכ"כ התוס' בעצמם ובכבודם שם בד"ה לא אמרינן מתוך וכו' וכפי מה שביאר המג"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' דברי התוס' הנ"ל. וא"כ לכאורה ליתא לתירוצם הראשון של התוס' הנ"ל. וכבר הקשיתי קושי' זו זה יותר ממ' שנה לאדמ"ו זצלל"ה המפורסם והוא תרצה אז על דרך הפלפול והחרפות, ואיננו זוכר כעת. אך אני ילדות היתה בי והעזתי פני ואמרתי לפניו דהתוס' לשיטתיי' אזלי. דהא התוס' הם שתירצו התם כן אליבא דרע"ק דאיהו הוא מרא דהאי שמעתא דהתם רע"ק אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו וכו' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' יע"ש בגמרא. ורע"ק לשיטתו שפיר תירצו תירוצם הראשון הנ"ל דהא כ' התוס' בביצה י"ב בד"ה השוחט וכו' דרע"ק כב"ש ס"ל דלא אמרינן מתוך יע"ש בתוס'. ואאמ"ו זצ"ל נענע לי ראשו.

ואחרי כי כן לפי דברים הדברים אלה הדברים האמורים. תירוצם הראשון שתירצו התוס' הנ"ל ליתא אליבא דכ"ע ולא אליבא דידן, רק רע"ק לשיטתו הך שינויא היא שנויא רויחא, מה שאכ"ן לאינך תנאי דס"ל דאמרינן מתוך וכמ"כ אנן דקי"ל דאמרינן מתוך ממילא ליתא לתירוצם הראשון של התוס' הנ"ל. (עי' בתוס' דלקמן כ"ז בד"ה אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' שכתבו דאנן קימ"ל דחמץ בשריפה כר"י יע"ש, ממילא ס"ל להתוס' ג"כ בהך מילתא הלכה כרע"ק בהדרשא שלו שדרש דאך ביום הראשון דהוא בערב י"ט דמסתמא הלכה כרע"ק מחברו).

ברם אינך תנאי דס"ל דאמרינן מתוך וכן אנן דקי"ל כך, אינהו ס"ל כמאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבים בי"ט וכמו שפסק ג"כ כך רבינו לקמן בהל' חגיגה פ"א הל' ח'. וכן רע"ק גופא ס"ל בשבת קי"ד נדרים ונדבות אין קריבים בי"ט יע"ש בגמרא. הנה אינהו וכן לדידן לא קשיא קושית התוס' הנ"ל דיהי' מותר לשרוף את החמץ דיכול להנות בגחלתו. דאית להוא ולן התירוץ השני של התוס' הנ"ל והוא הואיל ואינו יכול ליהנות ממנו בתחלת ביעורו הרי זה דומה לנדרים ונדבות דאסור להקריבן בי"ט. ולזה שפיר הוצריכו התוס' לתרץ ב' התירוצים התירוץ הא' למאן דס"ל נדו"נ קרבים בי"ט. והתירוץ השני הנ"ל אליבא דמאן דאמר נו"נ אין קרבין וס"ל דאמרינן מתוך וכמו דקי"ל אנן וכאמור. והנה שני תירוצי התוס' הנ"ל ניחא אליבא דרע"ק דהוא סובר דלא אמרינן מתוך וניחא התירוץ הראשון וגם הוא סובר דנו"נ אין קרבין בי"ט וניחא התירוץ הב' וכנ"ל.

ואולם הן כל אלה אף אליבא דרע"ק דהתוס' הנ"ל קיימא אליבי' מ"מ לא היו התוספות יכולים לתרץ רק תירוצם השני הנ"ל לחוד אף דר"ע הא סבירא ליה גם כן דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב וכאמור לעיל בשם הסוגיא דשבת דאם כן תקשה קושיתינו שנכתוב בס"ד לקמן דהוה ליה לרבא למימר שמע מיניה מדר"ע ארבעה, והיינו דגם דבר זה נשמע מר"ע דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט, ולפיכך הוצרכו התוספות לתרץ גם תירוצם הראשון הנ"ל וממילא לא מוכח ולא מידי מהך מימרא דר' עקיבא דהכא דהוא סובר ג"כ דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וכמו שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך בתירוצינו על הקושיא האמורה, וק"ל.

קושיא בתירוצם השני של התוס' ד"ה הנ"ל.
ומתוך דבר הלכה האמור הנה מקום אתי עמי בס"ד לתרץ וליישב מה דלכאורה קשיא לענ"ד בתירוצם השני של התוספות הנ"ל, והוא דהא לפי תירוצם האמור הנה מוכח מהך מימרא דר"ע דהוא סובר דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט, א"כ רבא דקאמר התם וז"ל שמע מיניה מדר"ע תלת שמע מיניה וכו' יע"ש בגמרא, ולמה לא קאמר רבא שמע מיניה מהך מימרא דר"ע ארבעה. תלתא דקאמר, ועל רבעים דאין נדרים ונדבות קרבין ביום טוב, דזה מוכח ג"כ מר"ע מכח קושיתם של התוספות ותירוצם השני של התוספות האמור לעיל, דהא תירוצם השני של התוספות הנ"ל על כרחין לא סבירא ליה הך סברא של התירוץ הראשון דאל"כ למה הוצרכו כלל לתרץ תירוצם השני כיון דאף לפי תירוצם השני אנו צריכים להך סברא שכתבו התוספות בתירוצם הראשון כי היכי דלא תקשה עליה דרבא דהיה לו לומר שמע מיניה מדר"ע ארבעה אלא ודאי צריכין לומר דהתירוץ השני של התוספות לא ס"ל התירוץ הראשון, אלא דהתירוץ השני סובר דהקרא דחיק ומוקי אנפשיה, דאיירי בשיכול ליהנות מן הביעור וכקושיתם של התוספות הנ"ל, וא"כ שפיר קשיא קושיתינו האמורה לעיל מזה, והוא דהוה ליה לרבא למימר שמע מיניה מדר"ע ארבעה דאין נדרים ונדבות קרבין בי"ט וכאמור לעיל.

ודוחק לומר דהואיל והך דינא, מה דר"ע סובר דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט כבר נודע מאידך מימרא דר"ע בשבת דף קי"ד גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא לענין חלבי שבת אם קרבין ביוהכ"פ או לא יע"ש, דזה אינו דהא סוף סוף גם מהך מימרא דר"ע הכא בפסחים נשמע זה, ואם כן כבר שייך גביה למימר שמע מיניה מדר' עקיבא ארבעה דאין נדונ"ד קרבין ביו"ט, ועוד דהא גם מה דאמר רבא הכא וז"ל ושמע מיניה לחלק יצאת וכו' הוא ג"כ נודע מהך פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בסוגיא דשבת הנ"ל דר"ע הוא דסובר דהבערה לחלק יצאת ולא ללאו יצאת וחילא דילי בס"ד אבאר לפנינו.

קצת פילפול בשבת דף קי"ד סע"א.
וביאור דבר זה הוא, דהא אם נאמר דהבערה ללאו יצאת הא הבערה מותר בי"ט מדאורייתא אפילו שלא לצורך כלל וכמו שכתבו התוספות הכא בפסחים ריש ע"ב בד"ה לחלק יצאת וכו' ובמסכ' ביצה דף כ"ג בד"ה ע"ג חרס מותר וכו' בשם הירושלמי (ומשם בארה דאפי' מדרבנן נמי מותר שהרי אמר לא תיאסר ולא תישרי וכו'), וא"כ קשה למה לי אליבא דר"ע בשבת התם הך קרא דעולת שבת בשבתו להורות דמותר להקריב חלבי שבת בי"ט דפשיטא דמותר דהא אין בהקטרת החלבים שום איסור מלאכה אלא רק איסור מלאכת הבערה והרי אם נאמר דהבערה ללאו יצאת הא ליכא איסור הבערה בי"ט, וליכא למימר משום דהחלבים להקטרה צריכים מליחה משום על כל קרבנך תקריב מלח, והמולח חייב משום מעבד ואף דאין עיבוד באוכלין אבל חלב שאינו ראוי לאכול יש בו משום עיבוד אוכלין וכמו שכתב כן להדיא הר"ן בפרק קמא דביצה בד"ה אין מולחין את החלבים כדי שלא יסריח וכו' ועיין במל"מ לעיל בהלכות שבת פרק אחד עשר הלכה ה' מה שכתב בשם הגאון החריף מהר"י אלפאנדארי ז"ל, דזה אינו דהא בשבת דף ע"ח אמרינן דאין עיבוד במליחה אלא כי מלח ליה כעין דמלח ליה לאורחא דוקא יע"ש בגמרא, והרי למליחת הקרבנות היה די במליחה כל שהוא, אפילו בגרגיר אחד של מלח די, וכמו שפסק רבינו כן להדיא לקמן בהלכות איסורי מזבח פרק ה' הל' י"א ועיין לעיל בהלכות שבת פרק והלכה הנ"ל בד"ה שהמליחה מין עיבוד הוא וכו' מה שכ' בס"ד בזה ובדברי המשנה למלך הנ"ל.

אלא ודאי מוכח מזה הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דר"ע הוא דס"ל דהבערה לחלק יצאת וממילא איכא איסור הבערה שלא לצורך אפי' ביו"ט ושפיר איצטרך אליבא דר"ע, הך קרא דעולת שבת בשבתו להורות דחלבי שבת קרבים בי"ט, דהוי אמינא שיהיה אסור להקריבם ביו"ט מכח איסור מלאכת הבערה דאיכא נמי ביו"ט ואחרי כי כן הנה קשה דהיאך קאמר רבא בפסחים הכא וז"ל שמע מיניה מדר"ע תלת וכו' ושמע מיניה הבערה לחלק יצאת וכו' דהא דבר זה דהבערה לחלק יצאת אינו צריך להוכיח מכח הך מימרא דר' עקיבא הכא שהרי כבר נודע זה ג"כ מהך מימרא דר' עקיבא בשבת התם, אלא צריכין לומר דהואיל וגם מהך מימרא דר"ע פה הדבר נשמע שייך גביה לומר ש"מ מדר' עקיבא וכו' לחלק יצאת וכו' וא"כ הוא הדין נמי לענין נדרים ונדבות דאין קרבין בי"ט דשייך למימר והיה לרבא לומר ש"מ מדר"ע ארבעה וצ"ע לכאורה.

ודע דמה שכתב הפנ"י במסכ' ביצה י"ב בד"ה בתוס' בד"ה השוחט עולה וכו' וז"ל, לכאורה שכוונו להא דאמרינן בריש פסחים וכו' מיהו מצינן למימר דמהא ליכא למישמע מיניה דלעולם רע"ק כב"ה ס"ל וכו' וקרא דעולת שבת לאו אגופיה איצטרך אלא למידק מיניה דנדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב וכו' ולכם דריש ר' עקיבא לקמן פ"ב ולא לעכו"ם וכו' עכ"ל הפני יהושע שהאריך בזה קצת.

הערה על הפנ"י במס' ביצה דף י"ב.
ובמחילה מכבוד תורתו כל זה ליתא דאי לאו דבלאו הכי ידעינן דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט. מכח איזה שום לימוד ממקום אחר, לא הוינן ידעינן ולא מידי ולא הוי מוכח מהך קרא דעולת שבת בשבתו דנדונ"ד אין קרבין ביו"ט, דהא אפשר לפרשו להך קרא כמו שפירשו ר' ישמעאל ומי יעלה לנו השמימה ויגידה לנו שהפירוש הוא דוקא כפירוש של רע"ק והגמרא בשבת קי"ד הנ"ל לא קאמר אלא איפכא, והיינו דהואיל ורע"ק פירש כפירושו בהך קרא דעולת שבת וכו' לא פירוש כפירושו של ר"י, שמע מיני' דרע"ק ס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט ממילא אוקמינן לי' להאי קרא אמאי דמיסתבר טפי, אבל אם לא הי' לן קרא ממקום אחר שאוסר הקרבת נו"נ בי"ט מהיכי תיתי לן ותסלק אדעתן ליאסר איסור הקרבת נדונ"ד בי"ט, כיון דמהך קרא דעולת שבת בשבתו וכו' לא מוכח ולא מידי דאפשר לפרשו כפירושו של ר' ישמעאל, דסובר דנדרים ונדבות קרבין בי"ט, ועיין ברש"י שם וכן מטין דברי התוס' דשבת דף כ"ד ע"ב בד"ה ולא עולת חול בשבת וכו' גם את הדבר הזה מה שכתב הפנ"י שם דר"ע איצטרך עולת שבת וכו' למעט נדרים ונדבות דאילו מתיבת לכם לא אימעט עכו"ם יע"ש בפני יהושע וכנ"ל, במחילה מכבוד תורתו אישתמוטי הוא דקא אישתמט ליה לפי שעה דברי התוספות דמסכ' ביצה דף כ' ע"ב בד"ה לכם ולא לעכו"ם וכו' ובפסחים דף מ"ז ע"א בד"ה לכם ולא לגבוה וכו' שכתבו דגם ב"ה דרשו מתיבת לכם למעט עכו"ם וגם דרשו מיניה למעט נדרים ונדבות דאין קרבין בי"ט יע"ש בתוספות, ועיין בתשובת רבינו אשר ב"ר משולם ז"ל שהובא בספר תמים דעים סי' ק"ך דף כ"ה ע"ג שהוא ז"ל כתב דתרי זימנין כתיב תיבת לכם וקאי חד למעוטי עכו"ם וחד קאי למעט נדרים ונדבות יע"ש בספר תמים דעים, וא"כ ה"ה לר"ע, ודו"ק).

ישוב להקושיא על תירוץ השני של התוס' הנ"ל.
אמנם לפי האמור בס"ד לעיל בכוונת תירוצם של התוס' בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הנ"ל מיושב בזה ג"כ הקושיא האמורה והוא דודאי גם התירוץ השני של התוספות מודה להך סברא שכתבו התוספות בתירוצם הראשון הנ"ל, אלא דהתוספות בתירוצם השני קשיא להו על תירוצם הראשון, דהא תינח אליבא דר' עקיבא לשיטתו דאיהו ס"ל דלא אמרינן מתוך, אבל לא כן אנן בדידן דקיימא לן דאמרינן מתוך אם כן מנא לן לומר דקרא דאך ביום הראשון וכו' הוא בערב י"ט דלמא קרא כדכתיב וכפשטיותיה, דהוא דוקא בי"ט (לפי הדרשא דר"ע דקיי"ל כוותיה בהך דרשא וכאמור לעיל), ואיפו זאת תירצו התוספות עוד תירוץ שני והוא דלדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך, הא אית לן תירוץ שני על קושית התוספות דהתם, דהא אנן אית לן דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט, ושוב לא קשיא קושיתינו האמורה לעיל דהיה לו לרבא לומר שמע מיניה מדר' עקיבא ארבעה, דהיינו דמוכח מיניה דסובר דנדרים ונדבות אין קרבין בי"ט וכנ"ל, דזה ליתא דהא מדר' עקיבא לא מוכח ולא מידי, דכבר אפשר לומר דר' עקיבא לעצמו סובר דנדרים ונדבות קרבין ביו"ט ואפי' הכא לא קשיא ולא מידי לדידיה קושיתם של התוס' בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הנ"ל דהיינו דהא יכול ליהנות מגחלתו, דזה אינו דהא ר' עקיבא לשיטתו דס"ל דלא אמרינן מתוך אף התירוץ השני מודה ואזיל להתירוץ הראשון של התוספות דהקרא סתמא קאמר תשביתו אפילו הוא באופן שאינו צריך להבערה ההיא מכל מקום אמרה תורה תשביתו שאור מבתיכם וכו', וא"כ ר' עקיבא לעצמו כבר די לו בהתירוץ הראשון, והתירוץ השני שתירצו התוספות הואיל ואינו נהנה בתחלת ביעורו אסור לעשותו בי"ט זה ליתא אליבא דר"ע מוכרח ואינו מוכרח כי אם לדידן וכאמור לעיל, ודו"ק.

ביאור במשנה דפסחים דף מ"ח ע"ב.
מעתה הך משנה דפסחים מ"ח הנ"ל דקתני שיאור ישרף וכו' שהוא סתם משנה, ואינה מן הפלוגתא דר' יהודה וחכמים שנזכרו אחר כך התם ומסתמא סתם משנה סבירא ליה כהלכתא, והרי התוספות וסייעתם והטור א"ח בסימן רצ"ה פסקו דלפחות אמרינן מתוך בהבערה ובהוצאה יע"ש והנה סתם משנה סוף מסכת' תמורה סבירא לה דחמץ בשריפה, ומזה פסקו התוספות בפסחים כ"ז בד"ה אין ביעור חמץ וכו' דחמץ טעון דוקא שריפה יע"ש בתוספות, והרי קתני בהך משנה דפסחים שיאור ישרף וכו' דמשמע דהך משנה סוברת דחמץ בשריפה דוקא, והך סתם משנה נמי סוברת כמאן דאמר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב, וגם היא סוברת דצורך מצוה אף שאינה מצות היום היא נקראת צורך קצת וכמו שכתב הטור בסימן תמ"ז בשם אחיו הר"ר יחיאל ז"ל, ואם כן מותר לשרוף את החמץ בי"ט אף שלא ביטלו ואין בו בטלטול להבערתו משום איסור טלטול מוקצה יע"ש היטב בתוספות הנ"ל ועיין בכסף משנה ובתשובות הגאון מהר"ם לובלין סימן עשרים מה שכתבו הם בביאור ופלפול בדברי התוספות דפסחים ודכתובות הנ"ל, ועיין במגן אברהם סימן תמ"ו ס"ק ג' מש"כ ודו"ק.

ביאור ברש"י בפסחים דף ו' ע"א ד"ה כופה עליו את הכלי וכו'.כופה עליו כלי וכו'. עכ"ל, הכי אמרינן בפסחים דף ו' וז"ל, אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו את הכלי, אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדילי מיניה וכו' עכ"ל הגמרא, וכתב שם רש"י בד"ה כופה עליו את הכלי וכו' וז"ל, ומיהו בב"י לא עבר דהא בטלי בלביה מאתמול כדאמרי' לקמן הבודק צריך שיבטל וכו' עכ"ל רש"י.

ולכאורה האדם יראה לעינים ובלבבו יבין כי מבואר מזה שדעת רש"י הוא כדעת אותן הפוסקים (ועיין בטור ובבית יוסף בסי' תמ"ו), דחמץ שלא ביטלו עדיין כגון שנתחמצה לו עיסה בפסח וכדומה דמותר לשרפו אפי' בי"ט, כדי שלא יעבור עליו בב"י ובבי"מ, והיינו דרש"י ז"ל פליג על התוספות דהתם דף כ"ט בסד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' שכתבו דכיון דדעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה ובבי"מ, ולומר דרש"י ז"ל רוצה לפרש התם כן מדנקט רב סתם המוצא חמץ בביתו ביו"ט וכו' כי לא פורש באיזה יום מצאו. משמע מזה דאפילו מצאו להחמץ בז' של פסח, דאז לא שייך למימר דדעתו לבערו, שהרי שוב אין כאן מצוה דאורייתא בהבערתו אחר הפסח, וכמש"כ כן להדיא סברא זו המגן אברהם בסימן תמ"ו סס"ק ב' על הבית חדש יע"ש דא"כ קשה על רש"י דהיאך מיסתם סתם איהו כל כך ולא חילק ולא פילג להדיא ומפורש בין אם נמצא החמץ בי"ט הראשון דאז אפי' אם לא ביטלו מכל מקום אין שורפין אותו בי"ט דהא אין עוברין עליו בב"י ובבי"מ בי"ט הראשון אם דעתו לבערו אחר י"ט בחול המועד, לבין אם נמצא החמץ בי"ט האחרון של פסח שבזה יש חילוק בין אם ביטלו להחמץ קודם הפסח לבין לא ביטלו, אלא ודאי צ"ל הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דרש"י חולק על דינו של התוספות בד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' הנ"ל, וסובר דאפילו מוצא חמץ ביו"ט הראשון גם כן מותר לשרפו ביום טוב וכנ"ל.

איברא עדיין אנו צריכין למודעא בתר הודעה, במאי פליגי רש"י עם התוספות האמור לעיל מה ראה על ככה רש"י לומר כך והתוספות מה הגיע אליהם לומר כך, הלא דבר הוא, ואני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד כי הנה מקום אתי עמי לומר דכל חד וחד לשיטתיה הוא דשייט, ואהני ליה שיטתיה לכל מר כדאית ליה זה בכה וזה בכה.

ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא דידי בס"ד, דהנה התוספות בחולין פ' בד"ה הנח למחוסר זמן וכו' כתבו בשם הר"ר שמואל מווירדון ז"ל שלחלק יצא בהך מילתא דאמרינן במס' תמורה דף ד' דלא אתי חד עשה ועקר לתרי לאווין וכו' יע"ש בגמ', דאין זה על דרך השילוח אלא תנאי יש בדבר, דהיכא דאותן תרי לאוין סמיכי אהדדי הוא דאמרינן כן, אבל ל"כ אם הנך תרי לאוין דהעשה יכול לנתקן לא סמיכי אהדדי, אז אתי אפי' חד עשה ועקר אף גם לתרי לאוין ועוד יותר יע"ש בתוספות ועיין לעיל פרק ראשון הל' ב' בד"ה עובר בשני לאוין שנאמר וכו' אות ראשון מש"כ בס"ד בזה.

ביאור ברש"י במס' תמורה דף ד' בד"ה תרי לאוי וכו'.
ומדברי רש"י בתמורה התם בד"ה תרי לאוי ועשה וכו' משמע דסבירא ליה ג"כ כשיטתו של הר"ר שמואל מוירדון ז"ל הנ"ל, שהרי כתב שם וז"ל, תרי לאוי ועשה, לא יחליפנו ולא ימיר ואהכי סופג את הארבעים עכ"ל רש"י. והנה אלה הדברים לכאורה הם דבר שפתים אך למותר ח"ו ומאי בעי רש"י בזה, וביותר קשה על סיום דבריו מה שסיים ואמר וז"ל ואהכי סופג את הארבעים וכנ"ל שהוא דבר מבואר מעצמו, אם לא הוא הדבר אשר דברתי בס"ד כי רש"י כוון בזה לאשמעינן כסברתו של הר"ר שמואל מווירדון הנ"ל דדוקא היכי דסמיכי אהדדי הנך תרתי לאוי כי הנך דלא יחליפנו ולא ימיר הוא דלא אתי עשה חדא ועקר לתרי לאוי, אבל תרי לאוין אחריני דלא סמיכי אהדדי אלא זה נאמר בכה וזה נאמר בכה, לאלה וכאלה שפיר עקר חד עשה להנך לאוין אפילו וכל כמה שהן.

ומעתה הכא גבי חמץ דאיכא תרי לאוין דסמיכי אהדדי הלאו דלא יראה לך חמץ והלאו דלא ימצא לך שאור וכו' אף למאן דמצריך תרווייהו במסכ' ביצה דף ז' ע"ב יע"ש הסוגיא היטב, מכל מקום לא הוה ליה לכתוב אלא חדא לאו אתרווייהו, והוא דהוה ליה למיכתב לא יראה לך חמץ ושאור בכל גבולך וכו', (ועוד דהא גם גבי הלאוין דלא יחליפנו ולא ימיר וכו' איצטרך לתרוייהו וכדאמרינן במסכ' תמורה דף ט' ע"א וז"ל ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר בשל עצמו וכו' יע"ש בגמרא), אם לא לאכפולי לאוין הוא דאתיא.

וממילא לפי האמור בס"ד לרש"י לשיטתו, לא אתיא הך עשה דתשביתו ועקר להנך תרתי לאוין דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וכו' ולא הוי ליה לאו הניתק לעשה לפיכך הוכרח רש"י בפסחים התם לאוקמי דמיירי דוקא בביטלו, דאם לא ביטלו היה עובר עליו בב"י ובבי"מ אפי' היה דעתו לבערו בחול המועד שהרי התוספות בסד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' לא כתבו דמהני אם דעתו לבערו שלא לעבור על בל יראה ובבי"מ אלא דוקא הואיל והלאו דבל יראה ובל ימצא הוא לאו הניתק לעשה יע"ש בתוספות, אבל לרש"י לשיטתו דהלאו דבל יראה ובל ימצא לא הוי לאו הניתק לעשה וכדלעיל, ממילא זה לחוד לא מהני מה שדעתו לבערו שלא לעבור על בל יראה ובי"מ.

אמנם לא כן התוספות בחולין התם בסה"ד הנ"ל חולקים על הר' שמואל מורידון הנ"ל וס"ל דאפילו תרתי לאוין דסמיכי אהדדי ג"כ יש כח ביד העשה למיעקר ולמינתק להו לתרווייהו לאוין, רק דהם מחלקים בין אם העשה הוא שיש בה קום ועשה הוא דיכול לנתק להלא תעשה אבל עשה שהיא רק בשב ואל תעשה אין בה כח למינתק להלאו יע"ש בתוספות דחולין, ממילא הכא גבי חמץ דהעשה של תשביתו היא עשה בקום ועשה שפיר מינתק העשה דתשביתו להנך תרתי לאוין דבל יראה ובל ימצא, ולפיכך התוס' לשיטתייהו שפיר כתבו בד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' הנ"ל דאם דעתו לבערו דאינו עובר עליו בב"י ובבי"מ דהוה לי' לאו הנל"ע, ודו"ק.

ביאור אחר בדברי רש"י במס' פסחים הנ"ל.
ודע דהיה מקום אתי עמי בס"ד ליישב דברי רש"י בפסחים דף ו' בד"ה כופה עליו את הכלי וכו' הנ"ל באופן אחר במאי פליגי רש"י ורבותינו בעלי התוספות ולומר גם בזה דכל חדא וחדא לשיטתיה שייט ואזיל, והוא דרש"י במסכ' תמורה התם בד"ה ה"ג שאני כהנים וכו' ס"ל דכהן הואיל והוא מצווה במצות יתרות אף הוא לוקה אפי' על לאו הניתק לעשה יע"ש ברש"י אבל לא כן התוספות שם בד"ה כהנים קאמרת וכו' חולקים על זה וס"ל דאפילו כהנים נמי לא לקי על לאו הניתק לעשה דשקולים הם כהנים וישראלים לענין זה יע"ש בתוספות.

ואחרי כי כן הנה רש"י לשיטתיה הוא דשייט דקשיא ליה דהיאך קאמר רב סתם וכן רבא התם דכופה עליו את הכלי, ולא חילקו כלל בין אם זה שמצא את החמץ הוא ישראל לבין אם הוא כהן, דדין זה דכופה עליו את הכלי ואינו שורפו בי"ט אינו אלא דוקא כשמצאו ישראל לחמצו דלגבי דידיה הוי לי' לאו הניתק לעשה ממילא אם דעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, אבל בכהן שהוא מוצא חמץ בביתו שפיר צריך לשרפו אפילו בי"ט ולא מהני ליה כפית כלי שהרי הכהן הזה עובר על בל יראה ובל ימצא דהא לגבי דידיה לא הוי לאו הניתק לעשה שאין העשה מנתקו ולא מכפר על הלאו ובא האות והמופת על זה שאף שהוא מקיים העשה מכל מקום מילקי הוא דלקי וכאמור לעיל מזה בשם רש"י וכיון דלא הוי לאו הניתק לעשה זה לחוד מה שבדעתו לבערו לא מהני ליה ולא מידי שלא יהיה עובר על הלאו דבל יראה ובל ימצא וכדלעיל בשם התוס' גופייהו, ולפיכך פירש"י בפסחים שם דמיירי בביטלו.

איברא כי הן הן הדברים הנאמרים נכונים אליבא דרש"י לשיטתיה וכמו שכתבנו בס"ד, אבל לא כן רבותינו בעלי התוספות בפסחים בד"ה רב אשי אמר דכ"ע וכו' הנ"ל אינהו ג"כ לשיטתייהו שטו, דאינהו לא ס"ל לחלק בין כהן לבין ישראל לענין לאו הניתק לעשה וכדלעיל, איפו זאת שפיר כתבו סתם דאם דעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא כיון דבלאו הכי הוא לאו הניתק לעשה הלאו דבל יראה ובל ימצא, וכנ"ל ולא חילקו בין אם הוא כהן או ישראל, ודו"ק.

אלא שעדיין קשה על זה הקושיא שהקשינו לעיל ותשב באיתן ומינה לא תזוע, דלא הוה לי' לרש"י למיסתם סתומי כל כך אלא היה לו לבאר החילוק בין כהן לבין ישראל. דדוקא בכהן הוא דיש חילוק בין ביטלו לבין לא ביטלו דבביטלו הוא דדי בכפית כלי אבל כשלא ביטלו אינו די בכפית כלי אלא צריך דוקא לשרפו מיד אפילו ביום טוב, כי היכי שלא יעבור על ב"י ובי"מ אבל בישראל אין חילוק דאפילו לא ביטלו גם כן די בכפית כלי הואיל ודעתו לבערו והוא לאו הניתק לעשה אינו עובר על בל יראה ובימ"צ.

הערה על המג"א בסי' תמ"ו ס"ק ב'.
וסוף סוף כי לפי האמור בס"ד אין בתשובתו של המג"א בסי' תמ"ו סק"ב על מרן הכסף משנה תשובה נצחת, והיא כפורחת, והיינו שהמג"א כתב שם וז"ל, שלא יוכל לטלטלו דמוקצה וכו' ואע"ג שלא היה בכלל ביטול כגון שנתחמץ בי"ט ועובר על בל יראה דאורייתא וכו' דשב ואל תעשה הוא אסרוהו וכו', (כמפ"ג) וכו' ובשל"ה כתב וכו', לכן נ"ל דכופה עליו כלי וכו' והטעם נ"ל כמ"ש התוס' דף כ"ט שהמשהא חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהיה וכו' וטעמא משום דלא יראה הוא ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף וכו' עכ"ל המג"א.

ולדידי חזי לי בס"ד כי יפה עשה מרן בכ"מ שלא יהיב האי טעמא של המג"א האמור, כי כמה עיקולי ופשורי יש בהטעם ההוא. חדא, כי הוא זה תלוי באשלי רברבי ולאו דכ"ע היא אלא הוא תלוי בפלוגתא דרבינו שמואל מוירדון והתוספות דחולין הנ"ל, וזאת שנית תלוי בפלוגתא דרש"י ורבותינו בעלי התוספות במסכ' תמורה לענין כהן אם לוקה על לאו הניתק לעשה או לא וכאמור לעיל, והנה מעולם עינינו לא ראו ולא מצינו בשום מקום בש"ס שלחלק יצאו גבי מציאות חמץ בי"ט בין שמצאו ישראל לבין שמצאו כהן, וביותר הפוסקים ראוי היה להם לחלק בכך בפירוש כדרכם דרך הקדש לבאר הדברים באר היטב, והנה אין איש מהפוסקים שמחלק בכך ועל שלשתם גם לפי טעם האמור של המג"א היה ראוי לחלק בין אם מצאו ביו"ט הראשון לבין אם מצאו בשביעי של פסח שאז שוב אינו יכול לקיימו להעשה אחר י"ט וכדלעיל בשם המג"א עצמו שם, ולא מצינו בשום מקום בש"ס ובאחד מגדולי הפוסקים הראשונים ז"ל שהיו מחלקים בכך וכדלעיל. ועל רבעים, דהא מרן ז"ל בכ"מ כתב דבריו על דברי רבינו פה. וכן הוא דעת הרה"מ פה בד"ה ואם מצא בי"ט וכו' והרי רבינו וגם הרה"מ לא ס"ל דהלאו דב"י ובי"מ הוא לאו הניתק לעשה, וכמבואר להדיא בדבריו לעיל פרק ראשון הלכה ג' במה שפסק דאם עשה מעשה בהחמץ כגון שהחמיצו בידים להעיסה בפסח או שקנה חמץ בפסח מאחר דהוא לוקה משום הלאו דבל יראה ובל ימצא יע"ש (ועיין שם בד"ה אינו לוקה משום לא יראה וכו' מש"כ בס"ד בזה אני בעניי) וכיון שאינו לאו הניתק לעשה אף שדעתו לבערו עובר על ב"י ובי"מ וכדלעיל וכמבואר מדברי המג"א עצמו שהבאתי לשונו לעיל. סוף דבר, יפה עשה מרן בכ"מ שלא היה בנותן טעם של המג"א הנ"ל, ודו"ק.

ט

לשון קושית המג"א בסי' רמ"ט ס"ק ג'.
מי שיצא מביתו וכו' לעשות מצוה וכו' כגון סעודת אירוסין וכו'. עכ"ל, הא לך לשון המג"א בסי' רמ"ט סעיף ב' ס"ק ג', סעודת אירוסין וכו' וצ"ע דהא כתב בסי' תמ"ד סעיף ז' דסעודת אירוסין היא סעודת מצוה אפי' בערב פסח, דבחול המועד אסור לעשות סעודת אירוסין כל שכן בערב שבת דקיל טפי וכו' עכ"ל המג"א יע"ש באריכות.

ביאור קושית המג"א הנ"ל.
וכתבתי שם על הגליון זה רבות בשנים עודני בימי חורפי, דכוונתו של המג"א בקושיתו היא מן המשנה דפסחים דף מ"ט ע"א דקתני התם וז"ל ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו וכו' יע"ש במשנה, הרי שלך לפניך מבואר דעושין סעודת אירוסין בערב פסח, אך דלכאורה היה אפשר לומר דלאו בחדא מחתא קתני להו הך משנה, אלא דהמשנה לצדדין קתני, והוא דהולך לשחוט את פסחו בער"פ ולאכול סעודת אירוסין הוא הולך בחול המועד של פסח לא בערב פסח, רק שנזכר שיש לו חמץ בביתו, ולא שהוא עתה כשהוא נזכר כבר חמץ, אלא שנזכר שיש לו עתה בביתו דבר מה שיכול לבוא לידי חמץ, דהיינו שנזכר שיש לו עיסה מגולגלת בביתו וכדאמרינן התם דף ז' וז"ל היה יושב בבית המדרש ונזכר וכו' שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ וכו' יע"ש בגמרא. ולזה קאמר המג"א דאי אפשר לפרש כן דהא אסור לעשות סעודת אירוסין בחול המועד ואם כן היאך לפרש המשנה שהוא הולך בחול המועד כדי לאכול סעודת אירוסין באותו היום, ודבר זה בודאי אי אפשר לאמרו דהפירוש של המשנה הנ"ל הוא שהולך בער"פ או בחוה"מ לאכול סעודת אירוסין אחר עבור ימי החג כולן, דהיינו שהסעודת אירוסין תהיה במוצאי י"ט האחרון של חג והוא רחוק מביתו יותר מתחום וצריך לילך עוד היום בחוה"מ כדי להגיע לשם ולאכול בסעודת אירוסין, דזה אינו, דכיון שכן הוא שאינו עושה המצוה של אכילת סעודת אירוסין באותו היום שהוא הולך, ובאותו היום ההוא הנה הוא מחויב ומוטל עליו המצוה ההיא מה שצוה ה' אלקינו לבער את החמץ בודאי הוא מחויב לחזור לביתו ולבער את החמץ, אף שלא יהיה יוכל לחזור למצות אכילת סעודת אירוסין דמצוה של אותו היום שהוא עומד בו אף אם הוא מצוה קלה, מכל מקום היא קודמת למצוה גדולה הימנה של יום מחר וכמו דאמרינן במנחות מ"ט וז"ל בעי מיניה רב חייא בר אבין מרב חסדא וכו' תמידין דלמחר ומוספין דהאידנא וכו' יע"ש הסוגיא כולה כמות שהיא ועיין עוד בתוספות דזבחים צ"א בד"ה ת"ש מוספי שבת וכו' ובגמרא שם וז"ל דאמר ר' יוחנן הלכה מתפלל אדם של מנחה וכו' ועיין בש"ע א"ח סימן רפ"ו סעיף ד', אלא ודאי דהפירוש הוא כמו שפירש"י שם והש"ע לקמן סימן תמ"ד דהוא הולך בערב פסח לאכול באותו יום סעודת אירוסין, ולזה שפיר הקשה המג"א קושיתו הנ"ל דאם מותר לעשות סעודת אירוסין בערב פסח דחמיר טפי טובא כ"ש דמותר לעשותו בערב שבת דקיל טפי.

ביאור ברש"י בפסחים דף מ"ט ד"ה ההולך בארבעה וכו'.
ומאור עינינו רש"י כוון בזה בצחות לשונו הזהב, שהוא כתב במשנה שם וז"ל ההולך בי"ד עכ"ל רש"י, ולכאורה הנה הוא תמוה דמאי בעי רש"י בזה ופשיטא דהולך לשחוט את פסחו שהוא הולך ביום י"ד, אבל לפי האמור בס"ד ניחא והוא דכוונתו של רש"י הוא לרמוז לן דתיבת ההולך ופירושו דהוא קאי על כולהו עניני דקתני בהך משנה דהתם דהיינו גם על מה דקתני התם לאכול סעודת אירוסין וכו' הנה תיבת ההולך מיירי בי"ד לא בחולו של מועד, ואם כן כולהו בבי דהך משנה בחדא שייטא שטו, דאף לאכול סעודת אירוסין מיירי ביום ארבעה עשר, ושמותר לעשות סעודת אירוסין בערב פסח, והוכחתו של רש"י היתה כהוכחתו של המג"א הנ"ל דבחול המועד אסור לעשות סעודת אירוסין וכנ"ל, (וכעת כי נתגלה אור עולם ספרו כאן של אאמ"ו זצ"ל מחצית השקל מצאתי את שאהבה נפשי בסימן הנ"ל עיקר דבריי הנ"ל בביאור כוונת המג"א והשבח והתהלה לו ית' שזכיתי לכוון לדעתו דעת עליון) ודו"ק.

ישוב קושית המג"א הנ"ל.
אולם בעיקר קושיתו של המג"א הנ"ל על מרן הוא הקדוש בית יוסף נראה לענ"ד בס"ד ליישב דעת מרן הב"י ז"ל, והוא דבשלמא בערב שבת הלא יש לאל ידו להמתין עם האכילת סעודת אירוסין לכל היותר עד שעת פלג המנחה ולהתפלל מיד מנחה ומעריב ולקבל עליו את השבת ולאכול סעודת אירוסין וסעודת שבת כאחת אחר שיקדש על הכוס, ולכל היותר יאכל כזית פת בלילה, עיין במג"א בסי' רס"ז סוף ס"ק א' מש"כ בשם השל"ה, ואעפ"כ תהיה סעודת אירוסין בעוד יום של אותו היום שנתארסו, דלענין הסעודת אירוסין מה בכך שכבר התפלל ערבית וקיבל עליו קדושת שבת, סוף סוף עדיין הוא יום גמור, (מה שא"כ סעודת ברית מילה ופדיון הבן הואיל וקביע ליה עידנא זה היום שזמנם דוקא הוא היום ההוא ולא היה כלל לא בידו ולא ביד שום אדם לא להקדימם ליום שלפניו ולא לאחרם ליום שלאחריו, עדיפי טפי שאינו צריך לאחרם אפילו שעה אחת עד פלג המנחה), לא כן בערב פסח שאי אפשר לו לקדש מבעוד יום ולאכול מצה ומרור מבעוד יום וכמבואר בש"ע א"ח סימן תע"ב סעיף א' ועי' במג"א שם סק"א, וגם בי"ט הא אסור לעשות סעודת אירוסין וכמבואר להדיא שם בסימן תקמ"ו, ולפיכך מותר לו לאכול סעודת אירוסין בערב פסח, ומסתלקים בזה כל קושיותיו של המג"א מה שהקשה על מרן הב"י ומרן הרמ"א ודעתם דעת תורה היא, ודו"ק.

יא

קושית המג"א בסי' תמ"ה על רז"ל פה מלקמן הל' פסהמ"ק פי"ט הי"ד.
כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח וכו' אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה הואיל וכו' הפחמין שלו אסורין בהנייה וכו'. עכ"ל, והקשה המגן אברהם בסימן תמ"ה סעיף א' ס"ק א' דדברים הללו הם תרתי דסתרי אהדדי, דאם אפרו אסור בהנאה היאך התירוהו לשרפו כשירצה, והרי רבינו בעצמו ובכבודו פסק לקמן בהלכות פסולי המוקדשין פרק תשעה עשר הלכה י"ד וז"ל כל הנשרפין לא יקברו, וכן כל הנקברים לא ישרפו אע"פ שהוא מחמיר בשריפתן הרי היקל באפרן וכו' עכ"ל רבינו יע"ש במג"א.

ביאור בתוס' מס' תמורה דף ל"ג ד"ה הנשרפין וכו'.
ולדידי חזי לי בס"ד ליישב בפשיטות קושית המג"א הנ"ל, והוא עפ"י מה שהתוספות במסכת' תמורה דף ל"ג בד"ה הנשרפין וכו' ובמנחות דף נ"ב בד"ה ואין מועלין באפרה וכו' כתבו הטעם דנשרפין אפרן מותר והנקברין דאפרן אסור משום דגבי הנשרפין צותה התורה לשורפן ממילא אחר ששרפן הרי כבר נעשית בהן מצותן וחלף הלך לו האיסור, על דרך שאמרו אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, אבל לא כן הנקברים שלא צותה עליהם התורה כלום ממילא אסורם נמשך לעולם יע"ש בתוספות שזהו כוונתם.

ישוב קושית המג"א הנ"ל.
איברא הא תינח בכל הנקברין שבתורה שהתורה לא צותה בהם דבר על השבתתן מן העולם כגון שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע והדומה להם, אלא שהתורה גילה לן שהם אסורים בהנאה, אבל לא ביארה בהם התורה שיהיו צריכים דוקא שריפה, וממילא הם מן הנקברים, ובאמת מן התורה אינו צריך דוקא לקברן לכל הנך הנקברים השנויים במשנה דסוף מסכ' תמורה התם, דמהיכי תיתי לן לומר כן הלא התורה לא צותה עליהן בשום מקום על קבורתן, ומדאורייתא יכול להניחם כך לכל הנך איסורי הנאה דהתם בלא שריפה ובלא קבורה אלא החכמים הם שצוו על כך לקברן כדי לגנזן מן העין כדי שלא יאכלום הכלבים וכמו שכתב כן רש"י בפסחים דף פ"ב בד"ה ותיסגי לה בקבורה וכו' וז"ל לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים עכ"ל, הרי מבואר מזה כאמור.

אבל לא כן גבי חמץ הכא, שהתורה צותה בפירוש על השבתתו מן העולם דוקא, שהרי אמרה תורה תשביתו, ולרבנן דפליגי עליה דר' יהודה הנה פירושו הוא שישביתנו בכל דבר שהוא משביתו מן העולם בין בקבורה בין בהטלה לים או לבית הכסא ובין בשריפה, רק שיהיה מושבת מן העולם. הרי שצותה התורה על השבתתו מן העולם, ואם כן כשהוא מבער להחמץ מן העולם באחד מהאופני ההשבתה האמורים לעיל מזה, הנה בזה כבר קיים קרא כדכתיב דברים ככתבן, וכבר נעשית מצותו במה שהשביתו מן העולם, (וכן הוא הביטול לפי דעת רבינו וסייעתו שהוא בכלל השביתה שצוה עליו הכתוב עיין לעיל פרק שני הלכה א' וב'. אלא שבביטול לא שייך ביה שיהנה בו אחר הביטול דאם כן אין כאן ביטול עיין לעיל שם הל' ב'), וכיון שנעשית מצותו הרי אפרו מותר וכסברת התוס' דמנחות ודתמורה הנ"ל, ואם כן בחמץ אף למאן דאמר שהוא מן הנקברין אפילו הכי אפרו מותר מן התורה, ומה שאסור להסיק בו תנור וכיריים ואפרו אסור כל זה אינו אלא מדרבנן משום חומרא דחמץ וכמו שכתבו כן התוספות בפסחים דף ה' ע"א בד"ה ואומר דכל מלאכה לא תעשו וכו' אליבא דמאן דאמר דחמץ בשריפה, ה"ה נמי דהפירוש במשנה הוא כן אליבא דמאן דאמר שחמץ הוא מן הנקברין, גם כן אין אפרן אסור אלא רק מדרבנן, ומה דקתני במשנה דמסכ' תמורה התם לפי גירסת התוספות שם וז"ל כל הנקברין אפרן אסור (ועיין בספר ברכת הזבח שם) ולא קתני חוץ מן החמץ, היינו משום דהא בהך משנה דהתם במסכ' תמורה חשיב נמי לחמץ בהדי הנשרפין יע"ש.

ודקאמר הגמרא בפסחים דף כ"א וז"ל לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ד אמינא וכו' בהדי דקא שריף ליה לית הני מיניה וכו' יע"ש, ולא קאמרי אפילו לרבנן דאמרו השבתתו בכל דבר. דזה אינו, דלרבנן דנהי דכשנעשה גחלים ואפר מותר מדאורייתא מטעם האמור לעיל, אבל הא מיהא בשעת שריפתו כל זמן שלא נעשה גחלים ואפר בודאי אסור מדאורייתא והיאך יסיק בו תנור וכיריים שנהנה ממנו בשעת שריפתו, מה שא"כ לר' יהודה דמצותו בשריפה דוקא שפיר הוי אמינא דיהיה מותר ליהנות ממנו שכבר קיים בזה המצוה, ובאמת תמיהני על התוספות לעיל דף ה' ע"א בד"ה ואומר כל מלאכה וכו' הנ"ל שהם כתבו שם דאינו אסור אלא מדרבנן יע"ש בתוספות, ודו"ק.

ואחרי כי כן דאיסור הניית אפרו של חמץ אף אם הוא מן הנקברים אינו אסור אלא רק מדרבנן וכמו שכתבנו בס"ד, הנה שפיר עביד מי שהוא הנפש היפה ורוצה להחמיר על עצמו לשרוף את חמצו, שהוא רשאי לעשות כן ואין איש שימחה עליו, דשוב לא שייך למיגזר ביה שלא לשרוף את הנקברים דשמא יהיה נהנה מאפרו, דהא אף אם יהיה נהנה מאפרו לא יהיה עושה איסור אלא רק איסור דרבנן, ממילא הוי ליה גזירה לגזירה דלא גזרינן, וכדבר האמור. ועוד דהא בחמץ אפילו לר' יהודה אפרו אסור לפחות מדרבנן אע"פ דלדידיה חמץ הוא מן הנשרפין, וכמו שכתבו כן התוספות בפסחים דף כ"א בד"ה בהדי דקשריף וכו' והיינו משום חומר איסור חמץ, ואם כן מה לי בכך אם ידע האמת כמו שהוא שחמץ הוא מן הנקברים ונפשו יודעת שאפרו אסור. או שיטעה ויהיה סובר דחמץ הוא מן הנשרפין ואפילו הכי אפרו אסור מדרבנן סוף סוף יודע הוא שחמץ אפרו אסור ושפיר פסק רבינו גבי חמץ דאם רצה להחמיר על עצמו ולשרפו שהרי רשאי לשרפו ולית אינש דימחא בידיה ואזדא לה קושית המג"א הנ"ל, ודו"ק.

ישוב אחר לקושית המג"א הנ"ל.
ובאופן אחר אפשר ליישב בס"ד לענ"ד קושית המג"א הנ"ל בדרך פשוט מאד, והוא דהא לענ"ד נראה בס"ד דרבינו סובר דהא דתניא בהך משנה דמסכת' תמורה התם כל הנקברין לא ישרפו, אינו מטעם דחיישינן שמא בשעת ביעורו ושריפתו יהנה מאפרו, דאז הוא יודע וזוכר שאסור ליהנות ממנו, ולא ישכח מיד ולאלתר,וממה נפשך אם השורף הזה הוא ת"ח הרי הוא יודע שזה אסור בהנאה אפילו לאחר שריפתו, ואם אינו בר הכי, הלא לא יעשה דבר מעצמו אלא ישאל את פה חכם אם מותר לו לשרפו או לא ויאמר לו החכם שמותר לו לשרפו רק שלא יהנה מאפרו שאפרו אסור בהנאה (וזה שאינו תלמיד חכם ולא ישאל פה חכם אף הוא לא ידע להזהר בדין המשנה הנ"ל דכל הנקברין לא ישרפו). אך החשש והגזירה הוא שמא לאחר זמן ימצא האפר והגחלים הללו והוא ישכח אז שהם של חמץ ויהיה סובר שהם אפר וגחלים של דבר שעיקר מצותו הוא בשריפה וממילא מותר ליהנות מאפרו וגחלתו, ויהנה מהם. זה לפי דעת רבינו סברת וטעם המשנה הנ"ל. ואם כן אם מיד אחר שריפתו החמץ הוא קובר את הגחלים והאפר, שפיר מותר, דמי גרע קבורת האפר והגחלים מקבורת האיסור עצמו שהקבורה מזכירתו שפה נקבר דבר שהוא אסור בהנאה לעולם אף לכשירקב הוא הדין נמי שהקבורה יזכירנו שהאפר והגחלים הללו שאסור ליהנות מהם לעולם, והרי רבינו כתב פה להדיא שהאפר והגחלים של חמץ הם אסורים בהנאה, ושוב אין צורך לו לפרש ולבאר פה שצריך שיקבור את הגחלים והאפר כדי שלא יבא לידי תקלה לזמן מרובה ויהנה מהם וכאמור לעיל מזה דסמך עצמו רבינו על מה שכתב במקום אחר (עיין בפרי חדש י"ד בסימן נ"ז ס"ק נ"ב שהוכיח שרבינו פסק כן בהל' תרומות להדיא יע"ש בפר"ח) דכל דבר איסור לזמן מרובה חיישינן לתקלה ולמה יגרע איסור זה של אפר וגחלים מן החמץ, והנה כי כן ממילא נודע בין החיים דהגחלים והאפר הללו צריכים קבורה וגניזה מן העין. וק"ל.

ישוב אחר לקושית המג"א הנ"ל.
והבאתי את השלישית עוד בה שלישי' אני בעניי עני מדעת אומר אני ליישב דברי רבינו ודלא קשיא ולא מידי קושיתו של המג"א הנ"ל ודברי רבינו צדקו יחדיו ואין בשפטיו כושל. והוא בודאי אם שרפו קודם זמן איסורו של חמץ הא מותר ליהנות ממנו מן הגחלים והאפר לאחר הפסח שהרי לא עבר עליו בפסח בב"י דעץ בעלמא וכדאמרינן בפסחים כ"א להדיא ואפילו תוך הפסח מותר לו ליהנות ממנו וכמו שפסק רבינו להדיא לקמן הלכה זו וז"ל ואם שרפו קודם שעה שישית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח וכו' ועי' במג"מ (ומה שכ' המג"מ הלשון וז"ל ואם שרפו קודם שעה שישית וכו' מימרא שם אמר רבא וכו' מ"ט עץ בעלמא הוא עכ"ל המ"מ תיבות הללו מ"ט עץ בעלמא הוא אינן בגירסת הגמרא שלנו אבל הדברים בעצמותם נכונים הם. והוא טעמו של רבא. ועי' ברש"י שם בד"ה לא צריכי וכו' שכוונתו ג"כ לזה).

ואולם אני בעניי אומר אני בס"ד דין מחודש. והוא דאפילו אם שרפו להחמץ בתוך הפסח. נהי דאפרו וגחלתו אסור אבל היינו דוקא בפסח אבל לאחר הפסח בודאי אפרו מותר אפילו אליבא דר' שמעון דקי"ל כוותי' דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא שלא יעשה כן פעם אחרת ואם שרפו היטב וחתכו יפה עד שנעשה לאפר ולגחלת אין לך קנס גדול מזה. וגדולה מזה אמרו בפסחים ל' דלא קנסוהו אלא בעינא אבל לא ע"י תערובות. דע"י תערובות מותר אפילו בפחות מס' וכמבואר במג"א סי' תמ"ז סי' י"א ס"ק מ"ד דהוא קיל אפילו משארי איסורי דרבנן יע"ש במג"א, מכ"ש דלא קנסו על אפרו שיהי' אסור בהנאה לאחר הפסח. ומה שאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו וכו' יע"ש בפסחים כ"א זה אינו דהוא קאמר כן אפילו לר"י דאסר מדאורייתא לאחר פסח. וכמו שאמר רבא שם דף כ"ט מימרא אחרת אליבא דר"י לענין אוכל שאור של עכו"ם שעבר עליו הפסח יע"ש בגמרא ועי' בהרא"ש ריש פרק כל שעה ובב"ח א"ח בסי' תמ"ב אות י"ג ובמג"א שם סי' ט' ס"ק י"ד. וביותר אם שורפו בזמנו או מיד בשעה שמצאו ושורפו יפה לגחלים ולאפר למה יקנסהו הא לא עבר על ב"י כלל ודו"ק.

ואחרי הבא עלינו באלה הדברים הניתנים למעלה בס"ד, אזדא לה קושית המג"א הנ"ל על רבינו דשפיר פסק דאם רצה לשורפו הרשות בידו, דשוב ליכא למימר דהיאך רשאי לשרפו דדלמא יהנה מאפרו, דממה נפשך אימתי יטעה ליהנות ממנו, אם יהנה מאפרו לאחר הפסח, הא לאחר הפסח מותר ליהנות מאפרו אפילו לכתחלה, (וביותר אם שרפו מיד כשמגיע זמן איסורו או מיד שהוא מוצא את החמץ בפסח דאז לא עבר עליו בבל יראה ובבי"מ כדלעיל בס"ד), ואם נאמר דנחוש שישכח ויהנה מאפרו תוך הפסח דהיינו שישכח שאפר זה הוא אפר האסור בהנאה, גם זה ליכא למיחש, דהא אפילו המשך זמן כ"א יום הוא נקרא רק זמן מועט דלא חיישינן ליה שמא ישכח ויבא לידי תקלה, וכמבואר בש"ס ופוסקים גבי ספק טריפה. וכמבואר בש"ך י"ד סימן נ"ז ס"ק מ"ז, מכל שכן דלא חיישינן שישכח ויבא לידי תקלה שיהנה מאפרו תוך שבעת ימים של חג הפסח, (ודע דבפסח של השנה הבאה בודאי האפר ההיא מותר בהנאה כיון שכבר נעשה אפר וחל עליו ההיתר קודם חג הפסח הבא), והתירוץ הזה הוא נראה עיקר בעיני בכוונת רבינו, ודו"ק.

ביאור בתוס' דפסחים דף כ"ח ע"א ד"ה אמרו לו וכו'.
ואולם כן לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל בישוב הראשון של קושית המג"א על רבינו הנ"ל הנה בזה מתבארים אצלי בס"ד דברי התוס' דפסחים דף כ"ח בד"ה אמרו לו וכו', על מה שאמרו החכמים לר' יהודה אשם תלוי הבא על הספק לדבריך יוכיח וכו' ואתה אומר בקבורה וכו' והקשו התוס' נהי דשפיר השיבו לר' יהודה לפי שיטתו דאין ראיה מנותר שיהיה חמץ בשריפה דוקא, אבל החכמים לשיטתייהו דאינהו סבירא להו דאשם תלוי הבא על הספק באמת הוא בשריפה ואזדא לה התשובה שלהם הנ"ל שהשיבו לר' יהודה אם כן למה לא ילפי אינהו מנותר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויע"ש בתוספות מה שתירצו בזה.

והפני יהושע שם רוצה לדחות קושית התוספות האמורה, והוא דדוקא ר' יהודה לשיטתיה הוא דסבירא ליה דכל הנשרפין גם כן אפרן אסור, שפיר יליף חמץ מנותר דגם חמץ הוא בשריפה, דהא חמץ חמיר טפי מנותר מכל שכן דאית ביה החומרא הזאת של מה דבעי שריפה דוקא, אבל לא כן הרבנן לשיטתייהו דאינהו ס"ל דהנשרפין אפרן מותר ואם כן מה שדינו הוא בשריפה זה הוא קולא גדולה נגד מה שדינו בקבורה, וממילא ליתא להך ילפותא דר' יהודה מחמץ מנותר דגם חמץ דינו בשריפה דוקא, דשאני נותר דהואיל והוא קיל מחמץ לפיכך סגיא ליה בשריפה לא כן בחמץ דחמיר טפי לא סגי לי' בשריפה אלא בעי קבורה דוקא. יע"ש בפנ"י.

והמבואר מדבריו אלה, דהוא סובר ג"כ כהמג"א שהבאתי לעיל בריש הדיבור הזה, והוא דרבנן ור' יהודה במסכ' תמורה במשנה דהתם לא פליגי בגזירה, דרבנן סברי דהנקברין לא ישרפו מטעם דגזרינן שמא יהנה מאפרו, ור' יהודה שאמר אם רצה להחמיר ולשרפו דהרשות בידו, הוא מטעם דהוא סובר דלא גזרינן שמא יהנה מאפרו, אלא המג"א והפנ"י סוברים דבדינא פליגי דר' יהודה סבירא ליה דהנשרפין גם כן אפרן אסור ממילא שפיר איכא חומרא במה שהוא שורפו, ולפיכך קאמר ר' יהודה אם רצה להחמיר על עצמו ולשרפו שהוא רשאי אבל רבנן דפליגי עליה סוברים דהנשרפין אפרן מותר, ואם כן שריפה בעצמותו קיל מקבורה, ואין כאן חומרא במה שהוא שורף דבר שדינו הוא בקבורה, אלא אדרבא קיל הוא שמקיל בו לפיכך סוברים החכמים דהנקברים לא ישרפו.

אבל באמת במחילה מכבוד תורתם, בדבר זה לא דברו נכונה, כי ר' יהודה ורבנן דיליה שם לא פליגי אלא רק לענין גזירה לחוד וכאמור לעיל מזה, אבל לדינא לא פליגי דאף ר' יהודה מודה דהנשרפין אפרן מותר, ואף ע"פ כן יליף חמץ מנותר לענין דגם חמץ דינו בשריפה דוקא, ולא שייך למימר דשריפה קיל מקבורה וכקושיתו של הפנ"י הנ"ל, דזה אינו דשריפה בעצמותו מה שהצריכה התורה אותו לשרפו דוקא זה בעצמותו הוא חומרא. ובמחילה מכבוד תורתו של הפני יהושע אישתמוטי הוא דקא אישתמט ליה לפי שעה דברי רבינו ז"ל דלקמן בהל' פסה"מ פרק והלכה הנ"ל ריש הדיבור הזה (ומשם ראיה לדברינו הנ"ל) והוא שרבינו כ' שם להדיא דשריפה בעצמותו חומרא אף דאפרה מותר, שהרי כ' שם וז"ל, וכן כל הנקברים לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתן הרי היקל באפרן וכו' יע"ש וכאמור לעיל, הרי דקרא לשריפה חומרא אע"פ שהוא פסק דהנשרפין אפרן מותר, אמת שמדברי רש"י במסכ' תמורה דף ל"ד ע"א בד"ה כל הנשרפין לא יקברו וכו' משמע קצת כדברי הפנ"י הנ"ל מדלא קיהיב רש"י הטעם כיון שהשריפה בעצמותו הוא חומרא אינו רשאי להקל בו לקברו, ואפשר לדחות), וביותר לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל, בישוב הראשון על קושית המגן אברהם על רבינו ז"ל שהעליתי בס"ד זאת תורת העולה היא העולה, דאף אם אמרינן דחמץ אינו בשריפה אלא כי הוא זה רק מן הנקברים אפ"ה אפרו של חמץ מדאורייתא הוא מותר בהנאה אם שרפו וחרכו היטב, וכדבר האמור בס"ד לעיל מילתא בטעמו, אם כן שפיר הוי גבי חמץ (אפילו לפי שיטתו של הפנ"י) שריפה חמורה נגד קבורה, ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.