קרן אורה/יבמות/ו/א
גמרא הא תנא בעלמא קאי ולא פריך. והקשו התוס' דלמאי דס"ד בשחיטה ובישול מי ניחא. ובד"ה נגמר כו' הקשו עוד דמאי פריך נגמר מהכא דלא דחי הא במחמר איכא עשה ולא תעשה. ועוד דמנ"ל דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת גרידא. וכן הקשו עוד דמאי ס"ד לאוקמי בשחוט לי בשל לי כיון דאיכא לאוקמי בלאו דמחמר. ולענ"ד נראה לפרש דברי הש"ס דס"ד דקרא דאת שבתותי תשמרו אתי לאשמעינן דעשה דכיבוד אינו דוחה כל דיני שבת בין ל"ת שיש בו כרת בין ל"ת גרידא. ובעלמא ליכא למילף מינה דלא לידחי עשה ל"ת משום דע"כ שמעינן דעשה דכיבוד שאני כיון דבעלמא דוחה עשה אפי' ל"ת שיש בו כרת והכא לא דחי תו ליכא למילף נמי לל"ת גרידא ודברי מהרש"א ז"ל לא הבנתי בזה. וברייתא דיכול אמר לו היטמא כו' נמי אתיא שפיר דודאי שמעינן מקרא דאת שבתותי תשמרו דאפי' ל"ת גרידא לא דחי. כיון דאכל מילי דשבת קאי ואיכא מחמר דלית ביה אלא ל"ת גרידא כגון מחמר בבהמת חבירו דלית בה עשה דלמען ינוח. אבל למאי דמשני דאתי ללאו דמחמר, א"כ לית לן הכרח דעשה דכיבוד קיל כיון דאיצטריך לגופא שפיר פריך הש"ס ליגמר מינה בעלמא דלא דחי וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי והא תנא בעלמא קאי ולא פריך כו' ומשני דגם לפי המסקנא לא ילפינן מינה משום דעשה דכיבוד קיל דלא הוי אלא הכשר מצוה. כללא דמלתא הא פשיטא לן דאת שבתותי תשמרו קאי אכל מילי דשבת מל"ת שיש בו כרת עד ל"ת גרידא. אלא דס"ד דהמקשה דבל"ת שיש בו כרת ג"כ אתי קרא לאשמעינן דבעלמא דחי. ולפ"ז עשה דכיבוד אפי' ל"ת גרידא לא דחי. ועשה דעלמא דוחה אפי' ל"ת שיש בו כרת. ומדחי הש"ס דעיקר קרא דאת שבתותי אתי לעשה ול"ת או לל"ת גרידא. ואפ"ה לא ילפינן מינה בעלמא משום דמסברא פשיטא לן דעשה דכיבוד קיל משום דהוי הכשר מצוה. ונתיישבו בזה כל קושיות התוס' ז"ל. ובזה א"ש נמי מה דקשיא לכאורה בהא דפריך התם בב"מ אהא דיכול אמר לו אביו היטמא הא עשה ולא תעשה הוא ואמאי לא פריך אקרא דאת שבתותי גופא הא עשה ולא תעשה הוא. ולפי הנ"ל ניחא דשבת איכא נמי ל"ת גרידא ובבהמת חבירו ולהכי לא פריך אלא אהא דקאמר יכול היטמא כו' ועיין ברשב"א ז"ל שכתב ג"כ דבמחמר ליכא עשה דתשבות. אלא דאכתי איכא עשה דשביתת בהמתו וצ"ל בבהמת חבירו וכמ"ש. ועוד איכא לאשכוחי ל"ת גרידא בשבת בתחומין ואליבא דר"ע אלא די"ל דשבו איש תחתיו הוי עשה:
ובילדותי רציתי לישב קושית קושית התוס' הא במחמר איכא לאו ועשה. ע"פ דברי הריב"א ז"ל בפ' שילוח הקן דבעשה ול"ת נמי הלאו נדחה ולא ישאר אלא העשה לבד ואינו לוקה. וא"כ הכא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו וכל היכא שנאמר השמר כו' אינו אלא ל"ת. ואי נימא דל"ת גרידא נדחית בפני עשה דכיבוד א"כ ליכא הכא אלא עשה ולמה נאמר כאן לשון שמירה שהיא ל"ת אלא ש"מ דל"ת גרידא נמי אינה נדחית בפני עשה דכיבוד. אבל אחר העיון ז"א דהא בלא"ה ליכא מלקות בלאו דמחמר כדאית' בפרק מי שהחשיך. וא"כ ע"כ שמירה דהכא לא הוי ל"ת מדלא לקי. אם לא שנאמר דמ"מ עובר בלאו אע"ג דלא לקי מדכתיב תשמרו וכדאי' בפרק הנ"ל:
ועפ"ז נתיישב לי מאי דקשיא לי על דברי הריב"א ז"ל הנ"ל מהא דפריך הש"ס בב"מ על הא דאמר לו אביו היטמא כו' ולמה לי קרא הא עשה ול"ת הוא. ולדברי הריב"א ז"ל הא איצטריך לאשמעינן דעובר בלאו ולקי עלה (ושמעתי שקושיא זו נכתב בספר) ולפי הנ"ל ניחא דמקרא דאת שבתותי תשמרו לא שמעינן מלקות כיון דאין מלקות באיסורי שבת. וא"כ ליכא למילף מינה בעלמא דלקי ולאיסורא בעלמא לא איצטריך קרא. ובספר חוסן ישועות כתב דלהכי לא פריך הש"ס משבת גופא משום דקרא אתי למלקות. וז"א כמ"ש דבאיסורי שבת ליכא מלקות וכנ"ל. ומ"מ דברי הריב"א ז"ל צ"ע מהא דאמר רב אשי גבי שריפת קדשים. (דלא צריך קרא) די"ט עשה ול"ת ולפי דברי הריב"א ז"ל הא איצטריך קרא למלקות וגם זה יש ליישב ודו"ק:
תוס' בד"ה והא תנא בעלמא קאי כו'. וי"ל כיון דגלי קרא כו'. ולפי מ"ש לעיל בד"ה טעמא ולקמן בד"ה שכן הכשר מצוה דלענין שבת שפיר ילפינן מינה דשאר מצות נמי לא דחיא שבת אלמא דשבת חמירא. והדק"ל מנ"ל דעשה דכיבוד לא דחיא שאר מצות דלמא דוקא שבת הוא דלא דחיא דבעלמא נמי לא דחי. ע"כ נראה כמ"ש דפסח ומילה איצטריך קרא למימרא דהתירא הוא:
גמרא שכן הכשר מצוה. עיין תוס' שפי' דקאי אלאו דמחמר ומש"ה לא ילפינן מינה בעלמא. וכתבו תוס' דאפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי. כיון דרוב כיבוד הכשר מצוה הוא. ולי היה נראה דכל כיבוד הכשר מצוה הוא דהמעשה גופא לאו מצוה הוא אלא הכיבוד הוא המצוה. וכן בנין בהמ"ק הכשר מצוה הוא להיות מקום משכן שכינתו ית"ש. אבל הבנין עצמו לאו עיקר המצוה הוא. וק"ק אמאי לא דחי הש"ס דמה לכיבוד שכן הוא ואביו חייבין בכבודו. וכדאיתא בקדושין. וכן מאי קאמר הש"ס לקמן גבי בנין בהמ"ק תיפוק ליה מכיבוד. דלכאורה בנין בהמ"ק חמור בזה מכיבוד דבנין בהמ"ק ומצוה לעשות בנין בהמ"ק קודם:
והנה מתוך הלכה זו משמע דאי לאו קרא דאת שבתותי תשמרו הוה ילפינן מכלאים בציצית אפי' לענין הכשר מצוה. וא"כ הא דקי"ל בעלמא דבעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה מקרא דאת שבתותי תשמרו שמעינן וכן הא דפליגי רבנן אר"א במכשירי מילה ג"כ מהכא שמעינן לה. אבל לר"א דיליף מקרא דמכשירין דוחה א"כ קשה למה לן קרא דאת שבתותי דהכשר מצו' אין דוחה את השב' הא מדאיצטריך קרא בפסח ומילה למכשירין ש"מ דבעלמא מכשירין לאו כגוף המצוה. וצ"ל דאיצטרי' כי היכי דלא נילף מהתם דמכשירין כגוף המצוה דמי ולקמן יבואר עוד בזה. ולשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן צ"ע שכתב דמחמר בתרווייהו הכשר מצוה הוא אבל גוף הבנין משמע מדבריו ז"ל דחשיב גוף המצוה וא"כ קשה מנ"ל דאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט אמאי לא ידחה עשה ל"ת ועשה דיו"ט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |