קרן אורה/סוטה/מח/ב

קרן אורה סוטה מח ב

דף מ"ח ע"ב

גמ' ת"ר שמיר שבו בנה שלמה את בה"מ שנאמר והבית בהבנותו כו' ר' יהוד' אומר דברים ככתבן כו' אמר רבי נראין דברי ר"י באבני מקדש כו' והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' ביהב"ח פסק כר' יהודה שהיה מתקן מבחוץ ומכניס וכבר הקשה עלו הכ"מ י"ל הא רבי משמע נמי דסבר כר' יהודה באבני מקדש ור' נחמי' יחיד לגבייהו ומש"כ הכ"מ דרבי מכריע הוא נכונים בזה דברי המ"ל דלאו מכריע הוא דבאבני ביתו לא פליגי ומ"מ שפיר הקשה הכ"מ ז"ל כיון דרבי סבר כוותיה דר' יהודה היה לו לפסוק כרבים. והיה נראה דס"ל להרמב"ם ז"ל דר"י ור' נחמיה לאו בדינא פליגי דוודאי מדינא ליכא איסורא להניף ברזל על אבני מקדש וגבי מזבח הוא דכתיב לא תבנה אתהן גזית ודרשינן במכילתא אתהן אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית אבני מקדש אלא דשלמה המלך ע"ה עשה בזה לפנים משורת הדין ולא נשמע קול מקבות וכלי ברזל כלל והכל נעשה ע"י שמיר וזה שאמר ר"י דברים ככתבן דלא נשמע כלל אפי' מבחוץ ור' נחמיה אמר דבפנים היינו בבית לא נשמע קול כלי ברזל אבל מבחוץ היה מתקן שפיר בכלי ברזל והא דאינו מתקן בפנים לר"נ נראה ג"כ דלאו מד"ת הוא דמנ"ל האי איסורא מה"ת אלא מחמת חומרא הוא ולאו דרך כבוד הוא לתקן האבנים בפנים בהר הבית:

ופריך הש"ס לר' נחמיה שמיר למאי אתא ופי' רש"י ז"ל דפריך מהא דגיטין דאמרינן התם שהביאו שמיר ע"י אשמדאי. ומשני דמיבעי ליה לאבני אפוד והתם לא משמע הכי אלא דנצרך לשמיר משום אבני בנין כדמוכח התם וכמו שכ' התוס' ז"ל שם. ונרא' דממתניתין פריך דתנן משחרב ביה"מ בטל השמיר משמע דהוא דבר נצרך למקדש מדאיבטיל בחורבנו ולמאי נצרך לר"נ ומשני דנצרך לאבני אפוד דמכלי המקדש הוא ומפשט המשנה משמע דבחורבן אחרון בטל השמיר דכל הני דבטלי בחורבן ראשון תני בהדיא משחרב ביהמ"ק ראשון כדתני בברייתא לעיל ובברייתא לקמן משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא כו' וכן הוכיחו התוס' ז"ל בגיטין מהך עובדא דדמא בן נתינא שנצרכו לאבני אפוד ואבני אפוד אין נעשים אלא ע"י שמיר אם לא לפי דעת הרמב"ן ז"ל בפי' על התורה דבאבני חשן לבד הוצרכו לשמיר דגביה כתיב במלואותם אבל לא באבני אפוד ולפ"ז י"ל דבחורבן ראשון בטל ועי' בד' המגיה בכ"מ ז"ל בפ"א הנ"ל שם אבל אכתי נראה דבחורבן שני קאמר דלר' יהודה היכי בנו מקדש שני אם לא ע"י שמיר ולכ"ע וודאי נצרכו לאבני חשן ואפוד כשחזרו מן הגולה:

והרמב"ם ז"ל השמיט הא דצריך שמיר גם לאבני חשן ואפוד וכמו שתמה עליו המשל"מ ז"ל בפ"ט מהל' כלי המקדש ונראה גם בזה בדעתו דס"ל דלאו לעיכובא אמרו ז"ל כן דאין מפתחין אלא בשמיר כיון שהיא בריה שאינה מצויה ושלמה המלך ע"ה כמה תחבולות עשה עד שמצאו לא מסתבר ליה דאם אין שמיר ליכא אבני חשן ואפוד אלא לא אמרו כן אלא לכתחלה ולמצוה אם אפשר ע"י שמיר אבל אם אין שמיר מפתחין כדרך כל פיתוחי חותם ומש"ה כתב סתם דמפתחין ומה שמצוה לכתחלה ע"י שמיר לא כתב מפני שהוא דבר שאינו מצוי ודו"ק:

גמ' אמר ר' אמי משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ובברייתא מוסיף גם רכב ברזל וי"א אף יין קרוש הבא משניר כו' יש לכוין בדבריהם ז"ל כי הודיעו לנו בזה גודל החסרון בחורבן הראשון והוא כי בהיותו בנוי והיה למשכן כבוד שמים ית' משם היה יוצא אורה לעולם לילך בדרכיו ובתכלית ההשגה השלימה ולא עמד לנגדם מסך כח החומרי כי מפני אור הגדול אשר האיר ממקדש הראשון היה בכחם לזכך חומרם עד שנעשה גם הוא בהירי ולא היה למסך מבדיל להשגת אור תורתו ומצותיו ית' ומצינו עוד דבר אשר הוא למסך בפני השגת השלימות. הלבושים העכורים והצואים ח"ו אשר נעשו לכח הנפשי מאיזה מעשים אשר לא טובים כמו שנאמר הסירו הבגדים הצואים וגם אם לא יעשו מעשים אשר לא טובים כל שלא נעשה מעשים טובים בשלימות כח הנפש גם היא לא תשלם. כי עדן היא בלי לבוש כאשר נודע כי מעשים הטובים המה מלבושי כבודה וכמו שנאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים כו' וכ"ז שהיה ביה"מ קיים לאורו נעשו כל המעשים בתכלית הטוב והיו למלבושים יקרים נקיים בלי שום סיג אבל משחרב בעונינו נעדר כל אלה כי כח החומרי נתעבה ונתגשם מפני החושך אשר כיסה ארץ והמעשים הטובים גם הם אינם זכים על תכלית שלימותן ועל הרוב מעורבי סיג הם וכ"ז הוא למסך מבדיל להשגת השלימות והעבודה התמה ולזה רמזו ז"ל משחרב מקדש ראשון בטלה זכוכית לבנה היינו שבטל בהירות וזכות כח החומרי וחזר ונתעבה להחשיך בפני כח הנפשי ושירא פרנדא ג"כ בטלה כי אין עוד לבוש זך ונקי ואפי' מי שיש לו קצת מלבושים ממעשה הטוב אשר עשה יש בהם קצת סיג מעורבת עם שאר מינים לא עצם המשי הנבחר אשר ע"ז יקראו כלל ישראל בשם תולעת יעקב כמבואר במדרשים. כי הוא דוגמת תולעת המשי להוציא מפיו מלבושים יקרי הערך ולבושי מלכות:

ובברייתא הוסיפו גם ביטול רכב ברזל יכוין ג"כ כי באור מקדש ראשון היה להם כלי קרב הן לישראל בכלל והן בפרט ללחום מול היצה"ר וכל מחנהו ובחורבנו בטלו ואבדו כלי מלחמה וי"א אף יין קרוש הבא משניר הודיע בזה סיבת ביטול כל הדברים וזה כי נודע בחינת מקדש ראשון היה בחינת עלמא דחירו יין המשומר בענבים כו' ולאורו הלכו לבטח ולא נחה אז עליהם שום שבט מושל ובחורבנו נגנז האור הגדול הזה וע"ז אמרו ברמיזא דחכמתא כי בטל גם יין המעולה הקרוש הבא משניר והבן:

ובמתניתין תנן משחרב ביהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה זה נאמר על חורבן שני וידוע כי אור מקדש שני לא הגיע למעלת אור מקדש ראשון ונחסרו ה' דברים לרמוז על בחי' ה' עילאה עלמא דחירו כי נסתרה ולא האיר עליהם אלא אור ה' אחרונה ולאורה הלכו כל ימי בית שני וקדושה זו ג"כ היה בעזרם לפתח אבן המכשול אשר בלב המעשה התורה ומצוה אשר היו עושים בהארת קדושה זו וגם טעמו מתיקות ונעימות התורה והמצוה ע"י אור היוצא מן המקדש להאיר בלב כל ישראל ומפני זה אשר טעמו מתיקות התורה והמצוה גבר שרש האמונה בלבם להאמין בו ית' למעט השתדלות רב בעסקי הזמן ולוותר ממונם בעסק מצוה כאשר כ"ז יצמח מאמונה השלימה ולידע נאמנה כי לא יביאנו חסרון מוויתור במצוה ולא יבא לו יתרון אם יקמץ וגם ירבה בהשתדלות אבל משחרב בעו"ה וגם אור קדושה זו נגנזה בטל השמיר ירמוז כי גבר כח היצר וקשה לפתחו ולשברו והוא לאבן ולצור מכשול ונופת צופים כי נאבד טעם התורה והמצוה כמו שנאמר בקדושת מקדש שני נופת תטופנה כו' ובהעדר אור קדושה זו בטל טעם ומתיקות זו מכח הנפש וחזרה נפשם להשתוקק אחרי ההבל ושמים מר למתוק לאהוב את הממון ולהלוך אחר בצעו ובשביל זה פסקו בעלי אמונה וזה מפני התגברות כח המתאוה לדברים המרים באחריתן ומתוקים אך לכח דמיוני כאשר מזה גבר עון האחרון שנאת חנם כמבואר בתוספתא מקדש שני מפני מה חרב מפני שאוהבים את הממון ושונאים זא"ז כי כל זמן שנפשות ישראל התענגו בנופת צוף מתיקות התורה והמצוה היה כ"א שמח בחלקו ואהבה ואחוה ביניהם ואין קנאה ושנאה אבל כאשר סרו אל האהבה הזרה לאהוב את הממון ראש התאוות הזרות גבר ביניהם השנאה והפירוד ועין כ"א רעה בשל חבירו וכ"ז מקטנות האמונה השלימה וע"ז כוונו בפירושם בנופת צופים רב אמר סולת שצפה כו' ולוי אמר ב' ככרות כו' וריב"ל אמר זה דבש והוא נגד חלקי טעמי התורה וראשיתה הוא הלימוד השלם לטוחנה ולהסיר הסובין ולקלוט הסולת כי בראשית הלימוד דבריו סתומים הם מכוסים ועלומים וע"י השקידה בה יקלוט הסולת נקיה זכה וברורה בלי שום סיג:

והיו מרגישים בלימודם מתיקות כעיסה שנלושה בשמן ודבש אבל עדיין לא תשבע הנפש עד אשר יתוקן לתכלית מזון הנפש כמו הככרות אשר לבב אנוש יסעד כן יטעם טעם נפש היקרה הלומדת התורה ומצותיה תשבע בהם. והם עיקר מזון נפשם ועליהם יחיו והברכה משתלחת בלימודם דוגמת הככרות שנוגעות זו בזו מרוב ברכה ויש עוד חלק אחד דוגמת דבש המובחר הוא סוד התורה ובזה תתעדן נפש הלומדים בעריבות נפלאה יותר מכל מעדני עולם וכל אלו הטעמים בטלו בעונינו בחורבן שני ועל כן תפוג תורה מדור דור עד אשר ישובו בנים לגבולם ויזכו לינק עוד ולשבוע משוד תנחומיה ויתענגו מזיז כבודה כי"ר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף